אקדים ראשית לאחרית ואודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מכל האשמות המיוחסות לו. כתב האישום: הנאשם מואשם בכך שביום 08/08/07 סמוך לשעה 11:35 נהג ברכב פרטי ביציאה ממשרד הרישוי בחיפה, למרות שביום 08/07/07 נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים בניכוי שני חודשי פסילה מנהלית בבית משפט לתעבורה בעכו, היינו הנאשם נהג בעוד הפסילה בתוקף. כן הואשם בעבירה של נהיגה ללא ביטוח בר תוקף (נוכח הנהיגה בפסילה). תשובת הנאשם והמחלוקת בין הצדדים: הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, על פיה, כל חומר הראיות הוגש לבית המשפט ללא צורך בחקירת עדי התביעה, תוך שהם מעמידים שאלה משפטית-עובדתית להכרעת בית המשפט. הפלוגתא אותה העמידו הצדדים להכרעת בית המשפט היא, האם חל צו הפסילה במועד בו נתפס הנאשם נוהג, אם לאו. טענות המאשימה: לתמיכת טענותיה הגישה המאשימה את כתב האישום שהוגש לבית המשפט לתעבורה בעכו בתיק בו נפסל הנאשם מנהיגה (ת/1), את הפרוטוקול וגזר הדין באותו התיק (ת/2), את אישור הפקדת רישיון הנהיגה באותו תיק (ת/3), את הודעת הנאשם שנגבתה ממנו ביום 08/08/07 (ת/4), וכן הגישה המאשימה את דוחות הפעולה של השוטרים המעורבים באירוע (ת/5, ת/6, ת/7) ודו"ח עיכוב (ת/8). ב"כ המאשימה טען בסיכומיו, כי תום הפסילה הוא ביום 08/08/07 בחצות, הנאשם נחקר ובהודעתו נשאל האם הוא יודע שהוא פסול עד יום 08/08/07 והוא אישר זאת. כמו כן, הפנה ב"כ המאשימה לרשום על אישור הפקדת הרישיון (ת/3), שם צוין כי מותר לנאשם לנהוג עד השעה 24:00 וכי כל עוד מותר לנאשם לנהוג, הפסילה לא החלה. טענות ההגנה: הסנגור טען, כי הפסילה הסתיימה ביום 06/08/07 או לכל היותר ב-07/08/07. לדבריו, משרד הרישוי טעה במניין הימים. הפסילה נמנית מיום מתן גזר הדין, ולכן החלה ביום 08/07/07. אומנם הנאשם נתפס נוהג כשהוא יוצא ממשרד הרישוי, נחקר והודה בכך שנהג בזמן פסילה, אך אין ליתן משקל לדבריו הואיל והבנתו את השפה העברית דלה ביותר. לתמיכת טיעוניו הגיש הסנגור את אישור הפקדת רישיון הנהיגה (נ/1) וכן הגיש לוח שנה (נ/2). דיון והכרעה: השאלה בה עלי להכריע הינה האם במועד בו נהג הנאשם ברכבו הייתה הפסילה בתוקפה. לצורך הכרעה בשאלה זו עלי להכריע בסוגיה הבאה, הקונקרטית לענייננו, והמקרינה על משך תקופת הפסילה, והיא, האם היתר הנהיגה, הקצוב במס' שעות, שנתן בית המשפט לנאשם במעמד גזר הדין, נכלל במניין הפסילה לצורך חישובה. אם התשובה לכך בחיוב, כי אז, בהינתן מועד גזר הדין וההפקדה שבוצעה בו ביום, הפסילה לא חלה במועד הנקוב בכתב האישום ואז לא השתכללה עבירה של נהיגה בזמן פסילה. אם התשובה לכך בשלילה, אזי הפסילה הייתה בתוקפה במועד הנקוב בכתב האישום ולכן, נוכח הודאת הנאשם בנהיגה באותו מועד, משתכללת עבירה של נהיגה בזמן פסילה. נבחן להלן את הוראות החוק והפסיקה הרלבנטיות לעניננו וניישמן למקרה שבפנינו. סעיף 67 לפקודת התעבורה קובע כדלקמן: "מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברשיונו כל עוד הם בתקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מהחזיק ברשיון רכב וכל עוד הפסילה בתקפה הוא משתמש באותו רכב או מרשה להשתמש בו או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני הענשים כאחד". סעיף 42 לפקודת התעבורה קובע כדלקמן: "(א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. (ב) .... (ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין: (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה על כך בתקנות ובדרך שנקבעה. (2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור". תקנה 556 לתקנות התעבורה משלימה את סעיף 42(ג) לפקודה, ומפרטת מהי החובה החלה על נאשם שרישיונו נפסל. התקנה קובעת, כי על נאשם כזה להמציא "את רישיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה". נפסק, כי יש ליצור הבחנה בין התוקף הנורמטיבי של הפסילה לבין חישוב תקופת הפסילה ותחילת מועד מניינה של הפסילה, כפי שנקצבה על ידי בית המשפט. הפסילה נכנסת לתוקף מיד ואילו חישוב תקופת הפסילה מתחיל רק מיום בו הופקד רישיון הנהיגה בתיק בית המשפט (רע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 481 , 484-485 (2000). הרציונאל שביסוד הדברים, טעם רב בצידו, קרי: אי יצירת תלות בין איסור הנהיגה מכח צו הפסילה לבין חישובה. לא מתקבל על הדעת שנאשם שנפסל יקבע מתי תחל פסילתו, ברצותו יפקיד את הרשיון ורק אז תחל הפסילה, וברצותו יאריך לעצמו את המועד בה מתחילה תקופת פסילתו. עם זאת, קבע המחוקק שני אירועים אשר בהתקיימם, לא תבוא התקופה בה התקיימו במניין ימי הפסילה. ברשימת סייגים אלה, המנויים בסעיף 42 (ג) לפקודת התעבורה, נכללים שני אירועים: האחד, מצב בו טרם נמסר רשיון הנהיגה לרשות הפוסלת. השני, מצב בו הנהג הפסול מרצה ונושא עונש מאסר בפועל. באשר לסייג הראשון, כל עוד לא מסר הנהג את הרשיון והוא מחזיק בו, קיים חשש שהוא עושה בו שימוש חרף צו הפסילה. לכן, הסנקציה הקבועה בחוק היא הותרת מלוא תקופת הפסילה בעינה, חרף חלוף הזמן, ואי ריצוייה, עד אשר הנאשם יפקיד את רשיונו בידי הרשות הפוסלת. באשר לסייג השני, מקום בו הנאשם מרצה עונש מאסר בפועל, הפסילה אינה באה לכדי ריצוי, שכן הנאשם אסור בבית האסורים, הוא ממילא אינו נוהג, ולכן אין כל אפקטיביות עונשית בפסילה שהושתה עליו, ומכאן מצוותו של המחוקק לפיה תקופת הפסילה לא תימנה בתקופת המאסר. פרשנות סייגים אלה והיקף תחולתם היא מעיקר עניינו בהכרעת דין זו. כמו בכל מהלך פרשני, לשון החוק היא נקודת המוצא (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה 80-81 (כרך ב) (תשנ"ג)); רע"פ 466/07 שעבי נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (23.6.2009). בגדר לשון החוק יינתנו למילותיו של המחוקק, ולשפה שבה בחר להשתמש, רק אותן משמעויות המצויות ב"מתחם האפשרויות הלשוניות", משמע, משמעות שהמילים יכולות "לשאת" מן הבחינה הלשונית פרשנות הנעדרת כל עיגון לשוני אינה יכולה להתקיים, שהרי "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון" (ע"א 1900/96טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 827 (1999)). מבין האפשרויות השונות שבמתחם, על הפרשן לברור את האפשרות המגשימה באופן מיטבי את תכלית החקיקה (בג"צ 6728/06 עמותת "אומץ" נ' ראש ממשלת ישראל, סעיף 25 (לא פורסם, 30.11.06); בג"צ 4585/06 ועד משפחות הרוגי אוקטובר 2000 נ' השר לביטחון פנים, סעיף 18 (לא פורסם, 24.10.06)). יש לבחון מהי הפרשנות העולה בקנה אחד עם התכלית המונחת בבסיס ההוראות נשוא הפרשנות, דהיינו עם "המטרות, היעדים, האינטרסים, המדיניות והפונקציות" שאותן נועדו להגשים (ראו רע"פ 7451/07 מדינת ישראל נ' אהרונוביץ, פסקה 8 (לא פורסם, 2.6.2008). בהקשר זה יש לבחון הן את התכלית הסובייקטיבית המשקפת את היעדים אותם ביקש המחוקק להגשים. זו נלמדת, בין היתר, מההיסטוריה החקיקתית של ההוראות ומהשתלבותן בהוראות אחרות הנוגעות לעניין, והן את התכלית האובייקטיבית, המשקפת את הערכים ועקרונות היסוד העומדים בבסיס שיטת המשפט (ראו: אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 133-134 (תשס"ג); ענין שעבי לעיל, פסקה 31). בהתגלע סתירה בין תכליות שונות, על הפרשן לאזן ביניהן תוך הפעלת שיקול-דעת שיפוטי, כשבתום התהליך, תיקבע תכליתו הסופית של דבר החקיקה (רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' אבן זוהר, סעיף 20 (לא פורסם, 1.5.06); בג"צ 909/08LTD A.I.M.D נ' המפקח על היהלומים, סעיף 12 (לא פורסם, 29.12.09)). מן הכללים לענייננו. לשון החוק בענייננו, הוראת סעיף 42 (ג) לפקודת התעבורה, פוזיטיבית, וכוללת שתי אפשרות של ניכוי תקופות מפסילה שהטיל בית המשפט. הלשון ברורה ובהירה ואין היא נושאת על גביה פרשנות של ניכוי תקופות שלא נכללות בה. אמנם, בנסיבות מסוימות ניתן ללמוד על המעט מן המרובה ולהסיק "על דרך קל וחומר" באופן משתמע, מסיטואציה אחת, לסיטואציה אחרת. לפי קו מחשבה זה, סבורה המאשימה כי יש למנות את הפסילה החל מתום ההיתר לנהיגה שנתן בית המשפט לנאשם. היינו, החל מיום 8/7/08 ולכן, לעמדתה, הפסילה מסתיימת ביום 8/8/08 בחצות ופורשת תחולתה על המועד בו נהג הנאשם ברכב. על אף שטענה זו שובת לב, אין בידי לקבלה. בית המשפט לא קבע סייג לתחולת הפסילה, ההיפך מכך, בית המשפט קבע כי ריצוי הפסילה הוא מיידי, היינו, עם הפקדת הרשיון, שבוצעה בו ביום. השימוש בביטוי "ריצוי" ע"י בית המשפט משמעותו אחת ויחידה, שאת הפסילה החל הנאשם לרצות החל ממועד מסירת רישיון הנהיגה לבית המשפט. בית המשפט היה ער לקביעתו זו, והתיר לנאשם לנהוג עד חצות, כאשר חזקה על בית המשפט שהוא ער לכך שריצוי הפסילה כבר החל, חרף ההיתר לנהוג ברכב עד חצות (ראו לעניין חשיבותו של הבלשן במלאכת הפרשנות: לנדוי, המשפט במשפט: בלשנות משפטית - הבלשן בשירות המשפט, עיוני משפט כב 37 (תשנ"ט)). טעם נוסף לדחיית טענת המאשימה נעוץ בלשון החוק אשר מתירה, על פי פשוטו של מקרא, ניכוי של תקופות ספציפיות בהן נוקב המחוקק. ההיתר הזמני לנהוג אינו בא במניינם, ומכאן שפרשנות מילולית איננה תומכת בעמדת המאשימה. יתרה מזאת, גם פרשנות הוראות סעיף 42 (ג) לפקודת התעבורה אינה תומכת בעמדת המאשימה. להלן אנמק קביעתי זאת. באשר לתכלית הסובייקטיבית של הוראת סעיף 42 (ג) לפקודת התעבורה. תכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה היא התכלית אשר המחוקק ביקש להגשים בעת חקיקתו (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 764 (1993)). ניתן ללמוד על כוונת המחוקק מדברי ההסבר להצעת החוק, אלא שההוראה הקבועה בסעיף 42 (ג) עימנו מאז אימוצה של הפקודה ע"י המחוקק הישראלי, ולכן אין בפנינו את דברי ההסבר. עם זאת, אפשר להתחקות אחר כוונתו ואומד דעתו של המחוקק מלשון הטקסט הסטטורי (ראה והשווה סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי); שכן נפסק, כי "נקודת המוצא לכל פרשנות - בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית - היא בלשון הנורמה" (ע"א 554/83"אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב, פ"ד מא(1) 283, 304). לשון סעיף 42 (ג) מלמדת כי המחוקק ביקש לקבוע גדרים ברורים לחישובה של הפסילה, על מנת למנוע מצב בו נהג שנפסל מנהיגה יעתור לניכוי תקופת פסילה שכלל לא ריצה, אם זה בשל כך שהרשיון היה בחזקתו של הנהג חרף הפסילה (סעיף 42 (ג) (1)), ואם זה בשל כך שממילא לא היה הנהג בר יכולת לעשות שימוש ברכב, עקב ריצוי עונש מאסר (סעיף 42 (ג) (2)). הסייגים הבודדים שמצא המחוקק לכלול בהוראת החוק הם רשימה סגורה. הם אינם יכולים לשאת, על פי לשונם, פרשנות לפיה המצב העובדתי שבפנינו נכלל בתוכם. נמצא, כי הפרשנות הסובייקטיבית של הוראת החוק הנדונה, אף היא לא תומכת בגישת המאשימה שכן עיקרה במתיחת גבולות ברורים לצורך חישוב הפסילה ונקודת המוצא שלה היא שהרשיון בחזקתו של הנהג הפסול, הנחה שאינה מתקיימת במקרה שלפנינו. באשר לתכלית האובייקטיבית של הוראת סעיף 42 (ג) לפקודת התעבורה. כדי לדון בכך יש להבין תחילה את משמעות יִישוּמו של צו פסילה. צו פסילת רישיון נהיגה מגלם איסור שיפוטי בדמות צו האוסר זאת, אם תרצו סוג של צו מניעה. אלא, שלשם יישום אפקטיבי של צו הפסילה - בשונה מרוב רכיבי הענישה הפליליים - נדרש שיתוף פעולה של ממש מצד הנאשם. במה דברים אמורים, על אף שבית משפט לתעבורה, דן על פי סדרי הדין והדין הפלילי, רשאי הוא, במרבית עבירות התעבורה לדון נאשם שלא בפניו (ראו סעיף 240 (א) (1) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב 1982 בתנאים הקבועים שם). ומכאן שרשאי הוא להטיל פסילת רשיון נהיגה אף ללא הנאשם. מציאות משפטית זה יצרה מציאות עובדתית לפיה נהגים רבים נוהגים על אף שנפסלו ע"י בית משפט. הטענה המועלית דרך כלל מצד הנאשמים היא, כי לא ידעו כלל על הפסילה (המחוקק ביקש להתגבר על תופעה זו ע"י תיקון החסד"פ לאחרונה והוספת סעיף 239ב הקובע, חזקת מסירת צו הפסילה לידי הנאשם בדומה לחזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי). המחוקק היה ער לקושי האמור זמן רב טרם יצירת חזקת המסירה. הוראת סעיף 42 (ג) (1) ביקשה לקבוע הסדר, המעודד למעשה, נהגים להפקיד את רשיון הנהיגה, שכן, ההוראה קובעת שאם נהג שנפסל אינו מפקיד את רשיונו בידי הרשות הפוסלת לא נמנית פסילתו, כדי שהחוטא לא יצא נשכר (ראו גם תקנה 557 לתקנות התעבורה התשכ"א 1961). ברמה האובייקטיבית החיצונית יותר, ביקש המחוקק לגרום להפנמת צו הפסילה אצל הנהג הפסול מנהיגה. נהג המוסר את רשיון הנהיגה שלו לרשות הפוסלת, מבין שחירות תנועתו התחבורתית נשללה ממנו, בכך מוטמע איסור הנהיגה השיפוטי. עמדה על כך כב' השופטת פרוק'ציה בבש"פ 2199/03, רונן מאיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "חובת ההפקדה של רישיון שנפסל ממחישה לבעל הרישיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רישיון ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להעדר תעודת הרישיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה". הפרשנות האובייקטיבית אמנם יכולה להכיל פרשנות הקובעת כי כל עוד מותרת הנהיגה, גם אם באופן נקודתי וזמני, לא החל ריצוייה. על פי הפן הפסיכולוגי חינוכי העומד ביסוד גישה זו, עליו עמד בית המשפט העליון בעניין רונן מאיר לעיל, ניתן לבסס פרשנות כזאת. ברם, גם דרך פרשנית זו מניחה כהנחת יסוד לתחולתה, כי רשיון הנהיגה לא הופקד בידי הרשות הפוסלת בעת מתן צו הפסילה, נתון שאינו נכון, עובדתית, למקרה דנן. יתרה מזאת, הבהרנו כי הנקודה הארכימדית לפרשנות היא לשון הטקסט. הפרשנות אמנם אינה מוגבלת למילים, אך המלים מגבילות את הפרשנות. לשון סעיף 42 (ג) אינה מותירה מקום לספק, ומכלל הן למדים על הלאו, היינו משהפקיד הנאשם את רשיון הנהיגה החל מניין ימי הפסילה, ולכן אין בכוחה של פרשנות אובייקטיבית לשלול מקרא מפשוטו. עוד יצוין, כי בחינת הוראת החוק הנדונה לאורו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מובילה למסקנתי האמורה. אמנם, לפי סעיף שמירת הדינים הקבוע בסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא נתונות הוראות פקודת התעבורה - אשר קדמו לחוק היסוד, לביקורת חוקתית. עם זאת, נפסק לא אחת, כי בבוא הפרשן לפרש חוק - כמו כל חוק אחר שקדם לחוק היסוד - עליו לפרשו לאור העקרונות והערכים שהתוו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והזכויות הנגזרות ממנו (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 643, 653 (1996)). בין ערכים אלה מצויות זכויות שזכו למעמד חוקתי, כמו, הזכות לקניין, לחופש התנועה, לכבוד. אמת, זכויות אלה אינן מוגנות במלוא היקפן והן יחסיות מול ערכים מוגנים אחרים (ראו בג"צ 2245/06 נטע דוברין נ' שירות בתי הסוהר, סעיף 12 (לא פורסם, 13.6.06); רע"א 3145/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חזן, פ"ד נז(5) 385 (2003); בג"צ 4293/01 משפחה חדשה נ' שר העבודה והרווחה, סעיף 21 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 24.3.09)). תוכנו של סעיף 42 (ג) לפקודת התעבורה ורשימת הסייגים הסגורה שהוא מונה, מלמדים על שני מצבים קיצוניים, שרק בהם לא יובא מהלך הזמן של אותו אירוע במנין תקופת הפסילה. האחד, אירוע הנתון לשליטת הנהג, קרי: מצב בו הנהג לא מפקיד, מרצונו, את רשיונו וגורם בכך כביכול להותרת המצג כלפי כולא עלמא כי הוא מחזיק עדיין ברישיון נהיגה תקף. האירוע השני, אירוע שאינו נתון לשליטת הנהג, בו הוא נתון מאחורי סורג ובריח. בנסיבותיו של המקרה שבפני לא ניתן לפרש רשימת סייגים אלה כפורשת תחולתה גם על המצב שבפני כדי להטיל אחריות פלילית על הנאשם. פרשנות כזאת, מעבר להיותה מאולצת אשר אינה תואמת את הטקסט הסטטורי הברור, פוגעת באופן בלתי מידתי בחירות הנאשם. זאת ועוד, אין בין אירועים המנויים בהוראת החוק הנדונה, לבין היתר נהיגה קצוב למס' שעות דבר וחצי דבר. מעשה שביום יום, שבית המשפט פוסל נהג מנהיגה, ועם זאת, בשל הנסיבות הקונקרטיות לאותו נאשם, מתיר לו (אם בא בנהיגה) לשוב לביתו בנהיגה. היתר זה קצוב למס' שעות, ותכליתו היא, מחד, לא להעמיד את הנאשם בפני מכשול, ואם הגיע לבית המשפט עם רכב, יוכל לשוב ישירות למחוז חפצו בנהיגה כחוק, ומאידך, להבטיח כי מי שנפסל מנהיגה יתפס רישיונו על אתר, ובכך תוגשם הסנקציה הנורמטיבית שבגזר הדין והנהג יועמד על שלילת חירות תנועתו התחבורתית (ראו דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 2199/03 רונן מאיר, לעיל). סיכומו של עניין זה בעניין הפרשנות האובייקטיבית, סעיף 42 (ג) מונה אילו תקופות לא יבואו במניינה של תקופת הפסילה. רשימת הסייגים הללו היא רשימה סגורה. פרשנות סייגים אלה יש לעשות בצמצום נוכח הוראות חוק היסוד. אין בפרשנות סובייקטיבית או אובייקטיבית כדי לאפשר פרישת תחולתה על המקרה שבפנינו. קונקרטית, מדובר בשני סייגים אשר אף אחד מהם לא מתקיים במקרה שבפנינו. מכאן, שאם הנאשם הפקיד את רשיונו במועד גזר הדין ובית המשפט התיר לנהוג מספר שעות אותן קצב, אין היתר זה, בא במסגרת הסייגים שלגביהם נקבע מפורשות כי הם לא יבואו במניין הפסילה. יישום דברים אלה על ענייננו מלמד, כי אם הפקיד הנאשם את רישיונו ביום גזר הדין ומשך תקופת הפסילה הוא 30 יום, הסתיימה הפסילה ביום 7/8/08. משהפקיד הנאשם את רשיונו בבית המשפט ביום גזר הדין, ולאור הוראות החוק עם הלשון בה נקט בית המשפט בגזר הדין, החל הנאשם בריצוי עונש הפסילה שהוטל עליו מיד עם מתן גזר הדין. תוקף הפסילה וחישוב מניינה, במקרה דנן, היו צמודים, נוכח לשונו של גזר הדין וביצוע ההפקדה בד בבד עם גזר הדין. ומכאן שבמועד הנקוב בכתב האישום לא חל צו הפסילה והנאשם אם כן לא נהג את רכבו בעת שהפסילה הייתה בתוקף. בשולי הדברים אתייחס בקצרה לטענה נוספת שהעלו הצדדים ביחס להודאת הנאשם. הנאשם נתפס ע"י המשטרה נוהג במשרד הרישוי שעה שהגיע לשם על מנת לדרוש את רשיונו. הנאשם נחקר ומסר הודעת חשוד בעברית (ת/4) ממנה עולה כי הודה בכך שקיימת נגדו פסילה אך הבהיר כי סבר כי הפסילה הסתיימה. הנאשם איש מבוגר, דובר השפה הערבית, נחקר בשפה העברית אשר אינה שגורה בפיו, ונגבתה ממנו הודעה בשפה העברית, וזאת בניגוד להוראות חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002, אך לא בכך העיקר, שכן גם אם הייתי מקבל את הודאתו, הרי שניתוח הדברים לעיל לימדנו כי הפסילה כלל לא הייתה בתוקף שעה שהנאשם הגיע למשרד הרישוי לקבל את רשיונו. לא יפלא הדבר כי הנאשם שגה אף הוא וסבר כי במועד האמור הסתיימה פסילתו, שכן הוא לא נתפס נוהג בחוצות העיר אלא כאשר הגיע ודרש את רשיונו בסוברו כי הפסילה הסתיימה. מכאן, שאין כל נפקות להודאתו. חשוד/נאשם יכול להודות בדבר עבירה, אך כל עוד לא נתמלאו יסודות העבירה, לא משתכללת ביצועה. סוף דבר: נמצא, איפוא, כי היתר הנהיגה עד חצות לא בא בגדר הסייגים הקבועים בסעיף 42 (ג) ולכן נכלל במסגרת תקופת הפסילה. פועל יוצא מכך הוא שהפסילה נמנית מעת גזר הדין. מניין ימי הפסילה (30 יום) שעל הנאשם היה לרצות לפי הוראות גזר הדין, מלמדת כי התקופה הסתיימה ביום 7/8/07 בחצות, ומכאן שאינה חלה במועד בו נתפס נוהג. אשר על כן, אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגההפקדת רישיון