עתירה להורות על ביטול הפקעה, ולחילופין לקבוע כי המועצה המקומית אינה רשאית להיכנס למקרקעין של העותרים לצורך תפיסת החזקה בהם, ללא צו של בית משפט מוסמך. העובדות בקצרה 1. העותרים 1 ו-2 הם בעלי הזכויות בחלקה 24 בגוש 10132 בגבעת עדה. העותרים 3-4 הם בעלי הזכויות בחלקה 23 בגוש 10132. בשנת 1982 אושרה תוכנית מתאר ש/95 (להלן - "התוכנית"). במסגרת התוכנית שונה ייעודן של חלק מהחלקות באזור לבנייני ציבור ומגורים. ביום 7.5.89 פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן - "הפקודה"). בהתאם להודעה, הופקע שטח של כ-800 מ"ר מחלקות 23, 24 (להלן - "השטח המופקע"). ביום 26.3.90 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה לפי סעיף 19 לפקודה. בשלב כלשהו הוקם על חלק מהשטח שהופקע בית ספר ואולם ספורט ומבנים נוספים לשימושו של בית הספר. ביום 9.11.10 ניתן היתר בניה למשיבה מס' 1 (להלן - "המועצה") להקמת תוספת כיתות לימוד לבית הספר בשטח המופקע, וכן היתר להריסת גדר המצויה בשטח ובניית גדר חדשה. 2. קודם לכן, עוד ביום 10.5.10, שלחה המועצה הודעה לעותרים בה הודע להם על תפיסת חזקה ומימוש ההפקעה בשטח המופקע והעותרים נתבקשו לפנות את השטח המופקע תוך 30 ימים. העותרים התנגדו לפינוי השטח, וביום 1.12.10, מועד תחילת עבודות העתקת הגדר על ידי המועצה, מנעו העותרים בגופם את ביצוע העבודות עד שמשטרת ישראל נאלצה להתערב, ולטענת העותרים 1 ו-2 הם נעצרו והובלו לתחנת משטרת זיכרון יעקב. 3. לאחר שהמועצה החלה בביצוע עבודות העתקת הגדר בשטח המופקע, הגישו העותרים עתירה לבג"צ (8853/10) למתן צו על תנאי וצו ביניים, להורות למועצה לסלק את ידיה מחלקות 23 ו- 24. ביום 13.12.10 נדחתה העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. 4. לאחר דחיית העתירה, הגישו העותרים ערר לועדת הערר המחוזית כנגד אישור בקשות איחוד וחלוקה ומתן היתר בנייה לגבי השטח שהופקע. התנגדותם נדחתה בהחלטת הוועדה מיום 24.1.11, ולפיכך הוגשה העתירה שלפנינו. טענות העותרים 5. העותרים טוענים כי במרוצת השנים הרבות שחלפו מיום ההפקעה ועד לעת האחרונה, הציגו המשיבות בפניהן מצג לפיו השטח המופקע שייך לעותרים ועל יסוד מצג זה כלכלו העותרים את צעדיהם. העותרים מסתמכים, בין היתר, על תצהירו מיום 10.12.10 של מר עמינדב ארגוב, מי שכיהן בין השנים 1989 - 2003 כראש המועצה המקומית, בו צוין כי השטח המופקע אינו בבעלות המועצה המקומית אלא בבעלות העותרים. עוד טוענים העותרים, כי המשיבות ביטאו הויתור על זכויותיהן בשטח המופקע, כשנתנו לעותרים 1 ו- 2 היתר בנייה בשטח זה. לטענת העותרים, משגילו המשיבות דעתן במרוצת השנים, כי השטח המופקע אינו בבעלותן, והעותרים הסתמכו על מצג זה ושינו את מצבם לרעה, יש להורות על ביטול ההפקעה. כפועל יוצא מכך, יש לבטל את היתר הבנייה שניתן למועצה, וכן יש לבטל את תשריט איחוד וחלוקה (מס' אחש/ 1698). 6. לחילופין, טוענים העותרים כי אם לא תבוטל ההפקעה, מן הדין ליתן צו נגד המועצה המורה לה להימנע מלהיכנס למקרקעין של העותרים, לצורך תפיסת החזקה בהם, ללא צו של בית משפט מוסמך, וזאת כאמור בסעיף 8(א) לפקודת הקרקעות הקובע כי אם המחזיקים בקרקע מסרבים לתת בה חזקה לרשות, על הרשות לפנות לבית המשפט ולקבל צו למסירת החזקה. לטענת העותרים, הרשות אינה רשאית לעשות דין לעצמה ולתפוס בכוח הזרוע את החזקה בשטח המופקע. טענות המשיבות 7. המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות הן מטעמי סף והן לגופם של דברים. לטענתן, רישום העותרים כבעלי הזכויות בחלקות 23 ו- 24 נעשה לאחר פרסום הודעה על פי סעיף 19 לפקודה בנוגע להעברת הבעלות בשטח המופקע למועצה, ומכאן שהעותרים ידעו בוודאות בעת רכישת הזכויות, כי הם אינם בעלי הזכויות בשטח המופקע. 8. המועצה טוענת כי מעולם לא הציגה מצג כאילו ויתרה על ההפקעה - נהפוך הוא - כל פעולותיה במהלך השנים הצביעו על ההיפך. המשיבה מפנה את תשומת הלב לכך שהעותרים לא העלו כל טענה בעניין חוקיות ההפקעה ו/או ביטולה בעתירה שהוגשה על ידם לבג"צ (בג"צ 8853/10 לעיל). המשיבה טוענת כי היא מימשה את בעלותה במקרקעין במשך כל התקופה מאז סיום הליכי ההפקעה. 9. עוד טוענות המשיבות כי השטח המופקע מעולם לא הוחזק ואינו מוחזק על ידי העותרים. המשיבות דוחות את טענת העותרים כי על המועצה לנקוט בהליך פרוצדוראלי של תביעה לסילוק יד. לטענתן, מלוא הזכויות בשטח המופקע מוקנה למועצה לאחר שהסתיים הליך ההפקעה לפי סעיף 19 לפקודה ועל כן המועצה רשאית לבצע כל פעולה במקרקעין בהיותה הבעלים החוקי של השטח המופקע. 10. לבסוף טוענות המשיבות, כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בעתירה שכן הסמכות לביטול הפקעה נתונה לבית משפט המחוזי ואילו הסמכות לדון באיסור על תפיסת החזקה במקרקעין נתונה לבית משפט השלום. כן נטען כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ודי בכך כדי לדחותה. טענות משלימות 11. העותרים הגישו טענות משלימות להן צורפו התשריטים שפורטו בעתירה. לטענת העותרים, מהתשריטים עולה כי המועצה סימנה את גבול שטח בית הספר כשהוא אינו כולל את השטח המופקע נשוא העתירה. כמו כן, צירפו העותרים 3 ו-4 העתק הבקשה להיתר בנייה שהגישו בשנת 1997. לטענתם, בבקשה נכלל השטח המופקע ואף על פי כן, הוועדה המקומית נתנה להם היתר כמבוקש. עוד טוענים העותרים כי הם רכשו את הזכויות במקרקעין קודם להפקעת השטח המופקע. לטענתם, המועד הקובע לעניין התגבשות זכויותיהם הינו מועד החתימה על הסכם לרכישת הזכויות ולא מועד רישום הזכויות. במועד החתימה על ההסכם, טרם פורסמה ההודעה לפי סעיף 19 לפקודה, ועל כן, רכישת הזכויות על ידם קדמה למועד ההפקעה. דיון והכרעה 12.בעתירתם, מבקשים העותרים להורות על ביטול ההפקעה, ולחילופין להורות למועצה להימנע מלהיכנס לשטח המופקע לצורך תפיסת החזקה בו. להלן אדון בטענות אלה כסדרן. ביטול ההפקעה 13. העתירה לביטול ההפקעה בשל אי מימוש מטרת ההפקעה במשך 21 שנה, נעדרת כל בסיס ודינה להידחות. העותרים לא ביססו את עתירתם לביטול ההפקעה, ואת טענתם כי המשיבה נמנעה מלממש את ההפקעה במרוצת השנים עד היום. נפסק לא אחת כי הסעד של ביטול הפקעה הוא סעד קיצוני ודרסטי. נקבע כי : "בעבר הורה בית משפט זה על ביטולן של הפקעות, אם כי, בהיותו של סעד זה סעד קיצוני ודראסטי, הדבר נעשה במשורה אך ורק במקרים בהם ברור כי הרשות נהגה בשיהוי בלתי סביר וזנחה את מטרת ההפקעה." (עע"מ 1369/06 הלביץ ואח' נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה (ניתן ביום 9.7.08), פסקה 66 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר). כן ראו בג"ץ 465/93 טריידט נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה פ"ד מח(2) 622, 631 (1994) 14. לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו נופל בגדר המקרים המיוחדים בהם ברור שהרשות זנחה את מטרת ההפקעה. על העותרים מוטל הנטל להוכיח כי המשיבה השתהתה באופן בלתי סביר במימוש מטרת הפקעה, שיהוי המעיד על זניחתה. העותרים לא עמדו בנטל זה וטענת המשיבות כי לא חל כל שיהוי במימוש מטרת ההפקעה לא נסתרה. על פניו, עולה מכל חומר הראיות כי המשיבה לא שקטה על שמריה ופעלה למימוש מטרת ההפקעה. בין היתר, פעלה המועצה למימוש בעלותה במקרקעין, הן בהליכים הפורמאליים בפרסום הודעות ההפקעה ברשומות והן בפעולותיה בהקמת גדר במקום, וכן בהכנת תוכניות לבניית כיתות לימוד במקרקעין ונקיטה בהליך המורכב של הקצאת תקציבים לצורך כך. בנסיבות אלה, לא רק שלא מתקיים בענייננו מקרה "קיצוני ודרסטי" של זניחת מטרת ההפקעה כנדרש על פי הפסיקה על מנת שניתן יהיה לבטל את ההפקעה, אלא שלא הוכח שיהוי כלל. 15. אשר לטענת ההסתמכות - העותרים טוענים עוד כי לא רק שהמועצה זנחה את מטרת ההפקעה, היא אף נתנה להם להבין, בהתנהגותה, כי היא מוותרת על זכויותיה בשטח המופקע. טענה זו נעדרת כל בסיס. לא שוכנעתי כי בהתנהגותה גרמה המועצה לעותרים להאמין כי היא ויתרה על בעלותה בשטח המופקע. ההיפך הוא הנכון. שוכנעתי כי המועצה פעלה כל השנים על מנת לממש את מטרת ההפקעה כמוסבר לעיל. תצהירו של ראש המועצה דאז, מר עמינדב ארגוב, שהוגש על ידי העותרים, נעדר כל משקל, ולא ניתן להסתמך עליו. טענת המצהיר כי המועצה ויתרה על זכויותיה הקנייניות בשטח המופקע, נטענה בעלמא בלא לבססה ובלא שצורפו לתצהיר כל ראיות התומכות בדבריו, והיא עומדת בסתירה ברורה לרישום זכויות הבעלות על שם המועצה. אציין את המובן מאליו כי התנהגות בעל זכויות במקרקעין בנוגע לויתור על זכויותיו הקנייניות, חייבת להיות מפורשת ולא ניתן להסתפק לצורך כך בהתנהגות משתמעת (שבמקרה שלנו, אף היא לא הוכחה). אוסיף עוד כי גם העובדה שלעותרים ניתן היתר בנייה בשטחם, הכולל גם את השטח המופקע, אין בה כדי לבטל את ההפקעה, שכן לא הוכח כי היתר הבנייה כלל בתוכו בנייה על השטח המופקע וממילא אין לעניין רלוונטיות לענייננו. לכל האמור יש להוסיף כי העותרים לא העלו את טענתם לביטול ההפקעה, בעתירה שהוגשה על ידם לבג"ץ וכנראה שלא בכדי. 16. נוכח כל האמור, אני קובעת כי העתירה לביטול ההפקעה נעדרת כל בסיס ודינה להידחות. מתן צו נגד המועצה המורה לה להימנע מלתפוס חזקה בשטח המופקע 17. כאמור, העותרים טוענים לחילופין כי המועצה אינה רשאית לתפוס חזקה בשטח המופקע ועל כן, מבקשים הם ליתן צו המורה למועצה להימנע מלהיכנס לשטח לצורך תפיסתו. העותרים מתבססים בעתירתם זו על הוראת סעיף 8(א) לפקודת הקרקעות וטוענים כי על המועצה לנקוט בהליך שנקבע בסעיף זה לצורך מימוש ההפקעה ותפיסת החזקה במקרקעין המופקעים. דין הבקשה למתן צו נגד המועצה להידחות. 18. סעיף 8 (א) לפקודה, עליו נסמכים העותרים, קובע כדלקמן: "אם בעלי הקרקע העומדת להירכש או המחזיקים בה מסרבים להרשות לשר האוצר לקנות חזקה בה, רשאי היועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית המשפט, ואם נוכח בית המשפט כי שר האוצר זכאי לקנות חזקה בקרקע עפ"י סעיף 7 ייתן צו שבו יצווה למסור את החזקה בקרקע". על פי הפסיקה המפורשת שהתייחסה לסעיף זה, נקבע כי הסעיף אינו חל במקרים בהם הסתיימו כבר הליכי הפקעה והקניית המקרקעין על פי סעיף 19 לפקודה כבמקרה שלפנינו. כך נקבע כי סעיף 8 מתייחס לתקופה שבין מועד פרסום ההודעה בדבר הפקעת המקרקעין לפי סעיף 5 לפקודה לבין ההקניה הסופית של המקרקעין כאמור בסעיף 19 לפקודה. ואולם, משעה שהמקרקעין הוקנו כדין ועברו לבעלות הרשות כאמור בסעיף 19 לפקודה, לא חל עוד סעיף 8 לפקודה. ראו לעניין זה ע"א 219/66 ילוז נ' רשות הפיתוח ואח' פד"י כ (4) 138, 607 (1966) כדלקמן: "אכן, העיון בסעיפי הפקודה מלמד כי הוראותיה חולשות על הליכי ההפקעה עד לשלב של ההקניה הסופית והמוחלטת של הנכס המופקע לרשות המפקיעה מכוח סעיף 19 ושהן אינן קובעות כל הליך מיוחד שהיא יכולה להיזקק לו מכוח הפקודה לשם מימוש זכותה לחזקה לאחר שרכשה את הבעלות בנכס בדרך האמורה. בשלב זה אין איפוא ביד הרשות שרכשה את הבעלות מכוח ההפקעה אלא להיזקק להליכים הרגילים שהחוק נותן ביד כל בעלים של נכס, המעונין לממש את זכותו לחזקה בו, ולענין זה שוב אין הבדל בין בעלים שרכש נכס מכוח ההפקעה לבין זה שקנה את זכות הבעלות בכל דרך אחרת המוכרת על-ידי החוק... מן הראוי להבדיל בין תביעת חזקה כנ"ל לבין התרופה לקבלת החזקה, שהוסדרה בסעיפים 7 ו-8 לפקודה, שהיא בבחינת תרופה מיוחדת שנתן המחוקק ביד הרשות המפקיעה עוד טרם רכשה קנין מלא בקרקע. להליך זה יכולה זו האחרונה להיזקק אך ורק בשלב שבין פירסום ההודעה ברשומות לפי סעיף 5 לפקודה לבין ההקניה הסופית של הקרקע לפי סעיף 19, אך בשום פנים לא תוכל, מוכח הכתוב בסעיפים 7 ו-8, לתבוע את מימוש זכותה לחזקה לאחר שרכשה את הבעלות בנכס..., על כן כאשר נקבע בסעיף 8 כי היועץ המשפטי רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לצוות על מסירת החזקה - ופירוש הדבר, בשלב שבו טרם הסתיימו הליכי ההפקעה... לעומת זאת, משנסתיימו הליכי ההפקעה עם הקניית קניין הבעלות בידי הרשות המפקיעה מכוח סעיף 19 לפקודה, אזי החל בשלב זה, תחול על התביעה החזקה המתבססת על הקניין האמור, אותה הוראה סמכותית כללית, כשם שהיא חלה על כל תביעת חזקה רגילה". הנה כי כן, סעיף 8 לפקודה אינו רלוונטי עוד לעניינו משעה שהליך ההפקעה הסתיים בהקניית הבעלות למועצה בהתאם לאמור בסעיף 19 לפקודה. משכך, חלים על ענייננו הכללים הרגילים לגבי "תביעת חזקה" במקרקעין, ובמידה ומתעוררת מחלוקת לגבי זכויות החזקה והתפיסה, יש לבררה בערכאה המתאימה, היא בית המשפט השלום. לפיכך, לבית משפט זה אין סמכות להידרש לעתירה שעניינה סכסוך אזרחי גרידא בין בעלים בנכס לבין המחזיק בפועל, במידה ואכן העותרים מחזיקים בשטח המופקע. אעיר כי גם סוגיה זו אמורה להתברר בערכאה האזרחית. 19. מכל האמור, דין העתירה להידחות. העותרים ישלמו למשיבות, ביחד ולחוד, הוצאות בסך 8,000 ₪. קרקעותביטול הפקעההפקעה