רקע לפני תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), לפיצוי בגין נזקי גוף שלטענת התובעים, בעל, אישה ושלושת ילדיהם, נגרמו להם בתאונת דרכים מיום 05.04.2003, כשהתובע נהג ברכבו הפרטי, ורכב אחר התנגש במכוניתו בצד שמאל. הנתבעת, הכירה בחבותה. על כן, המחלוקת בה נותר להכריע היא לעניין גובה הנזק והפיצוי בלבד. עובר לתאונה היה התובע 1 בעל חנות פרחים עצמאי. התובעת 2 עבדה יחד עם בעלה בחנות. התובע 3 היה קטין בן 16 בעת התאונה ותלמיד כיתה י'. התובעת 4 היתה קטינה בעת התאונה בת 13 תלמידת חטיבת ביניים. התובעת 5 קטינה בעת התאונה בת 6. ממקום התאונה, הובהלו התובעים כולם לבית החולים הלל-יפה בחדרה. התובע 1 אושפז למשך חמישה ימים ושוחרר. כעבור 12 ימים הוא אושפז שוב עקב התעלפות ושוחרר לביתו לאחר עשרה ימי אשפוז. סה"כ היה מאושפז במשך 15 ימים. התובע 1 סבל מ-6 צלעות שבורות ועבר ניתוח להסרת הטחול. לאחר שהוצאו התפרים סבל מקושי בשינה ומגירוד בכל הגוף. הוא סבל מכאבי ראש, כאבי צלעות וגב. התובע 1 הופנה לטיפולי פזיותרפיה והידרותרפיה. לאחר טיפולי פזיותרפיה והידרותרפיה רבים התובע 1 עד' חש כאבים בגב התחתון בזמן הליכה וישיבה מתמשכת וכן מתקשה בהרמת משאות כבדים. התובע 1 קיבל טיפול תרופתי והופנה לטיפול פסיכיאטר. הוא אובחן כסובל מ-תסמונת פוסט טראומטית ומתסמינים האופייניים למצב שלאחר זעזוע מוח וכמי שפיתח מצב דיכאוני קשה ופגיעה חמורה בתפקודו. לאור מצבו הנ"ל אושרה לתובע תקופת אי-כושר של מעל חצי שנה. התובעת 2, ילידת 1964 נפגעה בתאונה כנוסעת לצג הנהג. היא אושפזה במחלקה הכירורגית בבית חולים הלל יפה כשהיא סובלת מכאבים בבית החזה ובגב והיתה מאושפזת במשך 4 ימים. מספר ימים לאחר שיחרורה שבה התובעת 2 לחדר המיון כשהיא מתלוננת על כאבים בצלעות משמאל ורגל שמאל. אוחבנה נפיחות בחלק הסחוסי של הצלעות והתובעת 2 שוחחרה עם המלצות למנוחה, הימנעות ממאמצים וביקורת כירורג. היא המשיכה לסבול מכאבים בראש ,בפרק ירך שמאל, בגב תחתון ובעמוד שידרה צווארי והופנתה לצילום רנטגן. היא המשיכה להתלונן על כאבים לאורך רגל שמאל, נמצאה הגבלה בתנועותיה ובמיפוי עצמות נמצאה אפשרות לשבר קטן בצלע. כיוון שסבלה גם מכאבי ראש, חוסר ריכוז ועצבנות, הופנתה לבדיקה במחלקת נפגעי ראש בבית לוינשטיין. בשל כאביה ברגל שמאל הופנתה לטיפולי הידרותרפיה ופיזיותרפיה רבים. גם לאחר הטיפולים טוענת התובעת 2 כי היא מתקשה בעמידה, ישיבה והליכה, בביצוע עבודות הבית והרמת משאות. היא שהתה מעל 4 חודשים באי-כושר. התובע 3 אושפז במחלקה האורטופדית בבי"ח הלל-יפה בשל תלונות על חבלות ברגלו השמאלית, במרפק שמאל ובראש ואושפז למשך 3 ימים. בקבלתו לבית החולים נמצאה רגישות וסימנים להצטברות דם במרפק שמאל. לאחר צילום קרסולו השמאלי נמצא סדק והוא נחבש בגבס- למשך כ-5 שבועות. התובע 3 סבל מהגבלה בתנועות לאחר הורדת הגבס והומלץ לו לבצע טיפולי פיזיותרפיה. כמו כן, הוא התלונן על כאבי ראש ונפיחות בפנים מצד ימין. התובעת 4 נבדקה בחדר מיון של ביה"ח הלל-יפה, נמצאו שריטות ומכות בזרוע וירך שמאל והיא שוחררה באותו יום לביתה. לאחר התאונה פיתחה התובעת 4 תסמונת פוסט טראומטית שכללה מחשבות חודרניות על התאונה ,סיוטים, תגובתיות-יתר בעת שמיעת צופרי מכוניות, הסתגרות, דיכאון וקשיי ריכוז. גם התובעת 5 נבדקה בחדר מיון של ביה"ח הלל-יפה ושוחררה באותו יום לביתה. יום לאחר שיחרורה מחדר המיון פנתה שוב לחדר המיון עקב הקאות, נבדקה בשנית ע"י כירורג ואורתופד והיא שוחררה להמשך מעקב. היא סבלה מעצבנות יתר, קשיי שינה, הרטבות ופחדים והופנתה לטיפול במרפאת בריאות הנפש ילדים ונוער בבית בריצ'ר. בסדרת מפגשים משפחתיים על מנת לסייע בהתמודדות עם הטראומה המשפחתית, היא הגיבה בצורה חיובית. דיון והכרעה חישוב הפסד השתכרות לפי המשפט העברי נתח נכבד מהסעדים הנתבעים מתייחס להפסד השתכרות בעתיד של כל התובעים. על אף הניסיון המצטבר, בפסיקה אין בנמצא שיטה שתסדיר את יסוד אי הוודאות השולט בחישוב הפסד ההשתכרות העתידי בתביעות על נזקי גוף. בנסיבות שכאלו מן הראוי לברר כיצד מעיינות מים חיים של מסורת המשפט העברי התמודדה עם שאלה נכבדה זו. שניים מחמשת ראשי הנזק המוכרים בהלכה כמזכים בפיצוי בגין נזקי גוף בידי אדם, עוסקים בהפסד השתכרותו של הניזוק, 'שֶבֶת' ו'נזק'. (תלמוד הבבלי, במסכת בבא קמא, פרק החובל, דף פג, ע"ב, שולחן ערוך, חושן משפט, סימנים תכ-תכה). הדרך לנסות ולשאוב תובנות בשאלה זו על פי עקרונות מהמשפט העברי הינה, הן מתוך חוק יסודות המשפט, תש"מ - 1980 המפנה לעקרונות הצדק, המוסר והשלום של מורשת ישראל והן באמצעות ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכפי שציין כב' הנשיא אהרון ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (עמ' 290): "ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה. הפנייה אינה אל כל ערכיו של המשפט העברי. הפנייה היא לאותם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה". (תודתי למרכז ישמ"ע - המרכז לישומי משפט עברי במכללה האקדמית בנתניה בגין ההפניות למקורות המשפט העברי שלהלן). למהותם של תשלומי הנזק עיקרון התשלומים בגין נזקי גוף במשפט העברי איננו מושתת על עיקרון השבת המצב לקדמותו. התשלום שמשיתים על המזיק הינו מעין קנס ולא פיצוי ריאלי על הפסדיו של הניזוק (ראה אילן סלע תשלומי הנזק של החובל בחברו במשפט העברי:בין דיני עונשין לדיני ממונות (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן התשס"ז). מדברי הרמב"ם (משנה תורה, חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו) הפיצוי בגין נזק איננו תשלום ממוני רגיל: "הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול, אבל אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו, לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת הסת." המגיד - משנה (חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו.) הבין שלשיטת הרמב"ם תשלומי החבלה, לפחות בראשי הנזק של נזק וצער, הם בגדר תשלום קנס המוטל על המזיק, כלומר מדובר בתשלום עונשי ולא בפיצוי, אלא שעמדה זו נתקלת בקושי ממקורות תלמודיים מהם עולה שהם מוגדרים כתשלומי ממון. הרב איסר זלמן מלצר (אבן האזל, חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו) הסביר את דברי הרמב"ם ע"פ ר' חיים מבריסק, על יסוד הכלל שאין דמים לבן חורין (בבלי, בבא קמא פד, ע"א). התשלום אינו על שוויו המופחת של הניזוק לאחר הפגיעה, ועל על פי עקרונות דיני הנזיקין הרגילים לא הייתה צריכה להיות חובת תשלום וכפי שפסק הרמב"ם (משנה תורה, חובל ומזיק, פרק א, הלכה ג.): "מה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר (במדבר לה, לא) "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר". מסביר הרב יחזקאל אברמסקי (חזון יחזקאל, תוספתא, בבא קמא ט, י) : "הרי מדבריו משמע שהחובל בחברו, תשלום החבלה אינו בעיקרו חיוב דמים של נזק ממון, והיינו משום שאין דמים לבן חורין... ועיקר החיוב הוא לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה הוא בחברו, ורק מדין כופר נפשו משלם נזק וצער". עולה מהאמור, שעמדת המשפט העברי לגבי תשלומי נזק בגין נזקי גוף, היא ששיפוי הניזוק הינו רק שיקול אחד בתוך כלל השיקולים, בעת פסיקת סכום הפיצוי. דמי שבת דמי 'שבת' כוללים את התשלום הנוגע להפסד ההשתכרות של הניזוק מעבודתו בסמוך לאחר הפגיעה ('ימי מחלה'). הפסד זה מטבעו הוא זמני ומתייחס לתקופת ההחלמה מן הפגיעה בלבד, כלומר מעת שהניזוק הפסיק את עבודתו ועד שחזר אליה או לכל עבודה אחרת, אף שההכנסה הצפויה ממנה נמוכה יותר. ראש נזק זה אינו כולל את הפגיעה הקבועה בהשתכרות העתידית של הניזוק או את הפגיעה בכושר ההשתכרות העתידי שלו. תשלומי שבת בנזק הפיך ובנזק בלתי הפיך הבסיס לחישוב במקרה של תשלומי שבת כשלא נגרם נזק פיזי בלתי הפיך לניזוק, כלומר כאשר הוא צפוי להחלים מן הפגיעה הוא גובה השכר הריאלי של הניזוק קודם הפגיעה, אך יש להפחית מכך את הערך הכספי של המאמץ שנחסך מן הניזוק בכך שבפועל הוא איננו עובד כלל, וכך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן תכ, סעיף יז) : "כיצד משערין השבת, אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב, או צבתה ידו וסופה לחזור, נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה." עם זאת, אם הישיבה בבית קשה לניזוק מבחינה נפשית ופיזית יותר מהיציאה לעבודה, משלמים לו שכר מלא (משנה תורה, שכירות, פרק ט, הלכה ז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלה, סעיף א; סמ"ע, סימן תכ, ס"ק כ). אם מדובר בפגיעה בלתי הפיכה, והניזוק לא יכול לחזור לעבודתו הקודמת, דמי השבת יחושבו לפי כושר ההשתכרות האקטואלי וכפי שנקבע בשולחן ערוך (שם, סימן תכ, סעיף יז): "ואם חסרו אבר, כגון שקטע ידו, נותן לו דמי ידו שהוא הנזק, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין, ורואין כמה הוא שכר שומר קשואין בכל יום, ועושין חשבון כל ימי חוליו של זה ונותן לו. וכן אם קטע רגלו, רואין אותו כאלו הוא שומר על הפתח. סימא את עינו, רואין אותו כאלו הוא טוחן בריחים; וכן כל כיוצא בזה". חישוב זה נעשה בהתאם לנסיבות הפגיעה הפיזית, לפיהן בית הדין מעריך באיזה סוג מלאכה יכול הניזוק לעסוק. ניתן להגדיר זאת כהערכה תפקודית של הניזוק לאחר הפגיעה, כלומר הפוטנציאל התפקודי שלו. הרא"ש מסייג הלכה זו וקובע ( רא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן ד): "ונראה דכל זה איירי בסתם בני אדם שאינן בני אומנות. אבל אם היה בעל מלאכה שמין אותו לפי אותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. כגון אם היה מלמד תנוקות וקטע ידו ושבר רגלו כשיתרפא עד' הוא ראוי למלאכתו. וכן אם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו עד' הוא ראוי למלאכתו הראשונה". דמי השבת נקבעים אפוא לא לפי הערכה אובייקטיבית של הפוטנציאל התפקודי בסוג כזה של פגיעה אצל אדם רגיל, אלא הערכה של יכולתו התפקודית הסובייקטיבית של הנפגע, בהתאם לעיסוקו וכישוריו. לפי המשפט העברי, למזיק יש את הזכות לקבוע אם לשלם לניזוק את דמי השבת בתשלום חד פעמי או בתשלומים עיתיים (שולחן ערוך, שם, סעיף יח). ההיגיון הוא שבתשלום על בסיס יומי, יהיה לניזוק אינטרס להאריך את תקופת ההחלמה. הסמ"ע (סמ"ע, שם, ס"ק כא) מציין שנדיר הוא שהערכת תקופת ההחלמה על ידי בית הדין תהיה ארוכה מתקופת ההחלמה בפועל, ומכאן שהערכת בית הדין הינה בדרך כלל מחמירה עם הניזוק. שומת דמי השבת בעצמאי או מובטל המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ח, סימן יא) קובע שאין המזיק חייב לפצות את הניזוק בדמי שבת אם הוא סוחר בגין הפסד הרווח הצפוי, או במקרה של מובטל, מכח הטענה שמעתה נחסמה אפשרותו לצאת לעבוד. המהרש"ל מדייק מהפסוק נאמר "שבתו" (שמות כא, יט), "כלומר שבת שלו, שהיה עוסק בראשונה". ר' י' ריישר חולק על דבריו ומבקרם בחריפות בשו"ת שבות י', חלק א, סימן קעט: "...וכל לשון הפוסקים משמע דכל בעלי אומנ[ו]ת שמין השבת לפי מה שהוא, דגם הסוחרים בכלל, דלא כמהרש"ל שמחלק מסברות הכרס". שומת הנזק כעבד המשנה (בבא קמא ח, א) קבעה בצורה תמציתית את דרך הערכת הנזק: "רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה" וכך זה נפסק להלכה (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן א, סעיף ב): "נזק, אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה, וכך יתן לו." בית הדין מעריך את שוויו בטרם הפגיעה, ואת שוויו האקטואלי, וההפרש בין הסכומים הוא גובה הנזק. לכאורה עולה מכאן שהזכות לפיצוי אינה על הוויתו החדשה של הניזוק כנכה אלא אך ורק על התוצאות של נכות זו, ביניהן על הפגיעה בתפקודו. עיקרון נוסף העולה מכאן הוא שהנכות התפקודית אינה נגזרת כתוצאה מהערכה רפואית מוקדמת אלא על פי הערכה כלכלית. מגמת ההקלה בשומת נזקים הרא"ש (בבא קמא, פרק ח, סימן א) והמאירי (בית הבחירה, בבא קמא פג, ע"ב, ד"ה אמר) מסבירים שדרך החישוב מטרתו שלא להכביד במזיק יתר על המידה. לולא הכלל שאין להכביד על המזיק, שומת הנזק הייתה צריכה להיעשות ע"פ הערכה כמה אדם מוכן לשלם כדי לא להיות בעל מום, כפי שהוא אחר הפגיעה (כפי שהערכה מקובלת בנזק של "צער"). בהערכה כזו עשויים להיות גלומים לא רק שיקולים של הפסד השתכרות אלא גם עצם הווייתו כיום בעל מום, הפגם האסתטי, ועוד. הכרעת הפוסקים שהשומה נערכת על פי שוויו של עבד כנעני ולא כשל עבד עברי, פורשה אף היא לאור המגמה שלא להכביד על המזיק, שכן שומה מתחדשת כל שש שנים כעבד עברי הייתה מסתכמת בסכום הרבה יותר גדול. שומה אובייקטיבית או סובייקטיבית על אף מגמת ההקלה בשומה קבע הרא"ש, בדומה לחישוב דמי שבת, ששומת הנזק תיערך באופן סובייקטיבי, אך רק אם התוצאה תהיה לטובת הניזוק (רא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן ד): "ושומת הנזק לכל אדם לפי מלאכתו. ואם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה יפחתו דמיו בחסרון רגלו והוא דבר מועט. ואם קטע ידו דבר מרובה. ומיהו יראה דשומא זו שעושין לכל אדם לפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא. כגון אם קטע ידיו של עבד ונוקב מרגליות. אבל אם קטע רגליו והיתה שומתה פחותה משומת עבד העומד לשמש לעשות מה שרבו מצוה". צירוף של שני ראשי הנזק לפי הרא"ש, יביא לכך שבמקרה של פגיעה שאינה מפריעה למקצועו של הניזוק, אך מפחיתה משוויו כעבד, הוא יזכה לפיצוי מלא בגין שבת, ולפיצוי נוסף בגין נזק, שהוא הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו אילו יבחר לעסוק במקצוע אחר. ומכאן, שלשיטת הרא"ש יש להתחשב בזכותו של הניזוק לטעון שיכול הוא לבחור מקצוע אחר. מנימוקו של הרא"ש עולה, שהפיצוי אינו בהכרח על הפגיעה בפועל אלא על הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות של הניזוק, שהרי במלאכתו יכול הוא להמשיך לעסוק אם ירצה, אלא שנחסמות בפניו אפשרויות עיסוק אחרות, ועל כן יש לקחת אותן בחשבון, וטענה טובה בפי הניזוק, עיקרון חופש העיסוק מאפשר לו להחליף עיסוק בכל עת שירצה מבלי שהמזיק יוכל להגבילו, שהרי לא ייתכן שהמזיק ירוויח מכך שהוא בחר בעבר עיסוק שלנזק אין כל השלכה עליו. המהרש"ל חולק על גישת הרא"ש, וסובר שההערכה הסובייקטיבית היא אך ורק ביחס לנתונים הפיזיים הנגלים לעין הרלבנטיים במכירת עבד, אך לא לגבי עיסוקו וכישוריו (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ח, סימן יא) : "אם כן לא שמינן ג"כ רק סתם, כעבד שאינו יודע שום אומנות. רק לעבוד ולמשא, ולכל צרכי הבית, כדרך שאר העבדים. ולא שמינן אלא במעלת גופו, כגון איש ארוך וחזק ויפה חן, דברים פשוטים, הנראים לעינים. אז שמין כמה היה יפה עם אותו האבר, וכמה נפחתו דמיו. אבל במה שתלוי באומנות האדם ושכלו. אין שומא לזו." גישת המהרש"ל מסתמכת על כך שהמשנה קבעה כי שומת הנזק נערכת לפי דמי מכירת הניזוק כעבד ומכאן, שהמדד אינו הפגיעה האמיתית בכושר ההשתכרות של הניזוק, אלא דרך למתן פיצוי על הפגיעה הפיזית, שאחד מביטוייה המרכזיים הוא אי יכולתו לעבוד בעבודתו הקודמת. הש"ך, (חושן משפט, סימן תכ, ס"ק ג,) הכריע כדעת הרא"ש, כשטיעונו של מהרש"ל מתחזק מהכרעת הפוסקים שהכוונה היא לשומת עבד כנעני ולא עבד עברי, שכן עבד כנעני נמכר לעולם, ואילו עבד עברי לשש שנים. השומה כעבד כנעני נמוכה יותר משומת עבד עברי שיש לשערכה מחדש כל שש שנים, אך מלבד זאת שומת עבד כנעני מובנת יותר כנוטה לכיוון של פיצוי כולל על היות הניזוק עתה בעל מום, ואילו שומת עבד עברי מובנת יותר כנוטה לכיוון של פיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות, שכן זהו כעין חוזה עבודה מתחדש כל שש שנים, ומבטא קירבה לרעיון של פיצוי ריאלי בגין אובדן כושר ההשתכרות. מסקנות הפרקטיקה במשפט העברי ביחס לשומת פיצויי נזיקין בנזקי גוף קפאה מזמן התלמוד, בשל חוסר סמכות עניינית לדון בכך. ניתן לומר שאחת הסיבות להיעדר הסמכות, במיוחד בנזקי גוף, היא בעיית שומת הנזק. שניים מחמשת ראשי הנזק המוכרים בהלכה כמזכים בפיצוי בגין נזקי גוף הם שבת, המקביל להפסד השתכרות בעבר, ונזק שהינו פיצוי על הפגיעה הקבועה בכושר השתכרותו של הניזוק בעתיד. לפי הסברי המפרשים לדעת הרמב"ם דמי הנזק מעיקרם אינם פיצוי ניזוק אלא גזירת הכתוב, מאחר ש"אין דמים לבן חורין". דמי הנזק מעיקרם הינם "כופר האיברים" של המזיק כשפיצוי הניזוק, הינו רק שיקול אחד בין יתר השיקולים בתשלומים בגין נזקי גוף. המנגנון של חישוב הפיצוי לפי גובה השכר המלא מופעל בהלכה במקרה של נזק הפיך. יש להפחית מכך את הערך הכספי של המאמץ שנחסך מן הניזוק בכך שבפועל הוא איננו עובד כלל. אם השהות בבית בחוסר מעש קשה לניזוק מבחינה נפשית ופיזית יותר מהיציאה לעבודה, הוא יהיה זכאי לדמי שבת מלאים. בפגיעה בלתי הפיכה הערכת הנזק תבוצע לפי שוויו של הניזוק כעבד העומד למכירה, ובמקרה זה דמי השבת יחושבו לפי כושר ההשתכרות האקטואלי שלו, ולפי הערכה סובייקטיבית של יכולתו התפקודית, בהתאם לעיסוקו וכישוריו. הזכות לפיצוי בגין נזק הינה על הפגיעה בתפקודו של הניזוק, כשהנכות התפקודית אינה נגזרת כתוצאה מהערכה רפואית מוקדמת אלא על פי הערכה כלכלית. לרוב הפוסקים (מלבד המהרש"ל) שומת הנזק הינה סובייקטיבית, רק אם התוצאה תהיה לטובת הניזוק. תובע 1 נוכח המסמכים הרפואיים שצורפו לתביעה, מונו לבדיקת תובע 1, 4 מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחומי הרפואה פנימית ,הנוירולוגיה, האורטופדיה והפסיכיאטריה. פרופסור רביד מרדכי מומחה בתחום הרפואה הפנימית קבע כי כתוצאה מתאונת הדרכים נותר לתובע 1 נכות רפואית בשיעור 19% לצמיתות בין היתר בגין שברים בשש צלעות, קרעים בטחול וכריתת הטחול. פרופסור אלדד מלמד מומחה נוירולוגיה, בדק את התובע, עיין במסמכים הרפואיים שהונחו לפניו וקבע שבדיקתו הנוירולוגית של התובע היתה תקינה ולא מצא עדות לנזק נוירולוגי צמית. פרופסור סלעי משה מומחה אורטופדיה העריך את נכותו הצמיתה של התובע 1 בשיעור של 10% עקב הגבלה קלה בתנועות עמוד שידרה מותני ובנוסף 5% עקב השברים המרובים בצלעות עם השפעה על התנועות. עוד הוסיף המומחה כי אינו צופה החמרה בעתיד. כמו כן, העריך כי התובע 1 היה באי כושר מלא למשך 3 חודשים וחלקי (50%) למשך 6 שבועות נוספים. פרופסור מוניץ חנן מומחה פסיכיאטריה קבע כי : "הנבדק איננו מראה סמנים של תסמונת פוסטראומטית או תסמונת דכאונית כלשהי....נראה שהנבדק חזר לתפקד בעבודה, במשפחה המורחבת ובחברה", לאור זאת קבע שלא נותרה לתובע 1 כל נכות נפשית. המחלוקת בין הצדים בעניין הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת נסובה על הפער בין חוות דעתו של הנוירולוג שמינה בית המשפט (פרופ' אלדד מלמד) שהוסיף בחוות דעתו 5% נכות נפשית צמיתה כתוצאה מתאונת הדרכים הנ"ל, לעומת המומחה לפסיכיאטריה שקבע שלא נותרה לתובע 1 כל נכות כזו. לדידי, משבחר ב"כ התביעה המלומד לעשות מאמצים למנות מומחה ספציפי בתחום הפסיכיאטריה - ומשמונה זה וחוות דעתו הייתה כפי שהייתה, אין היגיון וטעם להעדיף את חוות דעתו המוקדמת של הנוירולוג על פני חוות דעת של מומחה בפסיכיאטריה בבדיקה מאוחרת- גם אם היא אינה מיטיבה עם התובע 1 . ייתכן והיתה בהגשת בקשה למינוי מומחה לתחום הפסיכיאטריהמעין "טעות טקטית", אך זו לכל היותר "טעות בכדאיות העסקה" ותו לאו. לדידי, עדות המומחה בתחום הספציפי במומחיותו גוברת על "אמרת אגב" של מומחה שלא מתחום הספציפי. אשר על כן יש להעריך את הנזק בהתבסס על נכות רפואית משוקללת בשיעור של 30.75%. לאחר עיון במסמכים ובעדויות הנני רואה לנכון לקבוע כי לתובע 1 נותרה נכות תפקודית צמיתה בשיעור הנכות הרפואית (לעניין זה ראה דברי ד.קציר בספרו "סטיות מאחוז הנכות הרפואית" בעמוד 186 וכן דברי כבוד השופטת נתניהו בע"א 63/88 ברגר נ' צדוק (לא פורסם) (17) 182). משומת המס עולה שבשנת התאונה (שנת 2003), הכנסתם המשותפת של בני הזוג מחנות הפרחים הסתכמה בסכום 28,363 ₪, ובשנה הקודמת (שנת 2002) הסתכמה ההכנסה בסך של 38,376 ₪. לפי חישוב זה סך הפסדי הזוג עומד על כ-10,000 ₪ - ההפסד נגרם בשל תקופת האי-כושר הארוכה יחסית שממנה סבלו התובע 1 והתובעת 2 - 3 חודשים אי כושר מלא ו-50% אי-כושר למשך 6 שבועות נוספים. זאת הסיבה שהחנות נותרה סגורה למשך מספר חודשים על פי תצהירו של התובע 1 ומאחר וההפסד המוכח של חנות הפרחים נחלק בין התובע 1 לתובעת 2 ששניהם עבדו בה כעצמאים הרי שבראש נזק זה יש לפצות את התובע 1 בסכום של 5,100 ₪ נומינלי. התובע 1, שנפגע באופן קשה, היה זקוק לעזרה רבה הן בתקופת האישפוז והן לאחר שיחרורו. לאור העובדה שאישתו וילדיו היו גם הם פגועים פיזית ונפשית מהתאונה - נזקק התובע 1 לעזרת מטפלת בתשלום - וכן נזקק לעזרתם של הוריו והורי אישתו. נוכח טיב פגיעותיו ותקופת אי הכושר, הוא נזקק לעזרת צד ג' ובגין ראש נזק זה יש לפצותו בסך של 3,000 ₪ לחודש למשך 6 חודשים ובסך הכל 18,000 ₪, בערכי יום פסה"ד (ראוי לציין שהמטפלת היא אותה מטפלת לכל המשפחה). הוכח שהתובע 1 נאלץ לעבור טיפולים רפואיים רבים. נפגע הזקוק לטיפול רפואי, זכאי לקבלו מקופת החולים בה הוא חבר ללא תשלום, אולם לאור מסכת הבדיקות, ההפניות, הטיפולים הארוכים והתרופות להן נזקק התובע 1 - הרי שלא כל הוצאותיו כוסו במסגרת קופת החולים. מהמסמכים והחשבוניות שהוצגו בפני בית המשפט אני מוצא לפצותו בדבר הוצאותיו הרפואיות לעבר - בסך של 6,300 ₪ ובגין נסיעות בסך של 5,720 ₪. לעניין כאב וסבל, בחישוב של 15 ימי אישפוז ונכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 30.75% הרי שסך הפיצוי לו זכאי התובע 1 לראש נזק זה עומד על סך 47,386 ₪ . לפני בתצהירו של התובע 1 על הכנסותיו קודם התאונה הרי שההכנסה החודשית לצורך החישוב היא 3,200 ₪ אולם שוב יש לזכור כי הכנסה זו נחלקת בין התובע 1 לתובעת 2 ועל כן ההכנסה החודשית היא 1,600 ₪ לכל אחד . ע"פ חישוב של 30.75% מהשכר חודשי שהם 492 ₪. בחישוב היוון של 3% עד גיל 67 , אני מורה על פיצוי בסך 58,877 ₪ לראש נזק זה. לתובע 1 נותרה נכות משמעותית ובגילו, חזקה שיזדקק הן לעזרת צד ג' בעתיד והן להוצאות רפואיות ונסיעות אשר על כן אני מורה על פיצוי גלובאלי בראשי נזק אלה בסך של 30,000 ₪. התובעת 2 נוכח המסמכים הרפואיים שצורפו לתביעה, מונה לבדיקת התובעת 2, מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, פרופסור סלעי משה שמצא שיש לה הגבלת תנועה קלה בעמוד שידרה מותני. המומחה העריך את נכותה האורטופדית הצמיתה בשיעור של 10%. הוסיף המומחה שהוא אינו צופה החמרה בעתיד. אני מוצא לנכון לקבוע גם את נכותה התפקודית של התובעת 2 בשיעור זהה. בעניין הפסדי השתכרות לעבר, וכפי שניתחתי ראש נזק זה בעניינו של התובע 1, יש לפצות את התובעת 2 בגין ראש נזק זה בסך 5,100 ₪. עקב העובדה שהמשפחה כולה סבלה מטראומה, נראה שעזרה וסיוע לתובעת 2 היו הכרח (כגון שיעור פרטי לילד במקום עזרה מההורים). לאור העובדה ששכר המטפלת המשפחתית כבר חושב עבור תובע 1 - אני מוצא לנכון לתת פיצוי גלובאלי בראש נזק של עזרת צד ג' בסך של 2,500 ₪. התובעת 2 נאלצה לעבור טיפולים רפואיים רבים, כשלא כל הוצאותיה כוסו במסגרת טיפול רפואי של קופ"ח. מהמסמכים והקבלות שהוגשו לבית המשפט מצאתי לפסוק בגין הטיפולים סך של 1,490 ₪ ובגין הנסיעות סך של 1,176 ₪ לאור העובדה שבמקרים רבים כגון טיפול ההידרותרפיה בבית לוינשטיין הצטרפה הגב' ד' לנסיעה במונית יחד עם בעלה, אין כמובן מקום לכפל פיצוי. בהתאם לנכותה הצמיתה של התובעת 2, גילה וימי האשפוז, אני פוסק לראש נזק של כאב וסבל סך של 16,614 ₪ . לעניין הפסד השתכרות לעתיד - לאור האמור לעיל בעניין הנכות התפקודית הצמיתה ולאור הנתונים המופיעים לפני בתצהירו של התובע 1 על הכנסות החנות קודם התאונה הרי שההכנסה החודשית לצורך החישוב היא 3,200 ₪ אולם שוב יש לזכור כי הכנסה זו נחלקת בין התובע 1 לתובעת 2 ועל כן השכר החודשי הוא 1,600 ₪ לכל אחד . ע"פ חישוב של 10% מהשכר חודשי שהם 160 ₪ בחישוב היוון של 3% עד גיל 67 . אני מורה על פיצוי בסך 29,480 ₪ . לתובעת 2 נכות משוקללת בשיעור 10% בהיותה בת 45, ובשל העובדה שטרם מצאה מזור למכאוביה חזקה שתיזדקק הן לעזרת צד ג' בעתיד והן להוצאות רפואיות ונסיעות אשר על כן אני מורה על פיצוי גלובאלי בראש נזק זה בסך של 20,000 ₪. התובע 3 נוכח המסמכים הרפואיים שצורפו לתביעה, מונו לבדיקת התובע 3, שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה ובתחום הפסיכיאטריה. פרופסור קלמן כץ מומחה האורטופדי קבע בחוות דעתו כי לאחר בדיקת התובע 3 נמצא שהליכתו תקינה , תנועת הקרסול מלאה והוא יציב. בצילום שערך המומחה נראה חיבור תקין של הפטישון הפנימי ומבנה הקרסול תקין, ולא נותרה בו כל נכות צמיתה. עם זאת, נקבעה נכות זמנית של 50% למשך תקופת היות רגלו מגובסת וכן 3 חודשים לאחר מכן- סה"כ 4 חודשים ושבוע. ד"ר רחל בלומזון שמינה בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה קבעה כי מר ב' ד' סבל מתסמונת פוסט טראומטית שהתבטאה בהסתגרות ורצון להתנתק מחבריו, קשיי הרדמות וריכוז, נכון למועד הבדיקה חזר התובע 3 לקשרים עם חבריו, נוהג במכונית, התמיד בלימודיו וסיים תואר הנדסאי ועומד להתגייס, משכך לא נותרה כל נכות נפשית צמיתה. עם זאת, מוערכת הנכות הנפשית הזמנית בשיעור 15% בשנה הראשונה שלאחר התאונה. התובע 3, שנעדר מבית ספרו בשל הגבס, נזקק לשיעורים פרטיים על מנת להשלים את החומר שהחסיר וכך הוא העיד (פרוטוקול עמוד 17 שורות 27-31 ועמוד 18 שורות 1-3 ): "ש. מפנה לסע' 9, מי היו המורים פרטיים שלמדו אותך? ת. מתמטיקה, אנגלית, אלקטרוניקה למדתי באותה עת. היו לי תגבורים. ש. הוריך שלמו עבור מורה פרטי באלקטרוניקה? ת. בוודאות אני זוכר שהיו מורים לאנגלית ומתמטיקה. ש. זה היה גם לפני התאונה, אתה זוכר? ת. ישבתי איתם קצת לפני. אחרי שפספסתי שיעורים הייתי צריך לשבת איתם יותר. ש. הוריך שלמו עבור מורים אלו? ת. מן הסתם. ש. אתה יודע כמה שלמו עבור המורים? ת. כילד קטן לא היה לי עניין בסכומים". דבריו אמינים בעיניי. בחישוב של 60 ₪ לשעה פעמיים בשבוע למשך 3 חודשים אני מורה על פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 1,440 ₪. התובע 3 נזקק לבדיקות רפואיות ,לרבות התייעצויות עם מומחים וטיפול פסיכולוגי - מהמסמכים והחשבוניות שהוצגו בפני בית המשפט אני מוצא להורות על פיצוי בסך של 985 ₪ עבור הוצאותיו הרפואיות ובסך של 1,150 ₪ בגין נסיעותיו במונית של התובע 3 לבית הספר אורט בשל הגבס ומצבה הרפואי של משפחתו. בשל הנכויות הזמניות שהוערכו ע"י המומחים שמינה בית המשפט אני מוצא לנכון לצורכי חישוב כאב וסבל בלבד להשתמש בשיקול דעת המוענק לבית המשפט ולקבוע פיצוי בסך של 10,000 ₪ לראש נזק זה. לתובע 3 לא נקבעה כל נכות רפואית צמיתה, יתירה מזאת המומחית הרפואית בתחום הפסיכיאטריה קבעה בחוות דעתה כי התובע 3 התמיד בלימודיו וסיים תואר הנדסאי. כמו כן ציינה כי התובע 3 חזר לקשרים עם חברים ואף נוהג במכונית, אשר על כן נראה, הפגיעות מהן סבל התובע 3 בעקבות תאונת הדרכים לא ישפיעו על עתידו המקצועי ולכן הנני מקבל את עמדת ההגנה לפיה אין מקום למתן פיצוי בגין ראש נזק של הפסד השתכרות לעתיד. לעניין ההוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' - לעתיד -אני מקבל את דברי התובע 3 בתצהירו אך לאור העובדה שלא נותרה נכות רפואית צמיתה אני מורה על תשלום גלובאלי לראש נזק זה בסך של 1,500 ₪ בלבד. התובעת 4 בית המשפט מינה את ד"ר רחל בלומנזון כמומחה בתחום הפסיכיאטרי שתיתן חוות דעת בנוגע למצבה של תובעת 4. התובעת 4 נבדקה ע"י המומחית שקבעה שבמהלך התאונה, מאחר ששני הוריה איבדו את הכרתם, היא היתה משוכנעת שהם נהרגו ושהיא נותרה לבדה בעולם עם אחריות לאחותה הקטנה. המשפחה שסבלה מתסמונת פוסט טראומטית, התקשתה לתמוך בה ולהכיל את קשייה. בעת הבדיקה שנערכה 4 שנים לאחר התאונה הסימפטומים של קשיי הירדמות תגובתיות יתר לרעשים , נטייה לדיכאונות וסגירות חברתית- עד' נותרו בעינם. לדעת ד"ר בלומנזון באשר לירידה בציוניה בלימודים גם אם לא התרחשה מיד לאחר התאונה - ניתן לייחסה לפחות בחלקה לתאונת הדרכים. לאור כל האמור העריכה את נכותה הנפשית הצמיתה בגין התאונה בשיעור של 15%. התובעת 4 נעדרה מבית ספרה בשל המצב הנפשי ממנו סבלה ונזקקה לשיעורים פרטיים על מנת להשלים את החומר שהחסירה, וכך היא העידה (פרוטוקול דיון מיום 22.12.2010 עמוד 28 שורות 11-20) : "ת. כן. בכיתה ח' איני זוכרת אם היו לי ציונים מצויינים. היו לי מורים פרטיים, מתמטיקה, לשון, בחטיבה למדתי ערבית. היו לי שיעורי ערבית. ש. שהיית בהם? ת. נעדרתי בהתחלה. יש ימים שלא הייתי מגיעה לשיעורים. לא זוכרת כמה ימים הלכתי למורים פרטיים. מתמטיקה ואנגלית זה היה בעיקר. זה המקצועות הקשים. ש. זה לא היה בכיתות ז' ח'? ת. לא זוכרת. לפי דעתי כן. אך אני לא צריכה להטעות. הלכתי גם יותר מאוחר, גם סמוך לתאונה, לא יודעת בדיוק. בכיתה י' התחילו בגרויות. ש. למורים הפרטיים הוריך שלמו? ת. מן הסתם". דבריה אמינים בעיני, בחישוב של 60 ₪ לשעה, פעמיים בשבוע, למשך 3 חודשים אני מורה על פיצוי בסך של 1,440 ₪ לראש נזק זה. תובעת 4 נחבלה בתאונת הדרכים באופן פיזי קל יחסית. כל פגיעותיה הפיזיות הסתכמו במספר חבלות קלות. לא מצאתי הוכחות בדבר הוצאות בנוגע לטיפולים הנפשיים. משכך אני מוצא לנכון לקבוע את נכותה התפקודית של התובעת 4 בשיעור נמוך מהנכות הרפואית הצמיתה ולהעמידה על 10%. בהינתן גילה הצעיר של התובעת 4 ונכותה התפקודית הצמיתה בשיעור של 10% אני מוצא לנכון לערוך את חישוב הפיצוי המגיעה לה בגין ראש נזק זה על פי השכר הממוצע במשק ע"פ חישוב של 10% מהשכר חודשי שהם 877 ₪ בחישוב היוון של 3% מגיל 21 ועד גיל 60 . אני מורה על פיצוי בסך 222,454 ₪ . בחוות דעתה כתבה ד"ר רחל בלומנזון: "... להערכתי טיפול פסיכולוגי יכול להועיל באם תחליט שהינה מסוגלת ומעוניינת להיעזר בו...תמנע הידרדרות אפשרית נוספת" אשר על כן אני פוסק סכום גלובאלי לראש נזק של הוצאות רפואיות בעתיד סך של 8,000 ₪. בהתחשב בנכות הרפואית הצמיתה ובגילה של תובעת זו, אני פוסק לראש נזק של כאב וסבל סך של - 26,249 ₪ . התובעת 5 בית המשפט מינה את ד"ר רצוני גדעון כמומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטריה, לבדוק את תובעת 5. לאחר בדיקת תובעת זו, ציין המומחה שהפגיעה הגופנית של בני משפחתה לוותה אצלה בפחדי מוות, ונותרה לה תסמונת פוסט טראומטית שהתבטאה בהסתגרות, דאגנות יתר למשפחה, חרדה מנסיעה, בעיות שינה, סיוטי לילה והתפרצויות זעם. יחד עם זאת מבחינה לימודית חזרה לתפקד ברמה גבוהה ומבחינה חברתית שמרה על קשרים חברתיים. באשר לנכות זמנית למשך שנה מקרות התאונה סבלה התובעת 5 מסימנים שהגבילו את תפקודה באופן בולט עד ניכר והתאימו לנכות נפשית של 25%. באשר לנכות הנפשית הצמיתה של התובעת 5: בראשית קבע ד"ר רצוני כי נותרו סימנים המגבילים את התפקוד וההתאמה החברתית המתאימים לנכות נפשית של 15%, וחזר ועיין בחוות הדעת לאחר שבמהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, ראה את הקלטת בה התובעת 5 חוצה כבישים ללא קושי או חרדה שינה את דעתו וראה מקום להדגיש שחל שיפור במצבה הנפשי ולכן המליץ להגדיר מחדש את נכותה הנפשית הצמיתה ל-10%. ד.קציר ציין בעמוד 186 לספרו : "עשו בתי המשפט שימוש בשיקול הדעת המסור להם בעניין זה, שכן בעוד שהנכות הרפואית מסורה, בדרך כלל, להערכתם של רופאים, הרי הנכות התפקודית היא בתחום החלטתו של בית המשפט". וכן ראה דברי השופט ד' לוין:"עדיף איפוא לקבוע את הנכות התפקודית בתביעה לפי חוק הפלת"ד על-פי שיקול דעתו של השופט, הבוחן את נזקיו של הנפגע בראייה רחבה וכוללת, על-פי מיטב הכרתו, שיקול-דעתו והנסיבות הכוללות של המקרה, כפי שהוכחו לפניו". (עא 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון אזולאי, פ"ד מ(4) 693.) יש והנכות הרפואית משקפת את מידת הפגיעה בכושר תפקודו והשתכרותו של הנפגע, ואזי הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית. אך יתכנו גם מצבים אחרים, ויפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י 1050, 1060: "יש ומום קל באופן יחסי גורם לירידה גדולה בכושר העבודה וההשתכרות; ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי מדובר: בעברו של האיש, בגילו הנוכחי, בעבודתו או במקצועו, ביכולתו להסתגל למצב החדש או - אם יש צורך בכך - ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה, ועוד נסיבות כהנה וכהנה." אשר על כן, "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים, בהכרח, על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה..." כפי שהדברים נוסחו על ידי כב' השופט אשר בע"א 646/77 לוי נ' עמיאל, פ"ד לב(3) 589. תובעת זו לא העידה במשפט ובמהלך עדותו של אביה לא השתכנעתי שנותרה לה נכות תפקודית. צילומי החוקרים הפרטיים הראו בחורה לגמרי רגילה ולא התרשמתי שמצבה הנפשי יכול להפריע לה בעתיד בעניין השתכרותה כבוגרת. לפיכך אני מוצא לנכון לקבוע שלא נותרה כל נכות תפקודית לתובעת 5. באשר למטפלת בתשלום הרי שמדובר באותה מטפלת שעזרה למשפחה ושפיצוי בגינה כבר ניתן. בקשר להוצאות רפואיות ולנסיעות לעבר, המדובר בנזק מיוחד שטעון הוכחה, ואף מר ד' י' העיד (בפרוטוקול עמוד 32 שורות 27-31) : "ש. גם הטיפולים שט' קיבלה היו במסגרת קופ"ח? ת. התחלנו באופן פרטי אך לא הסתדרה עם המטפל, ולקחנו אותה למרפאת בריאות הנפש ברעננה, 3 שנים. שם לא שילמנו. ש. יש לך קבלה על הטיפול הפרטי? ת. לא". לעניין כאב וסבל כשהבסיס לחישוב היא הנכות הרפואית בשיעור 10% וללא ימי אישפוז סכום הפיצוי לראש נזק זה עומד בסך של 16,613 ₪. בהעדר נכות תפקודית צמיתה, סבורני שאין מקום לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד. ע"פ המלצתו של ד"ר רצוני גדעון התובעת 5 תזדקק למיפגשי טיפול שבועיים למשך שנה בעלות של 350 ₪ לטיפול במשך 52 שבועות סך כולל של 18,200 ₪ ויש לפסוק הוצאות אלו כהוצאות רפואיות לעתיד, בצירוף הוצאות נסיעה לעתיד בסך 1,000 ₪. סיכום: לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו, בעדויות שהושמעו ובחוו"ד של המומחים מטעם בית המשפט, החלטתי לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן: לתובע 1 : 1. הפסדי השתכרות בעבר- 5,100 ₪. 2. עזרת צד ג' בעבר -18,000 ₪. 3. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר -6,300+5,720 = 12,020 ₪. 4. כאב וסבל -47,386 ₪. 5. הפסד השתכרות לעתיד -58,877 ₪ 6. הוצאות רפואיות,נסיעות וצד ג' לעתיד - 30,000 ₪. 7. שערוך סכומים הטעונים שערוך ליום פס"ד - 2,983 ₪. 8. סה"כ -174,366 ₪. לתובעת 2 : 1. הפסדי השתכרות בעבר- 5,100 ₪ 2. עזרת צד ג' בעבר -2,500 ₪ 3. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר -1,490+1,176 = 2,666 ₪ 4. כאב וסבל -16,614 ₪ 5. הפסד השתכרות לעתיד -29,480 ₪ 6.הוצאות רפואיות,נסיעות וצד ג' לעתיד - 20,000 ₪. 7. שערוך סכומים הטעונים שערוך ליום פס"ד - 873 ₪. 8. סה"כ -77,232 ₪. לתובע 3 : 1. עזרת צד ג' בעבר -1,440 ₪ 2. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר - 985+1,150 = 2,135 ₪ 3. כאב וסבל -10,000 ₪ 4 .הוצאות רפואיות,נסיעות וצד ג' לעתיד - 1,500 ₪. 5. שערוך סכומים הטעונים שערוך ליום פס"ד - 303 ₪. 5. סה"כ -15,378 ₪. לתובעת 4 : 1. עזרת צד ג' בעבר -1,440 ₪ 2. כאב וסבל -26,249 ₪ 3. הפסד השתכרות לעתיד - 222,454 ₪ 4. הוצאות רפואיות,נסיעות וצד ג' לעתיד -8,000 ₪ 5. סה"כ -258,143 ₪ לתובעת 5 : 1. כאב וסבל -16,614 ₪. 2.הוצאות רפואיות,נסיעות וצד ג' לעתיד -18,200+1,000= 19,200 ₪ 3. סה"כ -35,814 ₪ לסכומים הנ"ל יתווספו הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 13%. סכום פס"ד ישולם תוך 30 יום שאם לא כן, יחולו עליו הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. המשפט העבריהפסדי השתכרות