מבוא: לפניי בקשה לחייב את התובע, פושט רגל, בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעים. עיון בתיק מלמד כי עניינה של התובענה היא בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש התובע ביום 17/8/11 לבית המשפט השלום בירושלים, כנגד הגב' גאניה חרבי (האם) ומר שאלתיאל חרבי (הבן) (להלן: "המבקשים/הנתבעים") וכנגד הגב' חרבי יוכבד אלגריסי (להלן: "הנתבעת מס' 3") וזאת על סך של 505,396 שקלים . בתאריך 10/7/13 הגישו המבקשים/הנתבעים וכן הנתבעת מס' 3 , בקשת רשות להתגונן אשר במסגרתה אף ביקשו לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות. בתאריך 25/12/13 הוגשה בקשה נוספת מטעם הנתבעת מס' 3 לחיוב התובע בערובה להוצאות משפט, בין השאר בשל העובדה כי התובע מצוי בהליכי פשיטת רגל. בית המשפט בהחלטתו מיום 20/1/14 קיבל את הבקשה והורה לתובע על הפקדת ערובה להוצאות הנתבעת מס' 3 בסך של 50,000 ₪. משלא פעל התובע להפקדת הערובה, ניתן ביום 6/3/14 פסק דין, המורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת מס' 3. המבקשים/הנתבעים הגישו אף הם ביום 9/3/14 בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. עיון בתיק מלמד, כי טרם ניתנה החלטה בבקשת רשות להתגונן ועל כן, על פי ההלכה הפסוקה, יש לדון בבקשתם להתגונן, בטרם אדון בבקשה לחיוב בערובה להוצאות. לאחר שבחנתי את התביעה בסדר דין מקוצר וכן את טענות ההגנה שהעלו המבקשים/הנתבעים במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ו/או "התקנות"), ולהורות על מתן רשות להגן, על יסוד הבקשה וההתנגדות בלבד. ההיבט המשפטי תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן- "בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד". בית המשפט העליון קבע כי ניתן לעשות שימוש בתקנה זו, לצורך ייעול וקיצור ההליך המשפטי, ובלבד שבית המשפט השתכנע כראוי על יסוד החומר שבפניו שקיימת הצדקה ליתן רשות להגן על יסוד הבקשה בלבד. "... שלשם ייעול הדברים, חסכון זמן שיפוט והתדיינויות, שעה שמשוכנע בית המשפט או הרשם כי יש מקום למתן רשות להתגונן, יכול הוא ליתנה בלא דיון. כל כך, והרי לכל היותר יהא צורך במקרה כזה בבירור ממצה, אך לא נפגעו זכויות התובע "בשורה התחתונה" המהותית של התיק...". ... כאן המקום לציין בהטעמה, כי סמכות זו לפי התקנה כמובן אינה בחינת מובן מאליו, שכן הכלל הוא חקירת המצהיר, ועל כן פשיטא גם שעל בית המשפט או הרשם להשתכנע כראוי כי החומר אשר לפניו מצדיק החלטה ללא דיון. מטרת התיקון לתקנה היא ייעול ההליכים, וכמובן על הייעול להשתקלל בין שאר הרכיבים". רע"א 1264/08 סלאמה מונדר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, כב' השופט א. רובינשטיין (27.4.2008); פורסם במאגרים משפטיים. טענות הצדדים התובע בתביעתו, טען כי סיפק לנתבעים, במועדים שונים, מזון לבקר, אשר הנתבעים התחייבו לשלמו. על אף התחייבות זו, לא שילמו הנתבעים לתובע את המגיע לו, כך לטענתו, כתמורה למזון שסופק. ההתחייבות הכתובה אשר צורפה לתביעה בסדר דין מקוצר, הינה מסמך אשר נחתם ע"י הנתבעת מס' 3, אשר באותה העת הייתה בת זוגתו של הנתבע מס' 2, במהלך חודש 12/06 לפיה היא מודה בשם הנתבעים האחרים, בקיומו של החוב. כמו כן, צירף התובע לכתב תביעתו, סיכום פגישה מיום 12/12/06, אשר לטענתו נכחו בה הנתבע מס' 2, התובע וב"כ, אשר במסגרתה הודה הנתבע מס' 2 בקיומו של החוב. הנתבעים בבקשתם להתגונן, טוענים כי מדובר בתביעה לחוב עבר, שמקורו בשנים 1999-2004 והיות והתביעה הוגשה ב-17/8/11 הרי שהתביעה התיישנה. כמו כן טוענים הנתבעים, כי המסמכים עליהם נסמך התובע, קרי המסמך מ-12/06 אשר נחתם ע"י הנתבעת מס' 3 וכן תרשומת הפגישה במשרדו של ב"כ התובע מיום 12/12/06, אינם חתומים ע"י אחד מהנתבעים, ומהווים תרשומת בלבד. נוכח זאת טענות כי אין לסמוך עליהם ואין בהם כדי להוות הודעה של הנתבעים, בקיומו של החוב הנטען. המבחנים הרלבנטיים לצורך מתן רשות להתגונן רוכזו בע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים): "התביעה בסדר דין מקוצר הינה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו [ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נב(1) 390, 400 (1999); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן- זוסמן)]. החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן [ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 46 (2004)]. כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב [ראו: ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פ"מ מו(4) 193, 196 (1992); זוסמן בעמוד 678). מכאן, שבירור בקשת הרשות להתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק...רק אם התברר לבית המשפט עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו כי היא משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא תינתן רשות להתגונן [ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי (18.11.08), פסקה 20; ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988)]". כן נקבע, כי הזכות להגיש בקשת רשות להגן שקולה לזכות דיונית בעלת מימד חוקתי הנגזרת מזכות הפנייה לערכאות, שהינה זכות חוקתית ראשונה במעלה. לאור אופי טענות ההגנה שהעלו המבקשים לפיהם המסמכים אשר תומכים בתביעה, לא נחתמו על ידי מי מהם, ולאור העובדה כי מדובר בחובות משנת 1999-2004, אשר יתכן כי התיישנו במועד הגשת התביעה ולאור המבחנים למתן רשות להגן, איני רואה סיכוי של ממש, שלא הייתה ניתנת רשות להתגונן, גם אם היה נערך דיון בבקשה זו. למותר לציין כי המסמך משנת 12/06 נחתם ע"י גרושתו של המבקש/הנתבע, אשר התביעה נגדה, נדחתה בשל אי הפקדת ערובה להוצאות. כמו כן, תרשומת מהפגישה במשרדו של ב"כ התובע מיום 12/12/06, אף היא אינה חתומה על ידי מי מהנתבעים. מכאן, שהתובענה כפי שהיא כיום, אינה נסמכת ונתמכת במסמך ו/או הסכם החתום ע"י מי מהמבקשים/הנתבעים ולכן התביעה במתכונתה הנוכחית, ללא כל מסמך מטעם הנתבעים, אינה מתאימה אף להתברר, כתביעה בסדר דין מקוצר. לאור האמור לעיל, ועל-יסוד תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן מטעמים של ייעול ההליך הדיוני, ולאור מסקנתי כי טענות ההגנה הנטענות של המשיבים, אינן עולות כדי "הגנת בדים", מצאתי לנכון ליתן לנתבעים/המבקשים רשות להתגונן, והכל מבלי שיש באמור בהחלטה זו, כדי לחוות את דעתי, לגבי הסיכויים לקבלת טענות המבקשים במסגרת הבירור שיערך לגופו של עניין.בקשת רשות להתגונןערובה