השופטת ד' דורנר: 1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על-פיו חוייבה המערערת (המשיבה שכנגד) (להלן: המדינה) לשלם למשיבים (המערערים שכנגד) פיצויים בסך 55,500 אלף ש"ח. כן היא חוייבה בתשלום שכר טירחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח. הפיצוי נפסק בגין הפקעת אדמה בבעלות המשיבים מכוח הוראות פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 (להלן: הפקודה) 2. ואלה עובדות העניין: בשנת 1959 רכשו המשיבים אדמה חקלאית בשטח 10,791 מ"ר ליד מזכרת בתיה, ונטעו עליה פרדס. בשנת 1965 הופקעה מחצית השטח הנ"ל לצורך סלילת כביש עקרון-קובייבה. הכביש שנסלל חצה את פרדס המשיבים והיה צורך, על-כן, לעקור את העצים במרבית שטח הפרדס. על פי סעיף 7 לפקודה זכאי בעל מקרקעין לפיצוי עבור השטח שמעל לרבע שטח החלקה ממנה נלקח. יחד עם זאת, שר העבודה מוסמך, על-פי שיקול- דעתו, לצוות על תשלום חסד גם עבור חלק זה מתוך התחשבות בנסיבות העניין. כמו כן זכאי הבעלים לפיצוי עבור המחוברים לקרקע (עצים, בניינים) בכל השטח שהופקע לרבות השטח שהמדינה פטורה לשלם עבורו פיצויים (ע"א 9/86 ווין נ' מדינת ישראל , פ"ד מב (4) 719,713). מחלקת העבודות הציבוריות (מע"צ) ביקשה ממחלקת הפיתוח במשרד החקלאות להעריך את הנזק. ע' זיידמן, קצין הפיתוח הראשי במשרד החקלאות, קבע כי סלילת הכביש "מוציאה את הפרדס כולו מכלל יחידה כלכלית". הוא חיווה דעתו כי המשיבים זכאים לפיצוי בסך 56,619 ש"ח עבור הפרדס כולו בשטח 10,781 מ"ר. בפברואר 1966 שולמו למשיבים פיצויים בסכום הנ"ל. במכתב שצורף להוראת התשלום נאמר כי הפיצוי משולם עבור עקירת פרדס על-סמך חוות-דעת קצין הפיתוח הראשי במשרד החקלאות. אף בטופס תעודת השיחרור עליה נדרשו המשיבים לחתום, נכתב כי מאשרים הם קבלת הסכום הנ"ל "בעד עקירת עצים". בשנים 1969-1972 הופקע דונם נוסף מאדמת המשיבים. בגין הפקעות אלה לא שולמו להם פיצויים, ולהוציא הקטע שהיה דרוש לסלילת הכביש בשנת 1965 לא נתפסה חזקה בשטח המופקע. בשנת 1984 ביקשה מע"צ לתפוס חזקה בחלק נוסף של השטח שהופקע. המשיבים ביקשו לפצותם בגין תפיסה זאת. בקשתם נדחתה לאחר ששמאי מקרקעין ממשלתי חיווה דעתו כי הסכום ששולם למשיבים "מכסה לא רק את שטח ההפקעה כולל הנזק שנגרם לפרדס, אלא גם את השטח שנשאר בבעלותם". המשיב 1 (להלן: המשיב) עתר איפוא לתשלום חסד בהתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות. אף בקשה זו נדחתה. 3. או אז הגישו המשיבים תובענה, בגידרה עתרו לפצותם עבור כל השטח שהופקע. עיקר טענתם הייתה כי הפיצויים שקיבלו לא שולמו עבור הקרקע אלא עבור עקירת העצים. המדינה בכתב ההגנה טענה טענות אלה: (א) הסכום ששולם למשיבים היה פיצוי "עבור מלוא השטח המוכרז והנזק שנגרם למותר החלקה"; (ב) לחלופין, המשיבים זכאים לפיצוי רק עבור "ההפרש בין תשלום נזק למותר לבין הנזק המלא, דהיינו, בשיעור 25% מסכום הפיצוי". במשפט העיד המשיב, כי בשנת 1966 הוא ניהל משא ומתן עם מע"צ, שבו הוסכם כי ישולם לו פיצוי עבור עקירת העצים בלבד, ועל-פי דרישתו אישרה זאת מע"צ בכתב. 4. הערכאה הראשונה, בהתייחסה לטענת המשיבים כי לא פוצו עבור הפקעת אדמתם וכי הפיצוי ששולם להם היה בגין עקירת עצים בלבד, קבעה כי חוות-דעתו של זיידמן, נוסח תעודת השיחרור והודעת מע"צ למשיבים "מחזקים את גישתו של התובע לפיה הסכום הנ"ל (56,619 לירות) היווה פיצוי עבור עקירת הפרדס ולא עבור המקרקעין". למרות זאת, ניכה בית-המשפט המחוזי מן הפיצויים המגיעים למשיבים עבור הקרקע את הסכום ששולם, ומצא כי הוא מכסה את הפיצוי שהם זכאים לו על-פי דין. ברם, בהתחשבו בנסיבותיו האישיות של המשיב פסק בית-המשפט, פיצויים גם בגין השטח שהמדינה פטורה מלשלם עבורו פיצויים. וכך נאמר בפסק הדין: "עם זאת נראה לי כי ראוי במקרה זה להפעיל את שיקול הדעת הנ"ל, ולהעניק פיצוי גם בגין 25% שבגינם אין מגיע פיצוי על פי החוק. ב-1966 ביקש מר זיידמן לנהוג כך, כיוון שההפקעות גרמו למותר החלקה חוסר-רנטביליות כפרדס. דעה זו נתקבלה אז על ידי שר העבודה, ובעובדה ששולם לתובע הפיצוי על פי המלצת מר זיידמן. היום נוספו טעמים נוספים: הנסיבות האישיות של התובע - שהיה פועל חקלאי שחי מיגיע כפיו כל ימיו והיום הוא בן 73 ובריאותו לקויה - ותכנית המתאר הארצית לדרכים, שבעטיה כבר אין כיום קיים סיכוי שאף ברבות הימים ניתן יהיה לעשות שימוש בשטח הנדון אלא לגידולים חקלאיים כאמור. מסיבות אלו החלטתי, על סמך שיקול הדעת שכבר הופעל כאמור על ידי שר העבודה, לפסוק לתובע, בנוסף לסכום הנ"ל שקיבל, פיצוי באותו שעור גם בעד 25% השטח על פי החישוב הנ"ל שלי הופקע ללא פיצוי". 5. על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי ערערו שני הצדדים. המדינה ערערה על פסיקת פיצויי חסד, בטענה כי בית-המשפט המחוזי לא היה מוסמך לפסוק תשלום זה. לחלופין טענה המדינה כי בית-המשפט טעה בחישוביו והסכום ששולם גבוה מן הפיצוי עבור כל השטח המופקע ועצי הפרדס. בערעור שכנגד טענו המשיבים כי בשנת 1966 הם פוצו עבור עקירת העצים בלבד, וכי, על-כן, זכאים הם לפיצוי עבור הקרקע שהופקעה. לחלופין, הם ביקשו לאשר פסק דינה של הערכאה הראשונה. 6. השאלה המרכזית בשני ערעורים אלה היא אם הפיצוי ששולם למשיבים בשנת 1966 היה כטענתם עבור נזק חקלאי בלבד, שאז ברור הוא שאין לנכות סכום זה מן הפיצוי המגיע להם עבור הקרקע. בעניין זה באו בפני בית-המשפט המחוזי ראיות סותרות. מן הצד האחד העיד המשיב, ועדותו נתמכת במסמכים שעשו עובדי המדינה, כי הוא פוצה אך עבור עקירת העצים. מן הצד האחר, המשיב לא תבע פיצויים נוספים במשך עשרים שנה, ומחוות-דעת השמאים, וביניהם השמאי שהעיד מטעם המשיבים, מתבקש כי הסכום ששולם למשיבים עולה במידה רבה על פיצוי סביר עבור נזק חקלאי. כאמור, השמאי הממשלתי מצא כי הסכום ששולם למשיבים הוא פיצוי סביר עבור כל אדמתם, לרבות המחוברים אליה והחלק שלא הופקע. 7. בית-המשפט המחוזי לא הכריע במחלוקת זו, ולא קבע ממצא עובדתי ברור. מחד-גיסא, ניכוי הסכום ששולם מן הפיצויים עבור הקרקע שהופקעה מלמד, כי הטענה העובדתית של המשיבים נדחתה על-ידיו. מאידך-גיסא, האמירה כי קיימות ראיות "המחזקות את גישת התובע שהמדינה לא שילמה פיצוי עבור הקרקע", מצביעה כי דברי המשיב בעניין זה היו מקובלים עליו. 8. בהעדר ממצא עובדתי ברור בשאלה המרכזית בערעורים, לא ניתן להכריע בדין על-יסוד טענות ערעוריות. הייתי מציעה, על-כן, לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולהחזיר אליו את הדיון למען יקבע ממצא בדבר מטרת הפיצויים ששולמו למשיבים בשנת 1966 ויכריע בתביעתם על-סמך קביעתו זו. כן נראה לי, כי בנסיבות העניין אין מקום לעשות צו להוצאות. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר. קרקעותהפקעה