בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המבקש בסך של 50,320 ₪ (חמישית מסכום התביעה), בהתאם לתקנה 519 לתקסד"א, התשמ"ד-1984. עובדות: 1. על פי האמור בתביעה המשיבה הלוותה סך של 40,000$ (להלן: "ההלוואה") לחברה בשם "גבעת גנים פ"ת (1986) בע"מ (להלן: "החברה"). לצורך הבטחת ההלוואה המשיבה והחברה חתמו ביום 18.2.07 על הסכם לפיו תרשם הערת אזהרה לטובת המשיבה על דירה הנמצאת בבעלות החברה. בהסכם נקבע שבמידה וההלוואה לא תפרע, יוכל הנאמן שמונה ע"י הצדדים, למכרה על פי יפוי כח בלתי חוזר שהופקד בידיו ע"י החברה. יום לאחר חתימת ההסכם (ב-19.2.07) נרשמה לטובת המשיבה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. 2. החברה לא פרעה את חובה, והנאמן פעל למכירת הדירה על פי ההסכם. דא עקא, שאז התברר כי 20 שנה קודם לכן, עובר לחתימת המשיבה והחברה על ההסכם, הדירה נמכרה ע"י החברה לה"ה דגני (להלן: "דגני"). המבקש ייצג את דגני בהליך המכירה. לימים ה"ה דגני הלכו לעולמם וכפועל יוצא מכך מונו המבקש ועו"ד נוסף (הנתבע 2, ברוך גנות) כמנהלי עזבון. במסגרת תפקידם מכרו מנהלי העיזבון בשנת 1998 את הדירה לאייל ורטהיימר (להלן: "ורטהיימר"). המבקש לא פעל לרישום הבעלות בדירה על שם דגני ואף לא פעל לרישום זכויותיו של ורטהיימר. 3. המשיבה הגישה תביעה על דרך המרצת פתיחה לפיה זכויותיה בדירה מתוקף הערת האזהרה שנרשמה לטובתה, גוברות על פני זכויותיהם של דגני וורטהיימר. בית המשפט (מפי כב' השופט מקובר בה"פ 23324-07-09) בחן את הזכויות הנוגדות וקבע שזכותם של דגני וורטהיימר גוברת על פני זכותה של המשיבה. 4. לטענת המשיבה בהליך שלפני, התנהלותו הרשלנית של המבקש גרמה להטעייתה ונזקיה. הסכמתה למתן ההלוואה לחברה ניתנה בהסתמך על נסח הרישום ורישום הערת אזהרה לטובתה על פי ההסכם. הדירה הייתה אמורה לשמש כבטוחה למתן ההלוואה, וברי שזו לא הייתה ניתנת לו נסח הרישום היה משקף את המצב לאשורו. טענות הצדדים: 5. לטענת המבקש על בית המשפט להורות על הפקדת ערובה להוצאות בשל שני טעמים: סיכויי התביעה קלושים, קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין, נשוא המרצת הפתיחה, מהווים מעשה בי-דין, בבחינת השתק פלוגתא. טעם נוסף הוא העובדה שהמשיבה היא תושבת חוץ, אזרחית ארה"ב, מתגוררת דרך קבע בחו"ל, ואף לא ציינה את כתובת מגוריה כנדרש בתקנות. 6. המשיבה לא הגיבה לגוף העניין, וטענה באופן כללי שסיכויי התביעה אינם קלושים, והמקרה דנן איננו נופל למסגרת החריג המצדיק הטלת ערובה להוצאות. 7. בתשובה לתגובת המשיבה חזר המבקש על טענותיו הן בייחס להשתק פלוגתא והן ביחס לעובדה שהמשיבה היא תושבת חוץ. דיון: 8. אני דוחה את טענת המבקש כי קביעותיו של בית המשפט במסגרת הליך המרצת הפתיחה מהווים מעשה בי-דין, בבחינת השתק פלוגתא בהליך שלפני. הכלל של השתק פלוגתא נקבע בפסק הדין המנחה בענין 247/66 שמעוני נ' קולוז'נר פדי כב (2) 561 לאמור: "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות". קיימים ארבעה תנאים מצטברים לקיומו של הכלל: א. זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה דנן; ב. קביעתו של ממצא פוזיטיבי ביחס לאותה פלוגתא, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; ג. ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה. ד. זהות בין בעלי הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה ובהתדיינות המאוחרת או היות הצדדים בהתדיינות המאוחרת חליפיהם של הצדדים בהתדיינות הראשונה או "קרובים משפטית" לבעלי הדין שהתדיינו במקרה הראשון. (ע"א 2576/03 ויינברג נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, 21.2.07; ד"ר זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 141). רק צירוף של כל ארבעת התנאים הנ"ל מעמיד את הרציונל של כלל ההשתק, שכן לבעל הדין ניתנה הזדמנות למצות את זכותו ביחס לפלוגתא כלשהי, ועל כן מכוחו של פסק הדין במסגרת ההתדיינות להקים בפני אותו בעל דין את המחסום הדיוני. 9. אינני סבורה שסיכויי התביעה כה קלושים כפי שטוען המבקש. עסקינן בתביעת רשלנות כלפי המבקש בשל מחדלו ברישום זכויות בעלות בדירה במשך 20 שנה עובר לחתימת המשיבה על הסכם ההלוואה. סבורני שבעצם החתימה על הסכם ההלוואה (גם אם זו נעשתה בשלב מאוחר יותר להעברת הכספים לחברה), הביעה המשיבה את רצונה לקבל בטוחה ולצורך כך אף ניתן יפוי כח בלתי חוזר לנאמן. אין חולק כי במועד מתן ההלוואה (על פי ההסכם) הדירה היתה רשומה על שם החברה והמשיבה יכלה להסתמך על רישום זה. ככל שיש לייחס אשם תורם כלשהו למשיבה, הדבר יתברר במסגרת ניהול התביעה בהליך דנן. אוסיף ואציין שבית המשפט העיר במסגרת פסק הדין כי הוא איננו נדרש לבדיקת פעולות מנהלי עזבון ואי רישום הערת אזהרה על ידם שכן לא מונחת לפתחו תביעת רשלנות. 10. אמנם בית המשפט קבע, שההלוואה ניתנה ללא כל בטוחה וכי התנהלות המשיבה היתה תוך עצימת עיניים באשר למצב הדירה, וטענותיה בעניין זה הינן חסרות תום לב, אך קביעות אלה אינן מהוות השתק פלוגתא שכן הן לא נדרשו לצורך הכרעה בשאלה שהועלתה שם בעניין "התחרות" בין שתי זכויות נוגדות על פי חוק המקרקעין. על כן בוודאי שהתנאי השלישי איננו מתקיים במקרה דנן. 11. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע. (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה..." הלכה היא כי יש לנהוג במשורה בחיוב בהפקדת ערובה להוצאות, ומקובל כי אמצעי זה לא יופעל כדבר שבשגרה, הן לאור חשיבות זכות הגישה לערכאות (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נגד פילי מפעילי מתכות בע"מ, פ"ד מד(1) 647 ,650, ת.א. 1095/04 נבון שמעון נ' ברמן שאול, 30.11.06) והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע. תכליתה של תקנה 519 היא לאזן בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד ה"נגרר" להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו. יחד עם זאת, התקנה נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, כאשר על פני הדברים נראה שסיכויי התביעה קלושים. (ע"א 6477/97 רלה וינשטיין נגד עו"ד ברוך ליברמן ואח', 13.1.98). 12. הפסיקה קבעה כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו בשני מקריים עיקריים: האחד - כאשר התובע מתגורר בחוץ לארץ ואין בידו להצביע על נכסים כלשהם בארץ, מהם ניתן יהיה להפרע במידה והתביעה תדחה. (רע"א 1007/08 עיזבון המנוח עלי גי'אלה נגד מדינת ישראל, 31.1.10). השני - כאשר התובע לא המציא את מעונו כנדרש לפי תקנה 9(2) לתקנות, או המציא מען לא נכון ובכך גילה, לכאורה, את כוונתו להכשיל את הנתבע בגביית ההוצאות. 13. מן הכלל אל הפרט: אין מחלוקת כי המשיבה אינה אזרחית ישראלית, כי אם תושבת חוץ האוחזת בדרכון אמריקאי. בתגובתה אין התייחסות עניינית לטענות המבקש לעניין זה ואף לא פורט דבר בנוגע לנכסים בארץ מהם יוכל המבקש להיפרע במידת הצורך. המשיבה גם נמנעת מליתן כתובת מדויקת ולכל זאת יש להוסיף את התנהלותה בהליך הקודם. תוך איזון בין זכות הגישה לערכאות מחד, והעובדה שהמשיבה היא תושבת חוץ, אני מחייבת את המשיבה בערובה להוצאות בסך של 7,500 ₪.ערובהרשלנות