רקע ותמצית טענות הצדדים לפניי בקשה לחיוב המשיבים בהפקדת ערובה להוצאות משפט בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות") ולהוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: "תקסד"א"). עסקינן בתובענה כספית על סך 300,863 אשר הגישה מועצה מקומית יסוד המעלה נגד המשיבים. במסגרת התובענה האמורה טוענת המועצה, כי המשיב הפעיל עסק בתחום שיפוטה בנכס אשר הוחזק על ידי המשיבה, חברה בע"מ אשר המשיב הינו בעל מניותיה ומנהלה היחיד. לטענת המועצה, למשיבים קיים חוב כלפיה בגין מיסי ארנונה ביחס לנכס האמור. עוד טוענת המועצה, כי המשיבה הוקמה לצורכי התחמקות מתשלום חיובים והונאת נושים ובין היתר התחמקות מתשלום מיסי ארנונה. במסגרת התובענה נשוא הבקשה שלפניי עותרת המועצה, כי בית המשפט יחייב את המשיב בתשלום מיסי ארנונה בגין התקופה בה הוחזק הנכס על ידו וכן יחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, בתשלום מיסי ארנונה בגין התקופה בה הוחזק הנכס על ידי המשיבה. המשיבים הגישו הודעת צד ג' נגד המבקשת, חברה בע"מ, בטענה, כי היא זו אשר החזיקה בנכס בפועל במועדים הרלוונטיים. המשיבים טוענים, כי המבקשת השכירה את הנכס למשיב למטרות הרשומות בהסכם השכירות, אולם בפועל התברר, כי המבקשת רימתה אותו והשכירה לו שטח חקלאי אשר לא ניתן להשתמש בו לצרכים אליהם התחייבה בהסכם. לטענתם, בנסיבות אלו לא עלה בידי המשיב לנהל אירועים בגן האירועים אשר שיפץ בנכס. לטענת המשיב, הניסיונות להסיר את המניעה מלהשתמש במקום למטרות המפורטות בהסכם לא צלחו. לטענתו, הוא ביקש להחזיר את הקרקע לידי המבקשת אולם זו סירבה והבטיחה, כי תסדיר את הסוגיה. המבקשת טוענת, כי הוראת סעיף 353א לחוק החברות מקימה חזקה, כי חברה מוגבלת במניותיה המגישה תביעה חייבת בהפקדת ערובה להוצאת הנתבע, לפי בקשת הנתבע. לטענתה, דברים אלו יפים אף במקרה של הגשת הודעת צד ג'. לטענת המבקשת, עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה אולם הנטל לסתור את החזקה מוטל על כתפי החברה. עוד טוענת המבקשת, כי תקנה 519(א) לתקסד"א מעניקה לבית המשפט סמכות להורות על הפקדת ערובה כאשר עסקינן בתובע פרטי. לטענתה, תכלית התקנה הינה מניעת הגשת תביעות סרק והבטחת הוצאות הנתבע, בפרט כאשר נראה כי סיכויי התובענה קלושים. המבקשת טוענת, כי מהודאת המשיב, אשר הינו בעל מניותיה היחיד של המשיבה, עולה, כי מצבו הכלכלי קשה. בנסיבות אלו טוענת המבקשת, כי קיים ספק באשר ליכולתה להיפרע ממנו בגין הוצאותיה ככל שההודעה אשר הוגשה נגדה תדחה. עוד טוענת, כי סיכויי ההודעה קלושים ומצדיקים הפקדת ערובה. המבקשת טוענת, כי טענת המשיבים הינה, כי בשל הפרות מצדה לא נכנס הסכם השכירות לתוקף ועל כן הם אינם בבחינת מחזיקים במושכר, לעניין תשלום הארנונה. לטענתה, לצורך כך על המשיבים להוכיח, כי הם לא זכו להפיק כל תועלת מהשימוש במושכר במועדים הרלוונטיים. לטענת המבקשת, עסקינן בטענה מופרכת משוללת יסוד ואשר עומדת בסתירה להודאות מפורשות של המשיבים. כך לדוגמא טוענת המבקשת, כי המשיב הודה מפורשות, כי הוא החזיק בנכס וניהל במקום גן אירועים וכן, ניתנו החלטות משפטיות מהן עולה, כי המשיב מחזיק בנכס ומקיים בו אירועים. כן טוענת המבקשת, כי ישנן ראיות מפורשות לפיהן המשיב ראה עצמו כמי שמחויב בתשלום הארנונה, טען, כי הוא נושא בתשלומים אלו ואף הציג אסמכתא לעניין. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי אף במידה ויש ממש בטענת המשיבים לפיה לא התאפשר להם לעשות שימוש בנכס הרי שמהודאות המשיב בהליכים קודמים ועל פי ראיות מפורשות לפיהן הוא הכיר בחובתו לשאת בתשלומי הארנונה, הרי שבהתאם למוסכם בין הצדדים המשיב מחויב לשאת בתשלום הארנונה בעבור המושכר ללא קשר ליכולתו לעשות שימוש במושכר. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי המשיבים נעדרי יכולת כלכלית ממשית ועל כן ככל שתדחה ההודעה לצד שלישי לא יהיה בידה להיפרע מהם, במידה ולא יפקידו ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה. לתמיכה בטענתה ציינה המבקשת, כי המשיב טען, כי הוא נעדר יכולת כלכלית במסגרת בקשות לפטור מאגרה אשר הגיש במסגרת הליכים אשר מתנהלים נגדו. כמו כן טוענת המבקשת, כי בדיון שנערך ביום 8.2.10, במסגרת ההליך אשר מתנהל בחיפה, טען בא כוח המשיב, כי המשיב נותר חסר כל. לטענתה, מדו"ח חקירה אשר נערך על ידה בחודש אוגוסט השנה עולה, כי למשיב אין נכסי מקרקעין או רכב הרשומים על שמו, הוא מתגורר בבית הוריו ותלויים ועומדים נגדו חמישה תיקי הוצל"פ בגין חובות בסך של כ- 114,000 ₪. המבקשת טוענת, כי קיים חשש ממשי לפיו לא יעלה בידי המשיב לפרוע את ההוצאות אשר יפסקו לזכותה, ככל שייפסקו. לטענתה, לאור מצבם הכלכלי של המשיבים יש להיעתר לבקשה ולהורות להם להפקיד ערובה בסך של 20,000 ₪ לפחות, לשם הבטחת הוצאותיה. המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים, כי דינה להידחות. לטענתם, המבקשת היא זו אשר הביאה אותם למצבם הכלכלי וכעת היא מבקשת למנוע מהם את הזכות לתבוע את שמגיע להם. לטענתם, אין בעובדה שהמשיב איבד מנכסיו והפך מאיש אמיד לאדם רגיל מן הישוב בכדי להעיד על העדר יכולתו לשלם הוצאות בסוף ההליך. המשיבים טוענים, כי המבקשת הסתירה מבית המשפט, כי היא, באמצעות בעליה, חבה למשיבים סכומי כסף גדולים, בגין העדר יישום פסק דין. המשיבים ציינו, כי נפתח נגד המבקשת תיק הוצל"פ בלשכת ההוצל"פ בקריית שמונה, על סך של 65,797 ₪. לטענתם, מאחר והסכום האמור עולה על הסכום אשר המבקשת דורשת, כי יופקד כערובה להבטחת הוצאותיה הרי שדין הבקשה להדחות. לטענת המשיבים, זכות הגישה לערכאות המשפטיות היא זכות קונסטיטוציונית מהמעלה הראשונה ואין היא נחלתם הבלעדית של בעלי יכולת כלכלית. עוד טוענים המשיבים, כי טענות המבקשת באשר למצבם הכלכלי נסמכות על מסמכים אשר הוכנו והיו רלוונטיים לפני שלוש שנים ומעלה. לטענתם, המבקשת הוציאה דברים מהקשרם. המשיבים טוענים, כי הכוונה העומדת מאחורי הטענה לפיה המשיב נותר חסר הינה שהוא נותר ללא הרכוש והציוד שהיה במושכר, אשר ממנו היה בידו להיפרע, ואין הכוונה לכך שאין בידו לעמוד בתשלום הוצאותיה. עוד טוענים המשיבים, כי במסגרת התובענה אשר הגישו נגד המבקשת לא הוגשה בקשה לפטור מאגרה והיא שולמה במלואה. באשר לדו"ח החקירה אליו התייחסה המבקשת טוענים המשיבים, כי עסקינן בטענות המועלות כביכול בשמו של חוקר עלום שם וכי אין ממש בטענות אלו. לטענתם, הטענות האמורות הינן בגדר עדות שמיעה ולא בכדי לא צורף הדו"ח הנטען או הוגש תצהיר באשר לטענות אלו. עוד טוענים המשיבים, כי דין טענת המבקשת, באשר להעדר עילה ממשית וסיכוייה הקלושים של התובענה, להדחות. לטענתם, ככל שהיה ממש בטענת המבקשת לפיה די בהודאה באשר להחזקה במפתחות המקום לעסק בכדי לאיין את הסיכוי לכך שהמבקשת תחויב בתשלום הארנונה או חלקה, הרי שדין ההודעה לצד שלישי להימחק על הסף אולם בית המשפט לא נעתר לבקשה כאמור. המשיבים טוענים, כי במהלך התקופה הוסכם, כי המשיב לא ישלם דמי שכירות ומכאן שהסכם השכירות הוקפא ולא מומש בפועל. לטענתם, לאחר שהמשיב השקיע את כספו בנכס הוא לא יכול היה להודיע על ביטול ההסכם ונטישת המקום ועל כן המשיך להחזיק בנכס. המשיבים הוסיפו וטענו, כי לאורך התקופה נציגי המבקשת הבטיחו, כי יסדירו את הסוגיה. לטענתם, משמעות המילה החזיק איננה כמשמעותה בחוק, כי אם במישור העובדתי פיזי בלבד. לבסוף טוענים המשיבים, כי לא ברור על סמך מה קבעה המבקשת את גובה העירבון אליו התייחסה בבקשתה. המבקשת הגישה תגובה לתובת המשיבים. ראשית טענה המבקשת, כי במסגרת תגובת המשיבים לא נמצאה התייחסות עניינית ביחס למשיבה. לטענתה, רוב התייחסותם של המשיבים מתמקדת בטענתה באשר למצבו הכלכלי של המשיב. לטענתה, אין ממש בטענה לפיה נפתח נגדה תיק הוצל"פ. המבקשת טוענת, כי לא בכדי הטענה האמורה לא נתמכה בתצהיר. לטענתה, תיק ההוצל"פ נפתח נגד חברה בשם ב.ש.י.י ירדן נדלן, אשר אינה צד לתובענה נשוא הבקשה שלפניי. לטענתה, החברה האמורה הגישה בקשה בטענת "פרעתי" אשר טרם הוכרעה. עוד טוענת המבקשת, כי המשיבים לא טענו, כי הכספים האמורים התקבלו או כי יש בידם לגבות כספים אלו, כך שהמבקשת תוכל להיפרע מהם בתום ההליך. עוד טוענת המבקשת, כי אף טענת המשיבים באשר להסדר אליו הגיע המשיב עם נושיו בתיק הוצל"פ אשר נפתח נגדו לא נתמכה בתצהיר. המבקשת טוענת, כי המשיבים לא הציגו טענה או אסמכתא אשר מהן ניתן ללמוד, כי יש בידיהם מקורות אשר יכולים להבטיח, כי יהיה בידם לפרוע את הוצאותיה, ככל שייפסקו הוצאות לזכותה בתום ההליך. לטענתה, המשיבים לא הפריכו טענתה באשר למצבם הכלכלי הקשה, טענה אשר נסמכה על הצהרותיהם ו/או הצהרת בא כוחם. המבקשת טוענת, כי חזקה שבמידה והיה בידי המשיבים להפריך טענה זו על ידי הצגת נכסיהם או מקורות אחרים מהם יהיה בידה של המבקשת להיפרע, הרי שהם היו מפרטים אותם בתגובתם. דיון ומסקנות לאחר עיון במכלול טענות הצדדים והחומר המצוי בפניי מצאתי, כי דין הבקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להתקבל ודין הבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להדחות, כפי שיפורט. בית המשפט מוסמך לחייב תובע, יחיד או חברה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, כתנאי לניהול התובענה (תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט- 1999). בעת שבית המשפט דן בבקשה לחייב תובע יחיד בהפקדת ערובה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, עליו לאזן בין תכלית התקנה, אשר נועדה לשם הבטחת תשלום הוצאות הנתבע במידה והתובענה אשר הוגשה נגדו תדחה וכן צמצום הגשת תביעות סרק, לבין שמירה על זכות הגישה לערכאות והבטחת היכולת למימוש זכויות באמצעות מערכת בתי המשפט (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר). בנסיבות אלו, השיקול המנחה את בית המשפט בדונו בבקשה על פי תקנה 519 הינו שיקול הצלחת התובענה. תקנה 519 אינה יוצרת חזקה לפיה על התובע בשר ודם להפקיד ערובה להוצאות משפט. הנטל בבקשה לפי תקנה 519 הינו על כתפי המבקשים ועליהם להוכיח קיומו של צורך בהפקדה ערובה כאמור. מאידך, מקום בו בית המשפט דן בבקשה לחיוב חברה בהפקדת ערובה, בהתאם לסעיף 353א, קיימת חזקה לפיה חברה תחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, בהתאם לבקשת הנתבע. עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה. לשם סתירת החזקה האמורה על החברה להוכיח, כי במידה ותביעתה תדחה יעלה בידה לשלם את הוצאות הנתבע. כן, על בית המשפט להשתכנע, כי הנסיבות אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה. לפיכך, השיקול המנחה את בית המשפט בבקשה בעניין זה הינו שיקול כלכלי. קרי, האם לאור מצבה הפיננסי של החברה יש להיעתר לבקשה אם לאו. במידה ובית המשפט מוצא, כי החברה לא הוכיחה, כי יהיה בידה לשלם את הוצאות הנתבע, על בית המשפט לבחון האם נסיבות המקרה מצדיקות היעתרות לבקשה (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים). בתי המשפט נוטים ביתר קלות לחייב חברה בע"מ בהפקדת ערובה מאשר אדם פרטי (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647). הנה כי כן, הכללים המשפטיים החלים על חברה ועל אדם פרטי באשר לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות הינם שונים וכך גם השיקולים אשר על בית המשפט לשקול שעה שהוא דן בבקשות כאמור. חיוב המשיבה בהפקדת ערובה סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 קובע, כי: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות, כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה, כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". מקום בו בית המשפט דן בבקשה לחיוב חברה בהפקדת ערובה, בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, קיימת חזקה לפיה חברה תחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, בהתאם לבקשת הנתבע. עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה. לשם סתירת החזקה האמורה על החברה להוכיח, כי במידה ותביעתה תדחה יעלה בידה לשלם את הוצאות הנתבע. כן, על בית המשפט להשתכנע, כי הנסיבות אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה. לפיכך, השיקול המנחה את בית המשפט בבקשה בעניין זה הינו שיקול כלכלי. קרי, האם לאור מצבה הפיננסי של החברה יש להיעתר לבקשה אם לאו. במידה ובית המשפט מוצא, כי החברה לא הוכיחה, כי יהיה בידה לשלם את הוצאות הנתבע, על בית המשפט לבחון האם נסיבות המקרה מצדיקות היעתרות לבקשה (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים). כאמור, בתי המשפט נוטים ביתר קלות לחייב חברה בע"מ בהפקדת ערובה מאשר אדם פרטי (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647). הנטייה האמורה, עולה בקנה אחד עם לשון החוקים הרלוונטיים. כאמור, בעת בחינת בקשה לחיוב חברה בהפקדת ערובה השיקול הראשון הינו מצבה הכלכלי של החברה. על כתפי החברה רובץ הנטל להוכיח את חוסנה הכלכלי. במידה ולא עלה בידי החברה להוכיח, כי יעלה בידה לשלם את הוצאות הנתבע, במידה והאחרון יזכה בדין, על בית המשפט להכריע בשאלה האם נסיבות העניין מצדיקות לחייב את החברה בהפקדת ערובה. בשלב זה, על בית המשפט להביא בחשבון את זכויותיהם החוקתיות של הצדדים ואת העובדה, כי הפקדת ערובה מקום בו חברה לא הוכיחה את יכולתה לשאת בהוצאות הנתבע הינו הכלל ופטור מהפקדה כאמור הינו החריג. כמו כן, נהוג לבחון בשלב זה את סיכויי ההליך. מקום בו סיכויי ההליך גבוהים יש בכך בכדי להוות שיקול שלא לחייב בהפקדת ערובה. על כתפי החברה מוטל הנטל להוכיח התקיימותן של נסיבות המצדיקות שלא לחייבה בהפקדת ערובה. הנה כי כן, על חברה הטוענת, כי אין לחייבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע בתובענה אשר הוגשה על ידה, מוטל הנטל להוכיח, כי מצבה הכלכלי יאפשר לה לשאת בהוצאות אלו, במידה ותדחה תביעתה. כן, על כתפיה הנטל להוכיח, כי מתקיימות נסיבות המצדיקות כי היא לא תחויב בהפקדת ערובה כאמור. בשלב זה אומר, כי לא עלה בידי המשיבה להרים את הנטל המוטל על כתפיה. המבקשת איננה נדרשת להוכיח, כי בשל מצבה הכלכלי של המשיבה לא יהיה בידה לגבות את הוצאותיה, ככל שהתובענה אשר הוגשה נגדה תדחה. הנטל להוכחת מצבה הכלכלי של המשיבה מוטל על כתפי המשיבה ולא על כתפי המבקשת. בנסיבות אלו, אף אם יתקבלו טענות המשיבים לפיהן המבקשת לא הוכיחה, כי מצבם הכלכלי רעוע הרי שאין בכך בכדי להביא לדחיית הבקשה, ככל שהיא עוסקת במשיבה. בענייננו, המשיבה הינה חברה בע"מ. יכולת הפירעון של חברה בע"מ מוטלת בספק ועל החברה מוטל הנטל להוכיח, כי אין בסיס לחשש האמור. במסגרת תגובתם לבקשה לא התייחסו המשיבים לטענות באשר למצבה הכלכלי של המשיבה. בהתאם לכך, המשיבה לא המציאה מסמכים רלוונטיים כגון דוחות כספיים וכן לא הצביעה על נכסים מהם תוכל המבקשת להיפרע, במידה ובתום ההליך יקבע, כי על המשיבים לשאת בהוצאותיה. בנסיבות אלו, ברי, כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח את חוסנה הכלכלי. משנמנעו המשיבים מלהתייחס באופן מפורט למשיבה ולמצבה הכלכלי, הרי שלא נשפך אור על מצבה הכלכלי, כך שניתן יהיה ללמוד, כי יעלה בידה לשאת בתשלום הוצאות המבקשת, במידת הצורך. סעיף 353א, בניגוד לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, איננו מתייחס באופן מפורש לסוגיית סיכויי ההליך. עם זאת, הסעיף קובע, כי בית המשפט רשאי שלא לחייב חברה בהפקדת ערובה אם נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת. ההלכה היא, כי במסגרת הפעלת שיקול הדעת המסור לבית המשפט, בחינת סיכויי ההליך הינה רלוונטית. אף בעניין זה מוטל הנטל על כתפי המשיבה ועליה להוכיח, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב בהפקדת ערובה. לעניין זה ראוי לציין, כי בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה לניתוח סיכויי התביעה "ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד" (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים). כן, על בית המשפט להיזהר שעה שהוא מביע דעתו בנוגע לסיכויו של הליך תלוי ועומד.סבורני, כי בשלב זה לא ניתן להכריע בסוגיה זו. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לשאלה על כתפי מי מהם מוטל הנטל לשאת בתשלומי הארנונה בגין נכס אשר המבקשת השכירה למשיבים. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי, כי נסיבות המקרה שלפניי מצדיקות לפטור את המשיבה מהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. המשיבים לא הוכיחו, כי החזקה הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות אינה מתקיימת בענייננו וכי לא ראוי בנסיבות העניין לחייב את המשיבה בהוצאות. סבורני, כי דין הבקשה לחיוב המשיבה בהוצאות להתקבל. הנה כי כן, מצאתי, כי דין הבקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה, בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות, להתקבל. חיוב המשיב בהפקדת ערובה כאמור לעיל, המבקשת טוענת, כי יש לחייב אף את המשיב, בעל המניות היחידי של המשיבה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. כאמור לעיל, השיקול המנחה את בית המשפט בדונו בבקשה על פי תקנה 519 הינו שיקול הצלחת התובענה. הנטל בבקשה לפי תקנה 519 הינו על כתפי המבקש ועליו להוכיח קיומו של צורך בהפקדה ערובה כאמור. בבקשתה נסמכת המבקשת על טענות המשיב ובא כוחו באשר למצבו הכלכלי של המשיב. טענות אשר נטענו במסגרת תובענות אשר המשיב הינו צד להן, ובין היתר במסגרת בקשה לפטור את המשיב מתשלום אגרה. במסגרת תגובתו טען המשיב, כי הטענות אשר נטענו על ידו לפני כשלוש שנים, בנוגע למצבו הכלכלי, אינן רלוונטיות עוד. אין מחלוקת, כי במסגרת הליכים קודמים הצהיר המשיב כי מצבו הכלכלי רעוע. עם זאת, בבקשה לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי הנטל רובץ על כתפי המבקשת ועליה להוכיח, כי מצבו הכלכלי של המשיב, במועד הרלוונטי, הינו רעוע וכי לא יעלה בידו לשאת בתשלום הוצאותיה. לשם תמיכה בטענתה באשר למצבו הכלכלי של המשיב צירפה המבקשת לתגובתה דו"ח חוקר מטעמה. מהדו"ח עולה, כי על שם המשיב לא רשומים נכסי נדל"ן או רכבים. כן עולה מהדו"ח, כי קיימים נגדו תיקי הוצל"פ בגין חוב בסך של כ- 114,000 ₪. עוד עולה מהדו"ח, כי בבעלות המשיב חברה וכי הוא עובד באמצעותה כתקליטן ומקבל את שכרו מהחברה האמורה. סבורני, כי לא די בפרטים האמורים בכדי לתמוך בטענת המבקשת לפיה לא יהיה בידי המשיב לשאת בהוצאותיה, ככל שיהיה עליו לעשות כן. כאמור, מהדו"ח עולה, כי המשיב עובד באמצעות חברה הנמצאת בבעלותו. לא עלה בידי המבקשת להוכיח, כי לא יהיה בידי המשיב לשלם את הוצאותיה, ככל שייקבע, כי עליו לעשות כן, ממשכורתו. לא זו אף זו, אף אם תתקבל טענת המבקשת באשר למצבו הכלכלי של המשיב, הרי שלא די בכך בכדי להיעתר לבקשה לחייבו בהפקדת ערובה. הכלל הוא, כי אין בית המשפט מחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. זאת לאור העובדה, כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות קונסטיטוציונית. חיוב תובע להפקיד ערובה בשל העובדה שמצבו הכלכלי רעוע תביא לנעילת שערי בית המשפט בפני מי שאין הפרוטה מצויה בכיסו והזכות תיוותר זכותם של בעלי ממון בלבד. חיוב תובע שמצבו הכלכלי רעוע בהפקדת ערובה הינו בעל פנים לכאן ולכאן. מחד, ברי, כי מצבו הכלכלי של התובע משליך ישירות על יכולתו של הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם יזכה בדין. יש להתחשב באינטרס של הנתבע, אשר נגרר להתדיינות משפטית הכרוכה בהשקעת משאבים וזמן, לגבות ולממש את הוצאותיו מהתובע, במידה ויפסקו הוצאות לטובתו. יש להגן על הנתבע כך שלא ימצא עצמו בפני שוקת שבורה ללא יכולת לגבות את הוצאותיו בשל חסרון כיס של התובע (ע"א 2877/92 סאלח עבד אלאטיף נ. מורשת בנימין למסחר פ"ד מז (3) 846). לפיכך, קיים צורך ממשי יותר לחייב תובע בהפקדת ערובה ככל שמצבו הכלכלי קשה יותר. מאידך, חיוב של תובע כאמור בהפקדת ערובה עלול לפגוע באופן משמעותי במימוש זכותו לגישה לערכאות. בהעדר אפשרות לשאת בתשלום הערובה, תדחה תביעתו מבלי שתתברר לגופה (רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר). בהתאם לתקנה 519 מסורה לבית המשפט הסמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות, כאשר הנסיבות מצדיקות הפקדה כאמור. בפסיקה נתגבשו כללים המדריכים את בית המשפט באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת האמור. כך לדוגמא במידה ומקום מושבו של התובע הינו בחוץ לארץ ואין בידו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ מהם יוכל הנתבע להיפרע יש בכך בכדי להצביע, כי הנתבע יתקשה לגבות את הוצאותיו ולהצדיק הפקדת ערובה. אף מקום בו תובע לא המציא את מענו, בהתאם להוראות תקנה 9(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, יש בכך בכדי להצדיק הפקדת ערובה. בענייננו, אין עסקינן בתובע אשר מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של ישראל וכתובתו פורטה במסמכים אשר הוגשו לתיק בית המשפט. יתרה מזאת, מצאתי, כי לא ניתן לקבוע, בשלב זה, כי סיכויי ההודעה לצד שלישי להתקבל הינם קלושים. לאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים מצאתי, כי אין מקום להיעתר לבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להוצאות. כמפורט לעיל, מצאתי, כי דין הבקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה, להתקבל. עובדה זו תומכת אף היא בהחלטתי באשר לחיוב המשיב. העובדה, כי על המשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, מהווה תשובה הולמת לחששה של המבקשת, כי לא יעלה בידה לגבות את הוצאותיה במידה והתביעה תדחה (רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ ואח' נ' מרדכי (מוטי) זיסר). גובה הערובה בעת קביעת גובה הערובה, על בית המשפט "לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים" (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים). ברי, כי גובה הערובה צריך להיות סביר ביחס לגובה התובענה. את סכום הערובה יש לגזור משיעור ההוצאות הצפויות להיפסק במידה ותדחה התובענה, שכן זוהי מטרת הערובה. בדרך זו ניתן לאזן בין זכות המבקשים לתשלום הוצאותיהם במידה והתובענה תדחה לבין זכותם של המשיבים כי תהא להם גישה לערכאות המשפטיות. כאמור לעיל, עסקינן בהודעה לצד שלישי אשר הוגשה בתובענה על סך 300,863 ₪. כמפורט, מצאתי, כי יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות. לאחר ששקלתי את מלוא השיקולים הרלוונטיים, וביניהם גובה התביעה ותעריף שכר הטרחה המינימאלי המומלץ ותוך איזון עם הצורך שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני המשיבה, ראיתי להעמיד את גובה הערובה על סך של 20,000 ₪. התוצאה בנסיבות אלו, אני נעתרת לבקשה לחיוב המשיבה מס' 2 בהפקדת ערובה, בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות. אני מחייבת את המשיבה מס' 2 בהפקדת ערובה בסך 20,000 ₪, להבטחת הוצאות המבקשת, במידה ותדחה התביעה נשוא הבקשה שלפניי וזאת כתנאי להמשך ניהול ההליכים בתיק. הסכום האמור יופקד בקופת בית המשפט בתוך 30 ימים מיום המצאת החלטה זו. אני מורה על עיכוב הליכים בהודעה לצד שלישי, עד למועד הפקדת הערובה. במידה והמשיבה לא תפקיד ערובה עד לא יאוחר מיום 10.1.11 תימחק ההודעה שהגישה המשיבה מס' 2 כנגד המבקשת בשל אי יכולת להתקדם בתיק. הבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה נדחית. ערובה