השופט א' מצא: ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' פלפל), שלפיו נדחה ערעורה של המערערת כנגד שומת הכנסתה לשנת המס 1984. 2. הכנסת המערערת בשנת המס הנדונה (לפי דו"ח רווח והפסד שהציגה) הסתכמה בסך 33,937 ש"ח, שרובו (סך 20,095 ש"ח) נתקבל תמורת קרקע שהופקעה מידה עוד בשנת 1976. הסכום הכולל של הוצאות המערערת בשנה האמורה הגיע לסך 27,673 ש"ח, ולעניין רוב הסכום (סך 23,950 ש"ח) הוצהר כי הוא מהווה "דמי ניהול לחברה אם ולחברה אחרת". מחלוקתם של הצדדים בערעור שלפנינו מתמקדת בשתי שאלות: האחת, כלום בגין חלק מהפרשי ההצמדה, שנכללו בסכום שקיבלה המערערת תמורת ההפקעה, זכאית המערערת לפטור ממס? והשנית, כלום דמי הניהול ששילמה המערערת לחברות אחרות אכן היוו הוצאה בייצור הכנסתה? להלן אדון, כסדרן, בשתי השאלות האמורות. 3. העובדות הצריכות לעניין השאלה הראשונה הן כלהלן: ביום 19.3.76 פורסמה בילקוט הפירסומים הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943 (להלן - פקודת הקרקעות), כי בכוונת שר האוצר לרכוש בדרך הפקעה חלקות קרקע שונות בנצרת. בעלי המקרקעין הוזמנו לשאת ולתת עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) בדבר גובה פיצוייהם. בכלל המקרקעין שנמנו בהודעה נכללו גם שלוש חלקות קרקע הרשומות בבעלות המערערת. בין המערערת לבין המינהל התפתח משא-ומתן בדבר התמורה שתינתן למערערת חלף חלקותיה. נראה שהמערערת ביקשה לקבל קרקע חליפית, אך בסופו של דבר, לאחר מגעים שארכו שנים לא מעטות, חתמו המערערת והמינהל ביום 5.8.84 על הסכם לתשלום פיצויים. בהסכם נקבע סכום הפיצויים שישולם למערערת "נגד מסירת החזקה בנכסים כשהם פנויים מכל מחזיק". בהקשר זה הצהירה המערערת כי "הנכסים פנויים מכל מחזיק" וכי "המינהל רשאי לתפוס בהם חזקה מיידית". הסכום הכולל של הפיצוי, אשר שולם למערערת על-פי ההסכם, חושב על-פי החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964 (להלן - חוק הרכישה). הסכום מורכב מקרן, מריבית ומהפרשי הצמדה. הפירוט (בשקלים חדשים ובעיגול הסכומים) הוא כלהלן: (א) שווי הקרקע ביום פירסום ההודעה על הרכישה (19.3.76) - 49 (ב) ריבית בשיעור 4% לשנה מיום פירסום ההודעה עד ליום התשלום 16 (ג) הפרשי הצמדה על השווי המוערך מיום פירסום ההודעה ועד ליום התשלום - 20,030 סך הכול: 20,095 ש"ח 4. המערערת היא חברה קבלנית. החלקות המופקעות הוחזקו על-ידיה ודווחו בחשבונותיה כמלאי עסקי, כמשמעו בסעיף 85 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. אין חולקין, כי לעניין חבותה של המערערת במס הכנסה, דין פיצויי ההפקעה ששולמו לה כדין תמורה שנתקבלה על-ידיה ממכירת מלאי עסקי. אך המערערת טענה, כי על אותו חלק מהפרשי ההצמדה אשר שולמו לה והמתייחס לתקופה שמיום 22.8.78 ועד ליום 23.2.84, זכאית היא לפטור ממס. המשיב (פקיד השומה) החליט לדחות את טענתה. בית המשפט המחוזי פסק לאשר את החלטת המשיב. ואף אני סבור, כי דין טענתה של המערערת להידחות. 5. טענת המערערת סומכת על הוראת סעיף 9(13א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. הבחנתה בין הפרשי ההצמדה המתייחסים לתקופה המוגדרת לעיל - ושרק בגינם טוענת היא לזכאות לפטור ממס - ולבין הפרשי הצמדה אחרים ששולמו לה, נובעת מגלגולי חקיקתה ותיקונה של הוראת סעיף 9(13א) הנ"ל. וזה פשר ההבחנה: בסעיף 9(13א), שהוסף לפקודה ביום 22.8.78, נתחדשה הוראת פטור ממס בגין "הפרשי הצמדה ששולמו בשל הפקעת נכס" (ההדגשה שלי - א' מ'). ראה סעיף 5(8) לחוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 32), תשל"ח-1978. ביום 23.2.84 תוקן סעיף 9(13א) באופן שלנוסח הוראת הפטור המקורית נוספו המילים: "שאיננו מלאי עסקי כמשמעו בסעיף 85" (ההדגשה שלי - א' מ'). ראה סעיף 3 לחוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 59), תשמ"ד-1984. כאמור, חלקות הקרקע המופקעות הוחזקו על-ידי המערערת כמלאי עסקי. מכאן שעל הפרשי ההצמדה אשר שולמו לה בגין התקופה שעד ליום תחילת הוראת הפטור (22.8.78), ובגין התקופה שמיום הגבלת הפטור לנכסים שאינם מלאי עסקי (23.2.84) ואילך, אף המערערת מודה שחלה עליה חבות במס. עם זאת טוענת היא, כי הפרשי ההצמדה ששולמו לה בגין תקופת הביניים (מתחילת תיקון ראשון ועד תחילת תיקון אחרון) פטורים ממס. 6. ביסוד עמדת המערערת ניצבת הנחה, שזכאותה לתשלום הפרשי ההצמדה - כמו זכאותה לתשלום השווי הבסיסי של החלקות המופקעות - קמה ועמדה לה מיום 19.3.76, שהוא מועד פירסום ההודעה על ההפקעה, ולכל היאוחר מיום 7.4.76, שבו, לגירסתה, תפסה המדינה חזקה בקרקע. פקיד השומה חולק על הנחה זו. טענתו היא, כי הזכאות לתשלום הפרשי ההצמדה, כמו זכאותה לתשלום פיצויי ההפקעה גופם, צמחה למערערת רק בעקבות כריתת ההסכם עם המינהל. הסכם זה, כאמור, נכרת ביום 5.8.84. משמע, כי המדובר בהכנסה שקיבלה המערערת בשנת המס 1984, במועד החל לאחר תיקונו של סעיף 9(13א) לפקודה. במועד קבלת ההכנסה שוב לא חל הפטור על הפרשי הצמדה ששולמו בשל הפקעת נכס המהווה מלאי עסקי. 7. הדין במחלוקת זו הוא עם פקיד השומה. דינו של פטור ממס שהוא נגזר מדין ההכנסה המהווה נושא לחיוב במס. כדי שהמערערת תימצא זכאית לפטור ממס צריך תחילה להיווכח שההכנסה - המהווה "אירוע מס" - נצמחה לה בתקופה בה חל עליה פטור ממס. בענייננו אין חולק, כי הפיצויים שולמו למערערת, בעקבות ההסכם ועל פיו, בשנת 1984. תשלום הפיצויים הוא שהצמיח למערערת את הכנסתה. כל עוד לא שולמו לה פיצויים, לא נתקבלה על-ידיה הכנסה. שאלת חבותה במס לא נתעוררה, ומניה וביה - אף שאלת זכאותה לפטור ממס לא יכלה להתעורר. 8. טענתו הראשונה של בא-כוח המערערת, כאמור, היא, כי הזכאות לפיצויים קמה למערערת - לא בעקבות ההסכם משנת 1984 - אלא במועד פירסום ההודעה על ההפקעה. הראציונאל שביסוד הטענה הוא, כי אף שהבעלות בחלקות המופקעות נותרה בידי המערערת עד לשנת 1984, הרי שממועד פירסום ההודעה על הפקעתן איבדו החלקות את ייחודן העסקי. בכך, טען, קמה לה זכות לקבל פיצויים; ובזכות זו הכירה גם המדינה: הא ראיה שהפיצויים ששולמו למערערת חושבו על-פי שוויין של החלקות במועד פירסום ההודעה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד זה ועד למועד התשלום. אין בידי לקבל טיעון זה. אכן נכון הדבר שמועד פירסום הודעה על-פי סעיף 5 לפקודת הקרקעות נתפס כמועד הרכישה של הקרקע (ראה סעיף 3(1) לחוק הרכישה וע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה ואח' (להלן - פרשת רפאלי [1]). במועד זה מתגבשת זכותו המטריאלית של בעל הקרקע המופקעת לפיצויים, ושיעור הפיצוי שהוא זכאי לו הוא כשווייה המוערך של הקרקע במועד זה (סעיף 12 לפקודת הקרקעות). אך בכך טרם קמה חובת המדינה (רוכשת הזכויות) לשלם לו את הפיצויים. חובתה לשלם את הפיצויים - וממילא זכות הבעלים לקבלם - תשתכלל רק במועד שבו תיטול המדינה חזקה בקרקע. כך עולה מהוראת סעיף 9א לחוק הרכישה, הקובע: "תשלום הסכום 9א. תוך תשעים יום מיום שקיבל רוכש הזכויות את ההחזקה שאינו שנוי במקרקעין או מיום איתור בעל הזכויות, לפי המאוחר במחלוקת ביניהם, רוכש הזכויות ישלם לבעל הזכויות שנרכשו, על חשבון פיצויים המגיעים בשל רכישת שווי הזכויות, את הסכום שלדעת רוכש הזכויות זכאי לו בעל הזכויות". כפי שמציין הנשיא שמגר בע"א 261/84 [1] הנ"ל, בעמ' 570, בתקופה שקדמה לחקיקתו של סעיף 9א (שהוסף לחוק הרכישה בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (תיקון מס' 3), תשל"ח-1978), הובעו בפסיקה דעות סותרות בדבר המועד שבו קמה זכותו של בעל הקרקע לקבל את הפיצוי. אך סעיף 9א התיר את הספקות בנושא זה. אכן, בהגיע מועד התשלום "ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור 4% לשנה על שווי הזכויות בלבד.. . " (סעיף 8, רישה, לחוק הרכישה). ואולם, תוספת הפרשי הצמדה וריבית לסכום הפיצויים - המיועדת לעשות צדק עם בעל הקרקע, שלרוב ממתין לפיצוייו במשך תקופה ארוכה - אינה מעידה, כלל ועיקר, שזכותו של בעל הקרקע לקבל את הפיצויים השתכללה עוד במועד פירסום ההודעה על ההפקעה. 9. לחלופין טען בא-כוח המערערת, כי בפועל תפסה המדינה חזקה בחלקות המופקעות לכל היאוחר ביום 7.4.76. הכיצד? בתעודת עובד ציבור, שנערכה על-ידי מר ציון שמש (פקיד אחראי להפקעות במינהל), אישר מר שמש כי מסמך המצורף לתעודה מהווה פרוטוקול המעיד כי ביום 7.4.76 הוצגו העתקים מהודעת ההפקעה במקרקעין המופקעים. מנהלה של המערערת, שתעודת עובד הציבור והעתק הפרוטוקול נמסרו לו לפי בקשתו, טען בתצהיר (שהוגש מטעם המערערת לבית המשפט המחוזי), כי לדעתו, ולפי מה שלדבריו "אמר גם מר ציון שמש", הצגת העתקי ההודעה במקרקעין המופקעים הייתה "אקט של תפיסה". לפנינו טען בא-כוח המערערת, כי מאחר שמנהל המערערת לא נדרש על-ידי המדינה לחקירה על האמור בתצהירו הנ"ל, היה על השופט המלומד לאמץ את הנטען בתצהיר ועל יסודו לקבוע כי החזקה בחלקות המופקעות ניטלה על-ידי המדינה עוד ביום 7.4.76. בטענה זו אין כל ממש. הצגת העתקים מן ההודעה על ההפקעה מהווה חלק מתהליך הרכישה ומהזמנת המחזיקים במקרקעין המופקעים למסור למדינה את החזקה במקרקעין (ראה סעיף 5(1) לפקודת הקרקעות). אך אין לה ולנטילת (או מסירת) החזקה בפועל ולא כלום. על כל פנים, החזקה בחלקותיה של המערערת לא הועברה מרשותה לרשות המדינה אלא בעקבות ההסכם שכרתה המערערת עם המינהל. הלוא בהסכם זה - כפי שכבר נזכר - הצהירה המערערת, כי "הנכסים פנויים מכל מחזיק" וכי "המינהל רשאי לתפוס בהם חזקה מיידית", ובהצהרה זו יש משום עדות ניצחת לכך שבמועד כריתת ההסכם החזקה בחלקות הייתה עדיין בידי המערערת. 10. להלן טען בא-כוח המערערת, כי הואיל והמערערת מנהלת את חשבונותיה בשיטה מסחרית מצטברת, מוטלת עליה חובה דיווח גם בגין הכנסה צפויה. מכך מבקש הוא להסיק, כי חבותה במס של המערערת, בגין הכנסתה מן הפיצויים, נוצרה לפני שהפיצויים שולמו לה. התשלום אמנם עוכב, עד לשנת 1984, אך העיכוב נבע רק מהתארכות המשא-ומתן בין המערערת לבין המינהל, על רקע דרישת המערערת לקבל קרקע חליפית. אך בזכאותה לקבלת תמורה הכיר המינהל שנים אחדות קודם לכן, ועל רקע זה כללה המערערת במאזניה לשנים 1982 ו-1983 ביאורים על אודות זכאותה לקרקע חליפית שוות ערך לחלקות המופקעות. אף בטענה זו, שלהבדיל מקודמותיה עיגונה אינו בדיני ההפקעה אלא בדיני המס, אין כדי להועיל למערערת. כל עוד לא הבשיל ההסכם בינה לבין המינהל, לא נקבע שיעור הפיצויים שישולם לה ולא נקבע מועד תשלומו. ממילא לא קמה לה זכות להכנסה צפויה שחובתה לדווח עליה בגדר השיטה שעל פיה מנהלת היא את חשבונותיה. יתר-על-כן: בפועל לא דיווחה המערערת על ההכנסה הנדונה אלא בשנת המס 1984, היינו לאחר שהפיצויים (לרבות הפרשי ההצמדה) שולמו לה; וכלל אין להעלות על הדעת שהיה בידה לדווח על הכנסה זו במועד מוקדם יותר. הביאורים שכללה במאזניה לשנים 1982 ו-1983, על אודות הפקעתן של החלקות ועל אודות ציפייתה לקבל קרקע חליפית תמורתן, לא היוו הצהרה על הכנסה צפויה. הצורך בביאורים אלה נבע מכך שהחלקות המופקעות הוסיפו להופיע בדיווחיה של המערערת כמלאי עסקי. בנסיבות אלו נועדו הביאורים למנוע הטעיה אפשרית של מי שיסתמכו על האמור בדו"חות. 11. בא-כוח המערערת קיווה להסתייע בע"א 499/87, 547 בטאט ואח' נ' "קרתא" חברה לפתוח מרכז ירושלים ואח' [2]. נחה דעתי, שפסק-דין זה אינו מהווה אסמכתא להשקפה שאת הפטור ממס עליו מורה סעיף 9(13א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] יש לייחס, לא לשנת המס שבגדרה שולמו לנישום הפרשי ההצמדה אלא לתקופה שבגינה שולמו לו ההפרשים. לא זה בלבד שעניינה של האסמכתא הנדונה היה בתשלום פיצויים בגין הפקעתה של זכות שכירות מוגנת - ולא בגין הפקעת נכס המהווה מלאי עסקי - אלא שגם מועדי התשלום של הפיצויים, בפרשה ההיא, נפלו בגדר התקופה שבה עמד עדיין בתוקפו פטור מלא ממס על הפרשי הצמדה ששולמו בשל הפקעת נכס מכל סוג. לא למותר להוסיף, כי גם לגופו של עניין אינני רואה יסוד לפרש את הוראת סעיף 9(13א) כמתייחסת לתקופה שבגינה שולמו לנישום הפרשי הצמדה. פירוש כזה היה מוציא את הוראת הפטור מגדר הפירוש המקובל לכלל הוראותיה של פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], אשר יסודו בהוראת סעיף 6 לפקודה, שלפיו "המס לכל שנת מס יוטל על הכנסתו החייבת של אדם באותה שנה". אף דינו של פטור ממס, על-פי איזו מחלופותיו של סעיף 9 לפקודה, שיהא נמדד על-פי מצוותיה של הפקודה כפי תוקפן בשנת המס שבה צמחה לנישום ההכנסה שעליה מבקשים להחיל את הפטור. ואילו חפץ המחוקק לייסד על בסיס שונה את הפטור ממס שעליו הורה בסעיף 9(13א), חזקה עליו שהיה מפרש כוונה זו. 12. מכל האמור נובע, כי בדין פסק השופט המלומד שהפרשי ההצמדה אשר שולמו למערערת בגדר פיצויי ההפקעה אינם פטורים ממס. אפנה לשאלה השנייה שבה נחלקו הצדדים בערעור, והיא, אם דמי הניהול, שלפי הצהרת המערערת שולמו על-ידיה בשנת המס הנדונה "לחברה אם ולחברות אחרות", היוו הוצאות בייצור הכנסתה. השופט המלומד דחה את טענת המערערת בנושא זה מן הטעם שהמערערת לא הוכיחה שבשנת המס הנדונה הייתה לה פעילות עסקית שהצריכה תשלום דמי ניהול. עיון בטעמיו של השופט המלומד הניח את דעתי כי בדין הגיע למסקנה האמורה. מן הראיות שהובאו לפניו עלה, שבין השנים 1980 ו-1982 פעילותה העסקית של המערערת פחתה והלכה, עד שבסוף שנת 1982 כבר לא הייתה לה למעשה כל פעילות עסקית. טענת המערערת הייתה כי פעלה, ללא מנגנון משלה, "כמחזיקה בנכסים וכיוזמת פרוייקטים". דא עקא שבשנת המס 1984 לא עסקה עוד המערערת בייזום פרויקטים. נכסיה היו מניות בחברות אחרות, אך היא לא הביאה כל ראיות באשר להוצאות הניהול שהיו לה בגין החזקת מניותיה. 13. קראתי בעניין ובהנאה את חילוקיהם של חבריי, השופטים חשין וטל, בשאלת המועד שבו קמה - או ראוי לה שתקום - לבעל הקרקע המופקעת הזכות ליטול את פיצויי ההפקעה. דעת חברי, השופט חשין, אינה נוחה מן הגישה, שביטאתי בפסק-דיני (בפיסקה 8 לעיל), ולפיה זכות זו קמה לבעלים רק במועד נטילת החזקה בקרקע על-ידי הרשות הרוכשת. חברי אינו סמוך ובטוח שהדין הקיים אינו ניתן להתפרש כמקים זכות זו, לפי הבררה הנוחה לבעלים, במועד שנקבע בהודעה לפי סעיף 7 לפקודת הקרקעות כמועד מסירת החזקה. על כל פנים, כזה הוא, לדעתו, הדין הרצוי בסוגיה זו. חברי, השופט טל, חולק על דעת השופט חשין, כי הזכות לפיצויי הפקעה קמה, או צריכה לקום, לבעלים לפני מועד נטילת החזקה בפועל. כשלעצמי הנני סבור, כי הדין המצוי בסוגיה זו הוא ברור, ועליו סמכתי בפסק-דיני. ואולם, כמוסכם גם על השופט חשין, המחלוקת בדבר הדין המצוי - בהנחה שהיא קיימת - אינה טעונה הכרעה בפרשתנו. בשאלה מהו הדין הרצוי - כעולה מטעמיהם הנכוחים של חבריי - יש פנים לכאן ולכאן, ואני מבכר שלא לנקוט בה עמדה. 14. מסקנתי היא כי יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח. השופט מ' חשין: אני מסכים לפסק-דינו של חברי, השופט מצא. 2. חברי קובע כי בהליך של הפקעה שלפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור) (להלן - פקודת הרכישה) צומחת החובה לשלם פיצויים - ובמקביל לה: צומחת זכותו של הבעלים לקבל פיצויים - רק במועד שבו ניטלת החזקה בקרקע. הלכה זו קשה עליי, ודומה כי ניתן לסבור גם אחרת. נזכיר ונזכור, כי בעקבות הודעה שלפי סעיף 7 לפקודת הרכישה קונה הרשות הרוכשת זכות לקנות את החזקה המיידית בקרקע. וכך, בכל רגע ורגע זכאית היא הרשות הרוכשת להיכנס אל הקרקע ולעשות בה כבתוך שלה. הבעלים אין לו אלא לצפות בחרדה לרגע שהרשות הרוכשת תקיש על גבול הקרקע ותבקש לממש את זכותה (והכול בכפוף לשיקולי על של שלום הציבור וכיוצא באלה שיקולים; וראו עוד סעיף 8 לפקודת הרכישה). נדע מכאן כי לאחר הודעה שלפי סעיף 7, משול הוא הבעלים כמי שמחזיק בקרקע לא לו, והרי זכותו היא זכות ערטילאית. קרקע שיצאה עליה גזרת הסעיפים 5 ו-7 לפקודה נדמית היא - בידי בעליה - לגוף שנשמתו ניטלה ממנו (השוו ע"א 78/74 מוצרי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים [3], בעמ' 430, מפי השופט עציוני). אם אלו זכויות קונה הרשות הרוכשת, ואם כך נתלית זכותו של הבעלים על בלימה - כך ניתן לטעון - מה לנו שנאחר את חובת תשלום הפיצויים ליום תפיסת החזקה, ומדוע לא נראה את יום פירסום גזרות 5 ו-7 (אם תרצו: את היום הנקוב בהודעה שלפי סעיף 7 כיום שיועד למסירת החזקה) כיום גיבוש הזכות והחובה לתשלום פיצויים? כך יכול שיכתיב, ולו לכאורה, פירושה של פקודת הרכישה. יתר-על-כן: ראה את אלה וצרף אותם איש לרעהו: אותו מועד מכריע בשאלת "זכותו המטריאלית של בעל המקרקעין שהופקעו לפיצויים" (כלשונו של הנשיא שמגר בפרשת רפאלי [1], בעמ' 570, וכדברי חברי, השופט מצא); החל באותו מועד צוברים הפיצויים ריבית והצמדה; אותו מועד הוא המועד הקובע באשר לזהותו של בעל הזכות לפיצויים (פרשת רפאלי [1], בעמ' 571). ויטען הטוען: נוכח כל אלה, מדוע זה תהא הזכות לקבלת פיצויים כבת חורגת במשפחתה, ומועדה יאוחר עד ליום נטילת החזקה? 3. לא נמצא לי שההלכה קבעה בבירור אחרת בפירושה של פקודת הרכישה. כוונתי היא, בעיקר, לפסקי הדין הנזכרים בפרשת רפאלי [1], בעמ' 570, ובספרו של א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין (מירב, מהדורה 5, תשנ"ה) 209-210. 4. אשר להוראת סעיף 9א לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (כפי שהוסף בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (תיקון מס' 3)), אף בה, כך ניתן לטעון, לא נמצא סטייה מדברים שאמרנו לעיל באשר לפירושה של פקודת הרכישה. וזה פשר הדברים: הגם שבעל הזכות במקרקעין זכאי לקבלת פיצויים בהתפרסם הודעות לפי הסעיפים 5 ו-7 לפקודת הרכישה, הנה אפשר שהמפקיע יכפור בזכותו ולא ישלם לו דבר. אם כך יהיה, ייאלץ בעל הזכות להגיש תובענה לבית-משפט, וכך יידחה ויילך מימוש זכותו לפיצויים. באה הוראת סעיף 9א ולימדה אותנו כי מיום קבלת החזקה מוטלת על הרוכש חובה מן הדין לשלם לבעל הזכות "את הסכום שלדעת רוכש הזכויות זכאי לו בעל הזכויות". סכום כסף זה נדמה הוא כחוב לעצמו, וניתן לתובעו למשל (בנסיבות מתאימות) בסדר דין מקוצר. לשון אחר: הוראת סעיף 9א יצרה חובה עצמאית לשלם סכום פיצויים מסוים, והיא חובת משנה בגדרי החובה הכוללת לשלם פיצויים בשל הפקעת הקרקע. ואולם אין בחובת משנה זו כדי לגרוע מהחובה הראשה, חובה שלידתה עם ההודעות שלפי הסעיפים 5 ו-7 לפקודת הרכישה. ואמנם: עניינו של סעיף 9א אינו אלא "תשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת" (כהוראת כותרת השוליים), לאמור, אין בו כדי לקבוע מראשיתה חובה לתשלום פיצוי אלא חובת לוואי בתנאים מסוימים. זאת ועוד: קריאה בגופו של סעיף 9א תלמדנו, כך דומה, שאין בו כדי לקבוע (בהכרח) חובה ראשונית לתשלום פיצויים, כמו בלעדיו - וקודם היותו - לא חייבה הפקעת קרקע תשלום פיצויים. . דומה אף זאת, כי דברי הנשיא שמגר בפרשת רפאלי [1], אין הם קובעים כי החובה לשלם פיצויים קמה רק עם נטילת החזקה במקרקעין המופקעים. דברי הנשיא לא כוונו אלא לכך שהחובה לשלם פיצויים קמה לפני המועד שבו מוקנים המקרקעין סופית לשר האוצר לפי סעיף 19 לפקודה. אני מסכים לכך, כמובן. 6. מכל טעמים שמנינו, כבדו עליי דברי המחבר קמר, בספרו הנ"ל, בעמ' 210, כי "חוסר בהירות זה (של הפסיקה שקדמה להוראת סעיף 9א - מ' ח') בא אל קיצו בהוראתו הברורה של סעיף 9א...". ניתן לטעון, שהחובה לשלם פיצויים קמה מיום ההודעות שלפי הסעיפים 5 ו-7 לפקודת הרכישה (או עם תום המועד הקבוע בהודעה שלפי סעיף 7), וכי אין בהוראת סעיף 9א לחוק כדי לגרוע מאותה חובה. 7. כל כך - לדינא. לגופו של העניין שלפנינו, אני מסכים כי בנסיבות העניין אין המערערת זכאית אלא לזכויות שקבע חברי, השופט מצא. אחר הדברים האלה 8. דברי חברי, השופט טל, מונחים לפניי, ועל החילוקים בינותינו ביקשתי להעיר זאת: לא אמרתי - אף לא אומר - כי שומה עליו על הבעלים לתבוע פיצויי הפקעה מיד בסמוך לאחר גזרות 5 ו-7; או, כי מוטל עליה על הרשות הרוכשת לשלם פיצויי הפקעה מיוזמתה. כל שאמרתי אינו אלא זה, שבררת הפיצויים תהיה לבעלים, לו ולא לרשות הרוכשת: ברצות הבעלים יתבע פיצויים ויתפנה ממילא מן המקרקעין (לאלתר, תוך כדי ההליך או עם תשלום הפיצויים), וברצותו לא יתבע פיצויים וימשיך בשיגרת יומו כמו לא אירע דבר. לגירסת חבריי בררת הפיצויים תהיה לרשות הרוכשת - לכשיעלה הרצון מלפניה לקנות חזקה במקרקעין - ולגירסתי שלי נכון וראוי הוא כי בררת הפיצויים תהיה לבעלים דווקא. חברי, השופט טל, מבקש ללמוד היקש ממאמר חז"ל "שוב יום אחד לפני מיתתך" לעניינם של פיצויי הפקעה. קירבתי מבטי אל ראשון ובחנתיו; קירבתי מבטי אל אחרון ובחנתיו אף הוא, והשניים לא נמצאו לי דומים זה לזה: שראשון מעשיר את הנפש ואחרון מחסר מן הכיס. השופט צ' א' טל: גם אני, כחברי, השופט חשין, מסכים עם פסק-דינו של חברי, השופט מצא. אך שלא כחברי, השופט חשין, אין אני שותף לסברה כי הזכות לפיצויי הפקעה קמה או צריכה לקום לבעלי הנכס במועד פירסום ההודעה לפי סעיף 7 לפקודה. גישתי היא כל כולה פרגמטית. לדעתי, טוב אשר יפה גם לבעלים וגם לרשות המפקעת, שלא ישתלמו הפיצויים אלא עם נטילת החזקה בפועל. התועלת גלויה לעין כול כאשר מדובר בנכס שהבעלים משתמשים בו או המביא להם פירות. ברוב המקרים נוח להם לבעלים להמשיך ולהשתמש בנכס ולאכול את פירותיו לאורך ימים ושנים, עד בוא יום פקודה, כשהחזקה בנכס תינטל מהם, ואז יקבלו את ערך הנכס עם כל פרי השיערוך. גם לרשות המפקעת נוח יותר לשלם תמורת הנכס המופקע רק בסמוך לשימוש שהיא תעשה בו. ודאי רצוי היה לתכוף נטילת חזקה להודעה. אבל יש שצורכי תכנונה של ארץ רבה מחייבים פירסום הודעה על הפקעה שנים הרבה מראש. אין טעם להכריח את הרשות לשלם מקופתה החסרה בעבור נכס שעדיין אין לה מה לעשות בו, תוך שלילת החזקה מן הבעלים החפצים להמשיך ולהשתמש בו. הרי זה בבחינת זה אינו נהנה וזה חסר. חברי מזכיר את חרדת הבעלים, המצפה בכל יום שמא היום הרשות "תקיש על גבול הקרקע ותבקש לממש את זכותה". אך גם כל האדם לא ידע את עתו ושמא היום הוא אותו יום שאמרו "שוב יום אחד לפני מיתתך", ואף-על-פי-כן נוח לו לאדם לחיות בחרדה זו כל ימיו ולא להקדים את עת פקודתו. אמנם, כאשר הנכס המופקע אינו משמש לכלום, נוח להם לבעלים למסור את החזקה ולקבל את הפיצוי מיד. אך לרשות אין נוח בכך, ובסופו של דבר יקבל הבעלים את מלוא ערך הנכס בשיערוך, והריהו כמי שקיבל מעותיו וחזר והפקידן בידי הרשות בהשקעה צמודה נושאת פירות. הרשות נהנית והוא אינו חסר. סוף דבר, לא הייתי רואה לחייב תשלום פיצויי הפקעה בפועל לפני נטילת החזקה בפועל. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מצא. קרקעותהפקעה