המשיבה הגישה "בקשה לקביעת ערבון לערעור". אקדים ואציין כי אילו הייתי סבור שיש מקום להמשך הדיון בערעור בפניי, היה דינה של הבקשה להידחות. בקשת המשיבה מתבססת על הוראת תקנה 258לב. לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). תקנה זו מתייחסת לערעור על החלטת רשם המוגש לבית משפט לענייני משפחה, בהתאם להוראת תקנה 258כח. לתקנות. לעומת זאת, על ערעור על החלטת רשם המוגש לבית משפט השלום, חלה הוראת תקנה 400 לתקנות. בהתאם לתקנה זו, הוראות סימן ד' של פרק ל' לתקנות, דהיינו הוראות תקנות 427-433 שעניינן הפקדת ערבון - אינן חלות על ערעור מעין זה. על פי התקנות, אפוא, בערעור על החלטת רשם המוגש לבית משפט השלום, בשונה מערעור על החלטת רשם המוגש לבית משפט לענייני משפחה, אין חיוב אוטומטי בהפקדת ערבון, ומסיבה זו לא נשלחת למערער הודעה בדבר הפקדת ערבון המופקת ע"י המזכירות. אלו הן כמובן ברירות המחדל. אין בכך כדי לחסום אפשרות להורות על הפקדת ערובה להוצאות גם בערעור המוגש לבית משפט השלום, בנסיבות המתאימות ובהתקיים התנאים הקבועים בפסיקה, בהחלטה נפרדת. עד כאן הדין המצוי. אוסיף כי ספק בעיניי אם זהו גם הדין הרצוי. ספק אם יש הגיון בקביעת דין שונה על פי התקנות לעניין הפקדת ערבון בערעור על החלטת רשם המוגש לבית משפט לענייני משפחה ולעניין הפקדת ערבון בערעור על החלטת רשם המוגש לבית משפט השלום. לטעמי, רצוי היה כי מחוקק המשנה יקבע כלל אחיד, המחייב הפקדת ערבון בכל ערעור על החלטות רשם, והוא הדין בערעורים על החלטות רשם הוצאה לפועל. גם בהקשר זה הכלל בערעור המוגש לבית המשפט לענייני משפחה הינו הפקדת ערבון בעוד שבערעור המוגש לבית משפט השלום הדין שונה ואין מדובר בהפקדה אוטומטית כברירת מחדל [תקנה 120(ז) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979]. אולם הדברים שלעיל הובאו למעלה מן הצורך וכהערת אגב. זאת, שכן האמור בסעיף 6 לבקשת המשיבה הסב תשומת לבי לכך שההחלטה נשוא הערעור ניתנה ע"י כב' הרשמת ג' ספרא ברנע לאחר שכבר נתמנתה כרשמת בכירה. בהתאם לסעיף 96(א1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הסמכות לדון בערעור על החלטה של רשם בכיר, אינה נתונה לבית משפט זה. אני מורה על מחיקת הערעור. הדיון הקבוע ליום 30.4.12 - מבוטל. ערבוןערעור על החלטת רשםרשםערעור