תובענה לפיצוי על נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 [להלן - "החוק"]. הצדדים חלוקים הן על החבות והן על הנזק. שאלת החבות 1. המחלוקת בין הצדדים בעניין זה מצומצמת לפן העובדתי: האם התרחשה "תאונת דרכים" כפי שמתאר התובע או שמא לא התרחשה כלל. אין חולק כי הנתבעים ביטחו את השימוש ברכב הרלוונטי ואין חולק כי אם וככל שיוכיח התובע את גרסתו - מהווה האירוע "תאונת דרכים" על פי החוק. התובע הינו עד יחיד לגבי התרחשות התאונה. 2. התובע טוען בתצהירו [ת/2] כי ביום 1.4.01 נהג במשאית מ.ר. 58 - 453 - 12 [להלן - "המשאית"] והוביל אדמה למשפחת בדירי במושב אחיסמך. לאחר פריקת האדמה מהמשאית ירד לטענתו לבדוק שלא נותרו חול או אבנים במשאית וכן לבדוק את מצב הצמיגים. במהלך עלייתו בחזרה בשלבי המשאית, על מנת להתחיל בנסיעה, החליק במדרגה העליונה, נפל ארצה ונפגע [להלן - "התאונה"]. הנתבעות מכחישות את עצם התרחשות התאונה וטוענות כי אין לקבל את עדותו של התובע [עד יחיד לתאונה] בהיותה בלתי אמינה ורצופת סתירות. 3. לאחר עיון בראיות ובטיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את התרחשות התאונה: א. גרסתו של התובע נותרה בעינה לאורך כל הדרך והוא לא חזר בו ולא שינה אותה גם במהלך החקירה הנגדית. התובע השיב בפירוט על שאלות שנשאל לגבי נסיבות התאונה. התובע אף הדגים [וצולם, נ/3] לחוקר מטעם הנתבעות כיצד בדיוק התרחשה התאונה. ואילו עיקרי הדברים, מהנקודה בה החל התובע לעלות בשלבי המשאית: התובע מאשר כי במהלך עלייתו תפס ביד ימין את הידית הימנית בתא הנהג, מצדו הימני של ההגה וממשיך : "בצד שמאל [של תא הנהג, י.ה.] יש גם ידית. שהיא נמוכה יותר, היא לא מופיעה בתמונה. היא אמורה להיות ממוקמת טיפה לפני צירי הדלת. ביד שמאל אני מחזיק שם וכבר במדרגה השנייה אני עוזב את הידית שרואים התמונה, הידית הימנית, ומחזיק בהגה עם יד ימין. אז אני נשאר עם יד שמאל על הידית השמאלית ועם יד ימין אני תופס את ההגה. אז אני אמור להתיישב בכיסא. הידית השמאלית יותר נמוכה מהימנית . ש. ז"א ששניה לפני הנפילה, היד שלך הייתה על ההגה נכון? ת. כן, היד הימנית כבר אחזה בהגה. אני אוחז בהגה רק ביד ימין. ש. ואז מה קרה? ת. החלקתי מהמדרגה העליונה ונפלתי אחורה. ש. בצורת קשת? ת. החלקתי מהמדרגה ונשענתי כאילו אחורה. ש. לי נשמע הגיוני לפי התיאורים שלך, אם אתה עם יד ימין על ההגה נשמע שפלג הגוף העליון צריך ליפול קדימה ולא אחורה. ת. כשאני עולה ומחזיק בהגה ביד מתוחה, פלג הגוף שלי מוטה טיפה אחורה. הכניסה למשאית לא בגובה הראש, היא נמוכה יותר. בכניסה למשאית אני עושה הטייה אחורה. ש. אז לי נשמע הגיוני שהיד החליקה ולא הרגל. ת. הרגל ואח"כ היד. ש. היה יום גשום? ת. לא. לפי מה שזכור לי, לא. ש. למה בשום מקום, לא בתצהיר ולא בהודעה שאתה חתום עליה, לא כתוב שגם היד החליקה? ת. נשמטה לי היד מההגה. ש. אבל למה זה כתוב [כך נרשם, י.ה.] באף מקום? מפנה לטופס הודעה, שורה 10 לקראת הסוף. ת. כתוב שתפסתי בהגה, לא כתוב שהחליקה לי היד כי החלקתי כלפי מטה עם הרגל ונפלתי לאחור, היד נשמטה לי מההגה. ש. לאחר הנפילה, נפלת על הגב עם שתי ידיים פרושות? איך נפלת? ת. לא פרושות. ממה שזכור לי נפלתי אחורה, ניסיתי להגן על עצמי עם יד ימין וקיבלתי את החבטה בגב, לרוב בגב תחתון. לשאלת ביהמ"ש: כמה אתה מעריך את הגובה בין המדרגה לבין הרצפה? ת. משהו כמו מטר לפי מה שאני רואה בתמונות, זו הערכה גסה. [עמ' 18 - 19 לפרוטוקול]. ב. הבאתי את הדברים לעיל על מנת להראות כי דווקא הדגמת התובע לחוקר, כמו גם עדותו בבית המשפט בשילוב מבנה המשאית, אופן עליית התובע למשאית וטיב פגיעותיו לאחר הנפילה המתוארת [יד וגב] מחזקים את גרסתו לגבי אופן התרחשות התאונה. המוסד לביטוח לאומי [להלן - "המל"ל] דן בתביעת התובע והכיר בתאונה כתאונת עבודה. אמנם קביעות המל"ל לעניין זה אינן מחייבות את בית המשפט, אך דומה שיש בהן כדי להאיר על גרסת התובע. ג. לא מצאתי פגם בעצם הוספת הסבר התובע לגבי הישמטות יד ימין מההגה, לאחר החלקת רגלו ממדרגת המשאית. נכון שההסבר בא בתשובה לשאלה ממוקדת בחקירה הנגדית אך סבורני כי לו היה התובע נשאל שאלה כזו בעבר, עת הדגים לחוקר את אופן הנפילה, היה משיב תשובה זהה. השתכנעתי כי מבחינת התובע, העיקר בנפילה - היה החלקת רגלו מהמדרגה כאשר הישמטות ידו הימנית מההגה, הייתה תוצאת לוואי של ההחלקה ולא גורם עצמאי לנפילה כפי שאירעה. ד. לא מצאתי ממש גם ביתר השגות הנתבעות לגבי סתירות כביכול בגרסת התובע. הנתבעות מצביעות על נקודות שאינן מרכזיות ואינן נוגעות בגרעין המחלוקת והגרסה. כך למשל לגבי שעת התאונה. התובע טען בסעיף 2 לתצהירו ת/2 כי התאונה אירעה בשעות הבוקר המאוחרות. בהודעה על תאונת דרכים [מוצג 2] כתב התובע כי התאונה אירעה בשעה 13.30 ותעודת חדר מיון [מוצג 5] מצביעה על קליטת התובע בשעה 15.30. אין חולק כי המרחק בין מקום אירוע התאונה לבין בית החולים אסף הרופא - הינו מרחק קטן והזמן הדרוש להגעה לבית החולים הינו כרבע שעה [ע"ת 1, אורן בדירי, בעמ' 10 לפרוטוקול]. לגרסת התובע ואורן, טלפן התובע ממקום התאונה לאורן וביקשו כי יגיע לפנותו לבית החולים ואורן הגיע תוך זמן קצר ואכן עשה כן. אינני סבורה כי פערי הזמנים כשלעצמם פוגעים באמינות גרסתם של התובע ושל אורן. לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי מועד רישום התובע כנקלט בחדר המיון היה מאוחר להגעתו בפועל. לא בכל עת שאדם נכנס בשערי חדר מיון מבצע צוות בית החולים רישום על אתר. אשר לשעת התאונה עצמה, העיד אורן והאמנתי לו כי התובע התקשר אליו בשעות הבוקר [אולי 12 - 11 לא זוכר בדיוק], אמר לו שנפל מהמשאית ושאורן יבוא אליו [עמ' 9 לפרוטוקול]. אורן העיד באופן אמין, לא ניסה להסתיר את ידידותו עם התובע, את עבודתם בחלק מהפרוייקטים במשותף והעיקר - לא ניסה לייפות את גרסתו או להעיד עדות נוחה לתובע שזימנו להעיד. אורן לא למד את תצהירו טרם עדותו. כך למשל העיד בכנות שאינו זוכר באיזה מכשיר התקשר אליו התובע, על אף שבתצהירו [ת/1, סעיף 4] מסר שהתובע התקשר אליו באמצעות מכשיר מירס. עדותו של אורן מחזקת ככל הנדרש את עדות התובע לגבי שעת התאונה וההגעה לבית החולים. ה. אשר למועד רכישת המשאית השנייה - אכן התובע סתר את עצמו בשאלה זו. בתצהירו ובתחילת עדותו העיד כי רכש אותה עובר לתאונה וכי רק ביצע העברת בעלות לאחר התאונה [סעיף 13 לתצהיר, עמ' 13 - 15 לפרוטוקול]. בהמשך העיד כי רכש את המשאית לאחר התאונה ובעקבות הגדלת מחזורו העסקי [עמ' 24 לפרוטוקול]. ואולם הסתירה עניינה בשאלת היקף הנזק ואינה יורדת לשורש החבות ואופן התרחשות התאונה. הדברים יפים גם לגבי אופן עבודתו של התובע כתוצאה מהתאונה. לגרסתו, הוא מתקשה לעבוד כנהג שופל או משאית ואף כי עובד לעיתים, הרי הוא נאלץ להעסיק אחרים. גרסה זו אינה מתיישבת עם קלטת וידיאו ותצהיר החוקר משה שחרור [נ/6] המראים עבודת התובע על שופל מיום 4.7.04, כאשר החוקר מצהיר [ללא חקירה נגדית] כי התובע עבד על השופל מספר שעות. ו. כפי שאפרט בהמשך, התובע ניסה להאדיר את נזקיו כתוצאה מהתאונה. ואולם בנוגע לתאונה ונסיבותיה, נתמכה גרסתו בחיזוקים חיצוניים, לרבות בהגיון הדברים ואני מקבלת אותה. 4. אשר על כן - מצאתי כי התאונה התרחשה כפי שהעיד וגרס התובע, התאונה הינה תאונת דרכים וקמה חבות של הנתבעות כלפי התובע לפי החוק. שאלת הנזק והיקפו נתונים כלליים 5. בעקבות התאונה טופל התובע בחדר מיון ושוחרר לביתו ללא אשפוז עם הפנייה לאורטופד בקופת החולים [מוצג 5]. התובע טופל במסגרת קופת החולים לרבות בטיפולי פיזיותראפיה וטיפולים אלטרנטיביים [מוצגים 76 - 96]. המל"ל הכיר בתקופות אי כושר מלא לעבודה ושילם לתובע דמי פגיעה החל מ - 2.4.01 וכלה ב - 30.9.01 [מוצג 58]. 6. כעולה מפרוטוקול ועדה רפואית לעררים ליד המל"ל, מיום 19.10.04 [להלן - "ועדת העררים"] דנה ועדה רפואית קודמת בשאלת נכותו של התובע ומצאה כי לא נותרה לו נכות רפואית. על כך ערר התובע ועררו התקבל [מוצג 56]. ועדת העררים העמידה את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע על 10%, עקב החמרה במצבו והגבלה בתנועות גב תחתון וזאת החל מ - 25.2.04 [מוצג 57]. 7. עוד אבחנה ועדת העררים "כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל על רקע "דיסק גדול ...". קביעה זו הינה בגדר "קביעה על פי דין" לצורך סעיף 6ב' לחוק ומחייבת את הצדדים בתובענה זו שאף לא עתרו לסתור אותה. הועדה אף מצאה להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז 1956 [להלן - "תקנות נפגעי עבודה"] וקבעה כך: "התובע נהג משאית עם חולשה ברגל שמאל ולכן לא יוכל להמשיך בעבודתו ". הפעלה זו כידוע אינה כלולה ב"קביעת נכות על פי דין" כאמור לעיל ואינה מחייבת את בית המשפט. כפי שאראה בהמשך - התבדתה נבואתה של ועדת העררים והתובע שב לעבוד בעבודתו. נזק מיוחד 8. נזק מיוחד חב הוכחה הן לקיומו והן לשיעורו [ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה (2) 800 804, ע"א 444/94, אורות נ' עטרי, פד"י נא (5) 241 256, ע"א 5/84, יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פד"י מה (3) 374 380 ועוד]. הפסדי השתכרות לעבר לתקופות אי הכושר 9. המל"ל הכיר כאמור בתקופת אי כושר של 6 חודשים לאחר התאונה, מ - 2.4.01 עד כולל 30.9.01 ושילם עבורה דמי פגיעה [מוצג 58]. התובע הגיש תעודות על תקופות אי כושר נוספות מ - 1.10.01 ועד כולל 30.6.02 [מוצגים 49 - 51]. תעודות אלה לא הוגשו על ידי עורכיהן, לא נאמר בהן כי הן מיועדות להצגה בבתי משפט, היינו, לא מולאה הרובריקה המתאימה לפי העניין. כן הוגשו תעודות על תקופות נוספות של אי כושר מ - 1.10.02 ועד 31.12.02 [מוצג 52], מ - 27.4.03 ועד 31.5.03, מ - 1.5.03 ועד 31.7.03 [מוצגים 53 - 55]. משקל התעודות נמוך לטעמי, שכן ניתנו לתקופות ארוכות, לא ניכר כי הן מבוססות על בדיקות או ממצאים שהתחדשו מפעם לפעם, התעודות בחלקן אינן רצופות, בחלקן [מוצגים 53 ו - 54] כוללות הן תקופות משיקות והעיקר - הן ניתנו לאחר שכבר נקבעה נכותו הצמיתה של התובע על ידי המל"ל. אם אכן האמין התובע כי הוא מצוי בתקופות כה ארוכות של אי כושר מלא, לאחר שנקבעה נכותו הצמיתה בשיעור 10% + תקנה 15 על ידי המל"ל, חזקה עליו שהיה פונה בהליך לבדיקת החמרה ולא מותיר את קביעת ועדת העררים על כנה. לא אוכל לקבוע תקופות אי כושר לתובע על פי התעודות הללו. יוצא שתקופת אי הכושר של התובע כתוצאה מהתאונה עומדת על 6 חודשים לפי קביעת המל"ל. 10. הכנסות עסקו של התובע בשנים עובר לתאונה היו במגמת עלייה: כך ב - 1999 עמדה ההכנסה נטו על 50,222 ₪ ובחישוב לחודש - על 4,185 ₪; בשנת 2000 עמדה ההכנסה נטו על 71,850 ₪ ובחישוב לחודש על 5,988 ₪; ובחודשי ינואר - כולל מרץ 2001 [עובר לתאונה] עמדה ההכנסה [מעבר להוצאה] על 46,086 ₪ [מוצג 70, אישור רו"ח שכנר]. לאחר הפחתת 25% מס הכנסה כמתחייב מהחוק, עמדה ההכנסה נטו על 34,564 ₪ ובחישוב לחודש על 11,521 ₪. סכום זה משוערך להיום לפי הצמדה למדד המחירים לצרכן עומד על 12,682 ₪. 11. מצאתי כי הפסדיו של התובע לתקופת אי הכושר הינם לפיכך : 6 X 12,682 ₪ = 76,092 ₪. לתקופה לאחר תום תקופות אי הכושר ועד היום : 12. התובע יליד 15.8.72, בוגר 12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות ושירת בצה"ל כנהג משאית. מאז שחרורו מהצבא, עסק התובע בכל עת רלוונטית בנהיגת משאיות, במסגרת עסק שפתח עם אחיו ולאחר מכן עם שותף. בשנת 1999 הקים התובע עסק עצמאי משלו "גילי זרדאב - עבודות עפר", במסגרתו הופעל על ידי אחיו טרקטור ואילו התובע הפעיל משאית. אחיו של התובע עבד אצלו כשכיר [סעיף 12 לתצהירו]. זה היה עיסוקו של התובע עובר לתאונה. 13. לאחר התאונה המשיך התובע להפעיל את עסקו ואף הרחיבו. התובע רכש משאית נוספת כחודש לאחר התאונה [עמ' 24 לפרוטוקול]. התובע העיד כי הגדיל את עסקו בעקבות דרישת הלקוחות, אך נאלץ להעסיק נהג לכל משאית כאשר ביוני 2002, רכש משאית שלישית והעסיק עליה נהג שלישי, שכיר. כל אלה, לגרסתו, הביאו לירידה ברווחיו שכן הוא עצמו לא יכול היה לנהוג ברציפות על המשאיות [סעיף 13 לתצהירו]. ואולם מהשומות שהוגשו עולה כי דווקא בשנת 2001 בה אירעה התאונה, עלו הכנסות התובע ביחס לשנה קודמת והגיעו ל - 95,770 ₪ [לאחר הפחתת מס הכנסה]. הכנסות אלה גבוהות יחסית גם כאשר מפחיתים את ההכנסות בשלושת החדשים שקדמו לתאונה בשנת 2001 ובששת חודשי אי הכושר שלאחריה במהלכם חזקה על התובע שלא עבד כלל. התובע העיד עוד כי החל מנובמבר 2002 החל לצמצם את העסק ומכר בהדרגה את כל המשאיות ופיטר את כל הנהגים השכירים עד להפסקת פעילות העסק באוקטובר 2004 [שם בתצהיר ובעמ' 24 לפרוטוקול]. ואכן הכנסותיו החודשיות בשנים אלה הינן כדלקמן : - 2002 - 4,189 ₪, ב - 2003 - 4,475 ₪ וב - 2004 - 751 ₪. והנה, החל מאוגוסט 2005, שב התובע לעסקי המשאיות, רכש משאית והחל להפעילה גם באמצעות נהגים מתחלפים שכירים וגם באמצעותו [סעיף 14 לתצהירו]. התובע מודה כי הוא נוהג לעיתים גם על טרקטור, אף צולם על ידי חוקר הנתבעות [נ/4] נוהג משך כ - 25 דקות וכן כי הוא מעמיס את המשאית באמצעות השופל. 14. עינינו הרואות - העליות והירידות ברווחי התובע מעסקו אינן מושפעות מנכותו ומהתאונה אלא מאופן ניהול העסק. למעשה אינני נזקקת לקביעה זו שכן די לי לקבוע כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הפסדיו מעסקו בשנים לאחר התאונה נובעים מהתאונה. וכך אני קובעת. 15. מעל לנדרש - לא התרשמתי לטובה מעדותו היחידה של התובע לעניין זה : התובע הסתבך בגרסאות סותרות בנוגע למועד רכישת המשאית השנייה. תחילה העיד [עדות המיטיבה עם גרסתו] כי רכש אותה עובר לתאונה [סעיף 13 לתצהירו ועמ' 13 - 15 לפרוטוקול]. לאחר מכן [עמ' 24 לפרוטוקול] חזר בו והעיד כי רכש אותה דווקא לאחר התאונה עקב ריבוי עבודות בתקופה זו. עניין נוסף - התובע ניסה כל העת ליצור את הרושם כי הוא מוגבל מאוד בביצוע פעולות נהיגה עד כדי צורך לשכור אחרים שיבצעו את עבודתו בעוד שבקלטת נ/4 הוא נראה מפעיל ציוד כבד [שופל] ללא כל בעיה. אמנם משך הקלטת - 25 דקות אלא שהחוקר משה שחרור שצילמה הצהיר כי עקב אחר התובע עובד משך יום שלם ולא נחקר על תצהירו. על כן, ומעבר לנדרש - מתנוסס סימן שאלה גדול על הפעלת תקנה 15 לתקנות נפגעי עבודה על ידי ועדת העררים. אינני מוכנה לקבוע כי הפסדיו של התובע, כולם או חלקם בתקופה לאחר תום תקופת אי הכושר נובעים ממגבלותיו ומהתאונה. בנסיבות אלה מצאתי כי התובע נכשל בהוכחת הפסדי השתכרות לעבר ביחס לתקופות שלאחר תום תקופת אי הכושר ואינני פוסקת לו סכום בהתאם. עזרת הזולת לעבר 16. עדות התובע הייתה עדות יחידה בעניין זה. התובע לא צירף קבלות או אסמכתאות אחרות. התובע התגורר ומתגורר עדיין בבית הוריו שבמושב אחיסמך. התובע לא הביא לעדות את הוריו או מי אחר שסייע לו אם סייע ומכל מקום לא ניתן לקבוע כי העזרה והיקפה חרגו מהמקובל במסגרת יחסי משפחה תקינים, היינו ניתנו דווקא בתמורה. כאמור אינני מוכנה לבסס ממצאים על עדות התובע בלבד. התובע לא הוכיח ראש נזק זה ואינני פוסקת לו סכום כלשהו. הוצאות רפואיות לעבר 17. התאונה הינה תאונת עבודה. התובע זכאי לכיסוי הוצאותיו במסגרת החקיקה הסוציאלית, הן לפי חוק הביטוח הלאומי תשנ"ה - 1995 והן לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994 [ע"א 5557/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פד"י נא (2) 724 737 - 738]. התובע הציג קבלות על השתתפות עצמית בעלות בדיקות ורכישת תרופות בסכומים נמוכים יחסית. כמו כן הציג קבלות על תשלום כ - 6,300 ₪ עבור טיפולים אלטרנטיביים במסגרת קופת החולים. יש מקום להכיר בצרכי התובע כמייצרים הוצאות רפואיות בפרט לאור פגיעותיו ותקופות אי הכושר המתמשכות כמו גם ובהיעדר סבסוד מלא במסגרת החקיקה הסוציאלית. התובע העיד כי קיבל החזר חלקי עבור עלות הטיפולים מהמל"ל. התובע לא הראה מהו סכום ההחזר שקיבל ועל כן לא אוכל לקבוע כי נזקו בפריט זה שקול לסכומים בקבלות שהגיש. מצאתי על כן לפסוק לתובע סכום גלובלי של 3,000 ₪ בגין ראש נזק זה. נזק כללי הוצאות רפואיות לעתיד 18. בהתחשב בשיקולים שנמנו לעיל ובגילו של התובע, כמו גם בהיעדר הסתברות לשיפור במצבו מצאתי לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה - 10,000 ₪. עזרת הזולת לעתיד 19. בהתחשב בשיקולים שנמנו לעיל ובהתחשב בכך שבעתיד, אף אם לא בעתיד הקרוב, יאלץ התובע להיפרד מבית הוריו ומחסותם ולקיים את עצמו כולל משק ביתו ותפקודיו הביתיים בכוחות עצמו, ובאפשרות, אף אם רחוקה, כי נכותו עשוייה להכביד עליו, מצאתי לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה - 10,000 ש"ח. הפסד השתכרות לעתיד 20. התובע לא הראה, נכון להיום, הפסדי השתכרות של ממש הנובעים מהתאונה. מבחינה זו שונה עניינו מהעניינים שנסקרו בע"א 3049/93, גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נב (3) 792 ות.א. [מחוזי תל אביב] 1378/94 , שחר נ' קרנית, שהובאו בסיכומיו. אין על כן לגזור את שיעור הפיצוי לתובע מהנכות הרפואית, כולה, חלקה או מכפלותיה השונות. 21. הלכה פסוקה היא כי : "כשאין לבית המשפט נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי בית המשפט לחשב הפסד זה על פי שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות, והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גבהו של ההפסד. השאלה אם כך הוא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו (השווה ע"א 586/84, 587, 588 מכלוף ואח' נגד עירית תל אביב פסקי דין מ"ג (1) 137 בעמ' 152 מול האות ב'). השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו. " [ע"א 286/89, קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב [ה"פול"], פדאו"ר (לא פורסם) 89 (3) 183], 1]. 22. זאת ועוד, בית המשפט לא היסס בעבר לפסוק פיצויים גלובליים על הצד הנמוך, בגין הפסדי השתכרות או כושר השתכרות לעתיד, גם כשהנכות הרפואית עמדה על שיעורים זהים לשיעורי נכות התובע או גבוהים ממנה וכאשר לא הוכח כי הנכות הרפואית כתוצאה מהתאונה, גרמה להפסדי השתכרות או לפגיעה בכושר ההשתכרות עד כה [השוו - ע"א 663/88, שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז (3) 233, ע"א 286/89 הנ"ל, ע"א 512/88, דוד נ' רוקח, פדאו"ר , לא פורסם, 88 [2] 273, ע"א 413/88 אלג'נזאראה נ' שמיר חברה לביטוח בע"מ, פדאו"ר, לא פורסם, 88 [2] 421 ועוד]. 23. מהממצאים לעיל עולה כי כיום, אין לנכותו של התובע השפעה של ממש על כושר השתכרותו. מאידך, אין לשלול כליל כי בעתיד ועם חלוף השנים עשוייה להיות לנכות השלכה כלשהי לפי מידת ההסתברות הנדרשת. על כן מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובלי בסך 100,000 ₪. כאב וסבל 24. התובע לא אושפז בעקבות התאונה ונכותו הרפואית עומדת כאמור על 10%. אני פוסקת לתובע את המגיע לו על פי נוסחת תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים [חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון] תשל"ו - 1976 - היינו - 18,743 ₪. סך הפיצויים העומד עומד על 217,835 ₪. ניכויים 25. מסכום זה יש לנכות את תקבולי המל"ל : 44,360 ₪ בגין דמי פגיעה וכן 77,031 ₪ בגין מענק נכות [לפי חוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר מיום 24.7.05, נ/8]. סכומים אלה משוערכים להיום לפי הצמדה למדד המחירים לצרכן בצירוף ריבית כחוק מגיעים ל - 48,587 ₪ ול - 84,371 ₪ בהתאמה . סך הסכום לניכוי עומד היום על 132,958 ₪. יתרת הפיצויים לתשלום הינה אם כן - 84,877 ₪. סוף דבר 26. הנתבעות תשלמנה לתובע ביחד ולחוד את הסך של 84,877 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. כן תשלמנה הנתבעות לתובע ביחד ולחוד אגרת המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 11,034 ₪ + מע"מ והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. הפסדי השתכרותעררועדת ערר