זוהי בקשה למחיקת התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. 1. רקע: א.גב' שרה לוי ז"ל (להלן: "המנוחה"), שנפטרה בשנת 1984, הייתה הבעלים הרשום ובעלת מלוא הזכויות ב-889/100,000 חלקים במקרקעין שהיו ידועים כחלקה 1 בגוש 6611, ושהיו מצויים בשטח הכפר הערבי ג'ליל אל קיבליה דאז, הוא איזור גלילות של היום (להלן: "המקרקעין"). לימים, פוצלה חלקה 1, וכיום היא ידועה כחלקה 4 באותו גוש (להלן: - "החלקה"). ביום 21.2.88 מונה המבקש כמנהל עיזבונה, ביחד עם גב' יהודית גרינברג ז"ל, שנפטרה מאוחר יותר, אף היא. ב.ביום 15.6.57 וביום 2.3.60 פורסמו בילקוט הפירסומים הודעות הפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: "הפקודה"), בין היתר, בנוגע לחלקה הנ"ל. ביום 7.11.77 פורסמה בילקוט הפירסומים הודעה על תפיסת חזקה בחלקה 1, ובכך הושלמו הליכי רכישת קניינה של המדינה במקרקעין. ג.התכלית שלשמה הופקעו המקרקעין היתה הקמת חוות הגז הידועה כיום כ-'פי גלילות' (להלן: "פי גלילות"). בשנת 1971 הוחלה על החלקה תוכנית מתאר של מרחב התכנון רמת השרון (תב"ע רש/210א'), וביום 22.11.84 פורסמה בילקוט הפרסומים (3126) תוכנית מפורטת של מסוף הדלק פי גלילות (להלן: "התוכנית"). התוכנית אושרה על ידי הוועדה המחוזית ביום 31.1.85. ד.עובר לאישור התוכנית, חלה על המקרקעין תוכנית המתאר המנדטורית 6/R, שלפיה היה ייעוד החלקה איזור פיתוח המיועד לבניה למגורים. ה.ביום 24.2.88 פנה ב"כ המבקש למשיב (להלן: "המינהל") בדרישה לפיצוי בגין ההפקעה (נספח ו' להמרצת הפתיחה). בעקבות פניה זו, נוהל מו"מ בין המבקש למינהל, ובסופו שולם למבקש פיצוי בסכום שאינו שנוי במחלוקת, תוך שהמבקש שומר על זכותו לתבוע סכומים נוספים כפיצוי לגביהם נותרה מחלוקת בין הצדדים. בהמשך, הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובה ביקש לקבוע את שיעור יתרת הפיצוי שהגיעה לו, לטענתו, בגין ההפקעה (המ' 8897/88). ביום 3.4.89 נסתיימה תביעה זו בפשרה, שקיבלה תוקף של פסק דין. ו.במהלך שנת 2002 נודע למבקש על תוכנית לפינוי פי גלילות, תוכנית שבעקבותיה ישונה ייעוד הקרקע למגורים או למטרות אחרות. לנוכח ידיעה זו, פנה ב"כ המבקש, ביום 27.8.02, למינהל, וביקש לקבל חזרה את המקרקעין לידי העיזבון (נספח יב' להמרצת הפתיחה). הטעם לכך הינו, כי מאחר שצרכי הציבור לשמם הופקעו הקרקעות פקעו, ממילא פקעה גם עילת ההפקעה, ומשפקעה זו - בטלה ההפקעה עצמה. ז.פניותיו של המבקש למינהל העלו חרס, וביום 2.7.03 הגיש המבקש את התובענה דנן ובה עותר הוא להורות על החזרת הזכויות במקרקעין לידי המבקש בעבור היורשים, וכן, להצהיר כי לנוכח ביטול עילת ההפקעה, בטלה ההפקעה, וכי המקרקעין חזרו ו/או ראוי שיוחזרו לעיזבון. ח.המשיב הגיש תגובה מקדמית להמרצת הפתיחה, ובה הועלו טענות מקדמיות שונות למחיקת התובענה על הסף: הראשונה - בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה; השנייה - אין לדון בה בגין הליך תלוי ועומד המתנהל בבית המשפט העליון; השלישית - התובענה לוקה בשיהוי; הרביעית - התובענה אינה ראויה להתברר בדרך של המרצת פתיחה. לתגובה המקדמית מטעם המדינה לא צורף תצהיר. ט.בדיון שהתקיים לפני ביום 24.2.04 הוריתי, בין היתר, כי הטענות המקדמיות שהוגשו על ידי המשיב יוכרעו במסגרת התובענה עצמה. ביום 4.3.04 הגישה המדינה בקשה להכריע בטענות המקדמיות למחיקת התובענה, על הסף, טרם דיון בתובענה לגופה (בש"א 6244/04). הטעם העיקרי לבקשה הינו, שהתייחסות לטענות המבקש לגופן מטיל על המדינה עול כבד, הכרוך בהשקעת משאבים ניכרים מצידה, שניתן יהיה לחסוך אם תתקבל איזו מטענות הסף האמורות. ביום 8.3.04 קיבלתי את עמדת המדינה בעניין זה. י.בין לבין, בתחילת ינואר 2004 הודיע ב"כ המבקש לבית המשפט, שההליך התלוי ועומד הנטען על ידי המשיב, בג"צ 790/03, נסתיים בכך שהעותרים משכו את עתירתם. בכך מתייתר הדיון בטענת סף זו של המדינה. יא.כאמור לעיל, תגובתה המקדמית של המדינה להמרצת הפתיחה לא נתמכה בתצהיר. די בטעם זה כדי לדחות את מלוא הטענות העובדתיות שהועלו במסגרת התגובה המקדמית, לרבות טענת השיהוי, המתבססת על טענות עובדתיות - ללא תימוכין (סע' 8, 9, 10 לתגובה המקדמית של המדינה). טענת שיהוי מצריכה התייחסות עובדתית לנסיבות העניין, ובכלל זה טעם מניח את הדעת מדוע השיהוי הנטען מצדיק דחיית התובענה (ראו לעניין זה: ע"א 334/01 מדינת ישראל נ' אברהם אבו שינדי, פד"י נז(1) 883, 889; בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב, ראש עיריית פתח-תקווה, פד"י מח(5) 630, 640; בג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות,פד"י נו(6) 25, 80-81; בג"צ 10784/02 קרן קיימת לישראל ואח' נ' אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בת"א יפו (טרם פורסם, ניתן ביום 17.3.04)). טעם זה לא הוברר כלל, ולכן דין הטענה בעניין זה - להידחות. יב.המשיב העלה טענה נוספת, לפיה התובענה אינה מתאימה לדיון במסגרת של המרצת פתיחה, מאחר שקיים חשש לצורך בעדים רבים וראיות. מדובר בטענה שהועלתה בעלמא, ללא כל התייחסות עניינית להיקף הראיות ולמיהותם הספציפית של העדים. על כן, גם טענה זו - דינה להדחות. לא ניתן לכלול, במסגרת טענות מקדמיות, טענות עובדתיות (כגון סע' 12, 13, 15-18, 20) ללא תמיכה בתצהיר. יג.לאור האמור לעיל, טענת הסף היחידה שנותרה לדיון במסגרת בקשה זו הינה הטענה בדבר חוסר סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה. אדרש לה להלן. 2.טענות הצדדים: א.המינהל טוען שהתובענה סובבת סביב תוקפה של ההפקעה, קרי, תוקפו של חיקוק. במסגרת התובענה, יידרש בית המשפט, בין היתר, לבחון אם יש מקום לקבוע כי ההפקעה בטלה, ולהורות למינהל כיצד לפעול בעקבות ביטולה. עילה זו מהווה, אליבא דמדינה, עילה חוקתית מובהקת, שדינה להתברר בבג"צ. בעניין זה מפנה המדינה לרע"א 7591/01 אלג'עברי נ' שר האוצר ואח' (טרם פורסם) (להלן: "עניין אלעג'ברי"). המדינה טוענת גם, שמדיניות שיפוטית ראויה מצדיקה הותרת הסמכות לדון בתוקפה של הפקעה דווקא בידי בג"צ. וזאת, מאחר שקביעה של בית משפט בתובענה אחת, תשליך אף על כל ההכרזות שפורסמו מכוח הפקודה. התוצאה של פסיקות סותרות בעניין זה עלולה להביא להיעדר צפיות משמעותי. ב.בתגובתו לטענות המקדמיות, טוען ב"כ המבקש שאין מדובר בתקיפת חוקיות ההפקעה, אלא שנטען כי לנוכח שינוי הנסיבות קמה הצדקה לביטול והשבה בהסתמך על הלכת בג"צ 2390/96 יהודית קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פד"י נה(2) 625 (להלן: "עניין קרסיק"). כן מפנה הוא לפסק דינו של כבוד השופט ג' קלינג בעת"מ 1132/01 הרצל בירנבוים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - איזור אור יהודה (לא פורסם). המבקש טוען שהעניין נשוא התובענה הינו לכל היותר בסמכות מקבילה של בית המשפט המחוזי ושל בג"צ, וזאת על פי הלכת בג"צ 1921/94 יוסף סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז ירושלים, פד"י מח(4) 237 (להלן: "עניין סוקר"). המבקש טוען, שהמינהל עצמו הוא שיזם את תוכנת המתאר החדשה, היא הליך תכנוני; הוא זה שהביא לשינוי הנסיבות, שלו תוצאות אזרחיות ומינהליות, וביניהן העניין נשוא תובענה זו, ובגין תוצאות אלו קיימת סמכות לבית המשפט האזרחי בהתאם להלכת סוקר. 3.דיון והכרעה: א.בעניין קרסיק נקבעה, מפי הנשיא ברק, ההלכה הבאה, בעמוד 707: "היום יוצאת לפנינו הלכה חשובה. על-פיה, אם המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור) (להלן - פקודת ההפקעות) חדלה להתקיים, ההפקעה מתבטלת, וככלל (הכפוף לחריגים) יש להחזיר את המקרקעין לבעל המקרקעין שממנו הופקעו ("הבעלים המקורי")." [ההדגשות הוספו - ה' ג'] בתובענה דנן, עסקינן בשאלה האם אכן המטרה הציבורית שלשמה הופקעו המקרקעין, חדלה להתקיים. בעניין אלעג'ברי נקבע: "הפקעת מקרקעין על פי פקודת הקרקעות היא מעשה שלטוני מובהק. מאז הקמתו של בית המשפט הגבוה לצדק היא נידונה בפניו. אמת, הכרנו בעבר בסמכות המקבילה של בית המשפט האזרחי (שלום או מחוזי) בענייני שלטון הקשורים לתכנון ולבניה (ראו בג"ץ 4306/93 חלפון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל-אביב, פ"ד מז (4) 37; בג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשיה, מחוז ירושלים, פ"ד מח (4) 237, 244). פסיקה זו - אשר כללה גם הפקעות על פי דיני התכנון והבניה (בג"ץ 465/93 טרידט ס.א. נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מח(2) 622, 636) - לא הוחלה על ידינו בעבר על תובענות לתקיפה ישירה של הפקעות לפי פקודת הקרקעות. באלה ממשיך לדון בית המשפט הגבוה לצדק, בלא שבעבר הוכרה סמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי." לנוכח הלכה זו, אין חולק ששאלת תקיפה ישירה של הפקעה מכח הפקודה בגין טענת אי-חוקיותה תתברר בבג"צ, ואילו שאלת תחולת ההפקעה על מקרקעין ספציפיים תידון בבית המשפט האזרחי. בעניין סוקר נקבע שככלל, תובענות בדבר הצהרה על בטלותן של החלטות בענייני תכנון ובנייה בשל אי- חוקיות שנתגלתה בהן תידונה בבית המשפט האזרחי, אלא אם כן קיימים נימוקים מיוחדים המצדיקים דיון בבג"צ בעניינים אלה. מאז שניתן פסק-דין סוקר בשנת 1994, נחקק חוק בית משפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000, והסמכות לדון בסוגיות האמורות הועברה לבית משפט לעניינים מנהליים. אלא ששאלות הכרוכות בפקודה הנ"ל לא הוכללו עדיין תחת כנפי חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים. יחד עם זאת, בפרשת סוקר היתווה בית המשפט העליון כללים מנחים בשאלה אימתי יידון בית המשפט האזרחי בעניין מסויים, ומתי מן הראוי שידון בו בג"צ: ראשית, יבחן בית המשפט את היקף המחלוקת העובדתית. ככל שהמחלוקת העובדתית רחבה יותר, כך תהא הנטייה לאפשר בירורה במסגרת בית המשפט האזרחי - הוא הערכאה המתאימה לשמוע עדים ולהביא ראיות; שנית, תיבחן עצם קיומה של מחלוקת אזרחית בין הצדדים. קיומה של מחלוקת אזרחית מצדיק בירורה במסגרת ערכאה אזרחית; ושלישית, יש לבחון את מידת פיתוחו של הדין - החקוק או ההלכתי - בעניין נושא העתירה (ראו לעניין זה: עניין סוקר, בעמודים 247-249). ב.מן הכלל אל הפרט בענייננו, אין המבקש טוען לאי-חוקיות ההפקעה, ולכן, אין מדובר בתקיפה ישירה במובן הקלאסי - שהיתה מביאה להפניית הצדדים לבג"צ. טענתו היא, שבגין שינוי נסיבות היעוד לשימוש בקרקע - דין ההפקעה להתבטל. כלומר, בשעתו - הייתה ההפקעה חוקית, אולם כיום, לנוכח השינוי התכנוני שבוצע - תכלית ההפקעה אינה קיימת עוד, ולכן דינה להתבטל בהתאם להלכת קרסיק. משמעות האמור היא שאין מדובר במצב שבו העלה העותר טענה כלשהי נגד חוקיות ההפקעה. אלמלא שונתה תוכנית המתאר, אותה יזמה, כאמור, המדינה, לא הייתה בפי המבקש כל טענה נגד ההפקעה. השינוי התכנוני הוא שהוליד טענות אלו, ולכן אין מדובר בתקיפה ישירה של חוקיות הפקעה, אלא בשינוי נסיבות תכנוני המשפיע על תוקפה. זאת ועוד. סבורה אני שהשיקולים שהנחו את בית המשפט העליון בעניין סוקר חלים גם בענייננו, ויישומם בנסיבות עסקינן מביא אף הוא למסקנה שדין העניין להתברר במסגרת בבית משפט אזרחי. ראשית, מדובר במחלוקת הטעונה בירור עובדתי, שמיעת עדים והבאת ראיות, וזאת אף אליבא דמשיבים עצמם (סע' 11 לתגובה המקדמית). כאמור, בג"צ אינו מהווה הערכאה המתאימה לבירור מחלוקת עובדתית; שנית, מדובר במחלוקת אזרחית בין הצדדים בנוגע לבעלות במקרקעין נשוא התביעה; ושלישית, מדובר בשאלה משפטית שנידונה בהרחבה בעניין קרסיק, ובהחלט קיימת תשתית משפטית ראויה לדון בה במסגרת בית המשפט האזרחי בהסתמך על ההלכות שהוציא בג"צ תחת ידיו. בבג"צ 10784/02 קק"ל ואח' נ' אתרים בחוף תל-אביב, חברה לפיתוח אתרי תיירות בת"א יפו (ניתן ביום 17.3.04) נדונה שאלת זכותם של בעלי מקרקעין לקבל חזרה את זכויות החזקה והשימוש לאחר שזכויותיהם בקרקע הופקעו לפני כ-30 שנה ומטרת ההפקעה לא מומשה עד היום. בית המשפט העליון קבע שיש לדחות את העתירה לגופה, מבלי שנדרש לשאלת האכסניה המתאימה לבירור סוגייה זו, אך אין בכך כדי לסתור את מסקנתי דלעיל, שהרי סמכותו של בג"צ קיימת גם אם קיימת סמכות לבית המשפט האזרחי. בעניין דומה, אמרתי זה מקרוב את הדברים הבאים: "אמנם, מקום שבו מבקש פלוני לתקוף את עצם חוקיותה של ההפקעה בתקיפה ישירה, לא הכיר עד כה בג"ץ בסמכותו המקבילה של בית המשפט האזרחי, והוא אף קרא למחוקק לפתור סוגיה זו במסגרת "הצינור" המרכזי שהוקם לעניין זה, הוא בית המשפט לעניינים מינהליים (ראו רע"א 7591/01 אלג'עברי נ' שר האוצר (לא פורסם); והשוו רע"א 3092/01 קיסר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, תל-אביב-יפו, פד"י נז(1) 313, 324). אלא שהמקרה שלפנינו אינו בגדר תקיפה ישירה של עצם חוקיות ההפקעה. המבקשים אמנם מעלים בעתירתם במובלע טענה ממין זה, שמן הטעם האמור לעיל איני רואה להתייחס אליה כלל, אולם את עיקר יהבם הם משליכים, כאמור, כנגד השנים הרבות שעברו למן "ההפקעה" ועד היום בלא שהמטרה הציבורית שעמדה ביסוד ההפקעה ממומשת הלכה למעשה. טענה כזו אינה כלל בגדר תקיפה - לא ישירה וגם לא עקיפה - של עצם חוקיות ההפקעה מלכתחילה, אלא היא מכוונת נגד מחדלה של הרשות לאחר נטילת המקרקעין, לרוב אף תוך הנחה שההפקעה נעשתה בשעתה כדין" (ה"פ 1144/02 גומברג ואח' נ' מועצה מקומית גדרה ואח' (טרם פורסם), ניתן ביום 12.5.04 (להלן: - "עניין גומברג")). ולבסוף קבעתי: "סיכומו של דבר: בית משפט זה הוא בעל סמכות עניינית מקבילה לדון בתובענה, והדרךהפרוצדורלית של המרצת פתיחה היא הדרך ההולמת לבירורה של תובענה ממין זה (לסמכותם המקבילה של בתי המשפט האזרחיים ראו: א' גורן ומ' ד' בירהנק בית-המשפט לעניינים מינהליים משפט וממשל ד (תשנ"ז) 243, 258). מאליו מובן, כי אין בדברים אלו כדי לגרוע מסמכותו של בג"ץ לדון בתובענות מסוג זה, כפי שאכן הוא דן בהן לא אחת, שהרי סמכותו של בג"ץ המעוגנת בחוק יסוד: השפיטה - היא הסמכות המקורית - לעולם קיימת, ואין בכוחם של דברי חקיקה "רגילים" - בין מוקדמים לחוק היסוד ובין מאוחרים לו - לפגוע בה (בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פד"י נו(5) 950, 953). בה בעת, לנוכח המגמה בדבר העברתם של עניינים שונים שנידונו בעבר באופן מסורתי בבג"ץ אל בתי המשפט האזרחיים (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (תשס"ג, מהדורה שביעית) בעמ' 618) וכל עוד לא תוקן חוק בתי משפט לעניינים מינהליים - מן הראוי שבית משפט זה (שהוא, כידוע, בעל הסמכות השיורית) לא ימשוך ידיו מהתובענה, ובפרט כאשר הוא גם בית המשפט המוסמך על-פי פקודת הקרקעות לדון בעניינים ספציפיים הקשורים בהליכי הפקעה על-פי אותה פקודה (גם אם אין הליכים אלה רלוונטיים במקרה דנן)". (עניין גומברג, לעיל). דברים אלה יפים וחלים גם בענייננו כאן. 4. סוף דבר: לנוכח האמור לעיל, אני קובעת שהסמכות לדון בתובענה דנן נתונה לבית משפט זה, ודין טענות הסף של המדינה להדחות, אך איני עושה צו להוצאות.קרקעותהפקעה