השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו מיום 24.2.2011 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' זפט) בה"פ 41522-02-10, בגדרו נדחתה בקשת המערערים למתן הוראות למשיבים 4-1 מכוח סעיף 345כו לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: החוק). רקע עובדתי 1. המשיבה 1 היא (כיום) חברה לתועלת הציבור (להלן: החברה) אשר נוסדה בשנת 1936 ומאז מנהלת כפר נוער חקלאי בפרדס חנה-כרכור הכולל בית ספר תיכון, פנימייה ומשק חקלאי. הקרקע עליה נמצא כפר הנוער, כמו גם קרקעות סמוכות נוספות, הייתה (וחלקה עדיין) בבעלות החברה. 2. בחברה קיימות מניות משני סוגים: מניות רגילות ומניות יסוד. המניות משני הסוגים מקנות לבעליהן זכות השתתפות והצבעה באסיפה הכללית. מניות היסוד כוללות בנוסף לכך את זכות הניהול של החברה אשר באה לידי ביטוי בכך שדירקטוריון החברה מורכב מבעלי מניות היסוד בלבד. עד שנת 1956 החזיקו ב-41 מניות היסוד של החברה בעלי מניות פרטיים, ברובם אישי ציבור. בנוסף, נרכשו כמה מאות מניות רגילות על-ידי רוכשים פרטיים אשר, כפי שעולה מטענות הצדדים, ראו ברכישת המניות תרומה למפעל החינוכי והותירו את ניהול החברה בידי בעלי מניות היסוד. בשנת 1956, התבצעה הקצאת מניות נוספות בחברה: 2 מניות יסוד הוקצו לבעלי מניות פרטיים ו- 57 מניות יסוד הוקצו לחברת האיכרים בישראל בע"מ (להלן: חברת האיכרים), אשר נשלטת על-ידי המשיבה 2, התאחדות האיכרים בישראל (להלן: התאחדות האיכרים). משמעות ההקצאה הייתה הפיכת חברת האיכרים למנהלת החברה בפועל מאחר שהיא החזיקה במרבית מניות היסוד בחברה. בשנת 1996 החליט דירקטוריון החברה על הפקעת מניות היסוד של כל מי שהחזיקו במנייה בודדת, כך שהופקעו כל 43 מניות היסוד שהוקצו לבעלי מניות פרטיים, ובנוסף הוקצתה להתאחדות האיכרים מניית יסוד אחת. מאז, רוכזו כל מניות היסוד של החברה בידי התאחדות האיכרים וחברת האיכרים: 57 מניות יסוד בידי חברת האיכרים ומניית יסוד אחת בידי התאחדות האיכרים. 3. בשנת 2007 מונו המשיבים 3 ו-4, מנכ"ל וסמנכ"ל התאחדות האיכרים באותה העת, לתפקיד מנהלי החברה במקום המנכ"לית שהחזיקה בתפקיד באותה עת. חילופי המנהלים נעשו בעקבות משבר כלכלי אליו נקלעה החברה, אשר התנהלה תוך הפסדים כספיים לאורך זמן וצברה גרעון תקציבי עמוק. המנהלים החדשים ומשרד החינוך גיבשו תוכנית הבראה, במסגרתה ביום 30.12.2008 לוותה החברה מהמדינה 8.6 מיליון ש"ח לכיסוי חובותיה ולטובת המשך תפעול בית הספר. בסמוך למועד מתן הלוואה זו, קיבלה החברה אשראי בנקאי מבנק הפועלים בסך 10.5 מיליון ש"ח. ביום 1.9.2009 סיכמה החברה על מכירת מקרקעין שבבעלותה המשתרעים על פני 54 דונם תמורת 19 מיליון ש"ח, על מנת לשפר את מצבה הכלכלי. טרם המכירה, ואף לאחריה, פעלה החברה במוסדות התכנון והבנייה במטרה לשנות את ייעוד השטח האמור למגורים. לאחר מכירת הקרקעות פרעה החברה את חובותיה למדינה. 4. ביום 24.11.2009 הודיע המשיב 3 למשרד החינוך כי לאחר שנתיים בהן החברה ניסתה למחוק את הגרעון ולייצב את מצבה הכלכלי, החליט דירקטוריון החברה על העברת האחריות להפעלת בית הספר בתום שנת הלימודים תש"ע לגוף אחר. החברה הצהירה שאין ביכולתה להמשיך ולהפעיל את בית הספר מבחינה כלכלית ונכון יהיה שגורם חינוכי אחר ייקח על עצמו אחריות זו. לאחר שהתקיימו בעניין זה דיונים במשרד החינוך, נקבע ביום 27.12.2009 כי ניהול בית הספר והפעלתו יעברו בתום שנת הלימודים תש"ע לידי המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור. החברה והמועצה הגיעו להסכמה על המשך העסקת עובדי בית הספר גם במסגרת הבעלות החדשה של המועצה. ואכן, בשנת תשע"א פעל בית הספר בניהול המועצה, כאשר המקרקעין שעליהם מצוי בית הספר נותרו בבעלות החברה. בתום אותה שנה, ביום 24.8.2011, נחתם הסכם בין החברה לבין המדינה בדבר רכישת המקרקעין האמורים בשטח של 33 דונם. במקביל להחלטה על העברת הבעלות על בית הספר, דיווחה החברה למשרד החינוך על החלטתה לפיה יש לסגור את פנימיית בית הספר, בה למדו כ-100 תלמידים, שכן הפנימייה צברה גרעון שוטף של למעלה ממיליון ש"ח בכל שנה בשל הרשמה מועטה של תלמידים. לאחר מכן, ביום 28.7.2010, אושררו ההחלטות על סגירת הפנימייה ועל מכירת בית הספר למדינה גם באסיפה הכללית של החברה, נוסף על ההחלטה בדירקטוריון. בהתאם לכך נסגרה הפנימייה בתום שנת הלימודים תש"ע, תלמידיה פוזרו למוסדות חינוך שונים ועובדיה פוטרו. ההליך בבית משפט קמא 5. בעקבות אירועים אלה פנו המערערים לבית משפט קמא, על דרך של המרצת פתיחה, מכוח סעיף 345כו לחוק, בבקשה למתן הוראות לחברה לפעול בהתאם למטרותיה ובהתאם להוראות החוק. התביעה הוגשה על-ידי המערערת 1, הסתדרות המעו"ף, שהיא ארגון עובדים המייצג את עובדי החברה שאינם מורים, ועל-ידי 12 מעובדי החברה אשר פוטרו בעקבות סגירת הפנימייה. במסגרת התביעה התבקש בית המשפט להורות לחברה לנקוט בצעדים שונים, וביניהם, המשך ניהול הפנימייה והפסקת הפעולות לסגירתה, ביטול הליכי העברת הבעלות על בית הספר, פיטורי מנהלי החברה ומינוי מנהל מפעיל במקומם. בהליך בבית משפט קמא טענו המערערים כי סגירת הפנימייה ומכירת השטח עליו נמצא בית הספר הן פעולות שביצעה התאחדות האיכרים, כמי ששולטת בדירקטוריון החברה, לטובתה האישית, בניגוד למטרות המוצהרות של החברה בתזכיר ושלא לטובתה של החברה. לטענתם, בכך פעלה התאחדות האיכרים בניגוד לחובותיה כנאמן אשר עליו לפעול בהתאם למטרות החברה ולטובתה. עוד טענו המערערים כי נפלו פגמים בהקצאת מניות היסוד לחברת האיכרים בשנת 1956 ובהפקעת מניות היסוד בשנת 1996 ועל כן לטענתם פעולות חברת האיכרים והתאחדות האיכרים בשם החברה כבעלות מניות היסוד היחידות, נעשו בחוסר סמכות והן חסרות תוקף. בנוסף הועלו טענות שונות ביחס להתנהלות החברה, דוגמת משיכת כספים שלא כדין מקופת החברה על-ידי התאחדות האיכרים ושינויים שנעשו בתקנון החברה ביחס לייעוד נכסיה בעת פירוק. המשיבים טענו כי המערערים, בהיותם עובדים בפנימייה ולא בעלי מניות בחברה, אינם זכאים לפנות לבית המשפט מכוח סעיף 345כו לחוק ובשל סיבה זו בלבד ניתן לדחות את התביעה. עוד נטען כי סגירת הפנימייה אינה סותרת את מטרות החברה, ובמקביל לסגירתה ולהעברת ניהול בית הספר לידי המועצה המקומית, החברה פועלת להקמת מכללה לחינוך חקלאי, כך שמטרות החברה תוגשמנה בדרכים אחרות. המשיבים הוסיפו כי ההחלטות ביחס לפנימייה ולבית הספר התקבלו כדין על-ידי האורגנים המוסמכים של החברה, בהסכמת משרד החינוך ובידיעת רשם ההקדשות. 6. בית משפט קמא דחה את תובענת המערערים. ביחס לזהות בעלי המניות ולהקצאת מניות היסוד, נקבע כי המערערים אינם יכולים להעלות טענות בנושא זה שכן הם עצמם אינם בעלי מניות בחברה. יתר על כן, גם בבחינת הטענה לגופה נקבע כי חברת האיכרים והתאחדות האיכרים הן היחידות אשר מחזיקות במניות היסוד של החברה, כך שטענות המערערים בהקשר זה נדחו. באשר לטענות הקשורות להתנהלות התאחדות האיכרים כמנהלת החברה ולהחלטות שהתקבלו ביחס לבית הספר והפנימייה, ציין בית המשפט כי משיב 5, רשם ההקדשות, מינה רואה חשבון חיצוני מכוח סעיף 345יח לחוק לבחינת התנהלות זו, ועל כן אין הוא רואה לנכון להידרש לטענות טרם הסתיימה הבדיקה. נוכח קביעות אלה, לא נדרש בית המשפט לטענת המשיבים לפיה המערערים אינם זכאים לפנות לבית המשפט מכוח סעיף 345כו לחוק. יצוין כי תוך כדי ההליך בבית משפט קמא ביקשו המערערים לקיים דיון דחוף בתובענה ולמנות מנהל מפעיל זמני לחברה. בקשות אלו נדחו, והביאו את המערערים לפנות לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על ההחלטה. הבקשה נדחתה על-ידי השופט (כתארו אז) א' גרוניס (רע"א 1779/10 הסתדרות המעוף נ' בית הספר התיכוני החקלאי פרדס חנה (28.3.2010)). בהחלטה נקבע כי מאחר שפעולות התאחדות האיכרים נעשו בהסכמת משרד החינוך ובהמלצתו, ומכיוון שבית הספר ימשיך לפעול בהנהלת המועצה המקומית, אין מקום להיעתר לבקשה למינוי מנהל מפעיל זמני לחברה ויש להותיר את בירור טענות המערערים להליך העיקרי בבית המשפט המחוזי. בית משפט זה הוסיף כי לא מצא לנכון להורות על עריכת דיון דחוף בתובענה. כמו כן, ציין בית המשפט כי המערערים לא כללו במסגרת התובענה עובדות מהותיות אשר היה עליהם להציג, כגון המלצות משרד החינוך למהלכים שננקטו, והבקשה הייתה יכולה להידחות גם בשל סיבה זו בלבד. טענות הצדדים 7. את הערעור שלפנינו הגישה המערערת 1, הסתדרות המעו"ף, יחד עם 5 מתוך 12 העובדים שהגישו את התביעה המקורית לבית משפט קמא, המערערים 6-2. המערערים מבקשים כי פסק דינו של בית משפט קמא יבוטל וכי תינתן הוראה למשיבים לפעול בהתאם למטרות החברה ולהוראות החוק. הערעור מופנה גם כלפי החלטת ביניים של בית משפט קמא מיום 8.6.2010, בגדרה הוחלט להיענות לבקשת המשיבים להוצאת מסמך, אשר צורף לאחר תחילת ההליך, מתיק בית המשפט. המסמך נחתם על-ידי 144 מבוגרי בית הספר (להלן: מסמך 144 הבוגרים), שאינם צד להליך, כשהמערערים טוענים כי חלק מבוגרים אלה הם יורשים של בעלי מניות בחברה והורים של תלמידי פנימייה וברצונם להצטרף להליך ואף לקחת תחת אחריותם את ניהול בית הספר והפנימייה. על כן לטענת המערערים נכון היה לצרף את המסמך או לכל הפחות לאפשר להם להביע את עמדתם ביחס אליו. 8. המערערים הציגו בפירוט את מעשי התאחדות האיכרים אשר לטענתם פועלת לאורך שנים במטרה להשתלט על משאבי החברה לתועלתה-שלה. לשיטת המערערים, כחלק מתוכנית "ההשתלטות" על החברה הופקעו מניות היסוד של כל יתר בעלי המניות בשנת 1996 כך שהתאחדות האיכרים תוכל לשלוט בחברה באופן מוחלט. לאחר מכן, לטענת המערערים, ההתאחדות נטלה הלוואות שלא נדרשו לחברה ו"ניפחה" את גרעון החברה בדרך מלאכותית. צעדים אלו, לטענת המערערים, נעשו כדי להצדיק את סגירת הפנימייה ואת העברת בית הספר לידי המועצה המקומית ובעיקר כדי להביא למכירת מקרקעי החברה, מכירה שתניב סכומי כסף לא מבוטלים להתאחדות ולמנהליה. נטען כי פעולות ההתאחדות עומדות בניגוד למטרות החברה - חינוך נוער וניהול בית ספר תיכוני חקלאי - ומשכך היה על בית המשפט לקבוע כי הן בטלות מעיקרן. המערערים טוענים כי אם התאחדות האיכרים אינה מסוגלת או אינה מעוניינת בהמשך ניהול הכפר החקלאי, עליה להחזיר את מניותיה בחברה לדירקטוריון כך שניהול החברה יעבור למי שמעוניין בקידום מטרותיה, אולם היא אינה רשאית לסגור את הפנימייה או למכור את שטחי בית הספר. ביחס לקביעות בית משפט קמא לעניין מינוי רואה חשבון חיצוני על-ידי רשם ההקדשות, המערערים טוענים כי החקירה עליה הורה הרשם אינה פתרון מספק. נטען כי סמכויות הרשם מוגבלות ואין בסמכותו לחייב את התאחדות האיכרים להפסיק להשתמש בנכסי החברה כרצונה, להורות על המשך קיומה של החברה כחברה לתועלת הציבור, או אפילו לפנות לבית המשפט בבקשה שיורה על כך. כמו כן סבורים המערערים כי בית משפט קמא טעה בקבעו כי אין להם זכות עמידה ביחס לשאלות של זהות בעלי המניות בחברה, בייחוד נוכח העובדה שבית המשפט דחה את בקשת ההצטרפות לתביעה, הכלולה במסמך 144 הבוגרים, של אחרים הטוענים כי הם בעלי מניות בחברה. משכך, לשיטת המערערים, הם היחידים שיכולים להבטיח התנהלות תקינה בחברה. בהתייחס לשאלת זהות בעלי מניות היסוד לגופה, המערערים דבקים בעמדתם לפיה נפלו פגמים משמעותיים הן בהקצאת מניות היסוד לחברת האיכרים בשנת 1956 והן בהפקעת מניות היסוד בשנת 1996, ולפיכך התאחדות האיכרים פועלת כמנהלת החברה בחוסר סמכות. 9. בשל התנהלות זו של התאחדות האיכרים, המערערים מבקשים מבית המשפט לבטל את החלטות החברה אשר הביאו למכירת בית הספר ולסגירת הפנימייה והמשק החקלאי, לאסור על מכירת נכסי החברה וביניהם מתחם בית הספר, לאסור על העברת כספים או נכסים של החברה להתאחדות האיכרים, להורות לחברה לפתוח בהליך בגדרו יתבקש פסק דין הצהרתי הקובע כי חוזה מכירת השטח של 54 הדונמים בטל, לחייב את החברה לבטל את הבקשה לשינוי ייעוד השטח למגורים, להורות להתאחדות האיכרים ולחברת האיכרים להחזיר לחברה את כל מניות היסוד שבידיהן, למנות מנהל מפעיל לחברה אשר יוקנו לו סמכויות הדירקטוריון או לחלופין למנות לחברה כונס נכסים על-פי תקנה 388(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 10. המשיבים 1, 3 ו- 4, החברה ומנהליה דאז, טוענים כי סגירת הפנימייה לא מהווה פעולה בניגוד למטרות החברה. לטענתם, תקנון ותזכיר החברה לא קובעים כיצד יש להגשים את מטרות החברה ולכן סגירת הפנימייה לא בהכרח מובילה למסקנה שהחברה פועלת בסתירה למטרותיה, שכן ניתן לקדם מטרות אלה גם בדרכים אחרות. החברה מוסיפה כי דווקא משום שרצתה לעמוד על מימוש מטרותיה, באמצעות המשך הפעלת בית הספר, היה עליה לסגור את הפנימייה על רקע הגרעון התקציבי העמוק בו נמצאה. בהתאם לכך, החברה טוענת כי מכירת השטח של 54 הדונמים נעשתה על מנת לסגור פערים תקציביים ולוודא שקרנות הפנסיה של עובדי בית הספר לא יפגעו בשל הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה, כך שמטרת המכירה הייתה המשך קיום החברה וקידום מטרותיה החינוכיות. המשיבים סומכים את ידיהם על קביעות בית משפט קמא באשר למעמדן של התאחדות האיכרים וחברת האיכרים כיחידות אשר מחזיקות במניות יסוד של החברה, ומוסיפים שלשיטתם ממילא יש לדחות את טענות המערערים ביחס לפעולות שהתבצעו בשנים 1956 ו-1996 בשל התיישנותן. כמו כן, ממשיכים המשיבים לעמוד על טענת הסף לפיה המערערים נעדרי זכות עמידה לפי סעיף 345כו לחוק. באשר לערעור על החלטת הביניים, נטען כי בצדק דחה בית משפט קמא את קבלת מסמך 144 הבוגרים. לטענת המשיבים איש מהבוגרים הפונים אינו בעל מנייה כלשהי בחברה והפונים כלל לא הציגו תוכנית סדורה לניהול הפנימייה במקום החברה. המשיבה 2, התאחדות האיכרים, ציינה כי היא מצטרפת לעמדת המשיבים 4,3,1 והוסיפה כי לאורך השנים היא פעלה לטובת החברה ואין שחר לטענות על "השתלטותה" על החברה לטובתה האישית. המשיב 5, רשם ההקדשות, מצטרף לעמדת יתר המשיבים ביחס לצורך בסגירת הפנימייה, בהעברת הניהול והבעלות על בית הספר ובמכירת הקרקעות. הרשם מוסיף כי לא מצא פגמים בדרך קבלת ההחלטה על סגירת הפנימייה או פגמים בסמכות החברה לקבל החלטה זו. בנוסף, רשם ההקדשות תומך בעמדת יתר המשיבים ביחס למעמדן של התאחדות האיכרים וחברת האיכרים כבעלות השליטה בחברה. באשר לטענות המערערים על התנהלות לא תקינה של התאחדות האיכרים, רשם ההקדשות טוען כי זה אינו ההליך הנכון לברר טענות מסוג זה, וממילא מונה רואה חשבון לעריכת בדיקת עומק בחברה, כך שאינו רואה לנכון להביע עמדה טרם סיום הבדיקה. המשיבים כולם דוחים מכל וכל את טענות המערערים ביחס ל"ניפוח" הגרעון וטוענים כי החברה אכן סבלה מגרעון תקציבי משמעותי "אמיתי", שחייב נקיטת צעדים שונים כדי לנסות ולהחזיר אותה לאיזון כלכלי. התשתית הנורמטיבית 11. חברה לתועלת הציבור היא חברה בעלת סממנים מיוחדים ביחס ליתר החברות שדיני החברות עוסקים בהן, שכן היא אינה פועלת למען השאת רווחיה ככל חברה אחרת ומוטל עליה איסור מוחלט על חלוקת רווחים לבעלי המניות. סעיף 345א(א) לחוק מגדיר חברה לתועלת הציבור באופן הבא: "חברה לתועלת הציבור היא חברה שבתקנונה נקבעו מטרות ציבוריות בלבד וכן איסור על חלוקת רווחים או חלוקה אחרת לבעלי מניותיה (בפרק זה - חלוקת רווחים)". בתוספת השנייה לחוק אפשר למצוא את 13 המטרות הציבוריות אותן חברות לתועלת הציבור יכולות לאמץ בתקנון, וביניהן, למשל, מטרות שעניינן חינוך והכשרה מקצועית. סעיף 11(ב) לחוק מכיר באופי השונה של חברות לתועלת הציבור וקובע בפירוש שהן אינן כפופות לכלל המנחה כל חברה לפעול למען השאת רווחיה, הקבוע בסעיף 11(א). החוק מאפשר למעוניינים להתאגד לטובת הגשמת מטרות ציבוריות לפעול במסגרת חברה, תחת ההוראות המפורטות של חוק החברות, בנוסף לדרכים אחרות להתאגדות שאינה למטרות רווח, דוגמת התאגדות כעמותה. 12. טרם חקיקת החוק, הוסדרה פעילותן של חברות לתועלת הציבור בחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות) ובסעיף 32 לפקודת החברות, התשמ"ג-1983. בשנת 2007 תוקן החוק ונוסף לו פרק העוסק בחברות לתועלת הציבור (חוק החברות (תיקון מס' 6), התשס"ז-2007, ס"ח 332 (להלן: תיקון מס' 6)). במסגרת התיקון לחוק, בוטלו הסעיפים שעסקו בחברות לתועלת הציבור בחוקים השונים, ונותק הקשר בין חוק הנאמנות לבין דיני החברות בכל הקשור לחברות לתועלת הציבור (יוסף גרוס חוק החברות החדש 46-45 (מהדורה רביעית, 2007), (להלן: גרוס חוק החברות)). כמו כן, בוצעו תיקונים עקיפים בחוקים אחרים, דוגמת חוק העמותות, על מנת ליצור אחידות בהסדרה החוקית המתייחסת לצורות ההתאגדות השונות של תאגידים הפועלים ללא כוונת רווח (גרוס חוק החברות 46; דוידה לחמן-מסר וגלי גרוס "חברה לתועלת הציבור - פרק חדש בדיני חברות" תאגידים ד/3 3 (2007), (להלן: לחמן מסר וגרוס)). כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק (דברי הסבר להצעת חוק החברות (תיקון מס' 4) (חברה לתועלת הציבור), התשס"ה-2005, ה"ח 1092 (להלן: הצעת החוק)), הרקע לתיקון מס' 6 היה ההסדרה החלקית בלבד של פעילות חברות לתועלת הציבור בחוקים השונים, ועל כן מטרת התיקון הייתה ליצור הסדרה מלאה ואחידה של התנהלות חברות אלה במסגרת דבר חקיקה אחד. בדברי ההסבר הודגש הצורך בפיקוח מוגבר על פעילות חברות לתועלת הציבור, שכן ההון של חברות מסוג זה מורכב מכספי תרומות ומכספי ציבור, כאשר, לרוב, לתורמים ולבעלי המניות אין רצון ויכולת לפקח על התנהלות החברה. בחברה הפועלת למען השאת רווחיה, האינטרס הכלכלי שיש לבעלי המניות בהצלחת החברה מתמרץ אותם לפקח על הפעילות העסקית של החברה ועל התנהלות נושאי המשרה בה. בחברה לתועלת הציבור לא קיים תמריץ מסוג זה, מאחר שקיים איסור על חלוקת רווחים לבעלי המניות, ועל כן תיקון מס' 6 לחוק קבע מספר מנגנונים אחרים האמורים לאפשר לתורמים לחברות לתועלת הציבור להיות בטוחים כי כספם ינוצל לטובת המטרה אותה הם מעוניינים לקדם (ראו עוד על קשיי הפיקוח על נושאי משרה בחברות לתועלת הציבור, דברי ההסבר להצעת החוק 1093-1092; ע"א 2438 מדינת ישראל - רשם ההקדשות נ' קרן ברל כצנלסון, פסקה כ"ח לפסק דינו של השופט רובינשטיין (3.6.2010), (להלן: עניין ברל כצנלסון); אירית חביב-סגל דיני חברות 375-374 (2007)). כך, למשל, נקבעו בחוק מגבלות על שינוי תקנון חברה לתועלת הציבור כדי למנוע את הפיכתה לחברה עסקית, הוסדר מעמד נכסי החברה בעת פירוק, הוטלו מגבלות על שכרם של נושאי המשרה ונקבעו סמכויות מפורשות ורחבות לרשם ההקדשות כמפקח על התנהלות חברות לתועלת הציבור. החלטות ופעולות החברה, אשר טענות המערערים מופנות כנגדן, התקבלו לאחר שנת 2007 ולאחר כניסתו לתוקף של תיקון מס' 6. משכך, הטענות בהקשר זה יבחנו על רקע ההסדר החקיקתי שנקבע בתיקון. זהות בעלי מניות היסוד בחברה 13. אפתח את הדיון בהתייחסות לטענות המערערים באשר למעמדן של חברת האיכרים והתאחדות האיכרים בחברה. המערערים מעלים מספר טענות ביחס לזהות בעלי מניות היסוד בחברה. לטענתם, הקצאת 57 מניות היסוד לחברת האיכרים בשנת 1956 נעשתה בחריגה מההון הרשום של החברה ובניגוד לקבוע בתקנון החברה ועל כן היא בטלה. המערערים מוסיפים שהחלטות החברה משנת 1996 על הפקעת כל מניות היסוד של החברה, למעט אלו שמוחזקות על-ידי חברת האיכרים, והענקת מניית יסוד להתאחדות האיכרים, אינן תקפות משום שלא דווחו לרשם החברות כנדרש. לפיכך, המערערים טוענים כי חברת האיכרים והתאחדות האיכרים אינן מחזיקות במניות יסוד של החברה, או לכל הפחות הן אינן היחידות שמחזיקות במניות אלה. המערערים מכירים בכך שהתאחדות האיכרים היא שניהלה בפועל את החברה לאורך שנים, מכוח מניות היסוד בהן החזיקה ובאמצעות דירקטוריון החברה שהורכב מבעלי תפקידים בהתאחדות, אך הם כופרים בסמכותה לעשות זאת נוכח הפגמים בהחלטות שהביאו את ההתאחדות למעמד זה. המערערים סוברים כי תוצאת פגמים אלה היא בטלות החלטות ובטלות פעולות שביצעה החברה בניהול התאחדות האיכרים, ביניהן ההחלטות על סגירת הפנימייה ועל העברת ניהול בית הספר למועצה המקומית. 14. טרם דיון בטענות לגופן, אציין כי בפני המערערים עומדת משוכה גבוהה ביותר שאותה עליהם לעבור על מנת שיזכו במבוקש מכוח טענותיהם בהקשר זה. ראשית, בית משפט קמא דחה את טענותיהם ביחס למעמד התאחדות האיכרים בחברה וקבע כי: "גרסת התאחדות האיכרים לפיה חברת האיכרים והתאחדות האיכרים הינן היחידות המחזיקות במניות יסוד של החברה נתמכת במסמכים של החברה, שחלקם הוגשו לרשם החברות ... והיא מקובלת עלי". שנית, אף רשם ההקדשות מקבל את טענות המשיבים ביחס למעמדן של חברת האיכרים והתאחדות האיכרים כמחזיקות הבלעדיות במניות היסוד של החברה. שלישית, חלוף הזמן הממושך מהאירועים כלפיהם טוענים המערערים נמצא בעוכריהם, שכן התמודדות עם טענות ביחס לאירועים שחלקם התרחשו לפני למעלה מ-50 שנים מקשה מאד על המשיבים. רביעית, אף המערערים עצמם מכירים בכך שהתאחדות האיכרים אכן ניהלה את החברה לאורך עשרות שנים על בסיס ההנחה כי היא וחברת האיכרים מחזיקות במירב מניות היסוד של החברה, הנחה שעד היום לא הובע ספק כלפי תקפותה. אם כך, לא בנקל יובילו טענות המערערים למסקנה שהתאחדות האיכרים וחברת האיכרים אינן המחזיקות הבלעדיות במניות היסוד של החברה לעת הזו. אף כי לטעמי די באמור לעיל על מנת לדחות את טענות המערערים בנושא הנדון, גם לגופן לא מצאתי בהן ממש, כמפורט בהמשך. 15. המערערים מציגים שתי טענות מרכזיות כנגד הקצאת 57 מניות היסוד לחברת האיכרים בשנת 1956. על-פי הטענה הראשונה, ההקצאה נגדה את תקנון החברה שכן סעיף 7(ב) לתקנון שולל את האפשרות של אדם או גוף להחזיק ביותר ממניית יסוד אחת. על-פי הטענה השנייה, בסעיף 6 לתקנון נקבע כי בהון המניות הרשום של החברה קיימות 50 מניות יסוד בלבד ועל כן לא ניתן היה להקצות יותר מ-7 מניות יסוד כאשר באותה העת 43 בעלי מניות פרטיים כבר החזיקו במניות יסוד של החברה. מטענות אלה המערערים מסיקים כי הקצאת המניות לחברת האיכרים חסרת תוקף ולמעשה לחברת האיכרים אין מעמד רשמי בחברה. בתגובה לטענות אלה, טוענים המשיבים כי טרם ההקצאה האמורה, ביום 28.8.1955, התקבלו שתי החלטות מיוחדות באסיפה הכללית של החברה. הראשונה קובעת כי הון המניות הרשום של החברה יוגדל ל-100 מניות יסוד והשנייה קובעת כי סעיף 7(ב) יתוקן כך שלא יגביל החזקה של יותר ממניית יסוד אחת בידי אדם או גוף אחד. משכך, המשיבים טוענים כי הקצאת 57 מניות היסוד לחברת האיכרים אינה סותרת את תקנון החברה. בתגובה, המערערים טוענים כי סעיף 51 לתקנון קובע כי ניתן להגדיל את הון המניות הרשום רק באמצעות יצירת מניות רגילות חדשות ועל כן אף אם התקבלה החלטה על הגדלת הון המניות בשנת 1955, היא לא יכלה להגדיל את מספר מניות היסוד בחברה. עוד הוסיפו המערערים כי לא נמצא פרוטוקול של הדיון באסיפה הכללית שבו התקבלו ההחלטות ולא קיים תיעוד של ההחלטות אצל רשם החברות. המשיבים מצדם טוענים שההחלטות התקבלו כדין ואף נשלחו לרישום אצל רשם החברות. 16. סבורני כי בצדק דחה בית משפט קמא את טענות המערערים בהקשר זה. ביחס להגדלת ההון הרשום של החברה, הצדדים מסכימים שעל-פי תקנון החברה ניתן היה להגדיל את הון המניות הרשום. המחלוקת מתרכזת בסוג המניות שניתן היה להגדיל את מספרן. סעיף 51 לתקנון קובע כי: "בכפוף להוראות כלשהן אשר עשויות להינתן בהתאם לסמכויות הכלולות בתזכיר ההתאגדות או בתקנות אלה, כל הון שמוגדל על-ידי יצירת מניות חדשות ייחשב כחלק מן ההון המקורי וכמורכב ממניות רגילות". סעיף זה למעשה קובע ברירת מחדל לפיה הגדלת הון המניות תגדיל את מספר המניות הרגילות בחברה, וזאת בהיעדר הוראות אחרות. עם זאת, הסעיף אינו שולל את אפשרות הגדלת מספר מניות היסוד של החברה. אם החברה החליטה באופן מפורש על הגדלת מספר מניות היסוד בחברה, על-פי מנגנוני קבלת ההחלטות הקבועים בתקנון ובתזכיר, סעיף 51 אינו יכול למנוע זאת. יתר על כן, סעיף 7(ד) לתקנון עוסק בהקצאת מניות יסוד וקובע כללים שעל פיהם צריכה להתבצע הקצאה זו, כך שנדמה כי תקנון החברה צפה את האפשרות של הקצאת מניות יסוד חדשות. 17. הצדדים חלוקים בשאלה האם שתי ההחלטות משנת 1955 תועדו בפרוטוקול האסיפה הכללית ונמסרו לרשם החברות כנדרש. מפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי ההחלטות נמסרו במכתב לרשם החברות ביום שבו נתקבלו, 28.8.1955. כמו כן, בנוסף לדיווח על ההחלטות שנמסר לרשם החברות בשנת 1955, המשיבים הציגו מספר דוחות נוספים אשר נשלחו לרשם לאחר שנת 1955, בהם מצוין במפורש כי הון המניות הרשום של החברה כולל 100 מניות יסוד וכי חברת האיכרים מחזיקה ב-57 ממניות אלה. על כן, לטעמי אין לקבל את טענות המערערים בהקשר זה. 18. המערערים מוסיפים וטוענים כנגד תוקפה של הפקעת מניות היסוד בשנת 1996. ההחלטה על ההפקעה התקבלה בדירקטוריון החברה ונומקה בכך ש"עם חלוף עשרות שנים, ופטירת אותם בעלי מניות היסוד, איבדה החזקת אותן מניות יסוד בודדות כל משמעות מעשית, ולפיכך מוחלט בזאת על הפקעתן". אין חולק כי בהתאם לסעיף 7(ד) לתקנון החברה, הפקעת מניות יסוד נמצאת בסמכותו של הדירקטוריון אשר יכול להפקיע מניות יסוד, אף ללא נימוקים, בהחלטת רוב של שלושה רבעים מבין הדירקטורים הנוכחים בעת קבלת ההחלטה. משכך, טענות המערערים מצטמצמות, שוב, לשאלה האם ההחלטה על ההפקעה, אשר תועדה בכתב בפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון מיום 2.7.1996, דווחה לרשם החברות. אף אם ההחלטה לא נשלחה לרשם החברות כנדרש, ואיני קובע דבר בעניין, מסופקני אם פגם זה יכול להביא לקבלת הסעדים המבוקשים על-ידי המערערים. היינו, אף אם אניח שההחלטה על ההפקעה לא נשלחה לרשם החברות ושמשמעות פגם זה היא שההפקעה בטלה וש-43 מחזיקי מניות היסוד עדיין מחזיקים בהן, הנחות שאינן ברורות כלל וכלל, אין משמעות הדבר שיש ליתן למערערים את הסעדים המבוקשים. הצדדים מסכימים על כך שככל הנראה מרבית מחזיקי מניות היסוד כלל לא היו בין החיים בזמן בו נתקבלו ההחלטות נשוא ערעור זה, בשנים 2010-2008, שכן כזכור ההקצאה האחרונה של מניות יסוד נעשתה בשנת 1956. יתר על כן, מחזיקי מניות היסוד, שאינם חברת האיכרים והתאחדות האיכרים, מעולם לא היו מעורבים בישיבות האסיפה הכללית והדירקטוריון. אף בעת קבלת ההחלטות על סגירת הפנימייה ומכירת בית הספר, לא פנו מחזיקי מניות יסוד אחרים וביקשו להשתתף בישיבות הדירקטוריון והאסיפה הכללית שהיו פתוחות בפני מחזיקי המניות. כלומר, אני סבור כי ההחלטות שנתקבלו בחברה באשר לסגירת הפנימייה והעברת הבעלות על בית הספר הן תקפות אף אם נפל פגם כלשהו בהליך הפקעת מניות היסוד. משכך, אף בלי להכריע בשאלה האם ההחלטה על הפקעת מניות היסוד מ-1996 אכן נשלחה לרשם החברות, סבורני כי בנסיבות המקרה שלפנינו, טענות המערערים בהקשר זה אינן יכולות להביא לאיון ההחלטות בעניין הפנימייה ומכירת בית הספר. 19. נמצא, כי יש לדחות את טענות המערערים ביחס למעמדן של חברת האיכרים והתאחדות האיכרים בחברה וזאת על רקע האמור בתקנון החברה, קביעותיו של בית משפט קמא, עמדתו של רשם ההקדשות והתנהלות החברה בעשרות השנים האחרונות. האם החברה פעלה בסתירה למטרותיה? 20. טענתם המרכזית של המערערים היא שהחברה ומנהליה פעלו בניגוד למטרות המוצהרות של החברה בתקנון. לשיטת המערערים: "מטרתה העיקרית המפורשת של החל"צ הינה להפעיל בי"ס תיכון הכולל לימודי חקלאות ופנימיה. מכירת קרקעותיה של החל"צ וחיסול פעילותה מנוגדים למטרותיה של החל"צ ולחוק, ולכן יש לראותם כבטלים. החל"צ מוסמכת רק לפעולות שנועדו לקידום מטרותיה כפי שפורטו בתזכירה" [ההדגשה במקור - צ.ז]. המערערים הציגו את כל פעולות החברה בהקשר זה כמקשה אחת, כאשר לטענתם כולן סותרות את מטרותיה. סבורני כי יש לדייק ולהבחין בין שלוש הפעולות השונות שביצעה החברה, כלפיהן טוענים המערערים. פעולות אלה הן: סגירת הפנימייה, מכירת קרקעות החברה שאינן בשטחי כפר הנוער והעברת ניהול בית הספר למועצה המקומית ומכירתו למדינה. לטעמי יש לבחון האם כל אחת מפעולות אלה עומדת בסתירה למטרות החברה. 21. אפתח בבחינת ההחלטה על סגירת הפנימייה, אשר הרצון לבטלה עומד בראש מעיניהם של המערערים. אקדים ואומר כי החלטה זו אינה עומדת בניגוד למטרות החברה. תזכיר החברה משנת 1936 מציג 41 סעיפי מטרות אשר ניתן להכלילן ולסווג את כולן כקשורות לחינוך או לחקלאות. כפי שטוענים המשיבים, תזכיר החברה אינו קובע במפורש כי על החברה להפעיל פנימייה על מנת לקדם את מטרותיה החקלאיות-חינוכיות. למעשה ניתן לומר כי הפנימייה מהווה אמצעי להגשמת מטרות החברה, אך לא מטרה בפני עצמה. לחברה שיקול דעת באשר לאמצעים בהם היא נוקטת כדי לעמוד במטרותיה, ובסמכותה להחליט על הפסקת השימוש באמצעי זה או אחר. זאת ועוד, נוכח הגרעון השוטף שייצרה הפעלת הפנימייה, אשר נגרם על רקע מיעוט הנרשמים לאורך שנים, נדמה כי ההחלטה על סגירתה סבירה ומטרתה היא לאפשר לחברה לקדם את מטרותיה בדרכים אחרות, בלי להמשיך ולהפסיד כסף בדרך קבע בשל הפעלת הפנימייה. כלומר, ניתן לומר כי הפעלת הפנימייה דווקא פגעה ביכולתה של החברה להגשים את מטרותיה נוכח ההפסדים הכספיים הקבועים שנלוו לה עקב ההרשמה המועטת אליה לאורך שנים. בהקשר זה יש לציין את דבריו של ד"ר יחיאל שילה, מנהל המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך, אשר הציג במכתב מיום 6.1.2010 את עמדת משרד החינוך לפיה נכון לסגור את הפנימייה על רקע מיעוט הנרשמים וחוסר הכדאיות הכלכלית שבהפעלתה: "הסיבות לתמיכת משרד החינוך בהחלטה על סגירת הפנימייה מבוססת על ראיית טובת החניכים. ראשית, בפנימייה מספר קטן של חניכים (104). כבר שנים מספר שנעשים מאמצים להגדיל את מספר החניכים בפנימייה זו והדבר לא מצליח. מספר כזה של חניכים הופך את הפנימייה לגירעונית ולכן אף גורם איננו מוכן להמשיך ולהפעיל אותה בתנאים אלה. יתירה מכך, ההישגים הלימודיים של חניכי הפנימייה הינם נמוכים ביותר, לאורך זמן - דבר זה כשלעצמו מעלה סימני שאלה על מידת התועלת שמפיקים החניכים משהותם בפנימייה זו ואינו מצדיק המשך הפניית חניכים חדשים לפנימייה. על כן, בצער רב הגענו למסקנה, כי אנו מצטרפים להמלצה בפני הבעלות על סגירת הפנימייה, במצב החדש שנוצר, בסוף שנת הלימודים תש"ע". המערערים טוענים שמצבה הכלכלי של החברה איתן ואינו רעוע כפי שמנסים המשיבים להציגו ולכן לא הייתה הצדקה לסגירת הפנימייה. אולם, גם אם טענתם נכונה ומצבה הכלכלי של החברה טוב בסך הכול, ואיני קובע דבר בהקשר זה, נראה כי הפעלת הפנימייה באופן ספציפי הביאה להפסד כספי קבוע. על כן, ההחלטה על סגירתה נעשתה לטובת החברה ועולה בקנה אחד עם רצונה להמשיך ולהגשים את מטרותיה ולחדול מההפסד הכספי שנלווה להפעלת פנימייה. 22. המערערים טוענים גם כנגד מכירת מקרקעין אשר בבעלות החברה ואינם נמצאים בשטחי כפר הנוער. סבורני כי אף פעולה זו יכולה להלום את מטרות החברה. בדומה לסגירת הפנימייה, במצב דברים בו החברה נקלעה לקשיים כלכליים, היא עשויה להיזקק למכירת נכסים על מנת שתוכל להמשיך ולקדם את מטרותיה. תזכיר ותקנון החברה אינם מגבילים מכירה שכזו אם התמורה שניתנת בעדה תשמש למען קידום מטרות החברה בדרכים אחרות. התזכיר אף מציין מפורשות את יכולתה של החברה למכור מקניינה: 2. The objects for which the Company is established are - … (34) To sell or otherwise dispose of the whole or any part of the undertaking, business or property of the Company, either together or in portions, for such consideration as the company may think fit, and in particular for shares, debenture or securities of any company purchasing the same. [ההדגשות הוספו - צ.ז.] אוסיף כי עמדת המערערים לפיה מטרות החברה אוסרות עליה למכור מקרקעין שבבעלותה או לסגור את הפנימייה מכל סיבה שהיא, תגביל בצורה משמעותית את מרחב שיקול הדעת של מנהלי החברה בניהול עסקיה, אשר רובם נוסדו לפני למעלה מ-70 שנה ודורשים שינוי והתאמה עם חלוף הזמן כדי שהחברה תוכל להמשיך ולקדם את מטרותיה. 23. מצב הדברים עשוי להיות שונה ביחס להעברת ניהול בית הספר למועצה המקומית וביחס למכירתם למדינה של המקרקעין עליהם הוא בנוי. בשונה מהפעלת הפנימייה, ניהול בית ספר בפרדס חנה נזכר במפורש ברשימת מטרות החברה המופיעה בתזכיר. ראשית ייאמר כי איני משוכנע שהעברתו של בית הספר התיכוני חקלאי בפרדס חנה-כרכור לידיים אחרות, ציבוריות, סותרת מטרה זו. החברה הצהירה על כך שבכוונתה להקים מוסד חינוכי-חקלאי חדש, העשוי להוות אמצעי אחר לקידום המטרה של ניהול מוסד חינוכי-חקלאי בפרדס חנה. אולם גם אם אקבל את טענת המערערים כי העברת הניהול של בית הספר ומכירת המקרקעין עליהם הוא ניצב הן פעולות שנעשו בניגוד למטרות החברה, במובן זה שהחברה הפסיקה לקדם את אחת ממטרותיה, אינני סבור כי משמעות הדבר שבגדרו של הליך זה יש לקבוע שהפעולות בטלות. ניתן להתייחס לפעולות אלה של החברה בשני אופנים שונים, האחד - כפעולות המהוות הלכה למעשה גריעה מכללא של מטרה מרשימת מטרות החברה, השני - כפעולות העומדות בסתירה למטרות החברה. אפשרות ראשונה היא להתייחס להפסקת ניהול בית הספר ולמכירתו כאל פעולות אשר בפועל גורעות את המטרה של ניהול בית ספר מ- 41 סעיפי מטרות החברה שבתזכיר. חוק החברות, בסעיף 345ה, קובע כי חברה לתועלת הציבור המעוניינת בכך, רשאית לשנות את מטרותיה, להוסיף להן מטרות חדשות ואף לגרוע מטרות קיימות. שינוי המטרות, הכולל גם גריעת מטרות, צריך להיעשות באישור האסיפה הכללית ובפיקוח בית המשפט או רשם ההקדשות (בהתאם לסוג השינוי). מאחר שחוק החברות מאפשר מצב של גריעת מטרות, סבורני כי אין לקבל את טענת המערערים לפיה פעולות החברה בהקשר זה בהכרח בטלות, וזאת על רקע אישור ההחלטות בדירקטוריון ובאסיפה הכללית של החברה ועל רקע עמדתו החיובית של רשם ההקדשות כלפיהן. אוסיף בהקשר זה כי אף אם נגרעה מטרה זו מרשימת מטרות החברה, עדיין נותרים על כנם 40 סעיפי מטרות נוספים בתזכיר החברה ועל כן לדידי אין לקבל את טענת המערערים לפיה הפסקת ניהול בית הספר משמעה החלטה על הפסקת קידום כלל המטרות החינוכיות-חקלאיות של החברה. אפשרות שנייה היא להתייחס להפסקת ניהול בית הספר ולמכירתו כאל פעולות העומדות בסתירה למטרות החברה. גם בהנחה שזה אכן המצב, ואיני קובע שכך הוא מצב הדברים לאשורו, אין משמעות הדבר כי פעולות אלה בטלות באופן מיידי, כפי שטענו בפנינו המערערים. סעיף 345ו לחוק החברות מציג את האפשרות העומדת בפני חברה לתועלת הציבור לאשר בדיעבד פעולה שהתבצעה תוך חריגה ממטרותיה. לפעולה נדרש אישור של האסיפה הכללית, ובענייננו החלטות החברה ביחס לבית הספר אכן אושררו באסיפה הכללית, יחד עם אישור של בית המשפט שעליו לבחון האם "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב למטרות החברה ולפעילותה". המערערים לא הבחינו בין אפשרויות אלה והסתפקו בטענה כללית לפיה כל פעולות החברה עומדות בניגוד למטרותיה ועל כן הן בטלות. המשיבים מצידם הסתפקו באמירה דומה לפיה פעולותיהם אינן עומדות בניגוד למטרות החברה וכי בכוונתם להמשיך ולקדם מטרות אלה. נוכח העובדה שחוק החברות מאפשר לגרוע מטרות מתזכיר החברה ומאפשר אישור של פעולות בדיעבד, סבורני כי אין מקום להורות על בטלות פעולות החברה ביחס להעברת הבעלות על בית הספר, זאת אף אם אניח, בלי לקבוע דבר, כי פעולות אלה אכן עומדות בניגוד למטרות החברה. אזכיר בהקשר זה כי רשם ההקדשות הביע את תמיכתו בפעולות אלה וכי דירקטוריון החברה והאסיפה הכללית אישרו את ההחלטות על העברת בית הספר לידי המועצה המקומית ועל מכירת הקרקעות למדינה. 24. משכך, לטעמי יש לדחות את טענות המערערים לפיהן פעולות החברה בטלות עקב הסתירה ביניהן לבין מטרות החברה. בדיקת התנהלות החברה על-ידי רשם ההקדשות 25. בהליך שלפנינו, כמו גם בהליך בבית משפט קמא, העלו המערערים טענות רבות ומגוונות ביחס להתנהלות החברה ונושאי המשרה בה, שאינן רלוונטיות לסעדים אותם הם מבקשים בקשר עם פתיחת הפנימייה מחדש וביטול מכירת בית הספר. כך, למשל, נטען כי התאחדות האיכרים ונושאי המשרה בה משכו כספים שלא כדין מקופת החברה וכי בכוונתם "לחסל את פעילות החל"צ". טענות נוספות הופנו כנגד שינויים שנעשו בתקנון החברה בשנת 1996 העוסקים בין השאר בייעוד נכסי החברה בעת פירוק, ואשר לשיטת המערערים עומדים בסתירה לחוק החברות. בנוסף נטען כי החברה לא מתכוונת להשתמש בכספים שקיבלה ממכירת קרקעותיה כדי לקדם מטרות חינוכיות-חקלאיות, והתוכניות אשר הציגה לגבי הקמת מכללה חקלאית אינן עומדות לצאת אל הפועל. ביחס לטענות אלה קבע בית משפט קמא כי "רשם ההקדשות מינה רואה חשבון חיצוני לבדיקת אופן ניהול ענייני החברה, ומנהלי החברה ישתפו איתו פעולה ויספקו לו כל מסמך או מידע שיתבקש. בנסיבות אלה, איני רואה הצדקה להידרש בהליך שבפני לטענות באשר לאופן ניהול ענייני החברה". המערערים טוענים כי בית משפט קמא שגה בקביעה זו. לשיטתם, סמכויותיו של רשם ההקדשות מוגבלות ולפיכך חקירתו לא יכולה לתת מענה לטענותיהם. 26. תחילה אומר כי הצגה זו של רשם ההקדשות כמי שסמכויותיו מצומצמות ביותר, כפי שטוענים המערערים, אינה נכונה. סעיף 345יט(ג) לחוק קובע כי רשם ההקדשות יכול להגיש בקשה לפירוק חברה לתועלת הציבור, סעיף 345יד(א) מאפשר לרשם ההקדשות להגיש תביעה נגזרת בשם חברה וסעיף 345כח(א) קובע כי רשם ההקדשות יכול לפנות לבית המשפט בבקשה להורות לנושא משרה בחברה לתועלת הציבור להשיב לחברה נכסים אשר הועברו לאחרים שלא כדין. נוסף על האפשרות להגיש תביעה נגזרת בשם החברה או להורות לחברה לפעול בהתאם להנחיות חוק החברות, יכול רשם ההקדשות לפנות לגורמי החקירה במשטרה אם יתברר שיש בכך צורך (ראו עוד על התפקיד המרכזי שיועד לרשם ההקדשות בתיקון מס' 6: עניין ברל כצנלסון, פס' 3 לפסק דינה של השופטת חיות ופס' כ"ח לפסק דינו של השופט רובינשטיין; לחמן מסר וגרוס; דברי ההסבר להצעת החוק). 27. לגופו של עניין, טענות המערערים מצביעות על חשש לגבי המשך פעילות החברה בעתיד כחברה לתועלת הציבור, יחד עם טענות ביחס לפגמים בהתנהלות החברה בעבר. אכן, על רקע דברי ההסבר להצעת החוק והקשיים המובנים בפיקוח על חברות לתועלת הציבור, יש מקום להמשיך ולפקח על פעילות החברה בעתיד, ולבחון את הפגמים הנטענים בהתנהלותה בעבר. סבורני כי הגורם המתאים ביותר לבדיקת טענות אלה הוא רשם ההקדשות. הואיל ורשם ההקדשות הצהיר על מינוי רואה חשבון לבדיקת עומק בחברה, מכוח סעיף 345יח לחוק, בדיקה בה ייבחנו טענות המערערים, נדמה כי טרם הגיעה השעה להיזקק לשאלות אלה ונכון להותיר את בירור הטענות לרשם ההקדשות. לפיכך, לטעמי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא ביחס לבדיקת התנהלות החברה על-ידי רשם הקדשות, בדיקה אשר יש לקוות כי תסתיים בטווח הזמן הקרוב היות שרשם ההקדשות הצהיר על פתיחתה לפני כשלוש שנים. 28. לבסוף, המערערים טוענים גם כנגד החלטת הביניים של בית משפט קמא מיום 8.6.2010, במסגרתה הורה בית המשפט על הוצאת מסמך 144 הבוגרים מתיק בית המשפט. יוער כי המערערים לא נימקו את הערעור כלפי החלטה זו אלא טענו באופן כללי כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו. מעיון במסמך 144 הבוגרים עולה כי בניגוד לטענת המערערים, אין מדובר בבקשת הצטרפות להליך בבית משפט קמא, אלא במסמך בו בוגרי בית הספר, שאינם צד להליך, מביעים תמיכה בעמדת המערערים ומציעים לעזור בגיוס הנהלה חדשה לבית הספר. מאחר שלא צורפו נימוקים לערעור זה, ולאחר עיון במסמך עצמו אשר מוביל למסקנה כי אין בו כדי להביא לקבלת הסעדים המבוקשים על-ידי המערערים, סבורני כי דינו של הערעור כלפי החלטת הביניים להידחות. סוף דבר 29. לסיכומם של דברים, סבורני כי דין הערעור להידחות. ההחלטה על סגירת הפנימייה והעברת הבעלות על בית הספר נעשו בסמכות, באישור משרד החינוך ורשם ההקדשות ובהתאם להוראות חוק החברות. באשר לטענות המערערים ביחס להתנהלות קלוקלת בחברה, יש להמתין לתוצאות בדיקת העומק עליה הצהיר רשם ההקדשות. מאחר שהגעתי למסקנה זו, איני רואה צורך להיזקק לטענת הסף של המשיבים ביחס לזכות העמידה של המערערים מכוח סעיף 345כו לחוק. עוד אציע לחבריי לחייב את המערערים בהוצאות המשיבים 1, 3 ו-4 בסך 10,000 ש"ח, וכן בהוצאות המשיבה 2 והמשיב 5 בסכום הנ"ל לכל אחד מהן. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. קרקעותדיני חברותמניותהפקעה