1. ביום 23.3.1995 פורסמה תכנית מתאר מקומית, שמספרה 3774, למתן תוקף. מטרת התכנית היא התווית כביש מס' 1 צפון, בין צומת מעלה אדומים ודרך ענתות ועד שדרות נווה יעקב. התכנית חלה על מספר גושים, ובכללם גוש שומה 30542, אשר טרם עבר הליכי הסדר. בין יתר החלקות המנויות בפרסום האמור, ככאלה הנכללות בגוש 30542, נמנית חלקה 66. ביום 10.3.1998 הגיש ופיק בילביסי תביעה לפיצויים, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), בגין ירידת ערכה של חלקה 66 עקב אישור התכנית (תביעה נוספת הוגשה בגין חלקה אחרת, שאינה מענייננו). ופיק הגיש את התביעה על פי יפוי כוח, וניהל אותה בשם אמו, ת'וריה בילביסי, ואחותו, בסמה בילביסי. במסגרתה של אותה תובענה מונה שמאי מכריע, מר שמואל פן, והוא חיווה דעתו כי דין התביעה להידחות, שכן מגבלות התכנון שיוצרים ההפקעה וקו הבניין מכוחה של תכנית 3774 אינן פוגעות בשווייה של החלקה, וכי ניתן לנצל את יתרתה באופן ששווייה לא יפחת. התביעה אכן נדחתה, ערר שהוגש על החלטת הדחייה נדחה אף הוא, וגם ערעור מנהלי שהוגש, ובעקבותיו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, כולם נדחו. 2. מחמוד מוסטפא בילביסי, בעלה של ת'וריה, נפטר לבית עולמו עוד בשנת 1991, והניח אחריו יורשים: אשתו, ת'וריה, וילדיו, 9 במספר, ובכללם ופיק ובסמה, הנזכרים לעיל. היורשים הם המערערים בערעור שלפניי. כאמור, התביעה בגין חלקה 66 הוגשה בשם ת'וריה ובסמה בלבד, ונוהלה על ידי ופיק. 3. על פי הנטען על ידי ב"כ המערערים, במחצית השנייה של שנת 2003, ביקשו יורשי המנוח מחמוד בילביסי, באמצעות אחיהם ופיק, לבדוק אפשרות לקבלת היתר בנייה בחלקה 76 בגוש 30542. על פי העתק מלוח התביעות, נושא תאריך 12.2.1986, המאושר בחותמת אגף רישום והסדר מקרקעין במשרד המשפטים, רשום מר מחמוד מוסטפא בילביסי המנוח כתובע לגבי הזכויות בחלקה 76, גוש 30542, בשלמות. גם מפת הגוש הירדנית מציינת שתי חלקות נפרדות: 66 ו-76, האחת גובלת בחברתה, או, למען הדיוק, האחת (76) "בוקעת" מקירבה של חברתה (66). המערערים טוענים, כי רק בשלהי 2003, כאמור לעיל, התברר להם כי ממפת הגוש הישראלית, עליה התבססה תכנית 3774, "נעלמה" חלקה 76 הנ"ל. כפי שעוד נראה בהמשך, במפת הגוש הישראלית האמורה, כלולה חטיבת הקרקע נשוא הערעור שלפניי, בתחום חלקה 66, ואינה מצוינת כחלקה 76 במיקומה הנטען. מאחר שהפרסום בדבר אישור למתן תוקף של התכנית האמורה, ופרסומה של הודעת הפקעה לגבי השטח הכלול בתכנית והמיועד ל"דרך" ו"לשטח עיצוב נוף", התבססו על הרישום הישראלי, הרי שבשני פרסומים אלה מצוין חלק מחלקה 66 ואין נזכרת בהם חלקה 76 (ראו: חוות דעת השמאית המכריעה העומדת ביסוד ערעור זה, נספח י"ד להודעת הערעור). משראה כך, פנה ב"כ המערערים בשם יורשי המנוח לשר הפנים, בבקשה להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים נוספת בגין אישור תכנית 3774, הפעם בגין ירידת ערכה של חלקה 76, בטענה כי מן התכנית האמורה נשמט מספר חלקה זו. שר הפנים אישר את הארכת המועד (לא לפני שנעשתה פנייה למחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, במסגרת "קדם בג"צ"). הארכת המועד נעשתה, אם כך, על יסוד ההנחה שככל שקיימת חלקה 76, הנבדלת מחלקה 66, וזו לא נזכרה במסמכי תכנית 3774, יש בכך משום נימוק ראוי להארכת המועד המבוקשת. מובן, כי הנחה זו לא הוכרעה בשלב של היענות לבקשה להארכת מועד. כעולה מעיקרי הטיעון מטעם המשיבה, בפניה לשר הפנים להארכת המועד, לא הזכירו המערערים את העובדה שבעבר נדונה ונדחתה תביעה בגין חלקה 66, כפי רישומה במרשם הישראלי. 4. לאחר שאושרה הארכת המועד, הגישו המערערים תביעה לפיצויים לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כשהיא מגובה בחוות דעת של שמאי מקרקעין מטעמם. סכום התביעה הועמד על 1,740,000 $. 5. למן היום בו הוגשה התביעה האמורה, ועד שנדונה בפועל, התקיימו הליכים שונים נוספים בין הצדדים, ובכללם עתירה שהגישה הוועדה המקומית לבית המשפט הגבוה לצדק, על מנת שבית המשפט יבטל את החלטתו של שר הפנים להאריך את המועד, בטענה שלא הובא לידיעתו על ידי המערערים, כי בעבר הגישו תביעה על חלקה 66, וזו נדחתה. העתירה נמחקה בהמלצת בית המשפט העליון, שכן בית המשפט סבר, שהחלטת שר הפנים, כפי שניתנה על יסוד הנתונים שהיו לפניו, הינה החלטה סבירה, ואם רוצה המשיבה להביא לשינויה, עליה לפנות אליו ולהציג בפניו את התשתית העובדתית המעודכנת, על מנת שישוב ויעיין בהחלטתו. סופו של דבר, מונתה שמאית מכרעת לדון בתביעה, התקיים דיון בתביעה לגופה, ועניינו של הערעור שלפניי עיקרו באופן בו יישמה ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה את חוות דעתה של השמאית. 6. בדיון שהתקיים בפני השמאית ביום 28.1.2007, טענה המשיבה כי אין לדון בתביעת המערערים, בשל ההליך הקודם שבו כבר הוכרעה סוגית ירידת ערך הקרקע, בהתבסס על חוות דעתו של השמאי המכריע שמונה אז. לנוכח עמדה זו, פנתה השמאית לוועדת הערר, ובקשה את הנחייתה לגבי המשך ניהול התיק. יו"ר הוועדה דאז, עו"ד אהרן ברוכין, הורה לשמאית להתייחס בהחלטתה לטענה האמורה, ולכל טענה אחרת שתועלה בפניה. 7. משהוחזר הדיון לשמאית, טענה המשיבה בפניה, כי ישנה החלטה חלוטה לפיה חלקה 66 לא נפגעה על ידי תכנית 3774, ויש לראותה כחלה על כל חלק וחלק מן החלקה האמורה. מנגד טען ב"כ המערערים, כי ההשפעה של תוואי הדרך על ירידת הערך בחלקה 66 בשלמותה, אינה דומה לפגיעה הנטענת ביחס לחלקה 76, שכן חלקה זו צמודה לכביש ושטחה קטן יותר מזה של החלקה האחרת. עוד נטען על ידו, כי רוב השטח שהופקע מחלקה 66 לדרך ולעיצוב נוף, נמצא למעשה בתחום חלקה 76, וכי הופקעו ממנה 40%. היתרה מצויה בקו הבניין של כביש מס' 1 צפון, ולפיכך אין אפשרות לעשות בה שימוש כלכלי. 8. בחוות דעתה מיום 8.1.2009 (נספח י"ד להודעת הערעור), ראתה השמאית להדגיש, כי לטענת המשיבה האמורה יש היבט משפטי והיבט שמאי. השאלה המשפטית היא, האם קביעת השמאי המכריע לגבי חלקה 66 מתייחסת למקרקעין בשלמותם ועל כן יש להחילה על כל חלק וחלק מן השטח, ומשכך, אין לעוררים זכות לתבוע ירידת ערך בגין החלקה הנדונה. שאלה זו מחייבת הכרעה שיפוטית. לגבי הנושא השמאי, ערכה השמאית בחינה פרטנית ביחס לחלקה נשוא הדיון, תחת 3 ההנחות הבאות, שבהן לא הכריעה, בהיותן אף הן שאלות משפטיות: חטיבת הקרקע הנטענת מהווה חלקה נפרדת, ומספרה 76 בגוש 30542; לעוררים הזכות להרשם כבעלים בחלקה זו, בשלמות; על פי הודעת ב"כ העוררים, לא שולמו לעוררים בעבר פיצויי הפקעה בעבור השטח שהופקע מחלקתם. בהיבט השמאי קבעה השמאית כך: "שטח חלקה 66 - 8,570 מ"ר, הפקעה לדרך - 1,850 מ"ר, שטח נותר - 6,900 מ"ר. מכלל השטח הנותר, שטח של 1,600 מ"ר ממוקם בתחום קו בניין של הדרך. השמאי המכריע קבע, כי אין ירידת ערך לחלקה 66 הנ"ל בגין אישור תכנית 3774, ולדעתו, מגבלות התכנון העתידי שיוצר קו הבניין אינן פוגעות בשווי יתרת החלקה לאחר ההפקעה. במידה ויוכח כי מקרקעי העורר הם "חלקה נפרדת", מקובלת עלי טענת ב"כ העורר, כי אין להקיש מהחלטת השמאי המכריע הנ"ל לגבי מקרקעי העורר. מקרקעי העורר הם בשטח 4,148 מ"ר בלבד, מתוכם חלק הארי של תוואי הדרך המיועד להפקעה (1,660 מ"ר), ממוקם במקרקעי העורר. זאת ועוד, החלקה ממוקמת ממש בסמוך לתוואי הדרך כך שחלק ניכר מיתרת השטח מצוי בתחום קו הדרך, והחלק הנותר, צורתו אי רגולרית מעין משולש". בסופו של דבר, הגיעה השמאית המכריעה למסקנה, כי גובה הפיצוי בגין הפגיעה בשווי המקרקעין נשוא ההחלטה בגין אישור תכנית 3774, נכון למועד הקובע, ובכפוף להנחות שפורטו לעיל, הוא 253,000 $, או 752,675 ₪. 9. ביום 12.4.2011 ניתנה החלטתה של ועדת הערר, היא ההחלטה נשוא הערעור שלפניי. בהחלטתה קבעה הוועדה, כי יש לדחות את תביעתם של אשת המנוח, ת'וריה, וילדיו בסמה וופיק, שכן תביעתם הקודמת הייתה על כלל חלקה 66, לרבות החלק של חלקה 76. משכך, קיים כלפיהם מעשה בית דין והם מושתקים מלטעון היום כי שטח חלקה 66 קטן יותר, וכי מחלקה זו פוצלה חלקה 76. תביעת יתר העוררים התקבלה, ונקבע כי סכום הפיצוי לעוררים אלה יהיה החלק היחסי של כל אחד מהם, לפי חלקם במקרקעין ביום הקובע, מהסכום שקבעה השמאית המכרעת. סכום זה, כך נקבע, יישא הפרשי הצמדה בלבד עד ליום הגשת הבקשה לשר הפנים, ויישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום 1.6.11. היה ולא ישולם הסכום עד למועד זה, יישא הסכום, החל מיום 1.5.11, גם הפרשי ריבית פיגורים כחוק. בנוסף נפסק, כי המשיבה תשלם לעוררים שתביעתם התקבלה סכום של 4% (כולל מע"מ) מסכום התביעה, נכון ליום התשלום, וזאת בגין שכ"ט עו"ד והוצאות הליכי משפט. 10. לטענת העוררים, חרגה ועדת הערר מסמכותה, והתערבה בקביעותיה של השמאית המכרעת; לחלופין, המסקנה כי חוות דעתו של השמאי המכריע מן ההליך הקודם יוצרת מעשה בית דין אינה יכולה לעמוד, שכן התובעים בהליך האמור הוטעו על ידי המשיבה, אשר פרסמה תכנית שאינה כוללת אזכור של חלקה 76; עוד נטען כי לא היה יסוד לקביעה כי העוררים ישנו על זכויותיהם ומשכך לא יישא סכום הפיצויים ריבית עד ליום הפנייה לשר הפנים, וכך גם לא הייתה הצדקה לפסיקת שכ"ט עו"ד כה נמוך, בשים לב לעבודה הרבה שהיה על ב"כ העוררים להשקיע עד שנתקבלה ההחלטה נשוא הערעור. נדון ראשון ראשון, ואחרון אחרון. האם חרגה ועדת הערר מסמכותה 11. על פי הנטען, בהחלטה על מינויה מיום 13.6.06, הוסמכה השמאית על ידי ועדת הערר לדון הן בשאלות המשפטיות והן בשאלות העובדתיות שעלו מתביעת המערערים, ולקבוע מה סכום הפיצוי לו הם זכאים. השמאית הונחתה, בהחלטה נוספת, מיום 12.4.07, כי עליה להתייחס גם לטענה שהעלתה המשיבה בעניין מעשה בית דין, כמו לכל יתר הטענות שיועלו בפניה. לטענת המערערים, על פי החלטת השמאית, כל שנותר לוועדת הערר לקבוע הוא האם חלקה 76 היא חלקה נפרדת, האם המערערים הם בעליה של החלקה והאם לא שולמו להם פיצויי הפקעה. ואכן, ועדת הערר קבעה כי חלקה 76 היא חלקה נפרדת, כי המנוח היה בעל הזכויות בחלקה, ומשנפטר, באו המערערים בנעליו, וכי לא שולמו פיצויי הפקעה. אלא שהוועדה לא הסתפקה בכך, וסברה כי עליה לדון בתחולת שומתו של השמאי המכריע בהליך הקודם על חלקה 76, תוך התעלמות מקביעת השמאית לפיה היה ויוכח כי חלקה 76 היא "חלקה נפרדת", אין להקיש מהחלטת השמאי המכריע לגבי חלקה זו. בכך חרגה הוועדה מסמכותה, והמסקנה אליה הגיעה, היינו כי אין העוררים ת'וריה, בסמה וופיק - שהיו התובעים בהליך שהתנהל בקשר עם חלקה 66 - זכאים לפיצויים, אינה יכולה לעמוד. 12. אין בידי לקבל טענה זו, ולהלן טעמי. ביום 16.9.2009 ניתנה על ידי ועדת הערר החלטת ביניים. החלטה זו עסקה בבקשת המשיבה ליתן לה הארכת מועד להגשת ערר על החלטת השמאית, ודחתה את הבקשה. משכך, כפי שקובעת הוועדה באותה החלטה, הפכה השומה חלוטה. עם זאת, ממשיכה הוועדה וקובעת, כי בכך לא הסתיים הדיון, שכן קיימות סוגיות שלא הוכרעו במסגרת השומה המכרעת, כפי שציינה השמאית בהחלטתה. הוועדה שקלה האם להחזיר את הסוגיות הללו להכרעת השמאית, שכן מלכתחילה חויבה לעשות כן על פי החלטת יו"ר הוועדה מיום 12.4.2007, אלא שהגיעה למסקנה כי נכון יהיה שהוועדה עצמה תכריע בשאלות שטרם הוכרעו, שכן "המדובר על שאלות משפטיות ועובדתיות אשר אין בהן כל מימד שמאי, ולכן אין טעם להעבירן להכרעת השמאית המכריעה, אשר אין לה כל יתרון בנושא זה. יתרה מזו, השמאית עצמה סברה שאין היא יכולה לדון בסוגיות אלו" (פסקה 73 להחלטה). הוועדה נסחה את השאלות שיתבררו בפניה, כדלהלן: היותם של המקרקעין הנדונים "חלקה נפרדת"; זכויותיהם הקנייניות של העוררים במקרקעין נשוא הערר; מעשה בית דין, או השתק לאור שומתו הקודמת של השמאי המכריע. 13. בהחלטה מנומקת היטב הגיעה ועדת הערר למסקנה, כי הגם שחלקה 76 היא "חלקה נפרדת", וכי העוררים כולם הם בעלי הזכויות בחלקה במועד הקובע, הרי שלנוכח ההליך הקודם שהתנהל בקשר עם חלקה 66, קיים מעשה בית דין ביחס לתביעותיהם של ת'וריה, בסמה וופיק, ולכל הפחות מושתקים הם מלטעון כי שטח חלקה 66 קטן יותר, וכי מחלקה זו פוצלה חלקה 76. הוועדה הגיעה למסקנה זו, בין היתר על יסוד העובדה שהתביעה הקודמת, שהוגשה על ידי שלושת המערערים הנ"ל, התייחסה לכלל החלקה, היינו לשטח של 8,570 מ"ר, המכיל גם את חלקה 76. המערערים הללו אף הגישו במסגרת אותה תביעה תשריט מדידה, המראה את ההפקעה מהחלקה, כאשר התשריט מתייחס לשטח הכולל את שתי החלקות גם יחד. השומה המכרעת ניתנה לגבי שטח זה במלואו. התביעה לגבי השטח האמור כולו נדחתה, לא רק על ידי השמאי המכריע, אלא גם על ידי הערכאות השיפוטיות השונות, ולפיכך לא יכול להיות חולק כי קיים מעשה בית דין בעניין זה. לגבי יתר העוררים, שלא היו צד להליכים הקודמים, הגיעה הוועדה למסקנה כי לא ניתן להחיל על תביעתם את כללי מעשה בית דין או דיני השתק ומניעות, שכן מלבד היותם בני משפחה אחת, לא הוכחה כל זיקה שלהם לאותו הליך. 14. למעשה, אין בפי ב"כ המערערים כל טענה לגבי מסקנתה של ועדת הערר לגופה (למעט הטענה החלופית שתבחן בנפרד), וכל טענתו מתמקדת בשאלה האם חרגה ועדת הערר מסמכותה, כשנדרשה לסוגיה של מעשה בית דין, בעוד שלדבריו, כל שהייתה מוסמכת להכריע בו הוא שאלת היותה של החלקה "חלקה נפרדת" והאם לעוררים זכויות קנייניות בה. 15. אלא שוועדת הערר לא חרגה מסמכותה, ולא התערבה כלל ועיקר בקביעותיה של השמאית. שאלת קיומו של מעשה בית דין היא השאלה העומדת ביסוד הנחותיה של השמאית, שהעירה, כפי שראינו לעיל, שיש להבחין בין השאלה המשפטית האם קביעת השמאי המכריע לגבי חלקה 66 מתייחסת למקרקעין בשלמותם ויש להחילה לגבי כל חלק וחלק מהשטח (ובמילים אחרות, האם קיים מעשה בית דין), לבין השאלה השמאית. בשאלה המשפטית שזורה, כפי שקבעה הוועדה, גם השאלה האם המקרקעין נשוא הערר מהווים "חלקה נפרדת". לעומת זאת, השאלה בה הכריעה השמאית הייתה, האם הנימוקים השמאיים, הרלבנטיים לחלקה 66, בכל הנוגע לאפשרות ניצול יתרת החלקה, רלבנטיים לחלקה 76, בהנחה שחלקה זו היא "חלקה נפרדת". על שאלה זו השיבה בשלילה, משבאה למסקנה כי בהנחה שהחלקה עומדת בפני עצמה, אין נותרת בה יתרה לניצול. אולם, משהגיעה הוועדה למסקנה, כי התובעים בהליך הקודם כללו בתביעתם את כלל השטח, היינו חלקות 66 ו-76 גם יחד, ולפיכך קיים כלפיהם מעשה בית דין, משמעות הדבר כי הקביעה שחלקה 76 הינה חלקה נפרדת אינה עוד רלבנטית לגביהם. סוגיה זו בדיוק הושארה בלתי מוכרעת על ידי השמאית, בכוונת מכוון שהוועדה, בעלת המומחיות המשפטית, היא שתכריע בה, כפי שאכן עשתה. האם הוטעו התובעים בהליך הקודם ומשכך אין לראות בו מעשה בית דין 16. על פי הטענה, הכרעתו של השמאי המכריע בהליך הקודם אינה יכולה להוות מעשה בית דין, שכן התובעים באותו הליך הוטעו והגישו תביעה מוטעית, הכל בשל הפרסום השגוי של תכנית 3774. 17. לא נמצאה לי כל פרכה במסקנותיה העובדתיות של ועדת הערר בסוגיה זו. די אם אזכיר, כי על פי ממצאי הוועדה, ממסמכי המכירה של חלקה 66 עולה, כי ת'וריה ובסמה חתמו על הסכם לרכישת חלקה 66 בשטח של 4,313 מ"ר, ולמרות זאת הגישו את התביעה הקודמת על כלל השטח, 8,750 מ"ר, היינו, הן כללו בתביעתן גם את חלקה 76. כך גם הוכח בפני הוועדה כי במשך זמן רב נוהל רישום נפרד לגבי שתי החלקות, כאשר חלקה 76 נרכשה בשנות ה- 60 על ידי המנוח, ואילו חלקה 66 נרכשה על ידי ת'וריה ובסמה בשנת 1970. אין תמה שהוועדה הגיעה למסקנה, כי התובעים בהליך הקודם ידעו, ולפחות יכולים היו לדעת, כי תביעתם כוללת את שתי החלקות גם יחד, ומשכך לא הוטעו בשל האופן בו פורסמה התכנית. כך גם הצדק עם ועדת הערר בקביעתה, כי גם לו הוכח שאותם תובעים לא ידעו בעת הגשת התביעה על החלוקה של חלקה 66 ועל היותה של חלקה 76 חלקה נפרדת, אין בכך כדי להעלות או להוריד בכל הנוגע לתחולתו של מעשה בית דין על עניינם. פסק דין חלוט מביא לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך, ואין הם יכולים לחזור ולהתדיין ביניהם בשאלות שנדונו והוכרעו בפסק הדין (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 3-5). סוגית הריבית ושכ"ט עו"ד 18. לא נמצאה לי עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר גם בסוגיות אלה. תכנית 3774 אושרה בשנת 1995, ואילו המערערים פנו לראשונה לשר הפנים, בבקשה להארכת מועד, בשנת 2004. כעולה מן המפורט לעיל, המערערים יכולים היו לדעת בקלות רבה (אם לא ידעו בפועל), כי החלקה בה מדובר מחולקת, למעשה, לשתי חלקות נפרדות. אשוב ואזכיר כי חלקה 66 (ה"מצומצמת") נרכשה על ידי ת'וריה ובסמה בשנת 1970, ושטחה מחצית מן השטח שעמד ביסוד התביעה הראשונה. לא היה כל קושי, מבחינת המערערים, לערוך את הבירור הנדרש עובר להגשת אותה תביעה, ולפיכך אין להטיל על כתפי המשיבה את תוצאות הזמן שחלף בין אישור התכנית לבין מועד הפנייה לשר הפנים. כך או כך, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטה מנומקת מן הסוג הנדון (ע"א 427/88 תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ נ' תהילה, פ"ד מד(4) 430). 19. הוא הדבר גם באשר לשכ"ט עו"ד. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעת הערכאה הדיונית באשר לסכום שפסקה בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, אלא במקרים חריגים ביותר (ע"א 3400/03 רובינשטיין ואח' נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט (6) 490). ועדת הערר נמקה את החלטתה לעניין גובה ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לטובת המערערים בכך שהתביעה הוגשה על סכום מופרז ומופרך, כאשר השמאית פסקה 14.5% מסכום התביעה. במקרים כאלה, כך נאמר בהחלטה, פוסקות ועדות הערר סכומים על הצד הנמוך. שיקול זה הינו שיקול סביר, וגם בו לא ראיתי להתערב. סוף דבר, הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,500 ₪. הערבון יועבר לב"כ המשיבה. קרקעותהפקעה