השופט י' עמית: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 708-09-07 (כב' הנשיאה ה' גרסטל) מיום 28.2.2010, לפיו נמחק על הסף חלק מתביעה שהגישה המערערת (להלן: ויינברג) כנגד המשיבה (להלן: הוועדה המקומית) לקבלת פיצויים בגין הפקעת חלקה שבבעלותה. תמצית העובדות 2. ויינברג היא הבעלים של חלקה 195 בגוש 6523, ששטחה 848 מ"ר, המצויה בהרצליה (להלן: החלקה). את החלקה ירשה ויינברג מאמה, הרייט דיוויס ז"ל (להלן: דיוויס), שהייתה התובעת המקורית בתיק שהתנהל בפני בית משפט קמא. לאחר פטירתה של דיוויס בשנת 2007, נכנסה ויינברג בנעליה בהליך שלפנינו. 3. בעבר, חלה על החלקה תוכנית הר253/א', שפורסמה ביום 8.6.1961. ביום 24.11.1994 פורסמה תוכנית הר1645/א' (להלן: התוכנית הפוגעת), המשנה את ייעוד החלקה מאזור חקלאי ב' לדרך (כביש נתיבי איילון, מערבית למסילת הרכבת תל-אביב חיפה). 4. עוד בטרם אושרה ופורסמה התוכנית, ניהלה דיוויס מגעים עם נתיבי איילון למכירת החלקה שבבעלותה, ולאחר שהתוכנית אושרה חודש המשא ומתן בין הצדדים, עד שביום 9.2.1995 הודיעה נתיבי איילון כי אינה נכונה לשלם את הסכום אותו דרשה דיוויס (ו/4). בשנים שלאחר מכן, הוסיפה דיוויס ופנתה אל נתיבי איילון בכתב, בבקשה להסדיר את זכויותיה בחלקה או לשלם לה פיצוי. ביום 30.11.2000 פורסם צו הפקעה של כ-516 מ"ר מתוך החלקה לפי סעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), ולפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה). ביום 21.2.2001 פנתה דיוויס לנתיבי איילון בבקשה להפקיע את החלקה בשלמותה, באשר ההפקעה החלקית הותירה בידיה חלק קטן מהחלקה שלא ניתן לעשות בו שימוש. ביום 10.7.2001, הציעה נתיבי איילון לדיוויס 100,000 ₪ בעבור רכישת מלוא הזכויות בחלקה, כולל השטח שלא הופקע, הצעה שנדחתה על ידי דיוויס. השתלשלות ההליכים בבית משפט קמא 5. ביום 4.3.2002 הגישה דיוויס תביעה על סך 50,000$ לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו כנגד הוועדה המקומית. בכתב ההגנה טענה הוועדה המקומית כי עליה לפצות את ויינברג אך ורק בעבור שטח של 437 מ"ר, לפי החישוב הבא: מתוך 848 מ"ר (שטח החלקה הכולל), מותר להפקיע ללא פיצוי 339 מ"ר (40%). מתוכם, הופקעו בעבר 260 מ"ר לצורך קו דלק, כך שנותרה לוועדה המקומית הזכות להפקיע ללא תמורה 79 מ"ר נוספים. ההפקעה הנוכחית היא של 516 מ"ר, ובהפחתת 79 מ"ר הנ"ל, חייבת הוועדה המקומית לפצות בגין 437 מ"ר בלבד. לכתב ההגנה צורפה חוות דעתו של השמאי מאיר צור (להלן: חוות הדעת הראשונה), אשר קבעה כי שווי החלקה נכון ליום 30.1.2001 הוא 116 ₪ למ"ר כולל ירידת ערך החלקה, כלשונו (ההדגשה הוספה - י"ע): "א. שווי החלקה הנדונה ליום הקובע של 30.1.01 (60 יום לאחר פרסום ההפקעה) סביר שיהיה כ-116 ₪ למ"ר. ב. יש לפצות בהתאם לשטח החלקה המופקע ו/או במו"מ לשטח הרשום של החלקה ובניכוי פיצויים ששולמו בגין הנחת צנרות קוי הדלק, באם שולמו. ג. השווי הנקוב בשומה הינו בגין כל הזכויות בחלקה כולל ירידת ערך, באם קיימת מאזור חקלאי ב' לדרך." 6. לאחר הגשת התביעה, שילמה הוועדה המקומית לדיוויס פיצויי הפקעה בגין 437 מ"ר (להלן: הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת), לפי 120 ₪ למ"ר נכון לתאריך 30.12.2000 בצירוף הצמדה וריבית לפי החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964. בטרם התשלום, העבירה הוועדה המקומית תחשיב פיצויי הפקעה שערכה נתיבי איילון בסך ברוטו של 59,244 ₪. בתחשיב צוין מפורשות כי הפיצוי משולם "לפי גובה קרקע בייעוד קודם לפני אישור הר/1645 ר'", ולאחריו הועבר שיק בסך 51,007 ₪ (סכום התחשיב פחות ניכוי מס שבח). 7. בטרם החלה שמיעת הראיות בתיק נודע לדיוויס כי בעלי חלקה סמוכה זכו בפסק דין בפיצויי הפקעה בסך 95,000$ עבור שטח של כ-650 מ"ר (ה"פ (מחוזי ת"א) 588/02 עיריית הרצליה נ' גטניו (לא פורסם, 20.10.2003); הערעור על החלטה זו נמחק בהמלצת בית המשפט העליון - ע"א 61/04 עיריית הרצליה נ' גטניו (לא פורסם, 20.6.2004)). לאור זאת, ביקשה דיוויס לתקן את סכום התביעה כך שיועלה מ-50,000$ ל-150,000$. בקשתה נדחתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי, אך החלטתו נהפכה בערעור מיום 22.5.2005 וסכום התביעה תוקן בהתאם. 8. ביום 7.8.2005 הגישה הוועדה המקומית כתב הגנה מתוקן, בו טענה לראשונה כי יש לחשב את פיצויי ההפקעה לפי שווי החלקה בייעודה בעת פרסום צו ההפקעה, קרי, על פי ייעוד דרך. לטענת הוועדה, על פי סעיף 197 לחוק היה על דיוויס להגיש תביעה לירידת ערך בגין שינוי ייעוד החלקה בתוך 3 שנים מיום כניסת התוכנית לתוקף, מועד שכבר חלף. לשיטתה, וכפי שהבהיר השמאי צור מטעמה בחוות דעת מעודכנת, השווי של 116 ₪ למ"ר הנקוב בחוות דעתו הראשונה כולל את שני המרכיבים הבאים: 104.4 למ"ר בגין ירידת ערך עקב שינוי הייעוד מחקלאי ב' לדרך ו-11.6 למ"ר בגין פיצויי הפקעה. לשיטה זו, הפיצוי המגיע לדיוויס נמוך משמעותית אף מהסכום שכבר שולם בגדר הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת. 9. ביום 10.4.2006, פנתה דיוויס לשר הפנים בבקשה להארכת מועד להגשת תביעה בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק. לטענתה, היא נמנעה מהגשת התביעה בתוך המועד של שלוש שנים, מאחר שניהלה משא ומתן מול הוועדה המקומית. הוועדה המקומית התנגדה להארכת המועד בטענה שדיוויס לא דרשה מעולם פיצוי בגין שינוי הייעוד של החלקה. שר הפנים דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 10.7.2007 (להלן: החלטת שר הפנים) ועתירה שהגישה דיוויס כנגד החלטתו נדחתה (בג"ץ 6951/07 עיזבון המנוחה הרייט דיוויס נ' שר הפנים (לא פורסם, 17.9.2009) (להלן: פסק דין בג"ץ)). 10. ביני לביני הועברה התביעה לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 10.11.2009 הגישה הוועדה המקומית בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה כי פסק דין בג"ץ סתם את הגולל על זכותה של ויינברג לקבל פיצוי על פי ייעוד הקרקע במועד כניסתה של התוכנית הפוגעת לתוקף, ומאחר שכבר שולם כל שווי החלקה בייעודה הנוכחי כדרך, התביעה אינה מגלה עילה. 11. בהחלטתו מיום 28.2.2010 קיבל בית משפט קמא את בקשתה של הוועדה המקומית, בקובעו כי היה על ויינברג להגיש בשעתו תביעה נפרדת לפיצוי בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק. משכך, הורה בית המשפט למחוק מכתב התביעה כל טענה של ויינברג בנוגע לפיצויי הפקעה המחושבים לפי הייעוד החקלאי של החלקה. מאחר שהסכום שנותר במחלוקת בין הצדדים לגבי גובה פיצויי ההפקעה על פי הייעוד כדרך הוא זניח, ויינברג קיבלה את המלצת בית המשפט למחוק את יתרת התובענה תוך שמירת טענותיה, ומכאן הערעור בזכות שלפנינו. טענות הצדדים 12. ויינברג טוענת כי בקשת הוועדה המקומית לסילוק על הסף נעשתה בשיהוי כבד וכי פסק דין בג"ץ אינו מהווה מעשה בית דין שכן הוא נסב אך ורק על סוגיית הארכת המועד להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק. לגופו של עניין, טוענת ויינברג כי שטחה הכולל של החלקה הוא 848 מ"ר, מתוכם הופקעו רק 516 מ"ר, כך שיתרת החלקה נותרה כסרח עודף. על כן, היא זכאית ל"הגנת היתרה" הקבועה בסעיף 190(א)(1) סיפא לחוק, ואשר ניתן להעלותה, במקרים מתאימים, גם במועד ההפקעה. לעומתה, הוועדה המקומית סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא. דיון והכרעה 13. הנושא המרכזי הצריך לענייננו הוא הסוגיה אם רשאית ויינברג, במסגרת תביעתה לפיצויי הפקעה, לתבוע גם בגין ירידת ערך הנובעת מתוכנית שקדמה למועד ההפקעה, ואשר בגינה יכולה הייתה להגיש תביעה לפי סעיף 197 לחוק. טרם נידרש לשאלה זו, אסלק מעל דרכי טענות סף שהועלו על ידי ויינברג. איני רואה ממש בטענה לשיהוי בהגשת הבקשה לסילוק על הסף. הוועדה המקומית העלתה את הטענה כי ויינברג לא זכאית לפיצוי בגין ירידת ערך כבר בכתב ההגנה המתוקן, והבקשה לסילוק על הסף הוגשה סמוך לאחר שמוצה ההליך המשפטי לפי סעיף 197 לחוק. מכל מקום, וכפי שציין בית משפט קמא, כאשר הכרעה בהליך אחר מייתרת מחלוקת, אין טעם להמשיך להתדיין באותה מחלוקת. 14. אשר לטענת מעשה בית דין. פסק דינו של בג"ץ קבע כהאי לישנא (הדגשה הוספה - י"ע): "לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת המשיב שלא להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצוי בגין פגיעה מתכנית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ולפיכך דין העתירה להידחות. אין בהחלטתנו זו כדי להשפיע על ההליך התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לעניין הפיצויים בגין ההפקעה. העתירה נדחית." ויינברג ביקשה להסיק מהסיפא להחלטה, כי אין בפסק דין בג"ץ כדי לחסום את דרכה לתבוע בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק, בהסתמך על טענות נוספות שהעלתה, כמו השתק, מניעות, הפליה, חוסר תום לב, ועוד. דין טענתה של ויינברג להידחות. בג"ץ הבהיר כי אין בפסק דינו לחסום את דרכה של ויינברג "לעניין הפיצויים בגין ההפקעה", להבדיל מירידת ערך. מכל מקום, טענותיה של ויינברג בקשר לעיכוב בהגשת התביעה לפי סעיף 197, הועלו - או היו צריכות להיות מועלות - הן בפני שר הפנים והן בעתירתה לבג"ץ. טענות אלה, כמו טענת ההפליה, נדונו לגופן ונדחו ואין מקום לפתוח את הנושא פעם נוספת בכל הקשור למסלול התביעה לפי סעיף 197 לחוק. משסילקנו טענות אלה מעל דרכנו, נפנה לטענתה המרכזית של ויינברג. הגנת יתרת המגרש לפי סעיף 190(א)(1) לחוק כחריג להלכת הפיצוי הדו-שלבי 15. מקום בו ההפקעה נעשית מכוח חוק התכנון והבנייה, הפיצויים מוענקים בשני שלבים שכל אחד מהם מקנה עילת תביעה עצמאית: בשלב הראשון, ניתן לתבוע מהוועדה המקומית פיצוי לפי סעיף 197 לחוק בגין ירידת ערך הכרוכה באישור התוכנית (להלן: שלב התוכנית). בשלב השני, ניתן לתבוע בבית המשפט המחוזי פיצוי בגין נטילת הקרקע בפועל (להלן: שלב ההפקעה) (ע"א 6539/09 הוועדה המקומית לתו"ב "לב הגליל" נ' כרמל מוחמד נסאר פסקה 19 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (לא פורסם, 4.4.2012) (להלן: עניין לב הגליל); ע"א 9749/03 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה קרית אתא נ' יורם אליהו, פסקה 8 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (לא פורסם, 22.8.2007)). 16. סעיף 197 לחוק קובע כי תביעה לפיצויים עבור פגיעה בשלב התוכנית כפופה לתקופת התיישנות מיוחדת, בת שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התוכנית. על סעיף זה נמתחה ביקורת, מאחר שקביעת תקופת התיישנות קצרה בת שלוש שנים בלבד, עשויה להביא לכך שהנפקע יפסיד את חלק הארי משווי הקרקע המופקעת, באם איחר את המועד להגיש תביעה בגין ירידת הערך בשלב הראשון. לדעת המבקרים, הסמכות שניתנה לשר הפנים לפי סעיף 197(ב), להאריך את המועד להגשת התביעה גם לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, מהווה פתרון חלקי בלבד לבעיה האמורה (חנוך דגן קניין על פרשת דרכים 174 (2005)). פתח הצלה חלופי ניתן לנפקע מכוח "הגנת היתרה", ועל כך נעמוד להלן. 17. סעיף 190(א)(1) סיפא לחוק קובע כי "לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש". דהיינו, הרשות המפקיעה נדרשת לבחור בין הפקעת החלקה בשלמותה ותשלום פיצויים עבור כל החלקה, לבין ויתור על ההפקעה. הטענה לפיה שווי יתרת המגרש נפגע בעקבות ההפקעה החלקית וכי יש לפעול לפי סעיף 190(א)(1) סיפא, מכונה "הגנת היתרה". 18. ניתן להצביע על מספר שלבים בהתפתחות "הגנת היתרה". בשלב הראשון, ניתן היה לטעון להגנה זו רק כאשר שווי היתרה נפגע עקב מעשה ההפקעה ולא בעקבות התוכנית (ע"א 5735/93 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה (לא פורסם, 1.4.1996)). על הלכה זו נמתחה ביקורת מן הטעם שהיא מרוקנת מתוכן את "הגנת היתרה", שהרי הפגיעה הנגרמת ליתרת המגרש נובעת במקורה תמיד מהתוכנית המייעדת את המקרקעין להפקעה. נטען כי "הגנת היתרה" עניינה בפגיעה אחת בלתי ניתנת לחלוקה, ועל כן יש לאפשר תביעת פיצוי באמצעות הגנה זו, בין אם הפגיעה התרחשה בשלב ההפקעה ובין אם התרחשה בשלב התוכנית (דפנה לוינסון זמיר "על מותה של ההגנה מפני פגיעה חמורה עקב הפקעה חלקית" משפטים ל 377, 380 (2000)). 19. בשלב השני שונתה ההלכה בעע"מ 1975/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כרמיאל נ' רובינשטיין, פ"ד נו(6) 638 (2002) (להלן: הלכת רובינשטיין) ונקבע כי ניתן להעלות את "הגנת היתרה" גם כאשר שווי היתרה נפגע עקב פרסום התוכנית. נקבע כי ככלל, על הנפקע להעלות את "הגנת היתרה" כבר בשלב הפקדת התוכנית ובמסגרת ההתנגדויות לה. עם זאת, נוכח חשיבותה של זכות הקניין; מאחר שבמקרים רבים בעל המקרקעין אינו יודע בשלב הפקדת התוכנית על כך שהמקרקעין שבבעלותו מיועדים להפקעה; ונוכח תקופת ההתיישנות הקצרה של שלוש שנים - על רקע כל אלה, נקבע כי ניתן להעלות את "הגנת היתרה" גם בשלב ההפקעה. זאת, למעט במקרים בהם מוכח כי בעל המקרקעין התעלם ביודעין מהתוכנית, נהג בחוסר תום לב, או שעקב השיהוי בהעלאת ההגנה של יתרת החלקה נפגע אינטרס הסתמכות מבוסס. הלכת רובינשטיין מאפשרת אפוא לעקוף באמצעות "הגנת היתרה" את תקופת ההתיישנות של שלוש שנים הקבועה בסעיף 197 לחוק. ודוק: הלכת רובינשטיין התייחסה ל"הגנת היתרה" בגין החלק אותו לא הפקיעה הרשות מלכתחילה מבלי להתייחס לשאלה מה דינו של החלק המיועד מלכתחילה להפקעה על פי התכנית. השאלה היא, האם גם לגבי חלק זה, זכאי הנפקע לפיצוי הכולל גם את הפגיעה בגין ירידת הערך שנגרמה בשלב התכנית. 20. השלב השלישי בהתפתחות ההלכה נעשה לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בפסק דין לב הגליל. שם הועלתה טענה לפי סעיף 190(א)(1) בשלב ההפקעה, ובית המשפט המחוזי קבע כי חלים הטעמים המצדיקים את העלאת "הגנת היתרה" גם בשלב זה. על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון. נקבע כי בנתוני המקרה, "הגנת היתרה" לא חלה, מאחר שעל פי חוות דעת השמאי ניתן ללמוד כי ערך יתרת החלקה עלה לאחר שינוי הייעוד. משכך, ומשלא הגיש בעל הקרקע תביעה לפי סעיף 197 לחוק בגין הפגיעה בשלב התכנית, הפיצוי שניתן לבעל המקרקעין בגין השטח שיועד בתכנית להפקעה, נקבע אך ורק על פי הפגיעה בשלב ההפקעה. למרות התוצאה הקונקרטית של פסק הדין, דן בית המשפט בשאלת היקף הפיצוי במקרה בו חלה "הגנת היתרה": האם יש לפצות במצב כזה את הנפקע גם בגין ירידת הערך שנגרמה בשלב התוכנית לחלק שיועד להפקעה מלכתחילה? השופטת ארבל השיבה על כך בחיוב (פס' 23 לפסק דינה, ההדגשות הוספו - י"ע): "לכאורה פיצוי בגין פגיעה כזו היה על בעל המקרקעין לתבוע במסגרת תקופת ההתיישנות שחלה על סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, דהיינו שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התוכנית. תשובה חיובית לשאלה האמורה משמעה עקיפת תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה באמצעות העלאת 'הגנת יתרת המגרש' בשלב ההפקעה בפועל. למרות זאת, סבורני כי ראוי לתת לבעל המקרקעין פיצוי מלא במקרה בו מתקבלת ההגנה, וזאת גם בגין הפגיעה שנגרמה לחלק שהופקע כבר בגין התוכנית שייעדה אותו להפקעה. [...] עם זאת אעיר כי לטעמי אם לא מתקבלת ההגנה, הרי שאין לאפשר פיצוי בגין החלק שהופקע לפי סעיף 197 אם תביעה זו התיישנה לפי הסעיף ולא ניתנה הארכה להגשתה על ידי שר הפנים." 21. את מסקנתה זו נימקה השופטת ארבל במספר טעמים. ראשית, סעיף 190(א)(1) סיפא מציב בפני הרשות את הברירה לבטל את ההפקעה או לשלם פיצוי עבור כל השטח. במקרה בו בוחרת הרשות להימנע מההפקעה, התובע מקבל את מלוא שווי החלקה (ההנחה היא כי ביטול ההפקעה מביא מיניה וביה גם לביטול שינוי הייעוד בתכנית - י"ע), ואין הצדקה כי מצבו של התובע יהיה גרוע יותר אם הרשות בוחרת בהפקעת כל המגרש. שנית, בשל מעמדה של זכות הקניין לצד הביקורת על תקופת ההתיישנות הקצרה שקובע סעיף 197 והעדר חובה בחוק למתן הודעה אישית לבעלי המקרקעין העתידים להיפגע מהתוכנית. שלישית, מאחר שהשיקולים ששוקל בית המשפט כאשר הוא מתיר להעלות את "הגנת היתרה" בשלב ההפקעה, דומים, גם אם לא זהים, לשיקולי שר הפנים כאשר הוא נצרך להחליט אם לעשות שימוש בסמכותו להארכת תקופת ההתיישנות בגין תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק. 22. השופט הנדל הצטרף לעמדתה של השופטת ארבל והוסיף מספר הנמקות משלו: ראשית, המסקנה עולה בקנה אחד עם הרציונל של הלכת רובינשטיין להקל עם הנפקע. שנית, קבלת "הגנת היתרה" משמעה שהרשות הייתה צריכה מלכתחילה להפקיע את הקרקע כולה ולא "לפצל אותה" כך שחלקה האחד יופקע והאחר יוותר לבעלים. לפיכך, אין זה סביר לשוב בשלב הפיצוי ו"לפצל" את תביעת הפיצויים לשני חלקים נפרדים - החלק שכבר הופקע והחלק שהפקעתו "נכפתה" על הרשות בשל "הגנת היתרה". לבסוף, השופט הנדל סבור כי "הגנת היתרה" היא זכות גברא, זכות אישית המוקנית לבעל הקרקע, ומאפשרת לו לתבוע תביעה אחת ומאוחדת החוסה תחת כנפי הלכת רובינשטיין. בדרך זו זכאי הנפקע לתבוע פיצויים בשלב ההפקעה גם בגין ירידת הערך שנגרמה בשלב התוכנית, עבור כל המגרש, כולל החלק שהופקע מלכתחילה. 23. ומהתם להכא. התוכנית הפוגעת שינתה 516 מ"ר מתוך החלקה לייעוד דרך, ו-332 מ"ר נותרו בייעוד חקלאי ב'. נוכח פסק דינו של בג"ץ, הרי שהדיון לעניין סעיף 197 מוצה. עם זאת, נוכח הלכת לב הגליל הרי שאם ויינברג תשכנע את בית המשפט כי עומדת לה "הגנת היתרה", וכי אין מניעה על פי הלכת רובינשטיין מלהכיר בהגנה זו למרות שהועלתה בשלב ההפקעה, ייתכן כי תהא זכאית לפיצוי בגין ירידת ערך של החלקה כולה. במצב דברים זה, לא היה מקום לסלק על הסף את תביעתה לגבי רכיב הפיצוי בגין ירידת הערך (ואציין כי הלכת לב הגליל ניתנה לאחר פסק הדין). 24. לא מצאתי ממש בטענת הוועדה המקומית כי ויינברג מנועה מלטעון ל"הגנת היתרה", משום שלא העלתה טענה לפי סעיף 190(א)(1) בשלבים קודמים של ההליך. ראשית, הטענה כי יתרת החלקה נותרה ככלי אין חפץ בו, הועלתה כבר בתכתובת בין דיוויס לוועדה המקומית. שנית, הטענה אמנם הועלתה בתשובה לבקשה לסילוק על הסף, אך יש לזכור כי הייתה זו הוועדה שהעלתה במפתיע את הטענה כי ויינברג החמיצה את המועד לתבוע בגין ירידת ערך, לאחר שבהערכת השמאי מטעמה כללה פיצוי גם בגין ירידת ערך ובהתאם לכך אף שילמה את סכום הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת. אף ייתכן שניתן לראות בכך הודאת בעל דין או שמא יש בכך ליצור טענת מניעות והשתק כלפי הוועדה במסגרת המסלול של "הגנת היתרה" (להבדיל מהמסלול של תביעה לפי סעיף 197 לחוק בשל מעשה בי"ד לאור פסק דין בג"ץ). אף אין ממש בטענת הוועדה כי פסק דינו של בג"ץ מהווה לעניין זה מעשה בית דין, באשר טענת "הגנת היתרה" לא הועלתה בעתירה או בפני שר הפנים. סוף דבר 25. אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן אם עומדת לויינברג, בנסיבות דנן, טענת "הגנת היתרה" לפי סעיף 190(א)(1) לחוק על מלוא נפקויותיה לפי הלכת לב הגליל. בנסיבות העניין, ומאחר שהלכת לב הגליל ניתנה לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט קמא, איני רואה ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט המשנָה לנשיא: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט קרקעותהפקעה