התובעים תובעים מן הנתבעים את הנזקים שנגרמו לדירה ששכרו הנתבעים מהתובעים. הנזקים עומדים לטענת התובעים על סך של 27,695 ₪ הנובעים מ: איחור בהחזרת הדירה מעבר לתקופת ההסכם, נזקים שנגרמו לדירה, פיצוי מוסכם, עגמת נפש, תשלום עבור מקרר ששייך לתובעים ונלקח על ידי הנתבעים, שכ"ט שמאי שהעריך את הנזקים בדירה, פיצוי בגין השכרת הדירה לדיירים אחרים בסכום מופחת בשל מצב הדירה והוצאות התובעים. לתובעים גם טענה בגין כך שלא הומצאה להם הארכה של הערבות הבנקאית כפי שהתחייב מהחוזה. הנתבעים טוענים כי הדירה פונתה במועד, לא נגרמו נזקים לדירה ובודאי לא בסכום הנתבע, לא מגיע פיצוי מוסכם. המקרר שנלקח הוא מקרר ישן ששויו לא יותר מ- 400 ₪ (ולא למעלה מ- 3,000 ₪ כפי שטוענים התובעים). השכרת הדירה לאחרים היתה במחיר ריאלי ולא הופחת סכום כלשהו בגין מצב הדירה. הנתבעים טוענים כי לתובע 2 אין כלל זכות תביעה, הדירה לא שייכת לו, הוא לא זה שהשכיר להם את הדירה, ולפיכך יש למוחקו מהתביעה. הנתבעים טוענים עוד כי כל טענות התובעים התחילו רק לאחר שהתובע 2 זייף שיק של הנתבעים על ידי כך ששינה, בשיק פתוח שניתן לו לצורך הבטחת תשלום למועצה המקומית, את שם הנפרעת (המועצה המקומית) וכתב את שמו. בעקבות זיוף זה הגישו הנתבעים תלונה נגד התובע 2 ובעקבות כך, לטענתם, החליטו התובעים להגיש תביעה מנופחת שאין לה בסיס. הצדדים העידו בפני וכל צד חזר על טענותיו כאשר התובעים מצרפים תמונות על הנזקים שנגרמו לדירה וכן אישור שמפתח הדירה לא נמסר למי שהנתבעים טענו שמסרו את המפתח, בתום תקופת השכירות ואישור הדיירים החדשים על הפחתת דמי השכירות, ואילו הנתבעים הראו מס' הודעות SMS ששלח להם התובע 2 ובהם לא הזכיר כלל את הנזקים הרבים הנתבעים בתביעה. בחקירת הצדדים התבררו העובדות הבאות: א. התובע 2 אכן שינה שם נפרע על שיק שניתן להבטחת תשלום למועצה על ידי כך שרשם את שמו כשם הנפרע לאחר שמחק את הנפרעת שהיתה המועצה המקומית, לדבריו הוא עשה כן משום שחשב שמותר לו לעשות כן ואחרי שהנתבעים לא המציאו את הערבות הבנקאית שמטרתה היתה להבטיח תשלום בגין נזקים לדירה. ב. הנתבעים אכן לקחו את המקרר ומסרו אותו לתושב השטחים, שעבד אצלם וגם אצל התובעים בתיקון וניקיון הדירה. למרות ניסיונותיהם להחזיר את המקרר הדבר לא התאפשר משום שלא נתנו לתושב זה להעביר את המקרר, בחזרה לתחומי ישראל, במחסום. בנוסף לצדדים העיד גם אותו תושב שטחים, ריאד, ומעדותו עולה כי לאחר שהנתבעים עזבו את הדירה הוא שטף אותה לבקשתם, כמו"כ הוא החליף חלון שנשבר אך לא בשלמות משום שמדובר בחלון כפול והוא הרכיב חלון בודד. עוד עולה מעדותו כי בדירה נשארו מס' פריטים של הנתבעים וכן עולה כי הדירה לא הוחזרה כשהיא מסויידת וללא פגמים. לפי עדותו כדי להחזיר את מצב הדירה לקדמותו צריכים 3-4 ימי עבודה שלו. העבודה הדרושה כוללת גם סתימת חורים בקירות וסיוד. לאחר עיון בטענות הצדדים ובעדויותיהם באתי למסקנה כי יש לחייב את הנתבעים במתן פיצוי לתובעים אך סכום הפיצוי קטן מזה הנתבע כפי שיפורט: א. איחור בהחזרת המושכר: אינני מקבל את טענת התובעים בענין זה. על פי נספח א' לכתב ההגנה הוארך הסכם השכירות, שהסתיים ביום 26.6.08, עד יום 31.1.09 לאחר מכן הוארך ההסכם פעמים נוספות. היינו, אמנם ההסכם המקורי הסתיים ב- 26 לחודש ואולם ההסכמים הבאים הסתיימו בסוף חודש. הוסכם בעדויות הצדדים כי הנתבעים שילמו את דמי השכירות מראש לפיכך אין מקום לתשלום עבור התאריכים 31/6- 25 . אין לראות גם בכך שהנתבעים פעלו עוד לתקון המושכר עד יום 3.7.09 כאיחור המצדיק פיצוי. ב. פיצוי בגין נזקים למושכר: בהתחשב בכך שגם התובע 2 עצמו בהודעותיו הראשונות התייחס רק לליקויים ספציפיים ובהתחשב בכך שגם העד מטעם הנתבעים, ריאד, העיד כי בדירה נותרו פגמים המצריכים בין היתר תיקון וסיוד יש מקום לקבוע פיצוי ואולם הפיצוי אמור להיות קטן מזה שצויין בחוה"ד מכמה נימוקים: ראשית, כאמור התובע עצמו ציין רק מס' ליקויים קטן בתחילת ההליכים שבין הצדדים . שנית, מתוך העדויות עולה כי הן התובעים והן הנתבעים ביצעו את התיקונים ואת השטיפה של הדירה באמצעות ריאד, וברור שהתיקון באמצעותו יקטין משמעותית את עלות התיקון. ריאד עצמו העיד גם ששטף את הדירה לפני שזו הוחזרה לתובעים ולפיכך אף אם בנקודה מסויימת השטיפה לא היתה מושלמת אין מקום לפיצוי בגין כך כמו"כ יש להביא בחשבון את העובדה שבסופו של דבר שמאי מטעם הנתבעים לא ראה את הנזקים למרות שנקבע מועד להגעתו בהסכמה. לאור כל אמור אני קובע את הפיצוי בגין נזקים לדירה בכשליש מהערכת השמאי ובסה"כ 4,000 ₪. ג. מקרר: ברור שהמקרר נלקח על ידי הנתבעים או על ידי צד ג' (ריאד) שלקח אותו ברשות הנתבעים. ברור שהמקרר לא הוחזר. ברור שהמקרר לא היה חדש ממש לפיכך אין מקום לפיצוי של מקרר חדש כפי שביקשו התובעים מדובר לפי עדות התובעים, שלא נסתרה, במקרר בן כ- 5 שנים ובנסיבות אלה אני קובע פיצוי בגינו בסך 1,500 ₪. ד. אינני רואה מקום לקבוע פיצוי מוסכם לפי ההסכם לא מצאתי שיש בהפרות ההסכם כדי לזכות בפיצוי זה מדובר אמנם בנזקים למושכר אך כאמור נזקים שהתובע עצמו לא הבחין בהם או לפחות לא בכולם ורק שמאי שהזמין ראה אותם. ה. השוכרים החדשים ששכרו את הדירה שילמו אמנם 4,000 ₪ ולא 4,250 ₪ כפי ששילמו הנתבעים בסוף תקופת השכירות ואולם ברור שיש הבדל בין שכירות לזמן קצר, כפי שהיתה ההארכה האחרונה של השכירות בין הצדדים, לבין שכירות לתקופה ארוכה יותר. עובדה היא שהנתבעים עצמם שילמו לפני הארכה, סך של 3,750 ₪ לחודש. לאור כל האמור ולאחר שהדיירים החדשים הצהירו בהסכם שאין להם טענות על מצב הדירה אינני רואה בתשלום של 4,000 ₪ לחודש דמי שכירות כתשלום נמוך מזה שיכול היה להתקבל אלמלא ה"ליקויים" שבדירה לכן אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. ו. עלות השמאי: הנתבעים רצו להביא שמאי מטעמם וברור שכדי להעריך את הנזקים יש מקום להיעזר בחו"ד שמאית. ברור שאילו הנתבעים היו מביאים את השמאי הדבר היה כרוך בעלות שעליהם היה לשאת בה. אף שחוה"ד מטעם התובעים לא התקבלה במלואה , על הנתבעים לשלם לתובעים את עלות השמאי בסך 1,456 ₪. ז. לא מצאתי לתת פיצוי בגין עגמת נפש ואובדן זמן שכן התברר מתוך העדויות שהתובע 2 לקח שיק שניתן להבטיח תשלום לרשות המקומית וניסה לעשות בו שימוש לצרכים אחרים דבר שדרש מהנתבעים לפעול לביטול השיק והגשת תלונה . יש במעשה התובע 2 כדי לקזז את הסכומים הנתבעים בגין עגמת נפש והוצאות. כמו"כ יש ממש בטענות הנתבעים לפיהן התובע 2 לא היה אמור להיות תובע שכן לא הוא זה שהשכיר את הדירה והוא לא בעליה ולפיכך תביעתו נדחית וגם בכך יש כדי להביא לקיזוז האמור. לאור כל האמור אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת 1 את הסך של 6,956 ₪ (סעיפים ב', ג' ו-ו' לעיל) וכן את הוצאות האגרה בסך 280 ₪. התביעה של התובע 2 נדחית. מקרקעיןשכירות