א. מהות הבקשה זו בקשה לסילוק על הסף של תובענת המשיב לפיצויי הפקעה בגין זכויות בחלקות 49, ו-58 בגוש 5036 בראשון לציון מחמת התיישנות. ב. העובדות הרלוונטיות התביעה העיקרית בענייננו היא כי המבקשת תשלם פיצויי הפקעה למשיב בגין הפקעת חלקים מחלקות 49, 58 בגוש 5036 בראשון לציון. לטענת המבקשת, תביעה זו הוגשה 12 שנים לאחר פרסום הודעת ההפקעה מטעמה. לטענת המשיב, התביעה העיקרית הוגשה 10 שנים לאחר הפרסום האמור. ג. הפלוגתאות בין הצדדים -האם חל חוק ההתיישנות בתביעה לפיצויי הפקעה? -האם המבקשת הודתה בזכות המשיב לפיצויים לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958? ד. האם חל חוק ההתיישנות בתביעה העיקרית לפיצויי הפקעה? המסגרת הנורמטיבית השאלה האם חל חוק ההתיישנות גם על תביעת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") הושארה בעבר בצריך עיון על-ידי בית-המשפט העליון. כך קבע השופט אגרנט: "…הואיל וכך, לא אראה צורך להחליט בטענתו המרחיקת לכת של בא-כוח המשיב, לפיה חוק ההתיישנות משנת תשי"ח אינו חל על תביעת פיצויים כגון דא [קרי תביעה להערכת פיצויים בגין הפקעה - ד' פ']". (ע"א 216/66 עיריית תל-אביב נ' אבו דאיה, פ"ד כ(4), 522, 532). בפסיקת בתי-המשפט המחוזיים מוצאים אנו שתי גישות עיקריות בנוגע לסוגיה זו. לפי הגישה האחת, חוק ההתיישנות חל על תביעות פיצויים בגין הפקעת מקרקעין. כך קבע למשל השופט נ' ישעיה: "מאז 1958 "שולט בכיפה" חוק ההתיישנות...תחולתו פרושה, איפוא, גם על תביעות כספיות בגין הפקעות מקרקעין כמו התובענות שבפני". (ת"א (ת"א) 1125/99, בש"א 2060/02 קרן קיימת לישראל ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה בת-ים (טרם פורסם), פיסקה 3). לגישה זו אף הצטרפה השופטת ה' גרסטל (ר' ה"פ (ת"א) 1058/02, בש"א 8115/03, ארידור אדוארד נ' עיריית פתח תקווה (טרם פורסם)). לפי הגישה האחרת, לא חלה התיישנות כלל על תביעה לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין. כך קבע השופט טלגם: "זכות המופקע לפיצויים אינה נתונה להתישנות בגלל עצם מהות וייחודיות זכות זו...". (המ' (ת"א) 8240/85, המ' (ת"א) 5344/85 ארידור נ' עירית פ"ת פ"מ מו(3) 100, 105) לגישה זו אף הצטרף המלומד א' קמר, אשר קובע: "מכל המקובץ מתבקשת המסקנה, כי אין התיישנות של התביעה לפיצויים בעד הפקעת מקרקעין". (א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שישית, 2001, 316). במחלוקת זו, מקובלת עלי הגישה הראשונה האמורה, לפיה חוק ההתיישנות חל על תביעות פיצויים בשל הפקעת מקרקעין. חוק ההתיישנות קובע עקרון כללי לפיו תביעה לקיומה של כל זכות משפטית נתונה להתיישנות: כך קובע סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958: "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות…" עוד קובע חוק ההתיישנות כי במידה וקיימת תקופת התיישנות בדין אחר, ייסוג מפניו חוק ההתיישנות. כך קובע סעיף 27 לחוק זה: "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת-התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה..." (ההדגשה שלי: ד' פ'). פקודת הקרקעות עוסקת, בין השאר, בסוגיית ההפקעה, והפיצויים הנגזרים ממנה. אולם, אין בה הוראה הקובעת תקופת התיישנות לגבי הגשת תביעת פיצויים מכוחה. ברוח זו קבע השופט אגרנט: "יושם לב, בפקודה שלנו לא קבע המחוקק המנדטורי כל הוראת התיישנות מיוחדת לגבי הבקשה להערכת הפיצויים, המוגשת במסגרת סעיף 9 לפקודה". (ר' פסק דין אבו דאיה, לעיל, עמ' 550). שונים הם פני-הדברים, למשל, בסוגיית מקרקעי הייעוד בהם קבע המחוקק באופן מפורש הסדר התיישנות ספציפי. כך קובע סעיף 113(א) לחוק המקרקעין: "במקרקעי ייעוד אין התיישנות". מכאן, שבהעדר תקופת-התיישנות ספציפית, או הסדר אי-התיישנות מפורש בסוגיית הגשת תביעת פיצויי הפקעה, יחול חוק ההתיישנות הכללי. אכן, מודעת אני להיבטים המיוחדים הכרוכים בהפקעת מקרקעין מהאזרח על-ידי המדינה או מטעמה. המדובר בפעולה אשר נעשית באופן כפוי, הפוגעת באחת מזכויות היסוד של האדם היא זכות הקנין. מאידך, קיימים גם אינטרסים חשובים העומדים בבסיס הסדר ההתיישנות. כך למשל, אינטרס הציבור הוא, לאור העומס הרב המוטל על שכמי בתי-המשפט, ולאור היות עשיית הצדק משאב מוגבל, שתביעות ההווה תתבררנה, ולא תביעות העבר הרחוק. לא מן הנמנע שראוי כי ייקבע הסדר התיישנות ספציפי אשר מסדיר את נושא ההתיישנות של תביעות לפיצויי הפקעה תוך שקילת מכלול האינטרסים המונחים על כפות המאזניים. אולם, בהעדר הסדר חקיקתי מעין זה, לא יהא זה ראוי כי בית-המשפט יבטל במחי-יד את הסדר ההתיישנות הכללי החל בסוגיה זו. בהזדמנות זו, אצרף את קריאתי הצנועה, לזו אשר הושמעה על-ידי השופט מ' חשין, כי המחוקק יטול על עצמו להסדיר במהרה את נושא הפקעתם של מקרקעין בחוק מקיף ומסודר, אשר יחליף את הפקודה הישנה (בג"צ 2390/96 יהודית קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625, 695). מן הכלל אל הפרט כאמור לעיל, לטענת המבקשת, התביעה העיקרית הוגשה 12 שנים לאחר פרסום הודעת ההפקעה מטעמה. לעומת-זאת, לגירסת המשיב, תביעה זו הוגשה 10 שנים לאחר פרסום הודעת ההפקעה האמורה. בענייננו המדובר בתביעת פיצויים. על-כן תקופת ההתיישנות היא 7 שנים (ר' סעיף 5 לחוק ההתיישנות). מכאן, הן לגישת המבקשת והן לגישת המשיב, המדובר בתביעה שהתיישנה. ה. האם המבקשת הודתה בזכות המשיב לפיצויים לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958? המסגרת הנורמטיבית חוק ההתיישנות קובע עקרון לפיו הודאת הנתבע בזכות התובע גורמת לכך שתקופת ההתיישנות תתחיל מחדש, וזאת בין אם היא נעשתה בתוך תקופת ההתיישנות ובין אם לאחריה. על ההודאה בקיום הזכות להיעשות באחת משתי דרכים בלבד: בכתב, או בפני בית-משפט. כמו-כן, מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות ייחשב כהודאה. כך קובע סעיף 9 לחוק זה: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". בענייננו, המשיב גורס ש"שהנתבעת [המבקשת - ד' פ'] הודתה, פעם אחר פעם, מאז שנת 1995 ואילך, בזכותו של התובע [המשיב - ד' פ'] לקבל פיצוי בגין הפקעה" (תגובת התובע, פיסקה 5.4). לטענתו, המבקשת עמדה על כך שבכל משא ומתן להסדרת נושא "קאנטרי ראשון", נשוא התביעה העיקרית, יהיה המשיב חלק מן ההסדר. מכאן הוא סבור שניתן ללמוד על הודאתה "שאינה משתמעת לשתי פנים" בזכותו האמורה (תגובת התובע, פיסקה 5.4). מבלי צורך להכריע באמיתות טענותיו העובדתיות של המשיב בדבר נכונות המבקשת לכלול אותו בהסדר כאמור, מסקנתי היא שדין טענתו להידחות. לא הוצג בפני שום מסמך בכתב שנערך על ידי המבקשת ובו היא מודה בקיומה של זכות המשיב לפיצויי הפקעה. אף לא השתכנעתי לפי מאזן ההסתברויות שמסמך בכתב מעין זה נערך על-ידה. יוער, שגם לא נטען על-ידי המשיב כי הודאה מטעמה של המבקשת נעשתה בפני בית-משפט או כי היא ביצעה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות. כך, תצהיר עו"ד בר (תגובת המשיב, נספח ב), אינו הודאה בכתב של המבקשת בדבר קיומה של זכות המשיב לפיצויי הפקעה. אף לא ניתן ללמוד ממנו לפי מאזן ההסתברויות על קיומה של הודאה כתובה של המבקשת בדבר קיומה של זכות זו. אף תצהיר ראובן אלה, מנהל חברת משר, אינו בגדר הודאה בכתב מטעם המבקשת. אף לא ניתן ללמוד ממנו ברמת ההוכחה הנדרשת כי קיימת הודאה כתובה כזו. נותר מסמך אחד, הוא טיוטת הסכם פשרה בין עירית ראשון לציון והמבקשת ובין כהן דוד, כהן צבי, ומשר יזום ונופש בע"מ. המשיב ביקש להפנות את תשומת ליבי לסעיף 10(ג) לטיוטה זו בו המבקשת עומדת על כך שבמסגרת הסדר הפשרה תינתן ערובה ל"העדר תביעות" של המשיב נגדה. דעתי היא שמסמך זה אינו מהווה הודאה של המבקשת בזכות המשיב לפיצויי הפקעה לאור משקלם המצטבר של הטעמים הבאים: ראשית, הסכם זה נשא כותרות אלה: "מבלי לפגוע בזכויות" ו-"לצורכי משא ומתן בלבד !" (ההדגשה במקור - ד' פ'). לאור הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות" קשה לראות בטיוטה האמורה משום הודאה של הנתבעת בזכות המשיב לפיצויי. יתירה מכך, לאור הכותרות האמורות במסמך, ספק אם יש להעניק לו את המשקל הראיתי אותו מבקש המשיב לתת. ברוח זו קבע השופט גינת: "אינטרס הכלל מחייב מתן אפשרות לבעל-דין (המיוצגים על-ידי עורכי-דין) לנהל משא-ומתן ענייני לבירור אפשרות של פרשה, מבלי שהאפשרות שהדברים שהוחלפו במסגרת זו יצוטטו בבית המשפט…קשה לקבל, שמכתבים הנושאים כותרת "מבלי לפגוע בזכויות ובטענות" יובאו אחר כך בפני בית-המשפט…". (ע"א (חיפה) 1823/00 ממתקי מזי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), פיסקה 7 לפסק הדין). בנוסף, מתוכנו של סעיף 10(ג) האמור שבהסדר הפשרה אין ללמוד על הודאת המבקשת בקיום זכות המשיב. רצון המבקשת למנוע תביעות של המשיב נגדה עשוי לנבוע בראש ובראשונה מחשש מהסיכון הגלום עבורה בתביעה מעין זו. ברם, אין ללמוד ממנו על הודאה בקיום זכות המשיב. למעלה מן הצורך, ולמען שלמות התמונה, יצוין שההסדר בחוק התיישנות הנוגע להודאת הנתבע אשר מפסיקה את ההתיישנות זכה לביקורת חריפה בתזכיר חוק, שהופץ בשנת 1995, ושהינו תוצר של ועדת מומחים בראשותו של השופט (כתוארו אז) ברק. בתזכיר זה אף הוצע לבטל את ההסדר האמור (ר' ע"א 1017/91 פסח משה ו-51 אח' נ' הכפר הירוק, תק-על 96(2), 243). חרף זאת, ההסדר לא בוטל עד כה, ומכאן כפופים אנו לו. אשר על-כן אני מקבלת את הבקשה. פסק דין לאור כל האמור לעיל התובענה נדחית על הסף מחמת התיישנות. המשיב ישלם למבקשת שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. קרקעותהפקעההתיישנות