לפני בקשה לסילוק על הסף של התובענה שהוגשה ע"י התובעת בזק, החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: "בזק"), כנגד שרת התקשורת בענין החלטה מיום 31.12.04 וכן החלטתה מיום 14.2.05, האוסרת על בזק להזרים כספים לחברת ד.בי.אס. שירותי לוויין (1998) בע"מ (להלן: "די.בי.אס"), שלא בתנאים שנקבעו בהחלטות הנ"ל. כללי 1. טענת המבקשת, בקליפת אגוז, הינה כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה וזאת משני טעמים: א. בזק מנסה לתקוף החלטה מנהלית שניתנה על ידי רשות מנהלית, אשר הסמכות הבלעדית לדון בה הינה לבית המשפט הגבוה לצדק. ב. לחלופין, יש להעביר את הדיון בתביעה לבג"צ, במסגרת שיקול הדעת הראוי שעל בית המשפט לשקול בנסיבות הענין. התביעה 2. כעולה מכתב התביעה, ביום 2.12.98 נוסדה חברת די.בי.אס. שירותי לווין (1998) בע"מ (הידועה יותר בשמה המסחרי - YES, להלן: "די.בי.אס"), על ידי חברות "בזק" (שהיתה אותה שעה חברה ממשלתית), יורוקום תקשורת בע"מ (להלן: "יורוקום"), לידן - יזום עסקים בע"מ (להלן: "לידן"), וגילת תקשורת בע"מ (להלן : "גילת"). בשלב מאוחר יותר הצטרפו כבעלות מניות חברות כלל מימון ומסחר בע"מ - PCS Professional Communication ו-Systems Ltd. בחודש אוקטובר 1999 נמכר חלק מאחזקותיהן של שתי החברות האחרונות ליורוקום וחלק אחר מן ההחזקות הועבר לחברת פועלים תקשורת אלקטרונית בע"מ (כיום, חברת פולאר תקשורת בע"מ (להלן: "פולאר")). הקמת די.בי.אס. אושרה על-ידי הממשלה ביום 20.1.99 (כנדרש בסעיף 11(א)(9) לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק החברות הממשלתיות")), לאור היותה של "בזק", באותה עת, חברה ממשלתית. ועדת השרים, שדנה בעניין הקמתה של די.בי.אס, התנתה את אישורה להקמת די.בי.אס. במגבלה על החשיפה של "בזק" בדי.בי.אס, אשר בין היתר, הוצמדה לשיעור ההחזקות בפועל של "בזק" בדי.בי.אס. לפיכך, עם גידול אחזקות "בזק" בדי.בי.אס., ובכל עת בו ביקשה "בזק", כל עוד היתה חברה ממשלתית, להשקיע כספים נוספים בדי.בי.אס., מעבר לאישורים שניתנו לה, היא נדרשה לקבל את אישור ועדת השרים, אף כי הלכה למעשה סעיף 11(א)(9) הנ"ל מתייחס אך ורק להקמת חברה על-ידי חברה ממשלתית או לרכישת מניות על-ידי חברה ממשלתית בחברה קיימת; ולפיכך, על-פי לשון החוק, לא נדרש אישור הממשלה לשם הזרמת השקעות מחברה ממשלתית לחברה אחרת, ודאי לחברה-בת - כל עוד השקעת אלה אינן מלוות ברכישת מניות. בהתאם להחלטת הממשלה, אשר תוקנה מעת לעת, מאז הקמת די.בי.אס אושר ל"בזק" (בהיותה באותה עת חברה ממשלתית) סכום חשיפה מקסימלי של 600 מיליון דולר מוכפל בשיעור האחזקות בפועל של "בזק" בדי.בי.אס (כאשר בסכום החשיפה כלולות גם השעות "בזק" בדי.בי.אס כנגד אופציות למניות). ביום 18.11.03 קטנו אחזקותיה של המדינה ב"בזק" אל מתחת ל-50%, וכתוצאה מכך חדלה "בזק" להיות חברה ממשלתית, והפכה ל"חברה מעורבת" (כהגדרתה בסעיף 1(א) לחוק החברות הממשלתיות). מאותו מועד, הוראות סעיף 11 לחוק החברות הממשלתיות (ובכלל זה הוראות סעיף 11(א)(9) לאותו החוק) אינן חלות עוד על "בזק" (כאמור בסעיף 58 לחוק החברות הממשלתיות). כיום, מחזיקה "בזק" בכ-49.8% ממניות החברה; כ-31.4% מהמניות מוחזקות על-ידי יורוקום; כ-8.1% מהמניות מוחזקות על-ידי פולאר~ כ-5.5% מהמניות מוחזקות על-ידי גילת וכ-5.1% מהמניות מוחזקות על-ידי לידן. מאז הקמתה צברה די.בי.אס הפסדים ניכרים ותזרים המזומנים מפעילותה הוא שלילי. מצב זה חייב את בעלי מניותיה, ובהם "בזק", להזרים במהלך השנים מאות מליוני שקלים לדי.בי.אס, על מנת להבטיח את פעילותה ולאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה. נוכח קשיים לקבל מימון בנקאי נוסף, ונוכח העדר השתתפות בעלי המניות האחרים במימון די.בי.אס, בשיעורים ההולמים את חלקם באחזקת המניות, החליט דירקטוריון "בזק" ביום 30.3.04 כי אין מנוס מהשקעה נוספת בדי.בי.אס בסך כ-440 מליון ₪ עד סוף שנת 2005, אשר תתבצע באופן הדרגתי בהתאם לצרכי די.בי.אס, לפי תכנית העבודה הרב-שנתית שלה, שאושרה על-ידי דירקטוריון די.בי.אס והוצגה בפני דירקטוריון "בזק" בעת מתן החלטתו, לפיה המשך ההשקעות בדי.בי.אס ייעשה בדרך של הלוואות בעלים חדשות עדיפות, ו"בזק" תקבל כתבי אופציה למניות (בהתאם להסכמי הדילול הקיימים בין בעלי המניות בדי.בי.אס). אם תזרים "בזק" לדי.בי.אס את כל הסכום האמור (440 מליון ₪), היא תהיה זכאית למניות שיביאו את החזקותיה בדי.בי.אס לכ-60.7% ו/או לכתבי אופציה למניות, שאם ימומשו יביאו את אחזקותיה לשיעור זה. הזרמת הכספים בסך כולל של 440 מליון ₪, תוארה בפירוט בתשקיף של המדינה ו"בזק" מיום 24.5.04. הפניה לשר התקשורת 3. לאור הוראות סעיף 222(א)(1) לתקנון "בזק" (הדורש קבלת אישור מהממשלה להקמת חברה ולרכישת מניות בחברה קיימת), ולאור הוראות סעיף 1.2.6 לרשיון די.בי.אס (הדורש קבלת אישור שר התקשורת לכל שינוי באחזקה של בעל זכות בדי.בי.אס), פנתה "בזק" ביום 19.8.04 אל שר התקשורת דאז להלן ("השר"), בבקשה לקבל את אישורו למימוש אופציות שבידי "בזק" (אשר כאמור עתידות היו להגדיל את אחזקותיה של "בזק" בדי.בי.אס לכ-54.75%). לטענת "בזק" היא לא ביקשה, ולא היה עליה לבקש, את אישור השר להזרמה הנוספת לדי.בי.אס. כאמור לעיל, וכי סעיפים 222(א)(1) לתקנות "בזק" ו-1.2.6 לרשיון די.בי.אס, אינם דורשים קבלת אישור השר להזרמת כספים לדי.בי.אס." בהמשך, החלה התכתבות בין הצדדים, והתקיימו דיונים בקשר עם הענין הנדון, בואכה החלטת שר התקשורת מר אהוד אולמרט לפיה המשך ההזרמה עלול להביא לפגיעה משמעותית בתחרות בתחום הבזק. כן מוסיף כב' השר כדלקמן: "על מנת לאפשר תקופת היערכות לצורך הגעה להסכמי מימון בהתאם לעקרונות שפורטו בסעיף ג' לעיל, וכצעד ביניים עד לתום חודש אפריל 2005, רשאית חב' בזק להמשיך ולהזרים סכומים מתוך חלקה, ללא הזרמה מקבילה של בעלי מניות אחרים, בנקים או גופים מוסדיים, ובלבד שיחסי ההזרמה הנדרשים כאמור יקוימו במלואם וזאת לא יאוחר מיום 30.4.05. חב' בזק או גורם מטעמה לא יעניקו ערבות לבעלי מניות לבנקים או לגופים מוסדיים מממנים, או כל התחייבות אחרת כיוצ"ב, לצורך הבטחת חלקם בהזרמה הנוספת או באשראי שיוענק לחב' יס על ידם. לקראת סוף שנת 2005 יבחנו משרדי התקשורת והאוצר את סוגיית ההזרמות, ככל שתידרשנה לשנים הבאות." ההתכתבות המשיכה, ונסיונות השכנוע לא צלחו, ובסופו של יום, שיגרה כב' שרת התקשורת דליה איציק, את החלטתה ביום 14.2.05 שחלקה האופרטיבי קובע: "לפיכך, הריני להורות כדלקמן: א.כאמור בהוראת השר, בהתייחס ליתרת הסכום (סכום מירבי של 155 מליוני ₪), חלקה של חברת בזק לא יעלה על שיעור של 55% כלומר סכום מירבי של 85.25 מליוני ₪ ("הסכום המירבי"). ב.חברת בזק תוכל להזרים עד 75% מהסכום המירבי (64 מליוני ₪) עד לתום חודש יוני 2005 (דהיינו, בזק תוכל להזרים עוד 10 מליוני ₪, מעבר לסכום שהוזרם עד עתה), ובלבד שעד מועד זה יחסי ההזרמה שנקבעו בהוראת השר יקוימו במלואם. ג.חברת בזק תוכל להזרים את יתרת הסכום המירבי (21.25 מליוני ₪) בתקופה שמיום 1.7.05 עד לתום שנת 2005, ובלבד שיחסי ההזרמה יישמרו כאמור בהוראת השר. ד.מעבר לאמור לעיל, אין כל שינוי בהוראת השר ובתנאים הקבועים בה". טענות התובעת (המשיבה) 4. בזק תוקפת את החלטת שרת התקשורת ממספר זויות שעיקרן חוסר סמכות, בטלות, חוסר סבירות יסודי, והיותה בלתי מידתית. בזק טוענת: "כי הזרמת הכספים לדי.בי.אס נחוצה לצורך קיומה של תחרות הוגנת בתחום שידורי הטלויזיה הרב ערוציים למנויים. כן תטען "בזק" כי אם תיאלץ הזרמת הכספים לדי.בי.אס את הוט להתחרות בתנאי תחרות הוגנת בתחום שידורי הטלויזיה הרב ערוציים למנויים, אין הדבר יכול להיחשב כגורם נזק כלשהו להוט". ולפיכך עותרת היא כדלקמן: "אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד לזמן את הנתבעת לדין וליתן צו הצהרתי, לפיו החלטת השר בטלה היות וניתנה בחוסר סמכות בשל כל אחד ואחד מן הטעמים שפורטו לעיל, או לחלופין, בשל חלקם". טענות המבקשת (הנתבעת) 5. בנוסף לטענת המבקשת, כאמור בפתיח להחלטתי זו, טוענת היא כי עוד טרם חקיקת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים תש"ס-2000 (להלן: "החוק"), התעוררה שאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בעניינים מינהליים , המסורים לסמכות בג"צ בהתאם להוראת סעיף 15ד' לחוק יסודי השפיטה, בציינה: "נפסק כי כאבני בוחן ישמשו הפרמטרים הבאים: האם קיימים היבטים אזרחיים לסכסוך בצד האלמנטים מהמשפט הציבורי, קיומה או העדרה של מחלוקת עובדתית המחייבת חקירה ודרישה מעמיקה ומידת הצורך בפיתוח הדין החקוק והלכות בית המשפט (ראה המחלוקת על המתודיקה בבג"צ 1921/94 יוסף סוקר נ' הועדה לבניה למגורים ולתעשיה פ"ד מח(4) 237)". החשש, שמא בסופו של יום יתברר כי בית המשפט המחוזי היה משולל סמכות בענין שלפניו, הביא לנהוג בריסון במקרים בהם קיימת סמכות מקבילה (ה"פ (י-ם) 168/98 חברת החשמל לישראל נ' רשות לשירותים ציבוריים, תק-מח 98(1) 1623). החוק, לדעת עו"ד סלובוטיצקי, פיזר את העננה בסוגיה זו, כשהוא מפנה לסעיף 5 שמגדיר את סמכותם של בתי המשפט המינהליים. כן טוענת המבקשת כי ברע"א 7591/01 פתחי אלג'עברי נ' שר האוצר ואח' תק-על 2003(2), 361 (להלן: "פרשת אלג'עברי"), נקבע כי עניינים שלא נכללו בחוק הנ"ל, אינם כלולים בו, ולפיכך ענייני הפקעה ("פרשת אלג'עברי") מסורים לסמכות הבג"צ. כך גם בענייני עבודה (ראו בר"ם 657/03 עיריית רהט ואח' נ' נסר אלפראונה ואח' תק-על 2003(1) 455). יוצא, איפוא, לדבריו של ב"כ המבקשת, כי החלטת שרי התקשרות מהווה אקט מינהלי, בהפעלת סמכות רגולטורית - מתן הוראה לגוף המפוקח, על פי סמכות השר הקבועה בחוק וברישיון. בזק בהיותה גוף מפוקח, מבקשת לתקוף את ההוראה שקיבלה, תוך העלאת טענות בדבר העדר סמכות ואי סבירות, טענות שמקומן בבג"צ, ולא בבקשת סעד הצהרתי מערכאה אזרחית. כן טוענת היא, כי אין זה ראוי להגיש תביעה כגון זו, ולבקש שבית המשפט יבדוק אם הוא בעל סמכות מקבילה אם לאו. בתשובה לטענת המשיבה, טוען ב"כ המבקשת, שאכן פרשת אלג'עברי עסקה בהפקעה, אולם ההלכה יפה לכל יתר הנושאים שאינם כלולים בתוספות לחוק. לעניין הבקשה לסילוק על הסף, "הדרך המקוצרת" על פי התקנות היא העדיפה, ומטרתה למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, שם 420). דיון תביעה "עתירת" עובדות 6. עו"ד ר' יאראק, בא-כוחה המלומד של בזק, כמומחה לתחום זה של עתירות, ער כמובן לקיומו של "החוק", ולנושאים הכלולים בתוספות לחוק. אכן סעיף 5 לחוק קובע את סוגי העתירה שיידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים: "(1) עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מינהלית); (2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן: ערעור מינהלי); (3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית)". אין אף חולק כי הנושא נשוא התביעה אינו נכלל בשלושת התוספות לחוק. לא בכדי מנתב עו"ד יאראק את הדיון לשאלת מורכבותו העובדתית של הסכסוך בין הצדדים. לדבריו, יש צורך בחקירת עדים ושמיעת מומחים, על מנת להכריע בסכסוך. דרך זו אינה יכולה להתברר, לטענתו, במסגרת עתירה לבג"צ, שכן "בזק" טוענת כי אין פגיעה בתחרות בנושא דנן, והוראות החוק הדנות בפגיעה בתחרות, שמכוחן התיימר שר התקשורת לפעול, כלל לא הסמיכוהו לטפל במקרה מסוג זה. כן מדגיש הוא כי ישנן חוות דעת כלכליות סותרות, והדברים מצויים בתחום טיפולו של הממונה על ההגבלים העסקיים, שעל החלטתו ניתן לערער בפני בית דין מיומן ומקצועי, שבפניו נפרשות בהרחבה יתרה כל המחלוקות העובדתיות ונשמעות ראיות. אין בידי לקבל טענה זו. כל עתירה נסמכת, במידה זו או אחרת, על עובדות. אולם, מקום שהמחלוקת הינה בין הפרט, או גוף מסחרי, לבין הרשות, הרי הויכוח הנטוש בין הצדדים נוטה יותר להיות מבוסס על הערכות כלכליות או משפטיות, והפן העובדתי הינו בבסיסן. בתוך כך אין, בדרך כלל, צורך בחקירת המצהירים, ופועל יוצא מכך בקביעת מהימנות הצדדים. גם אם מדובר בפרשה כלכלית סבוכה, או השתלשלות עניינים ארוכת שנים, נוהג בית המשפט הגבוה לצדק לבקש השלמת העתירה על ידי הוספת חוות דעת כלכלית. דוגמא לכך ניתן למצוא בבג"צ 60003/98 גלוב-קול בע"מ נ' שרת התקשורת ואח', תק-על 99(3), 1053 (שב"כ המשיבה עצמו ייצג שם את המשיבה). אמנם הצדדים לעתירה זו הגיעו להסכמה, לפיה ימונה מומחה שיבחן את חוות הדעת של הצדדים, אולם הפועל היוצא מאישור הסדר זה הוא, כי מקום שהסמכות לדון בנושא נשוא העתירה הינו הבג"צ, ומדובר בנושא המצריך קבלת חוות דעת כלכליות, נעשה הדבר, והבג"צ לא מוחק העתירה מן הטעם שהנושא מורכב. ב"כ המבקשת מפנה תשומת הלב לבקשת התובעת להחיש את הדיון בתביעה, עוד בטרם הוגש כתב הגנה, דבר המלמד כי אצה לה הדרך. ואולם, אם כל היעילות בקיום הליכים משפטיים במחוזותינו, ישנן מגבלות שבסדרי דין שלא ניתן לקצר הדרך. הדבר מלמד שהליך עתירה לבג"צ מתאים יותר. תביעה לסעד הצהרתי 7. טענתו השניה של ב"כ המשיבה הינה, כי מדובר בשאלה של פרשנות החוק, ופשיטא שזו ניתנת מאז ומתמיד להתברר על ידי תובענה לסעד הצהרתי, בהסתמכו על החלטתי בבש"א (י-ם) 3403/03 מדינת ישראל - מינהל הדלק - נ' פז חברת נפט בע"מ ואח', תק-מח 2004(1), 6206. אכן, שם נאמר כי ניתן לתת סעד הצהרתי בדרך של המרצת פתיחה (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, סיגא 2003, 395), שכן על פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט נוסח משולב} תשמ"ד-1984, כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך ליתן פסק דין הצהרתי. כמו כן בית משפט לא יקפוץ ידו מליתן פסק דין מצהיר, למבקש הראוי לכך, גם בנושאים כלפי כולי עלמא, ואף בזכויות in personam (ע"א 490/92 הרצל שאבי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז(3) 700), כגון בנושא של פירוש חוזה, ואין כל מניעה לתיתו גם לגבי פרשנות דבר חקיקה. דברים אלה נכונים, אולם זאת, כל עוד בית המשפט מוסמך עניינית לדון בה, מה גם שעמדה בפני שאלת מחיקת ההליך ולא דחייתו מחוסר סמכות. לפיכך אף טענה זאת יש לדחות. האם בחוק הנ"ל מתקיים הסדר שלילי? 8. ב"כ המשיבה סומך ידו על האמור בע"א 524/98 מדינת ישראל- משרד האוצר - נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(2) 145. אולם במקרה זה בית המשפט העליון קבע כי בית המשפט המחוזי לא היה רשאי ליתן צו הצהרתי לפיו מנהלי החברה יוכלו להמשיך לכהן כנושאי משרה בה בניגוד לדעתו של המפקח, הואיל והעתירה היתה מוקדמת מדי. ב"כ המשיבה טוען, כי נכון להניח שבית המשפט העליון לא היה נותן (שם) לפני עיוור מכשול, והיה מציין כי לכשתבשיל התביעה, יהא על החברה לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק. אין לקבל טענה זו, כפי שיובהר להלן. תקיפה ישירה של החלטת הרשות 9. נראה לי כי אין מקום לילך בדרכים צדדיות, כאשר דרך המלך סלולה לפני. הנה כי כן, בפתח הדיון בפני בבקשה דנן (ביום 13.3.05), הפנתי את תשומת לב הצדדים לכך, שביני לביני ניתן ביום 10.3.05 פסק דין ברע"א 5664/04 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' יואב בן גרא, כמנהל עזבון המנוחה שרה לוי ז"ל (טרם פורסם) (כב' השופט א' גרוניס בהסכמת כב' הנשיא א' ברק וכב' השופט ס' ג'ובראן), (להלן: בעניין בן גרא"). באי כח הצדדים, בכשרונם כי רב, למדו את פסק הדין תוך טיעוניהם, והתייחסו אליו, איש איש לשיטתו. בעניין בן גרא, הנ"ל, הגיש מנהל העזבון תביעה לקבלת הקרקע שהופקעה בזמנו (1957) מהמנוחה (הנמצאת בחוות פי גלילות), לאחר שייעוד הקרקע שונה, וכן ביקש להצהיר כי לנוכח ביטול עילת ההפקעה, ההפקעה בטלה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' גרסטל) קבע כי השאלה העומדת בפניו לדיון הינה "האם אכן המטרה הציבורית שלשמה הופקעו המקרקעין, חדלה להתקיים". בית המשפט סוקר את 'הלכת קרסיק' (בג"צ 2390/96 יהודית קרסיק נ' מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625), שם קבע הנשיא א' ברק כי אם המטרה הציבורית להפקעה חדלה להתקיים, יש להחזיר הקרקע לבעליה. כן התייחס בית המשפט המחוזי לעניין אלג'עברי, הנ"ל, ולהלכת "סוקר" (בג"צ 1921/94 יוסף סוקר נ' הוועדה לבניה ולמגורים ולתעשיה מחוז י-ם, פ"ד מח(4) 237), שם נקבע, כי ככלל, תובענות על בטלות החלטות בענייני תכנון ובניה בשל אי חוקיות שנתגלתה בהן, תידונה בבית המשפט האזרחי, אלא אם כן קיימים נימוקים המצדיקים פניה לבג"צ. הלכה זו נקבעה בטרם חוקק החוק. בית המשפט המחוזי קבע כי בסמכותו לדון בתביעה, ונימק זאת כדלקמן: "ראשית, מדובר במחלוקת הטעונה בירור עובדתי, שמיעת עדים והבאת ראיות, וזאת אף אליבא דמשיבים עצמם (סע' 11 לתגובה המקדמית). כאמור, בג"צ אינו מהווה הערכאה המתאימה לבירור מחלוקת עובדתית; שנית, מדובר במחלוקת אזרחית בין הצדדים בנוגע לבעלות במקרקעין נשוא התביעה; ושלישית, מדובר בשאלה משפטית שנידונה בהרחבה בעניין קרסיק, ובהחלט קיימת תשתית משפטית ראויה לדון במסגרת בית המשפט האזרחי בהסתמך על ההלכות שהוציא בג"צ תחת ידיו". בית המשפט המחוזי מפנה לפסיקתו בה"פ 1144/02 גומברג נ' מועצה מקומית גדרה, (טרם פורסם), שם קבע: "סיכומו של דבר: בית המשפט זה הוא בעל סמכות עניינית מקבילה לדון בתובענה, והדרך הפרוצדורלית של המרצת פתיחה היא הדרך ההולמת לבירורה של תובענה ממין זה (לסמכותם המקבילה של בתי המשפט האזרחיים ראו: א' גורן ומ' ד' בירהנק בית-המשפט לעניינים מינהליים משפט וממשל ד (תשנ"ז) 243, 258). מאליו מובן, כי אין בדברים אלו כדי לגרוע מסמכותו של בג"ץ לדון בתובענות מסוג זה, כפי שאכן הוא דן בהן לא אחת, שהרי סמכותו של בג"ץ המעוגנת בחוק יסוד: השפיטה - היא הסמכות המקורית - לעולם קיימת, ואין בכוחם של דברי חקיקה "רגילים" - בין מוקדמים לחוק היסוד ובין מאוחרים לו - לפגוע בה (בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פד"י נו(5) 950, 953). בה בעת, לנוכח המגמה בדבר העברתם של עניינים שונים שנידונו בעבר באופן מסורתי בב"ץ אל בתי המשפט האזרחיים (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (תשס"ג, מהדורה שביעית) בעמ' 618) וכל עוד לא תוקן חוק בתי משפט לעניינים מינהליים - מן הראוי שבית משפט זה (שהוא, כידוע, בעל הסמכות השיורית) לא ימשוך ידיו מהתובענה, ובפרט כאשר הוא גם בית המשפט המוסמך על-פי פקודת הקרקעות לדון בעניינים ספציפיים הקשורים בהליכי הפקעה על-פי אותה פקודה (גם אם אין הליכים אלה רלוונטיים במקרה דנן)". בית המשפט העליון, בעניין בן גרא הנ"ל, קיבל את ערעור המדינה. כב' השופט א' גרוניס, לאחר שסקר את נושא ההפקעה, מציין: "בהיותו של מעשה ההפקעה פעולה שלטונית מבוהקת, ובהעדרו של הסדר מיוחד לתקיפת הפעולה השלטונית, נדונה בעבר תקיפתן הישירה של הפקעות על פי שני ההסדרים הנזכרים בפני בית המשפט הגבוה לצדק". ובהמשך: "עם חקיקתו של חוק בתי משפט מינהליים, נפתחה הדרך לפעול באופן שיטתי ומסודר על מנת להקנות סמכות מקבילה לבתי משפט אלה בעניינים בהם הייתה נתונה סמכות ייחודית בידי בג"ץ (יש לזכור כי הליכה בדרך שהיתווה חוק בתי המשפט מינהליים אינה מביאה לשלילת סמכותו של בג"ץ אלא נוצר מצב של סמכות מקבילה: בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 953 ). כמובן, שמבחינה עקרונית עדיף המסלול שסלל חוק בתי המשפט מינהליים על פני המסלול השיפוטי להכרה בסמכות המקבילה. יש להזכיר כי עתה מונחת בפני הכנסת הצעת חוק שתביא להרחבה נוספת בסמכותם של בתי המשפט לעניינים מינהליים (הצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 8), התשס"ד - 2004. ה"ח הממשלה 77, עמ' 298; ההצעה עברה קריאה ראשונה ביום 19.1.04). נחזור עתה למקרה הנוכחי ונראה כי מכל בחינה אין מקום לקבל, כי לעת הזו רשאי בית המשפט המחוזי לדון במקרים דוגמת זה שבא בפניו". וכן: "המסקנה אליה הגענו היא, כי הסמכות לדון בהשגות על חוקיותן של הפקעות מכוח פקודת הקרקעות נתונה לסמכותו של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ואין היא נתונה לסמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי. זאת, הן כאשר נטען כי החלטת ההפקעה המקורית הינה בלתי חוקית מלכתחילה (סוג התקיפה הראשון), והן כאשר עוסקת ההשגה בנסיבות אשר אירעו לאחר קבלת ההחלטה המקורית (סוג התקיפה השני). יצוין, כי הכרעתנו זו מתייחסת לנסיבות בהן ההליך בפני הערכאה הדיונית תלוי ועומד ואף אינו מצוי בשלב מתקדם. אפשר,ש השיקולים ביחס להליכים אשר הסתיימו במתן פסק דין או אשר נמצאים בשלבים מתקדמים, יהיו שונים. מן האמור לעיל עולה, כי שגה בית המשפט קמא משדחה את טענת חוסר הסמכות העניינית אשר הועלתה על ידי המינהל". כב' הנשיא ברק הסכים לתוצאה אליה הגיע כב' השופט גרוניס, בעיקר משיקולים מעשיים, המשקפים לדבריו את "תקופת הביניים" הנורמטיבית בה אנו נמצאים, בציינו: "כך, עילת התובענה אינה תקיפה ישירה של חוקיות ההפקעה. היא נושאת אופי "אזרחי". ניהולה יחייב בירור עובדתי. ההלכה המשפטית בנושא ברורה. נוכח כל זאת הנני סבור כי ניתן היה עקרונית להכיר בסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בפקיעת ההפקעה. למרות זאת, באתי אף אני למסקנה, שלעת הזו נכון להתמיד עם הגישה שנקטנו בפרשת אלג'עברי, ולהותיר את הסמכות הבלעדית לדון בטענות מן הסוג שמעלה המשיב בבית המשפט הגבוה לצדק. הטעם לכך הוא, שהמסלול הראוי כיום לקביעת הסמכות העניינית בתובענות שנושאן הפקעה על-פי פקודת הקרקעות מצוי בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000. נוכח קיומו של החוק ובהתחשב בשנותיו הספורות, אין זה רצוי שבית המשפט יקבע כעת הלכות החורגות מתחום חלותו. לשם כך יש לקבוע את ההוראות המתאימות בחוק עצמו". דברים אלה יפים לעניין החלטת שרת התקשורת, קא עסקינן, שהוא במובהק בגדר פעולה שלטונית. דחיית התובענה או העברתה לבית משפט מוסמך 10. המבקשת עותרת לדחיית התביעה על הסף. אכן, התוצאה הנובעת מכך הינה שקבלתה יוצרת מעשה בית דין, מה שאין כן במחיקה. (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, תשנ"א - 1991, 306). תקנה 101 (א) לתקנות קובעת: "בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1)... (2) חוסר סמכות (3)...". ואולם בס"ק (ב) נקבע: "לא ייעתר בית המשפט או הרשם לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את העניין לבית משפט או לבית דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט". אכן, זו בקשתה החלופית של המבקשת ולבקשה זו אני נענה. התוצאה היא, איפוא, שיש להעביר את התובענה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בשולי ההחלטה אציין, כי הואיל והתוצאה הינה, כאמור, העברת התביעה לפתחו של בג"ץ, סברתי כי מן הראוי, שזו תנתן על ידי בכובעי כשופט. סיבה נוספת לכך, הינה שערעור (אם יוגש) על החלטה הדוחה על הסף תובענה הינו ערעור בזכות (כך גם ערעור על החלטת רשם), ולאור הבקשה שהוגשה ע"י המשיבה ל"זירוז והחשת הדיון", מן הראוי לאפשר לה "לקצר הדרך" בתקווה שאין זו דרך קפנדרייה. המשיבה תישא בהוצאות הבקשה ושכ"ט עורך דין (כולל) בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. קרקעותהפקעה