מבוא 1. מדובר בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 26.12.60, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 2.7.98. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), כתאונת עבודה. הנתבעת הודתה בחבות, הצדדים חלוקים בשאלת גובה הנזק בלבד. מהות הפגיעה והנכות 2. ממקום התאונה, פונה התובע, לבי"ח וולפסון, שם נבדק בגין תלונות על כאבים בעמוד שדרה צווארי. 3. ד"ר משה דרור, אשר מונה כמומחה רפואי, מטעם בית המשפט, ציין בחוות דעתו כי בבדיקת התובע נמצאה הגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי, אשר הנכות בגינה, הוערכה בשיעור של 10%. 4. הנתבעת חלקה על קביעות המומחה ולפיכך, דרשה לזמנו לחקירה נגדית. בחקירתו הנגדית, הסביר ד"ר דרור, הסבר היטב, כי הנכות נקבעה על סמך ממצאים אובייקטיביים שנמצאו בבדיקת התובע, דהיינו; הגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי. ד"ר דרור, הסכים אמנם כי באופן תאורטי, יתכן שהתובע "הציג" הגבלה בתנועות, אך ציין כי אינו חושב שכך הדבר שכן בבדיקות חוזרות, נמצאו טווחי תנועה דומים ולא נצפה פער בין טווחי התנועה שנמצאו בבדיקה מכוונת, לבין תצפית מהצד, על תנועותיו של התובע. ד"ר דרור הוסיף וציין כי ברישומים הרפואיים, בשנים הסמוכות שלאחר התאונה, תועדו ממצאים חוזרים, בדבר הגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי, מה שמתיישב עם ממצאי בדיקתו (עמ' 19 לפרוטוקול). אשר לשאלת הקשר הסיבתי בין ההגבלה בתנועות, לבין התאונה, ציין ד"ר דרור כי בהעדר רישומים בדבר בעיות צוואריות בתקופה שעובר לתאונה, ראה לייחס את הנכות לתאונה, שכן בממצאים הניווניים הדלים, שהודגמו בבדיקות ההדמיה, אין כדי להסביר או לגרום, להגבלה בתנועה, שנמצאה בבדיקת התובע. אשר להעדר רצף טיפולי, ד"ר דרור ציין כי דבריו של התובע אשר מסר לו כי בהעדר שיפור במצבו, חדל לפנות לטיפול רפואי, סבירים ואופיניים, בהתחשב במהות הפגיעה (עמ' 17 לפרוטוקול). 5. בנסיבות העניין, חוות דעתו וקביעותיו של ד"ר דרור, לא נסתרו. למעלה מן הדרוש יאמר כי עצם העובדה שהוועדה הרפואית לעררים של המל"ל, בפניה הוצגה חוות דעתו של ד"ר דרור, לא קבעה נכות, אין בה כדי לסתור את מסקנות המומחה, המבוססות היטב, בממצאי הבדיקה הקלינית והתעוד הרפואי שעמד בפניו. יוזכר כי תביעה זו, נדונה על פי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 6 א' לחוק ועצם קיומו של פער בין קביעות המומחה לקביעות הוועדה הרפואית של המל"ל, לא רק שאינו דבר חריג אלא שאין בו, לכשעצמו, כדי להטיל ספק בקביעות המומחה, אשר כאמור, בנסיבות העניין, מצאתי אותן מנומקות ומעוגנות היטב, בתעוד הרפואי ובממצאי בדיקתו של המומחה. 6. סופו של יום, ראיתי לאמץ חוות דעת של ד"ר דרור ולקבוע כי כתוצאה מהתאונה, נותרה לתובע, נכות בשיעור של 10%, בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי. נכות תפקודית ופגיעה בכושר ההשתכרות 7. לעניין הבחנה בין המושגים; "נכות רפואית", "נכות תפקודית" ו"שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות", אין לי אלא לשוב ולהפנות לע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792 (1995), שם נפסק מפי כב' השופט (כתוארו אז), אור כי המושג "נכות תפקודית", בא לבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, כתוצאה מהנכות הרפואית, וכדבריו: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכות התפקודית... למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"" (שם בעמ' 799 - 800). שאלת השפעת הנכות, על השתכרותו וכושר השתכרותו של התובע, תידון, על כן, בהתחשב במכלול הראיות והעדויות, בנוגע לעבודתו והשתכרותו של התובע. 8. התובע עובד, החל משנת 1983, במשרדי אגף המכס ומע"מ. עובר לתאונה, שימש התובע, כאחראי על חוליית חוץ, ועסק, כמפורט בתצהירו, באיתור עוסקים, בדיקות החזרים, והליכי הוצאה לפועל. התובע ציין בתצהירו כי במהלך שנת 2000, עבר לעבוד, כתובע במע"מ, תפקיד מקביל לתפקידו הקודם מבחינת הדרגה, אך מדובר בתפקיד קל יותר שרובו, עבודה משרדית, בעוד שתפקידו הקודם, היה כרוך בעבודה מרובה מחוץ למשרד, לרבות עבודת שטח לאיתור חייבים וביצוע הליכי הוצל"פ (סעיף 8 לתצהיר התובע, ת/1). 9. לטענת התובע, המעבר לתפקיד משרדי, כרוך בהפסד תוספות שכר, שעות נוספות ופרמיות, המשולמות למבצעי תפקידי שטח, וכדבריו: "... אני עושה עבודה משרדית והמשכורת שלי נפגעה משמעותית כי בשטח יש לך משכורת הרבה הרבה יותר גבוהה לפחות ב- 20%..." (עמ' 11 לפרוטוקול). 10. לטענת הנתבעת, לא הוכח הקשר בין פגיעתו של התובע לבין שינוי תפקידו. כן מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע סובל מבעיית לב (כמפורט בסעיף 11 לתצהיר התובע) וכי תלונותיו בגין תסמונת התעלה הקרפלית ובעיות בעמידה ממושכת, אינן קשורות לפגיעה הצווארית. 11. בנסיבות העניין, לא ראיתי צורך "לכמת" באחוזים את שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, שכן נוכח העובדה שהתובע ממשיך לעבוד באגף המכס והמע"מ והשוואת שכרו בתקופה שעובר לתאונה ולאחריה, אינה מצביעה על ירידה בשכר, ראיתי לפסוק את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, על דרך הערכה גלובלית. הפסדי השתכרות 12. לאחר התאונה, אושרה לתובע, תקופת אי כושר לעבודה, למשך 4 חודשים, עד ליום 30.10.98. תקופת אי כושר זו, אושרה על ידי המומחה, כסבירה וכנובעת מהפגיעה תולדת התאונה. גם בעניין זה, עצם העובדה שהמל"ל הכיר בתקופת אי כושר, קצרה יותר, עד ליום 16.9.98, אין בה רבותא שכן שאלות שברפואה, ובכללן תקופת אי הכושר שלאחר התאונה, מוכחות, בתובענה זו, באמצעות חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ויצויין כי המומחה לא נחקר בשאלה זו של תקופת אי הכושר. 13. מאישור על תשלום דמי פגיעה, עולה כי דמי הפגיעה, שולמו ישירות למעביד. בנסיבות אלה, התובע זכאי, לפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בתקופת אי הכושר, על בסיס ההפרש בין שכרו הממוצע שעובר לתאונה, לשכר שהשתלם לו, בתקופת אי הכושר. שכרו הממוצע של התובע, בתקופה שעובר לתאונה, הסתכם בסך של כ- 10,000 ₪ ברוטו לחודש (ראה שכר רבע שנתי, באישור המל"ל, בדבר תשלום דמי פגיעה, בסך של 29,971 ₪), ולאחר ניכוי מס, סך של כ- 8,000 ₪ נטו לחודש. בתקופת אי הכושר, בחודשים יולי עד אוקטובר 1998, שולם לתובע שכר בסך כולל של 24,555 ₪ ברוטו ולאחר ניכוי סך של 1,054 ₪ ששולמו במשכורת חודש יולי 1998, בגין שעות נוספות שבוצעו בחודש הקודם (ראה תלושי שכר שצורפו לתצהיר התובע וכן עדות התובע בעמ' 11 לפרוטוקול), מדובר בשכר בסך של 23,501 ₪ ברוטו, המסתכם בניכוי מס, בסך של כ- 18,800 ₪. הפרשי השכר, בתקופת אי הכושר לעבודה, מסתכמים על כן, בסך של 13,200 ₪ (18,800 - 32,000 = 4 x 8,000) ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.4.98, סך של 23,898 ₪. 14. אשר ליתרת תקופת העבר, מתום תקופת אי הכושר ועד היום, לא הוכח כי חלה ירידה בשכרו של התובע או כי נגרמו לו, הפסדי השתכרות, שניתן לכמתם ולייחסם לפגיעה תולדת התאונה. מנתוני השכר המצטברים, בתלושי השכר שצורפו, עולים הנתונים הבאים: בשנת 2005, הכנסה שנתית, בסך של 147,908 ₪; סך ממוצע של 12,325 ₪, ברוטו לחודש. בשנת 2006, הכנסה שנתית, בסך של 144,608 ₪; סך ממוצע של 12,050 ₪, ברוטו לחודש. בשנת 2007, על פי תלוש שכר לחודש 11/07, הכנסה מצטברת, בסך של 112,780 ₪, סך ממוצע של 10,250 ₪ ברוטו לחודש. השוואת שכרו של התובע, בשנים 2005 ו- 2006, לשכר הממוצע שעובר לתאונה, בסך של כ- 10,000 ₪ ברוטו לחודש, מלמדת כי לא חלה ירידה בשכר. בנסיבות אלה, לא הוכחו הפסדי השתכרות בעבר ואף לא הוכח כי במידה והתובע היה ממשיך לעסוק, בתפקיד "שטח", היה מתקדם ומשביח את שכרו, מעבר לשכרו בפועל, בתפקידו "החדש". משלא הוכח הפסד בפועל אשר ניתן לייחסו לתאונה, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר. 15. אשר לעתיד, בהתחשב בנכותו של התובע, בשיעור של 10%, בגילו, באופי עבודתו ושיעור השתכרותו מחד ומאידך, בהתחשב בכך שלא הוכחו הפסדים בעבר, ראיתי לפסוק את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות, על דרך הערכה גלובלית, בסך של 90,000 ₪ (כמחצית חישוב אקטוארי, על בסיס שכרו המשוערך של התובע ושיעור הנכות). כאב וסבל 16. התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל, בהתחשב ב- 10% נכות, המסתכם בסך של 20,746 ₪, נכון ליום פסק הדין. הוצאות 17. התובע עתר לפסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים. בהתחשב בכך שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, התובע זכאי להחזר הוצאותיו הרפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, מהמל"ל. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שסביר כי התובע נדרש להוצאות כלשהן, מעבר להחזרי המל"ל, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 1,500 ₪, בגין ראש נזק זה. סיכום 18. סכום הפיצויים כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 136,144 ₪. למעלה מן הצורך יוזכר כי משהפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בתקופת אי הכושר, חושב על בסיס הפרשי שכר, מעבר לדמי פגיעה ששולמו למעביד ומשלא נקבעה נכות על ידי המל"ל, אין מקום לניכוי תשלומי מל"ל. על סכום פסק הדין, יתווספו שכ"ט עו"ד, בשיעור 13% ומע"מ כחוק וכן החזר הוצאות המשפט, לרבות החזר שכ"ט המומחה הרפואי. בעניין זה, אציין כי משהפסיקה הכירה בזכותו של נפגע, לעתור למינוי מומחה רפואי, מטעם בית המשפט, גם מקום שמדובר בתאונת עבודה, ומשנקבעה נכות, זכאי התובע, להחזר ההוצאה בגין שכר המומחה. הסכום האמור ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. הפסדי השתכרות