בקשה זו הוגשה על ידי המבקשת לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 ("הפקודה") ובה עתרה לצו שיורה למשיבים למסור לה את החזקה במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 7 בגוש 11188 ("המקרקעין"), אשר נטען כי הם מוחזקים על ידי המשיבים. בדיון שהתקיים ביום 19.2.08 ניתנה החלטה הנותנת תוקף להסדר דיוני שאליו הגיעו הצדדים ואשר פרטיו הם כדלקמן : "1. המבקשת תשלם למשיבים סכום של 332,000 ₪ כנגד מסירת החזקה במקרקעין (כהגדרתם בבקשה). כן יופקד בנאמנות אצל ב"כ המשיבים סכום של 28,000 ₪ אשר יהיה כפוף לתוצאה הסופית של הליך זה. התשלום יבוצע כנגד המצאת פטור ניכוי מס במקור, שאם לא כן ינוכה מן התשלום מס כדין. 2. מסירת החזקה במקרקעין תתבצע לא יאוחר מ-45 יום מהיום וכנגד ביצוע התשלום. 3. המחלוקת בין הצדדים בנוגע לשווי המקרקעין תוכרע במסגרת הליך זה ובית המשפט יוכל לקבוע, אם ימצא לנכון, את הסכום הנוסף שאותו תשלם המבקשת למשיבים תמורת מסירת החזקה במקרקעין. 4. המבקשת תהיה רשאית להגיש חוו"ד של שמאי מטעמה ובית המשפט יוכל, ככל שימצא לנכון, למנות שמאי מטעם בית המשפט. 5. יתקיים דיון בבקשה שבמסגרתו יוכל כל צד לחקור את המצהיר מטעם הצד שכנגד ומיד לאחר מכן יושמע טיעון בע"פ. 6. פסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות, חוות הדעת והטיעונים שיושמעו במהלך הדיון." על יסוד החלטה זו התקיים דיון שבמהלכו נחקרו השמאים מטעם הצדדים על חוות הדעת שנתנו, לאחר מכן הגישו באי כוח הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב, וביום 23.7.08 ניתן פסק דין בתובענה שלפיו המשיבים אינם זכאים לפיצוי נוסף ועל בא כוחם להשיב את הסכום שהופקד בידיו לידי בא כוח המבקשת ("פסק הדין הראשון"). עיקר ההנמקה בפסק הדין הראשון הייתה ששאלת גודל השטח שישמש בסיס לחישוב הפיצויים אינה רלוונטית לקביעת סכום הפיצויים, מפני שהמשיבים הם ברי רשות, ועל פי ההלכה הפיצוי שלו הם זכאים אינו בשל הפקעה כי אם בעד השבחות שהשביחו את המקרקעין קודם להפקעה. עוד נקבע בפסק הדין שקביעת השמאי מטעם המבקשת, אשר העריך את שטח המקרקעין לצורך קביעת פיצוים כשטח של 140 מ"ר (לעומת 450 מ"ר, שהוא השטח שלו טוענים המשיבים), היא קביעה שהיטיבה עם המשיבים, ולכן נקבע שאין הם זכאים לפיצוי נוסף. המשיבים ערערו לבית המשפט העליון (ע"א 8522/08), ובפסק דין שניתן ביום 5.2.09 התקבל הערעור ובית המשפט העליון הורה על החזרת הדיון לבית משפט זה באומרו: "בשלב זה ומשנדחתה על ידי המערערים ההצעה הכספית שהועלתה לסיום כל המחלוקות, אני מורה, בהתאם להסכמה החלופית, כי פסק הדין של בית משפט קמא יבוטל והדיון יוחזר אליו על מנת שיתן בו פסק דין חדש התואם את ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים, כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 19.2.2008, ולפיה נתבקש בית המשפט (כעולה מדברו של עו"ד אבני באותו הדיון) לאחר שמיעת הוכחות קצרות לבחון את חוות הדעת של שני השמאים להכריע ביניהם. בכפוף לאמור לעיל הערעור מתקבל. אין צו להוצאות." (ההדגשה במקור). בעקבות כך התקיים ביום 26.4.09 דיון, שבו טען בא כוח המשיבים כי לאחר שניתן פסק הדין על ידי בית המשפט העליון, העניין היחיד שנותר להכרעה הוא שטח החצר (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 10) והוא הוסיף: "לדעתי בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8522/08 מה שצריך לעשות עכשיו הוא להגיש סיכומים קצרים בעניין השטח המוחזק ע"י המשיבים ועל יסוד סיכומים אלה יכריע בית המשפט." (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 17-19). בא כוח המבקשת הסכים להגשת סיכומים, ועל יסוד הסכמה זו ניתנה החלטה שבעקבותיה הגישו הצדדים סיכומי טענות משלימים. המשיבים טוענים, על יסוד פסק דינו של בית המשפט העליון, כי על בית המשפט להכריע עתה בין שתי חוות הדעת לגבי שאלת שטחם של המקרקעין, היינו אם השטח הוא 450 או 140 מ"ר, ולטענתם זוהי השאלה היחידה המצריכה הכרעה. בעניין זה הם טוענים כי השטח הוא 450 מ"ר, וזאת הם מבססים על כך שהשמאי מטעמם ציין בדו"ח השמאות שמדובר ב"מגרש מגודר בשטח מדוד של כ-450 מ"ר על פי מפת מדידה מיום 25.7.07 אשר בוצע (צ"ל בוצעה) ע"י המודד המוסמך אמיר טנוס ...". עוד הם טוענים כי השמאי מטעם המבקשת העיד שהוא לא מדד את השטח, והוא התבסס על המדידה של השמאי מטעם המשיבים. על יסוד טענה זו של המשיבים, שיש לקבוע ששטח המקרקעין הוא 450 מ"ר, הם ממשיכים וטוענים כי יש ליישם את התחשיב שעשה השמאי מטעם המבקשת, וכשמציבים בתחשיב זה את הנתון של 450 מ"ר במקום 140 מ"ר כפי שהוא עשה, מתקבלת תוצאה שלפיה המשיבים זכאים לסכום נוסף של 106,065 דולר ארה"ב, בנוסף לסכום של 80,000 דולר שכבר שולם על ידי המבקשת. המבקשת סבורה כי לדברים שנאמרו בפסק דינו של בית המשפט העליון יש משמעות אחרת מזו שמייחסים לו המשיבים. לטענתה, בית המשפט העליון היה סבור שבפסק הדין שניתן בשעתו על ידי בית משפט זה היה צורך לציין על יסוד מה התקבלה ההכרעה בין שתי חוות הדעת שהוצגו בפניו. המבקשת טוענת כי הסכמת הצדדים בדיון שהתקיים ביום 26.4.09, שלפיה יוגשו סיכומי טענות, מתייחסת אך ורק לשאלה מהו שטח המקרקעין שהוחזק על ידי המשיבים. המבקשת מוסיפה וטוענת כי הקביעה שבפסק הדין הראשון, שהמחלוקת בין השמאים בעניין גודל השטח אינה רלוונטית צריכה להישאר בעינה, וכי עקרונות הפיצוי שבאו לידי ביטוי בחוות דעתו של השמאי מטעמה הם אלה שצריכים לחול בקביעת זכאותם של המשיבים, או העדרה, לפיצוי. בשאלת שטח המקרקעין מצביעה המבקשת על כך, שהשמאי מטעם המשיבים אישר בעדותו שהוא רק הניח שזהו השטח שאותו גידרו המשיבים ולכן, כך הטענה, אין ראיה מהו שטח זה. טענות המשיבים אינן מקובלות עלי ואני דוחה אותן. לא מצאתי בפסק דינו של בית המשפט העליון תמיכה לעמדת המשיבים, שהשאלה היחידה העומדת לדיון היא שאלת שטח המקרקעין, ונראית לי בעניין זה טענת המבקשת שהנימוק לקבלת הערעור על פסק הדין הראשון היה שנעדר ממנו ההסבר כיצד התקבלה ההכרעה בין שתי חוות הדעת. העדרו של הסבר זה אינו מקרי וכפי שנאמר בפסק הדין הראשון סברתי אז, ואני סבור גם היום, כי שאלת שטחם של המקרקעין היא שאלה שאינה רלוונטית להכרעה מפני העובדה, שלא הייתה שנויה במחלוקת, שמעמדם של המשיבים הוא מעמד ברי רשות בלבד. לכן הפיצוי המשולם להם אינו פיצוי בשל הפקעת זכויות במקרקעין בהתאם להוראות הפקודה ובמצב עניינים כזה, השאלה אם השטח הוא 450 מ"ר כדעת השמאי מטעם המשיבים או 140 מ"ר כדעת השמאי מטעם המבקשת, היא שאלה שאינה מצריכה הכרעה כלל. לכך יש להוסיף שהתוצאה שאליה הגעתי בפסק הדין הראשון, שבו קבעתי שחוות דעתו של השמאי מטעם המבקשת היטיבה עם המשיבים, היא לדעתי קביעה המעדיפה את השמאי מטעם המבקשת על פני השמאי מטעם המשיבים. יסודה של קביעה זו הוא בכך שמקובלת עלי טענת המבקשת, הבאה לביטוי גם בחוות דעתו של השמאי מטעמה, שגובה הפיצוי שישולם למשיבים צריה להימדד על פי ערכים של דיור חלוף סביר וראוי בסביבה הסמוכה, ולא על פי אמות מידה המשמשות לפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין. למשיבים אין זכויות במקרקעין כי אם מעמד של ברי רשות בלבד. הפיצוי בגין פינוים מן המקרקעין אינו עניין להערכה על פי שטח המקרקעין, והתחשיב שעשה השמאי מטעם המבקשת מתקבל על דעתי כתחשיב ראוי של עלות דיור חלוף סביר. לא למותר לציין כי המשיבים לא הביאו כל תחשיב נגדי של עלות דיור חלוף. אוסיף עוד, כי לא נראית לי טענת המשיבים בסיכום טענותיהם, שהכללים לקביעת השווי ודרך החישוב, כפי שאלה יושמו על ידי השמאי מטעם המבקשת, מוסכמים על שני הצדדים ולא נותר אלא ליישמם לגבי השטח שלו טוענים המשיבים. דומני כי בטענה זו הרחיקו המשיבים לכת, מפני שהמבקשת לא הסכימה שהכללים לקביעת השווי ודרך החישוב, כפי שאלה יושמו על ידי השמאי מטעמה, הם בבחינת מרכיבים בנוסחה שכל אשר יש להציב בה הוא השטח העומד לדיון והמכפלה המתקבלת היא הפיצוי שאותו עליה לשלם. עיון בטענות המבקשת יראה כי ההפך הוא הנכון וכי טענתה, שעליה הצבעתי לעיל, היא שגובה הפיצוי הראוי נגזר מעלות דיור חלוף סביר, והאופן שבו ערך השמאי מטעמה את החישוב נועד לקבוע את שטחו של הדיור החלוף הסביר כדי לחשב על פיו, ולא על פי שטח המקרקעין, את הפיצוי הראוי. סיכומו של דבר, אני דוחה את טענות המשיבים וקובע, כפי שנקבע בפסק הדין הראשון, שהמשיבים אינם זכאים לפיצוי נוסף וכי הם ישיבו את הסכום שהופקד בידי בא כוחם. המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. קרקעותמקרקעיןהפקעהזכויות במקרקעין