1. המבקשת הגישה בקשה לצו מניעה שימנע את הריסת הנכס ברח' קישלה 6 בחיפה הידוע כחלקה 7/1 בגוש 10824 בחיפה ושימנע שלילת זכויותיה הנטענות של המבקשת כבעלת הזכויות המוגנות בנכס. אין חולק שצו מניעה כאמור נועד לשמור על המצב הקיים. השאלה המרכזית, ובה כשלה המבקשת, היא האם יש למבקשת זכות לכאורה. אמנם, ב"כ המבקשת ציטט קביעות ישנות כאילו אין חשיבות רבה לבדיקת הזכות לכאורה, ודי בכך שהתביעה אינה קנטרנית, אך לפי פסיקת בית המשפט העליון, המבקש סעד זמני חייב להוכיח עילת תביעה של ממש המתבססת על זכות שלכאורה קנויה לו (רע"א 5095/93 ארבן נ' גבי א.ג.ר. מט (1) 730). בכל מקרה, קביעת הזכות לכאורה היא, כאמור רק לכאורה. בהחלט יכול להיות שמה שנראה לכאורה כזכות בשלב הסעד הזמני יסתבר כהעדר זכות בתביעה העיקרית ומה שנראה לכאורה כהעדר זכות בשלב הסעד הזמני לאור הראיות שהוגשו, אשר אמורות לבסס את הזכות, יוכח על פי ראיות נוספות בתביעה העיקרית כזכות של ממש. הבדיקה נעשית בשלב מקדמי זה, לפי הראיות שהוגשו. 2. אביה של המבקשת, סנדו הרשקוביץ ז"ל, היה בעל בית מלאכה לייצור מברשות ברח' יפו 112 בחיפה, ומחסן בסמוך, ברח' קישלה 6, הוא הנכס הנדון. הנכס ברח' יפו 112 הופקע על ידי המשיבה 2, ונמסר למשיבה 2. אלא, שמסתבר שבמהלך הליך ההפקעה, ביקש המנוח, אבי המבקשת, פיצוי לא רק על הנכס ברח' יפו 112 אלא גם על הנכס ברח' קישלה 6, בטענה שהמחסן הוא חלק מאותו עסק, וכאשר מפקיעים את העסק, ממילא יש לפצות גם על הפקעת המחסן. המשיבה 2, ששילמה את הפיצויים לפי חוות דעת השמאי מטעם המנוח, מר הברמן, לא טרחה להסדיר מבחינה חוקית את מסירת המחסן שעבורו שילמה לידיה. ואולם, אין זה הגיוני ואין לתת יד לכך, אף לכאורה, שמי שקיבל פיצוי עבור זכויותיו בנכס יקבל זכויות מחדש באותו נכס, לרבות על ידי צו מניעה שימנע שימוש בזכויות קניניות אחרות בנכס. לכך מסכימה גם המבקשת, אלא שהיא טוענת שהמנוח לא קיבל פיצוי עבור הנכס ברח' קישלה 6 וכל הפיצוי שקיבל היה עבור הנכס ברח' יפו 112, הוא הנכס שהופקע. טענה זו סותרת במפורש את המסמכים שהוצגו על ידי המבקשת וחתומים על ידי המנוח. בין המנוח למשיבה 2 התנהל הליך לפינוי הנכס ברח' יפו 112 בהמ' 222/78. הפינוי נתבקש לגבי הנכס ברח' יפו 112 בחיפה, אשר תואר כ"בית מלאכה ומחסן". זאת, לאחר שהחלקה הופקעה ביום 3.1.73. לפי חוות דעתו של השמאי הברמן מיום 4.10.78 מטעם המנוח, תיאור הנכס המהווה בית מלאכה של מר הרשקוביץ הוא: א. בבנין בחזית - בית מלאכה כ- 24 מ2 רצפות נטו יציעכ- 20 מ2 נטו חצר סגורה כ- 8 מ2 נטו ב. אגף עורפי - 2 חדרי מחסן כ- 24 מ2 רצפות נטו שירותים משותפים עם שכן 3 מ2 רצפות נטו מחסן וחצר כ- 8 מ2 נטו נאמר בחוות הדעת שעם העברת בית המלאכה יהיה על המנוח להעביר גם את כל תכולת המחסנים ולעבור למקום אחר כדי למקם בו את בית המלאכה והמחסן. נאמר כי דמי הפיצויים מיועדים לממן שכירת שטחים שימוקמו בהם בית המלאכה והמחסנים. על כן, העריך השמאי את דמי המפתח לשכירת בית מלאכה ומחסנים והפסדים נוספים, בסכום של 755,500 ל"י. אין חולק שסכום זה, הוא קרן הסכום ששולם למנוח עבור זכויותיו, לאחר שנפתרה המחלוקת באשר להפרשי הצמדה. אם לא מספיק מה שנאמר בחוות דעתו של השמאי מטעם המנוח, הרי הוגש תצהירו של המנוח עצמו מיום 24.8.80, ובו נאמר בין היתר: 2. אני דייר על פי החוק בבית מלאכה לייצור מברשות המצוי ברח' יפו 112 חיפה. 3. במרחק קצר מבית המלאכה, בערך כ- 20 מטרים, שכרתי בדמי מפתח דירה המשמשת לי מחסן לצרכי בית המלאכה הנ"ל. 6. שטח בית המלאכה הוא כ- 24 ממ"ר, גלריה בשטח כ- 20 ממ"ר וחצר סגורה בשטח כ- 8 ממ"ר, ובסה"כ 52 ממ"ר וכן שירותים ומים לבית המלכאה. כמו כן ברשותי דירה המשמשת כמחסן כרח' קיסלר 6 ששטחה כ- 3 ממ"ר ובסה"כ עוד 35 ממ"ר. (ברור שיש כאן טעויות דפוס. מדובר ברח' קישלה ולא קיסלר, ושטח של 35 ממ"ר אינו כולל רק 3 ממ"ר - מ.ר.). 15. על פי חוות דעת של שמאי מומחה שנעשתה ביום 4.10.78, נזקי עקב הפקעת הנכס ברח' יפו 112 והעברת בית המלאכה למקום אחר מגיעים לסך של 755,500 לירות. מכאן ברור שגם המנוחתיאר את המחסן כחלק מבית המלאכה, והשתמש באותו תיאור של השמאי, עם אותם שטחים, וביקש, וגם קיבל בסופו של דבר, עבור הפקעת בית המלאכה, פיצוי גם עבור דמי מפתח במחסן ופינוי המחסן, כפי שנאמר בחוות דעת השמאי. אמנם, ההתיחסות של המשיבה 2 לאחר מכן היתה לפיצוי בשל הפקעת הנכס ברח' יפו 112 שהוא שהופקע, אך הפיצוי ששולם היה גם עבור הנכס ברח' קישלה 6 בחיפה, כנכלל באותה הפקעה של הנכס ברח' יפו 112. צודק ב"כ המבקשת שאי אפשר לרכוש קנין בנכס אלא בהסכם או בהפקעה, אבל כאן לא היה מדובר בזכויות קניניות אלא בזכויות החזקה כדייר מוגן, והמנוח קיבל עבורן פיצוי מלא, בהנחה שיחדל מלהחזיק בהן. אני ער לכך שהמנוח לא חדל להחזיק במחסן למרות שקיבל את התמורה עבורו, והחזיק בו עד שנת 1992 שעה שנפטר, אך אין בכך לשנות את העובדה שקיבל את התמורה המלאה עבורו. אין יורשות המנוח יכולות להיבנות מכך שהמשיבה 2 לא מימשה את זכויותיה, פיזרה כספיה לריק ולא עמדה על פינוי בפועל של הנכס. על כן, אני דוחה את טענת המבקשת כאילו המנוח לא קיבל פיצוי על החזקתו בנכס ברח' קישלה 6 בחיפה, הוא הנכס הנדון, ומכאן, שגם לפי דעת ב"כ המבקשת, אין המבקשת זכאית לזכויות שכבר שולמה תמורתן במלואה. 3. יתר על כן, עם פטירת המנוח, בשנת 92, על פי סעיף 23 לחוק הגנת הדייר, הפכה אשתו, סופיה הרשקוביץ, לדייר מוגנת שכן היתה בת זוגו והתגוררה עימו ששה חודשים לפחות לפני פטירתו, והמשיכה לנהל את העסק בעזרת בתה המבקשת, שקיבלה חופשה ללא תשלום לצורך כך ממקום עבודתה. המבקשת טוענת שהיא היתה צריכה להיות דיירת מוגנת ביחד עם עאימה, אך לטענה זו אין בסיס חוקי. סעיף 23 א עוסקבהעברה לבן זוג. באין בן זוג יהיו ילדי הדייר לדיירים, אבל היתה בת זוג. על כן, זכויותץ הדיירות המוגנת, במידה והיו, למרות ששולמה תמורתן כאמור, עברו לבת זוגו של הדייר, גב' סופיה הרשקוביץ. כך אישרה גם המשיבה 1 במכתבה מיום 25.1092, כדין. יצויין, שלא הובאה בפני כל ראיה אף לכאורה שהמשיבה 1 ידעה שהמשיבה 2 שלמה למנוח תמורה כלשהיא עבור פינויו מהמושכר ששכר מהשיבה 1, ולכן אין פלא שהיא המשיכה להתיחב אליו כאל דייר מוגן. גם אמה של המבקשת נפטרה, ובמקרה זה חל האמור בסעיף 27 לחוק הגנת הדייר, לפיו מי שמוסיף לנהל במושכר את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ומוסיף לעבוד בעסק והעסק דרוש לקיומו, יהיה לדייר מוגן. המבקשת הגישה שני תצהירים, אחד בבקשה ואחד בתגובה ונחקרה על תצהירה ועולה שהיא לא מנהלת את העסק, ולא ניהלה אותו בשנים האחרונות, היא עובדת רשות השידור ומאז פטירת אמה לא הוציאה חשבוניות ולא היו לקוחות ולא נכנס שום ציוד למחסן מאז שאביה נפטר, דהיינו מאז 1992. לא הוכח איפוא, אפילו בצל צילה של ראיה לכאורה, שמתנהל במקום עסק כלשהוא, ושהתנהל בסמוך לפטירת האם. בודאי שלא הוכח שהנכס דרוש לקיומה של המבקשת, שהיא עובדת רשות השידור. מכאן, שלא הוכח אף לכאורה שהתקיימו תנאי סעיף 27 ולכן, אף אם היתה למנוח זכות דיירות מוגנת בשנת 1992, ואף אם עברה לאמה של המנוחה, הנה היא לא עברה למבקשת, וגם לא לאחותה שלגביה לא הוכח דבר מלבד היותה בת המנוח. בנסיבות אלה, לא הוכיחה המבקשת אף לכאורה זכות לדיירות מוגנת במושכר ואין לה זכות לכאורה למנוע מהבעלים פעולה בנכס. 4. זאת ועוד, המשיבה 2, בתוקף תפקידה הציבורי, הוציאה הודעה על כך שהמבנה מסוכן ויש לתקנו או להרסו. המבקשת טוענת שהסכימה עם נציג מהנדס העיר שהנכס יגודר. ב"כ המשיבה 1 טען שהנכס לא גודר כראוי, אבל לא הביא ראיות על כך. גידור אינו אחת האופציות המותרות לפי חוק העזר (מבנים מסוכנים). גם אם הסכים לכך נציג מהנדס העיר, ספק אם יש לו רשות להסכים בגדר תפקידו הציבורי. לכן, בפני המבקשות עמדו שתי אופציות, או לתקן או להרוס. המב קשת אינה חולקת על מצבו הרעוע של המבנה. בנסיבות אלה, אין שום סיבה למנוע את הריסת המבנה אם אינו מתוקן. אין צורך לפרט את הסכנות במבנה רעוע שאינו מתוקן. לכן, גם מטעם זה, אין המבקשת זכאית לסעד המבוקש. 5. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה. המבקשת תשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. קרקעותהפקעה