רקע לפני תביעה לנזקי גוף שאירוע לתובע, יליד 12.11.1970, ביום 7.7.2007 (להלן: "התאונה") עת עבד בשירות הנתבעת מס ' 1. בזמן אירוע התאונה ביטחה הנתבעת מס' 2 את נתבעת מס' 1 בביטוח חבות מעבידים. על פי הנטען בכתב התביעה ביום התאונה עת עבד התובע בשירות הנתבעת בעבודות השחזה באמצעות דיסק, אבן ההשחזה נשברה, עפה מהדיסק ופגעה בידו השמאלית של התובע. בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה סבל התובע מפצע ביד שמאל, שבר בכף יד שמאל. הצדדים בתיק חלוקים בשאלת האחריות לתאונה וגובה הנזק. ביום 6.4.2011 נשמעו עדויות הצדדים כאשר מטעם התובע העיד הוא בעצמו, מר גדיר סארג'י ומטעם הנתבעות העיד מר עאמר סארג'י. נסיבות אירוע התאונה הנתבעות טענו כי התובע נפגע בנסיבות אחרות מאלו שנטענו בכתב התביעה וכי לא עלה בידו של התובע להוכיח כי נפגע מאבן ההשחזה שנשברה כפי שטען. לאחר שבחנתי את כלל הראיות שהונחו לפני הנני סבור כי עלה בידי התובע להוכיח כי נפגע בנסיבות המתוארות בכתב התביעה. התובע חזר בתצהירו ובפני על העובדות שנטענו בכתב התביעה. הנתבעות הגישו מטעמן תצהירו של מר עאמר סארג'י אשר היה מנהל הנתבעת מס' 1 והיה במרחק מה מהתובע בעת אירוע התאונה. עד טען בתצהירו כי שמע את צעקת התובע וניגש אליו על מנת לסייע לו (ת/10 ס' 7). הנוסך טען: "לא ראיתי כיצד התרחשה התאונה עצמה אך לאחר מכן הסתבר לי כי הדיסקה נשברה בזמן החיתוך ופגעה בידו". עדות זו תומכת באופן מלא בטענת התובע לנסיבות אירוע התאונה. בשים לב לעדות זו לא היה כל יסוד לנתבעות לטעון במסגרת הסיכומים כי התובע לא הוכיח כי נפגע משבירת אבן ההשחזה. הנתבעות אינן יכולות להיבנות מהאמור בדוחו"ת הרפואיים בסמוך לאחר אירוע התאונה. אינני מצפה כי בדו"ח רפואי ירשם בדרך תרשם בדרך כלל הגרסה המפורטת לפרטי פרטים ודי אם תצוין הגרסה הכללית. במקרה זה צוין כי "נחתך שורש כף יד שמאל ע"י דיסק". במעמד זה, כאשר התובע סבל מפגיעה חמורה אין זה סביר כי יכנס עם הרופא המטפל לגרסה מפורטת. מאידך בהודעה על פגיעה בעבודה עליה אף חתומה נתבעת מס' 1 ללא כל הסתייגות נרשם כי התובע נפגע מאבן השחזה שנשברה ועפה מהדיסק. התובע אף חזר על גרסה זו כשנחקר במוסד לביטוח לאומי (נ/5 עמ' 1 ש' 10 - 12). אציין עוד כי הגיונית לא ניתן אף להיפגע מהדיסק בשורש יד שמאל אם התובע אוחז בו בשני ידיו אלא אם כן אבו ההשחזה נשברת ועפה. המידה והתובע אוחז בדיסק בשני ידיו הדיסק לא יכול להגיע לשורש יד שמאל (ראה תמונות הדיסק נ/1). לא נפלו בעדות התובע כל סתירות אשר מובילות אותי למסקנה כי יש לדחות את עדותו ועדותו הייתה עקבית ואני נותן אמון מלא בה. טענה נוספת אשר הייתה בפי התובע היא שמגן הדיסק הוסר בזמן שעבד בו (מסומן באיקסים בנ/1). התובע טען זאת בכתב התביעה (סעיף 20 .ד. 10.) וחזר על טענה ו תצהיר עדות ראשית. העד מטעם הנתבעת כלל לא התייחס לטענה זו במסגרת תצהיר עדות הראשית מטעמו. התובע כשנחקר על תצהירו חזר על טענה זו (ראה עמ' 10 ש' 1 - 2). התובע טען לפני כי הפנה את תשומת ליבו של המעביד להעדר המיגון אך הלה הורה לו להמשיך לעבוד ולא לפחד (עמ '12 ש' 14 - 15). כשנשאל עד ההגנה האם ייתכן שהדיסק היה ללא מיגון והתובע פנה אליו אך העד הורה להמשיך לעבוד הוא לא שלל זאת אלא טען פשוט "לא זוכר" (עמ' 25 ש' 3- 8). בשים לב לכל האמור לעיל אני קובע כי התובע נפגע עד עבד עם דיסק כאשר אבן ההשחזה נשברה ועפה לידו השמאלית. אני קובע בנוסף כי הדיסק היה ללא מיגון וזה הוסר ממנו. אחריות נתבעת מס' 1 אין חולק כי נתבעת מס' 1 חבה כלפי התובע בחובת זהירות מושגית בהיותה מעבידתו. הנתבעת מס' 1 הפרה במקרה זה חובת הזהירות הקונקרטית עת כשלה ולא סיפקה לתובע כלי עבודה תקין. ראשית, הדיסק היה ללא מיגון כשזה הוסר על ידי מאן דהוא. הנתבעת מס' 1 אף כשלה עת מנהל העבודה מטעמה התעלם מפניית התובע והורה לו להמשיך לעבוד באותו דיסק חסר המיגון. יתרה מכך עד ההגנה טען כי רכש את אבן ההשחזה כחודשיים לפני האירוע. קשה לי לקבל טענה זו ועדותו בעניין זה אינה מהימנה עליי. עד זה השיב למספר שאלות בתשובה "לא זוכר" . קשה לקבל את עדותו כי זכר דווקא כי חודשיים לפני התאונה רכש אבני השחזה. פרט זה אינו מסוג הפרטים שאדם ברגיל זוכר אותם. העד אף לא צירף קבלות על רכישת אבני השחזה ומשמנע ראיה זו מבית המשפט יש לזקוף זאת לחובת הנתבעות. לעניות דעתי יש להחיל על נסיבות האירוע את הכלל "הדבר מדבר בעדו". הדיסק היה בחזקתו הקונסטרוקטיבית של המעביד. הוא היה בעל השליטה והפיקוח על מכשיר זה והיה זה באחריותו לתחזקו ולדאוג לתקינותו. נסיבות שבירת אבן ההשחזה והסיבות לה אינן בידיעת התובע. נסיבות אירוע התאונה מתיישבות אף עם המסקנה כי הנתבעת מס' 1 התרשלה. בשים לב לכך הנטל עובר לנתבעת מס' 1 להוכיח כי לא התרשלה. הנתבעת מס' 1 לא הרימה נטל זה. בשים לב לכך אני קובע כי הנתבעת מס' 1 אחראית לנזקי התובע הנובעים מהתאונה. יחד עם זאת, מצאתי לנכון ליחס לתובע אשם תורם. התובע היה מנוסה מאוד בעבודות מסגרות ובעל ניסיון לש כעשרים שנה (עמ' 10 ש' 31 - 32). לכן בתור בעל ניסיון רב היה עליו להימנע מעבודה על דיסק ללא מגן. לכן יש להשית על התובע אשם תורם אולם עיקר האשם הוא על נתבעת מס' 1. לכן אני מייחס לתובע אשם תורם בשיעור 10%. נזקי התובע ממקום אירוע התאונה הובהל התובע לבית חולים ברזילי באשקלון שם אובחן כסובל משבר עם חתך בכף יד משאל. ביום 8.7.2007 הועבר התובע לבית חולים אנגלי בנצרת שם אושפז שם אושפז עד ליום 12.7.2007. ידו של התובע הונחה בגבס ארוך אשר הוסר ביום 24.8.2007. המוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעת התובע כפגיעה בעבודה ועדות רפואית מטעמו קבעו לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% ולאחר שהומלץ על נפעלת תקנה 15 במלואה נכותו הועמדה על 30%. מומחה רפואי מטעם התובע, ד"ר אדוארד כליף, קבע כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה נורה לו נכות בשיעור 24%. מומחה רפואי מטעם הנתבעות אף הוא קבעכי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה נותרה לתובע נכות בשיעור 24%, יחד עם זאת, חווה את דעתו כי במידה והתובע יעבור ניתוח לכריתת ראש עצם האולנה מרבית ההגבלה בתנועות הפורנציה והסופינציה שממצא ובכך תצומצם הנכות לשיעור של 20%. לדעתו הניתוח דורש יום אשפוז, נמשך כשעה ובוצע בהרדמה אזורית. הנכות התפקודית עובר לאירוע התאונה עבד התובע כמסגר במשך כ- 20 שנה. המדובר בעבודה פיזית המצריכה שימוש בשתי ידיים ואין ספק כי נכותו של התובע הינה בעלת היבט תפקודי ומגבילה אותו עד מאוד בביצוע עבודות מסגרות. התובע הצהיר בתצהירו כי כיום הוא עובד אצל מעביד בשם תאופיק מרשי ומשתכר סך של 1400 ₪, הכנסה הנופלת בהרבה מהשתכרותו עובר לאירוע התאונה. בשים לב לכך אני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 30%. כאב וסבל בשים לב לגילו של התובע, פגיעתו, אחוזי הנכות שנותרו לו, היקף ומשך הטיפולים כמפורט בתיעוד הרפואי הנני פוסק לו בגין כאב וסבל סך של 100,000 ₪. הפסד שכר מלא בעבר על פי הנתונים שהונחו לפני התובע החל את עבודתו ברשות הנתבעת ביום 1.6.2007 (ראה הודעה על פגיעה בעבודה). עבור חודש יוני 2007 שכרו של התובע היה בסך של 10,402 ₪ ברוטו. בטרם החל התובע לעבוד בשרות הנתבעת עבד אצל מעביד בשם ריזק יוסף אניס כמסגר שם השתכר בממוצע סך של 5760 ₪, אולם זאת בשלושת חודשי העסקתו האחרונים שם מחודש מרץ ועד חודש מאי 2007 כאשר לפני כן השתכר שם בממוצע סך של 3,500 ₪. העד מטעם הנתבעת העיד כי כיום נתבעת מס' 1 אינה קיימת עוד ונסגרת כשנתיים לפני מסירת עדותו קרי בשנת 2009. העד העיד כי הן בן דודו של התובע וכי למרות שבעלת המניות בנתבעת מס' 1 היא אימו היא למעשה עקרת בית והעסק שייך למשפחה. תלוש השכר של התובע היחיד שקיבל מהנתבעת הונפק לו לאחר התאונה. יתרה מכך בחקירת התובע במוסד לביטוח לאומי מסר כי בן דודו מר עאמר סארג'י הציע לו לעבוד אצל נתבעת מס' 1 כאשר הוא אמר לו שהוא משלם למקצוענים שכר שנע בין 8,000 ₪ ל- 10,000 ₪. עוד הוסיף כי סיכם עימו שכר התחלתי בסך של 8,000 ₪ (ראה נ/5 עמ' 1 ש' 16 - 20). בהצטבר כל אלה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בקביעת בסיס השכר לצורך קביעת הפסדי השכר. אין זה ברור אם התובע היה ממשיך ומשתכר אותו שכר חריג כפי שהשתכר אצל הנתבעת למשך חודש אחד. בשים לב לכל האמור לעיל, יש בדעתי לפסוק עבור הפסדי השכר המלאים לעבר בהתאם למשכורתו אצל הנתבעת אולם הפסד שכר חלקי והפסד כושר השתכרותו יש בדעתי לפסוק בהתאם לבסיס שכר של 8,000 ₪. על פי התיעוד הרפואי שהונח לפני התובע היה במעקב מרפאות חוץ של בית חולים אנגלי שם הומלץ לו על אי כושר מלא לעבודה עד לחודש מאי 2008. התובע מצהיר כי עד לחודש אפריל 2010 לא עבד. לאור הנ"ל נראה לי נכון לפסוק לתובע הפסדי שכר מלא עד לסוף חודש מאי 2008. שכר המשוערך של התובע אצל הנתבעת מס' 1 עומד על סך של 12,136 ₪. לכן מגיע לתובע בגין הפסדי שכר מלאים כדלקמן: -.129,451 = 10.66 חודשים X 12,136 ₪ סכום זה בצירוף הפרשי ריבית מאמצע התקופה יוצא 140,784 ₪. הפסד שכר חלקי בהתאם לנכות התפקודית ושכר של 8,000 ₪ יש לפסוק לתובע בגין הפסדי שכר חלקיים כדלקמן: -.98,400 ₪ = 8,000 ₪ X 41 חודשים X 30% לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית מאמצע התקופה ובסה"כ מגיע 101,161 ₪. הפסד כושר השתכרות לעתיד התובע כיום בן 41 שנה. יש לפסוק לתובע בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד עד גיל הפרישה 67 כדלקמן: -.519,502 ₪ = 8,000 ₪ X 30% X 216.4590 עזרה והוצאות בעבר התובע היה בתקופת אי כושר מלא לתקופה משמעותית. במהלך אותה תקופה קיבל עזרה מאשתו ועל כך העיד הוא ואשתו בפניי. לטענת אשתו של התובע, התובע עזר לה בטרם אירוע התאונה בעבודות משק הבית ובגידול הילדים. בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה היה התובע עם גבס לתקופה ארוכה, היא הושיטה לו עזרה בהלבשה, אכילה, נעילת נעליים. אשתו של התובע נחקרה על תצהיריה ומסרה כי את העזרה, אשר נתן התובע בטרם התאונה, היה נותן במהלך סופי השבוע מאחר ועבודתו הייתה בדרום. עוד מסרה כי להערכתה הושיטה עזרה לבעלה לתקופה של כשנה לאחר אירוע התאונה (עמ' 22 ש' 4 - 5). אולם עדות זו נוגדת את האמור בתיק ריפוי בעיסוק שם נרשם ביום 4.3.2008 כי התובע עצמאי בפעולות יום יום. לכן אינני מקבל את עדותה של גב' גדיר לפיה העזרה נמשכה לתקופה של שנה. יחד עם זאת, סביר להניח כי עזרה ניתנה לתקופה בה היה התובע בסד גבס. גב' גדיר לא סבלה הפסדי שכר כלשהם כתוצאה ממתן העזרה. יש לפצותה על מתן עזרה מוגברת בסך גלובאלי אשר אני מעמידו על סך של 20,000 ₪. באשר להוצאות התובע לא צירף קבלות כלשהן לתצהירו. יחד עם זאת סביר כי נגרמו לו הוצאות בגין נסיעה לקבלת טיפולים רפואיים. אני מעריך את הוצאותיו על דרך האומדנא בסך של 5,000 ₪. עזרה לעתיד התובע טען כי עובר לאירוע התאונה היה מבצע עבודות תחזוקה בביתו כאשר כיום אין באפשרותו לבצע את אותן עבודות. לדעתי יש לפצות את התובע בשל כך לעתיד ויש להעריך את נזקיו בראש נזק זה על דרך האומדנא. אני מעמיד את הפיצוי לעתיד בשל עזרת צד ג' בסך של 22,000 ₪. הפסד תנאים סוציאליים אני מקבל את טענת התובע כי יש לפצותו בגין הפסד הפרשות לתנאים סוציאליים. המדובר בנכות רפואית משמעותית והטענה כי יגרמו הפסדי פנסיה יש בה ממש. אין מאידך ממש בטענת הנתבעת לפיה הפסדי השכר שנפסקו מגלמים בתוכם את הפסדי הפנסיה. ראש הנזק של הפסד הפרשות לתנאים סוציאליים הוכר כראש נזק נפרד מזה של הפסדי השכר. טענה אחת אשר נטענה על ידי הנתבעות ואני מקבלה שיש לקחת בחשבון את ההפסד בגין הפרשה לפנסיה להבדיל הפרשה לפיצויי פיטורין. יתר הנוסחאות אשר פורטו בסיכומי התובע (סעיף 166) מקובלים עלי למעט בסיס השכר כאשר לצורך החישוב הוא זהה לבסיס שקבעתי בעניין הפסדי השכר בסך של 8,000 ₪. לכן לעבר (עד לחודש נובמבר 2011) מגיע סך של 4,632 ₪. סכום זה בתוספת הפשרי ריבית מאמצע התקופה יצוא סך של 4,775 ₪. לעתיד (כאשר לקחתי בחשבון שתי תקופות עד לסוף 2012 בהיוון רגיל ומשנת 2013 בהיוון כפול) מגיע בגין הפסד הפרשות לתנאים סוציאליים סך של 26,925 ₪. סה"כ בגין הפסד תנאים סוציאליים מגיע סך של 31,700 ₪. סיכום לסיכום הנני פוסק לתובע את הסכומים כדלקמן: א. כאב וסבל 100,000 ₪ ב. הפסד שכר מלא לעבר 140,784 ₪ ג. הפסד שכר חלקי לעבר 101,161 ₪ ד. הפסד כושר השתכרות לעתיד 519,502 ₪ ה. עזרה והוצאות בעבר 25,000 ₪ ו. עזרה והוצאות לעתיד 22,000 ₪ ז. הפסד תנאים סוציאליים 31,700 ₪ סה"כ נזקים 940,147 ₪ לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור 10% מתקבל הסך של 846,132 ₪. סכום זה בניכוי תגמולי מל"ל בהתאם לחוות דעת שצורפה מטעם הנתבעת לסיכומיה (כאשר לסכומה הוספתי הפרשי צמדה וריבית מיום 12.6.2011 המועד בו ניתנה ועד היום) מתקבל סך של 415,196 ₪. בשים לב לכך אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 422,732 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 20%. כן אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשפות את התובע בגין אגרת בית משפט, וחוות דעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתם ועד התשלום המלא בפועל. הקטנת הנזק אני דוחה את טענות הנתבעות להקטנת הנזק בכל הקשור לביצוע ניתוח ואי התייצבות לטיפולים למיניהם. נטל ההוכחה, כי הניזוק לא עמד בחובה להקטין את נזקו מוטל על שכמי המזיק; נטל זה מחייב את המזיק להראות כי מאזן ההסתברויות נוטה לכיוון טענתו לפיה הניזוק לא עשה את המוטל עליו ולא נהג כנדרש על מנת להקטין את נזקו (ע"א 9598/05 חנן ממן נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ ואח' תק-על 2007(1), 4729). באשר להימנעות נפגע מלקבל טיפול רפואי במסגרת חובתו להקטין את הנזק קבעה הפסיקה בע"א 120/00 - משה יעל נ' משה בצלאל, תק-על 2002(2), 1125 (2002) את התנאים להוכחת אותו נטל וזאת כדלקמן: ראשית, כי קיים טיפול רפואי אשר היה עשוי להיטיב את מצבו של הניזוק. שנית, כי הניזוק נמנע מקבלתו של הטיפול המיטיב. שלישית, שלאחר שיקול כלל נסיבות המקרה הרלבנטיות יימצא שהניזוק התנהג התנהגות בלתי סבירה כשנמנע מקבלת הטיפול. בעניין זה יש חשיבות למידת הסיכון והכאבים הכרוכים בטיפול הרפואי, לעומת הסיכויים שבו. יש חשיבות גם למודעות שהיתה לניזוק, לסיכון ולכאבים, לעומת הסיכויים הכרוכים בטיפול. מודעות זו יכול שתתקיים אם משום שהוסברה לניזוק ואם משום שהיא גלויה לעין לכל אדם סביר. רביעית, יש להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הניזוק לבין נזקו המוגדל (ע"א 9598/05 הנ"ל ראה גם ע"א 810/81 - רפאל לוי נ' ציון מזרחי ו-2 אח' , פ"ד לט(1), 477). בחינת התנאים שהוצבו בפסיקה כמפורט לעילה מעלה, כי הנתבעות לא הרימו את הנטל להראות שהתובע לא פעל להקטנת נזקו בצורה בלתי סבירה. איני רואה בסירובו של התובע לעבור את הניתוח כהתנהגות בלתי סבירה; אמנם על פי חוות דעתו של ד"ר דרייפוס, מדובר לכאורה, בניתוח בהרדמה אזורית המצריך אשפוז של יום אחד, אך מצד שני, לא צויין בחוות הדעת מה מידת הסיכונים הכרוכים באותו ניתוח ומה מידת הצלחתו. לכן לא הוברר עד תום, אם הנזק מסיבוכים שעלולים להיגרם כתוצאה מהניתוח, הם פרופורציונאליים לנכות שמבקשים להפחית, אם לאו. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 449/81 , 492 - בן לב בע"מ נ' ברכה מגד, פ"ד לח(4), 70 : "כל ניתוח טומן בחובו סכנות, בין גדולות ובין קטנות. זכותו של אדם להחליט, אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח אם לאו, ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת סכום הפיצויים המגיע לו, בשל סירובו לעבור את הניתוח". למותר לציין כאן גם, כי בע"א 9598/05 חנן ממן נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, הנ"ל, דחה בית משפט עליון טענה לאי הקטנת הנזק מקום בו ניתוח פה ולסת יכל לגרום לשיתוק בעצב הפנים בסיכוי של 3% בלבד. נוכח האמור לעיל, סבורני, כי אין מקום לייחס לתובע התנהגות בלתי סבירה משלא עבר את הניתוח המוצע ומשכך אין מקום להפחית את שיעור הנכות שנקבעה לו. גם באשר לטיפולים אליהם לא התייצב לא הובאה חוות דעת אשר קובעת כי אילו התובע היה מתייצב לכל הטיפולים הנכות הייתה פוחתת. לכן אני דוחה את טענות הנתבעות לאי הקטנת נזק. סוף דבר אני מקבל את התביעה ופוסק לתובע את הסכומים הנקובים בסעיף 63 לעיל. הפסדי השתכרות