א. בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (בראשות אב בית-הדין מר יוסף תלרז) מיום 26/3/09 בבד"מ 93/08 לפיו הוטלו על המשיב, יליד שנת 1951, אמצעי המשמעת הבאים: 1. נזיפה חמורה. 2. הפקעת משכורת קובעת אחת. 3. הורדה בדרגה אחת לתקופה של שלושה חודשים. וזאת, לאחר שהמשיב הורשע בעבירות על סעיפים 17(1) + (2) + (3) + (4) של חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963. ב. אלה העובדות הצריכות לעניין: בתובענה המתוקנת שהוגשה כנגד המשיב נטען שהוא מועסק בבית חולים גריאטרי בתפקיד שרברב מאז שנת 1989. מאמצע שנת 2007, ובמהלך שנת 2008, כפעמיים בשבוע או למעלה מזה, נתן המשיב את כרטיס הנוכחות שלו לגב' לאה סלומון, עובדת ניקיון בבית החולים, או למר מיכאל אדלר, כלכלן בבית החולים, או למר יעקב שרמה, נהג בבית החולים, על מנת שיחתימו אותו עבורו. בכל אותן פעמים יצא המשיב את עבודתו לפני שכרטיסו הוחתם וזאת, בין היתר, בתאריכים 14/12/07, 23/12/07, 24/12/07, 26/12/07. במהלך השנים 2007-2008 החתים המשיב את כרטיס הנוכחות של לאה ומיכאל. באותם מועדים התייצבו לאה ומיכאל לעבודתם לאחר שכרטיסם הוחתם על ידי המשיב, או שיצאו את עבודתם לפני שכרטיסם הוחתם על ידי המשיב, וזאת בין היתר, בתאריכים: 4/12/07, 5/12/07, 11/12/07, 13/12/07, 17/12/07, 18/12/07, 20/12/07. בכל המועדים בהם החתים המשיב, לאה, ומיכאל, את כרטיס הנוכחות, אלה של אלה, כמפורט לעיל, נהגו הם להשאיר את כרטיס הנוכחות שלהם, לצורך החתמתו על ידי אחר, במקום מוסכם ומתואם בבית החולים, בין היתר מתחת לאבן. נטען על ידי המדינה שבמעשיו אלה הפר המשיב את הוראות סעיפים 91.151 ו - 42.212 לתקשי"ר, והתנהג התנהגות שאינה הוגנת והולמת עובד מדינה. בנוסף, נטען שהמשיב קיבל שכר במירמה עבור שעות עבודה שלא נכח בהן, וכן סייע לאחר לקבל שכר במירמה, מכאן האישום בעבירות לפי סעיף 17(1)+(2) +(3)+(4) של חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963. ג. בתחילת ההליך בפני בית הדין למשמעת העלה המשיב, באמצעות סניגורו עוה"ד עבאס עבאסי, טענה של הגנה מן הצדק. המשיב טען שבפרשה זו של החתמת כרטיסים בבית החולים הוגשו תובענות בפני בית הדין למשמעת כנגד המשיב ועוד 12 מעורבים נוספים, ואילו כנגד כ - 18 מעורבים אחרים לא הוגשו תובענות כלל או שהתביעה הסתפקה בהעמדתם לדין משמעתי פנימי במסגרת בית החולים. בהחלטתו מיום 23/2/09 דחה בית הדין טענתו זו של המשיב וקבע שלא שוכנע כי עלה בידי ההגנה להוכיח כי חזקת החוקיות ממנה נהנית התביעה באכיפת הדין המשמעתי הונעה משיקולים זרים. לא הונחה בפני בית הדין תשתית ראייתית שמצביעה על כך שאותם עובדים שפרטיהם הובאו בטיעוני ההגנה ביצעו מעשים דומים לאלה של המשיב, וכן מבחינת משך תקופת ההחתמות ההדדיות, ותדירותה, כפי שיוחסה למשיב בכתב התובענה. ד. בישיבה שהתקיימה בפני בית הדין ביום 23/3/09, בה הוגשה בפני בית הדין התובענה המתוקנת, הודיעו הצדדים שהושג ביניהם הסדר טיעון לפיו יודה המשיב באישומים המיוחסים לו לפי התובענה המתוקנת, ואילו ביחס לאמצעי המשמעת יתקיים טיעון חופשי. המשיב הורשע איפוא לפי הודאתו. ה. ב"כ המדינה עתרה לאמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, הורדה לדרגה אחת למשך שנתיים. ב"כ המדינה הפנתה לגזר דינו של בית הדין בעניין מר מיכאל אדלר (בד"מ 91/08) שעליו הוטלו אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת, הורדה בדרגה לשנה אחת. ב"כ המדינה ציינה כי התקופה בה הורשע מר אדלר בגין דיווחים כוזבים היתה קצרה יותר, בהשוואה למערער, וכמו כן בעניינו של מר אדלר היה מדובר בשני עובדים בלבד שהחתימו לו את כרטיס הנוכחות, ולא שלושה. גב' לאה סלומון היתה גם כן שותפתו של המשיב לעניין ההחתמות ההדדיות והוטלו עליה בבד"מ 87/08 אמצעי משמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת 70% מן המשכורת הקובעת, והורדה בדרגה אחת למשך שנתיים וחצי. לטענת ב"כ המדינה, נסיבות המקרה שבפנינו דומות ביותר למקרה של גב' לאה סלומון, ובעניינה ההורדה בדרגה היתה אמנם לתקופה ארוכה יותר, אך הפקעת השכר לא היתה של משכורת שלמה, אלא של 70%. ב"כ המדינה טענה שההיבט ההרתעתי חייב לעמוד לנגד עיני בית הדין, וזאת במיוחד בעבירות של דיווחים כוזבים, כשלטענת ב"כ המדינה, אמצעי המשמעת להם היא טוענת מאזנים בין נסיבותיו האישיות של המשיב והודייתו מחד גיסא, לבין המסר שראוי שייצא מפתחו של בית הדין למשמעת, מאידך גיסא. עמדת המשרד תמכה בעמדת ב"כ המדינה. ו. הסניגור טען שהסתבכותו של המשיב נוצרה או התחילה כתוצאה ממנהג שלילי ביותר בבית החולים שהיו מעורבים בו לא מעט עובדים, שהחתימו אחד למשנהו כרטיסים בעת שלא נכחו בעבודה. הסניגור הוסיף וטען שטובת ההנאה שאחרים הפיקו ממעשי עבירה אלה היתה גבוהה יותר מזו שהפיק המשיב עצמו. ב-7 פעמים סייע המשיב לאחרים לקבל שכר בדרך לא כשרה, ואילו 4 פעמים קיבל המשיב שכר בצורה לא כשרה, דבר המצביע, כך טען הסניגור, על אופיו הישר של המשיב. המשיב הודה בפני חוקריו בעבירות שיוחסו לו והביע חרטה. הסניגור הוסיף וטען שהמשיב עבד בבית החולים משנת 1989, הוא בעל עבר נקי, ונראה שנסחף בביצוע העבירות המיוחסות לו, כשבפרשייה היו מעורבים גם עובדים בכירים בבית החולים שביצעו עבירות ששימשו דוגמה שלילית למשיב, שהוא כבן 58, נשוי ואב לחמישה, ולדבריו, סמוכים שניים מהם על שולחנו. ז. הסניגור ביקש להסתפק באמצעי משמעת של נזיפה חמורה והפקעת משכורת קובעת אחת, ולהימנע מאמצעי המשמעת של הורדה בדרגה הואיל והעונש צריך להיות מידתי ולשקף את חומרת המעשה מחד גיסא, לעומת נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המשיב מאידך גיסא. הסניגור ציין שבמקרה אחר אשר היה, לטענתו, חמור מן המקרה שבפנינו (עש"מ 3871/96 ברכה רביד) הטיל בית הדין את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת דרגה למפרע, העברה ממקום העבודה, הורדה בדרגה לשנתיים. הסניגור הוסיף שעבודתו של המשיב בוצעה תמיד על הצד הטוב ביותר, והורדת הדרגה עלולה לגרום לו נזק כספי גבוה מאוד, לכן ביקש הסניגור להימנע מכך. בית הדין שמע את דברי המשיב עצמו שהביע חרטה וציין שקשה מאוד להסתדר עם המשכורת בבית הואיל והוא ורעייתו עוזרים לחמשת ילדיהם. כמו כן, שמע בית הדין את עדות רעייתו של המשיב. ח. בגזר הדין מיום 26/3/09 הביא בית הדין, בין יתר הדברים, גם את עמדתו של המשרד שהוגשה בכתב. לפי הודעת המשרד אין למשיב עבר פלילי או משמעתי. חוות הדעת שניתנו לגביו הן חיוביות, כאשר בשנת 2007 הומלץ המשיב כעובד מצטיין. המשרד רואה בחומרה את מעשיו של המשיב ומצטרף לעמדת התביעה בכל הנוגע למידתם של אמצעי המשמעת. ט. כותב בית הדין בגזר הדין שלמרות שהמשיב היה מודע, או צריך היה להיות מודע, לכך שתיעוד הנוכחות בעבודה נעשה באופן אישי על ידי כל עובד ועובד, ולא באמצעות נציג או שליח, קשר המשיב קשר עם אחרים במקום עבודתו וביקשם להחתים בעבורו את כרטיס הנוכחות, באותן שעות שבהן הוא עוד לא נכח בעבודתו, ולבקשתם של אותם עובדים, בתיאום מראש לגבי מקום הימצאות כרטיס הנוכחות שלהם, החתים עבורם את כרטיס הנוכחות. מוסיף בית הדין שהיסוד השליט במעשיו של המשיב אינו בהכרח בגזילה הכספית של קופת המדינה, שככל הנראה לא נפגעה בסכומים גבוהים, אלא המעילה באמון כלפי הממונים עליו, שציפו כי הדיווחים לגבי עצמו יהיו דיווחי אמת, ויהיו תואמים את כללי הדיווח על נוכחות בעבודה, אך התברר שאין אלה פני הדברים. י. בית הדין הצביע בגזר דינו על פסיקת בית-המשפט העליון בכל הנוגע לחומרה הכרוכה במעילה באמון על ידי עובד ציבור: עש"מ 10129/01 מדינת ישראל נ' טליה גניש, דינים עליון, כרך ס"א, 204. עש"מ 4350/06 מדינת ישראל נ' חיים רון, מיום 4/6/07. עש"מ 3925/08 שלמה אזולאי נ' מדינת ישראל, מיום 23/6/08. בית הדין הפנה להוראת התקשי"ר 91.151 - רישום נוכחות, שלפיה כל עובד חייב להחתים את כרטיסו בשעון הרושם בכניסתו למקום העבודה ובצאתו ממנו, וכן הוראת תקשי"ר 42.212 - מילוי הוראות ותפקידים, לפיה חייב עובד למלא כל הוראה שנקבעה בתקשי"ר. יא. בית הדין למשמעת ראה את הבעת הצער של המשיב, ואת העובדה שקיבל אחריות על מעשיו, כנסיבות לקולא. בית הדין עמד בגזר דינו, בין יתר הדברים, על כך שעובד ציבור הוא נאמן הציבור, הוא אינו פועל למען עצמו אלא למען האינטרס של הציבור (בג"צ 669/86 רובין נ' ברגר ואח', פ"ד מ"א(1) 749). תפקידם של אמצעי המשמעת הוא הרתעתי ומניעתי. יחד עם זאת, הוסיף בית הדין שתפקידם המרתיע של אמצעי המשמעת איננו חזות הכל, ותכלית אמצעי המשמעת צריכה להיבחן גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם. בכל מקרה, על בית הדין לשקול האם יש באמצעי המשמעת המוטלים על ידי בית הדין, במסגרתו של הסדר הטיעון, כדי להגשים את תכליתם של דיני המשמעת, תוך איזונם עם הנסיבות האישיות. יב. בענייננו, עמד בית הדין על כך שהמשיב הוא כבן 58, אדם נורמטיבי, נעדר עבר פלילי או משמעתי קודם, נמצא מזה 20 שנים בשירות הציבורי בתחום תחזוקת מערכת המים של בית החולים הגריאטרי, ולתרומה בת שנים, שהיא תרומה איכותית לשירות הציבורי, יש השפעה ממתנת על מידתם של אמצעי המשמעת. המשיב נשוי, רעייתו עובדת בהוראה בתחום החינוך המיוחד, לבני הזוג 5 ילדים, שלושה מהם עדיין מתגוררים בבית, ואחת הבנות חולה במחלה כרונית. יג. על יסוד כל אלה הטיל בית הדין על המשיב את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת, והורדה בדרגה אחת לשלושה חודשים. מסביר בית הדין כי מעשיו של המשיב מצדיקים הורדה בדרגה נוכח הפגיעה של מעשיו בתדמיתו של השירות הציבורי, אך ניתן לקצוב את משך ההורדה בדרגה לפרק זמן קצר כמסר נורמטיבי למשיב ולעובדי השירות הציבורי, דהיינו: מי שפוגע באותם ערכים של המשמעת בשירות ותדמיתו - ראוי שמעמדו של אותו עובד בשירות, שביטוי לו בין היתר בדרגותיו, ייפגע גם הוא לתקופה קצרה כאמור. את משך הזמן הקצר של ההורדה בדרגה קבע בית הדין גם בשל כך שהמשיב אינו עובד בכיר, ממנו נדרש סטנדרט התנהגות שונה, ולכך, חברו גם נסיבות משפחתיות לא קלות. יד. בערעורה טוענת המדינה כי שגה בית הדין בהטילו על המשיב אמצעי משמעת מקלים באופן קיצוני ממדיניות הענישה אשר חלה בעבירות אלה, כל זאת בנוגע לאמצעי הענישה של הורדה בדרגה אחת למשך שלושה חודשים. המדינה טוענת בערעורה שהמשיב ביצע את העבירות בשיתוף עם שלושה עובדים נוספים, שנגד שניים מהם הוגשו תובענות משמעתיות זהות לתובענה שהוגשה כנגד המשיב. בעניין גב' לאה סלומון הגבילה עצמה התביעה בהסדר הטיעון לאמצעי ענישה של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, והורדה בשתי דרגות לשנתיים ומחצה, כשהסניגוריה רשאית היתה לטעון ללא מגבלה. בית הדין, אחרי התלבטויות, הטיל על גב' לאה סלומון (המועסקת בבית החולים מזה 18 שנה ומתפרנסת בדוחק ומקבלת השלמת הכנסה), נזיפה חמורה, הפקעת 70% ממשכורתה הקובעת, והורדה בדרגה אחת למשך שנתיים ומחצה. בעניין מר מיכאל אדלר, הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו יוטלו עליו נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת, והורדה בדרגה אחת למשך שנה. טוענת המדינה בערעורה שלמרות שהתובענה כנגד המשיב זהה כמעט לחלוטין בנסיבותיה ובעבירות המתוארות בה לאלה שהוגשו כנגד גב' סלומון ומר אדלר, הטיל בית הדין על המשיב עונש קל לאין שיעור, באופן הפוגע בתחושת הצדק והשוויון. ט"ו. טוענת המדינה שמר אדלר הורשע בהחתמת כרטיס הדדית עם המשיב בלבד, וגב' סלומון הורשעה בהחתמת כרטיס עם שני עובדים אחרים, ואילו המשיב הורשע בהחתמת כרטיס ביחד עם שלושה עובדים נוספים. משך התקופה לגביה הורשע המשיב היא למעלה משנה ואילו מר אדלר הורשע כי ביצע את העבירות על פני תקופה של כארבעה חודשים. לטענת המדינה בערעורה לא יישם בית הדין את קביעותיו בכל הנוגע לחומרה שבהעברת דיווחים סותרי מציאות, והטיל אמצעי משמעת שאין בהם כדי להרתיע עובדים אחרים במעמדו של המשיב, מה עוד שעל עובדים אחרים במעמדו של המשיב הוטלו אמצעי ענישה כבדים יותר. לדעת המדינה הנסיבות האישיות של המשיב לא הצדיקו את התוצאה המקלה אליה הגיע בית הדין, וזאת בהשוואה לשותפיו של המשיב: גב' סלומון ומר אדלר. ט"ז. טוענת ב"כ המדינה שתכלית הענישה בדין המשמעתי היא פחות אינדיווידואלית, ויותר מניעתית, הרתעתית, ומערכתית. אין הצדקה לסטייה ממדיניות ענישה אחידה בהעדר נימוקים מיוחדים. כאשר מספר עובדים המואשמים באותו מעשה מקבלים עונשים שונים באופן קיצוני לא מושגת תכלית דין המשמעת, אלא תכלית הפוכה, העלולה ליצור אי וודאות ותחושת אי צדק. לפיכך, עותרת המדינה שתוטל על המשיב הורדה בדרגה לתקופה התואמת את מדיניות הענישה הנוהגת במקרים מסוג זה. י"ז. בדיון שהתקיים בפניי ביום 8/7/09 שמעתי את טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים. ב"כ המדינה חזרה על הטענות כפי שהובאו בהרחבה בהודעת הערעור, והדגישה שהנסיבות האישיות של המשיב אינן חמורות יותר מאלה של גב' סלומון, שאליהן התייחס בית הדין כאל נסיבות קשות בצורה יוצאת דופן, ולכן לא היה מקום להקל עם המשיב בהשוואה לגב' סלומון שהורדה בדרגה אחת למשך שנתיים ומחצה. יח. הסניגור טען שלא התקיימה בענייננו שותפות בעבירה בין המשיב לגב' סלומון ו/או מר אדלר. הסניגור טען כנגד טיעוניה של ב"כ המדינה בדבר תחולת עיקרון אחידות הענישה והדגיש את עיקרון הענישה האינדיווידואלית, ושכל מקרה נדון על פי נסיבותיו. לטענת הסניגור, אמצעי הענישה שהוטלו על המשיב לא היו תוצאה של נסיבותיו האישיות של המשיב, כי אם בשים לב לכך שהיסוד השליט במעשיו של המשיב אינו בהכרח הגזילה הכספית של קופת המדינה, שלא נפגעה בסכומים גבוהים. אדרבא, המשיב זיכה עובדים אחרים בסכומים גבוהים יותר ממידת זכייתו האישית. כמו כן, הפנה הסניגור לעמדתו של המשרד, דהיינו, שחוות הדעת שניתנו לגבי המשיב הן חיוביות, כשבשנת 2007 הומלץ המשיב כעובד מצטיין. מוסיף הסניגור שבענייננו המקרה של המשיב קל בהרבה מן המקרה שנדון בעש"מ 3871/96 ברכה רביד, ושם ההורדה בדרגה היתה לשנתיים ומחצה, למרות שהנסיבות שם היו, לטענת הסניגור, חמורות בהרבה לעומת המקרה של המשיב. לדעת הסניגור אין מקום ואין הצדקה להתערב בעניין זה בשיקול דעתו של בית הדין שאף שמע את דברי המשיב ורעייתו. יט. הסניגור טען שהעבירות שביצע המשיב בוצעו על פני תקופה מוגדרת של 22 ימים (כפי שגם טען הסניגור בטיעונו בפני בית הדין למשמעת). על כך הגיבה הפרקליטה וציינה שלפי התובענה המתוקנת ביצע המשיב את העבירות בתאריכים ספציפיים שצויינו בתובענה המתוקנת, וכן צויין בתובענה זו שהמשיב ביצע את העבירות מ"אמצע שנת 2007 ובמהלך שנת 2008 כשפעמיים בשבוע או למעלה מזה..." ובעובדות אלה הודה המשיב בפני בית הדין, והורשע בהתאם. עוד טענה הפרקליטה שבעוד שמר אדלר ביצע את העבירות על פני תקופה של 4 חודשים הרי המשיב ביצע את העבירות במשך כשנה. כ. לאחר ששקלתי את טיעוניהם המפורטים של ב"כ שני הצדדים ועיינתי במסמכים השונים שהוגשו לעיוני במהלך טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים ביום 8/7/09, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להתקבל חלקית. כא. תמים דיעים אנו עם בית הדין ש: "היסוד השליט על פני מעשיו של הנאשם, אינו בהכרח הגזילה הכספית של קופת המדינה, שלפי מיטב הערכתנו לא נפגעה בסכומים גבוהים, הגם שהנאשם זיכה עובדים אחרים בסכומים גבוהים יותר ממידת זכייתו האישית" (סעיף 4(א)(2) של גזר הדין). מקובלת עלי בהחלט גם מסקנת בית הדין ש"במעשיו של הנאשם היה יסוד של מעילה באמון כלפי הממונים עליו, אשר ציפו כי הדיווחים לגבי עצמו יהיו דיווחי אמת, ויהיו תואמים את כללי ודרך הדיווח על נוכחות בעבודה, אך התברר כי לא אלה היו פני הדברים" (סעיף 4(א)(4) של גזר הדין). פגיעה זו באמון - חמורה היא. בצדק מפנה בית הדין לדבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בעש"מ 5626/05 בעניין רחל אוחנה: "... יש בהיעדרות בלתי מאושרת מהעבודה כדי לפגוע פגיעה עמוקה במערך האימון הנדרש בין ציבור העובדים למעסיק הציבורי. אין כמו מצג שווא בדבר הימצאות בעבודה כאשר עובד נעדר ממנה, וקבלת שכר בעבור שעות עבודה שלא בוצעו, כדי לפגוע באמינותו של השירות הציבורי בעיני הציבור, וכדי לשקף ניצול כספי למטרות זרות. קבלת תמורה כספית על ידי עובד בגין שעות עבודה אותן לא ביצע, כאשר היה עסוק בענייניו הפרטיים, כמוה בשליחת יד בכספי הציבור, ועל אחת כמה וכמה כאשר הדבר נעשה לאורך זמן כעניין של שיטה, המלווה בדיווחים כוזבים. לתופעה זו נילווית חומרה מיוחדת.". כב. עוד הפנה בית הדין למשמעת בגזר דינו ל - עש"מ 10129/01 מדינת ישראל נגד טליה בת צ'רלס גניש: "... החומרה במעשים מן הסוג שבו הורשעה המשיבה, אינה נעוצה בהיזק הכספי ואף לא בחסר בממון קופת המדינה, אלא במעילה באמון הכרוכה במעשים אלה. קשת המעשים הנכללים בעבירות של מעילה באמון היא מגוונת ומבטאת מידות חומרה שונות. היא כוללת עבירות חמורות כגניבה ממעביד, מעשי מירמה או זיוף וכן הפרת אמונים ואף מעשים שאינם פליליים במובהק, אשר היסוד של מעילה באמון הוא היסוד הדומיננטי בהם. בשל עוצמת הפיתוי והקלות בה ניתן להערים על המערכת בכל הנוגע לקבלת טובות הנאה שלא כדין: (דינים עליון כרך ס"א, 204). כג. בנוסף הפנה בית הדין למשמעת בגזר דינו גם ל-עש"מ 3925/08 שלמה אזולאי נגד מדינת ישראל, מיום 23/6/08: "במקרה דנן המערער הורשע בביצוע מעשים חמורים הכוללים דיווחים כוזבים וקבלת כספים שלא כדין. טענת המערער כי אין בעבירות שביצע פגיעה או מעילה באמון, הינה משוללת כל בסיס, אם משפטי, ואם מוסרי. החומרה הטמונה במעשים אלה רבה ופגיעתה בתפקודו של השירות הציבורי ובתפקידו רעה היא. בעבירות אלו קיים יסוד ממשי של מעילה באמון. אין מעילה זו מתמצה באמון הניתן בעובד בשירות הציבורי על ידי מדינת ישראל מעבידתו ועל ידי הממונים עליו, כי אם גם באמון אשר כלל הציבור רוחש לשירות הציבורי כולו, ולעובד הציבור בפרט אשר מעמדו הינו של נאמן הציבור". כד. בטרם אמשיך, אציין שאין בידי לקבל את טענת הסניגור לפיה תקופת ביצוע העבירות על ידי המשיב משתרעת על פני 22 ימים בלבד. בתובענה המתוקנת מפורטים (בסעיף 2) 4 תאריכים ספציפיים בהם יצא המשיב את עבודתו לפני שכרטיסו הוחתם, ובסעיף 3 מפורטים 7 תאריכים ספציפיים בהם התייצבו שני עובדים לעבודתם לאחר שכרטיסם הוחתם על ידי המשיב, או שיצאו את עבודתם לפני שכרטיסם הוחתם על ידי המשיב. ואולם, בסעיף 2 לתובענה המתוקנת נטען גם ש"מאמצע שנת 2007 ובמהלך שנת 2008, כפעמיים בשבוע או למעלה מזה, במועדים שאינם ידועים במדוייק לתביעה..." נתן המשיב את כרטיס הנוכחות שלו לגב' סלומון או מר אדלר או מר שרמה כדי שיחתימו אותו עבורו. בין היתר נזכרים, שם בסעיף 2 לתובענה המתוקנת, 4 תאריכים ספציפיים. בסעיף 3 לתובענה המתוקנת נטען שוב ש"מאמצע שנת 2007 ובמהלך שנת 2008, במועדים שאינם ידועים במדוייק לתביעה החתים הנאשם את כרטיס הנוכחות של לאה ומיכאל...". בין היתר נזכרים שם 7 תאריכים ספציפיים. כזכור, הודה המשיב בעובדותיה של התובענה המתוקנת והורשע בהתאם, לכן יש לדחות את טענת הסניגור לפיה בוצעו העבירות על פני 22 ימים בלבד. אדרבא, מעובדות התובענה עולה שהעבירות בוצעו על פני פרק זמן של כשנה לערך (2007-2008) במועדים שאינם ידועים במדוייק לתביעה. כה. אין צורך להכביר מילים על חומרת העבירות שביצע המערער, וזאת גם אם הפגיעה הכספית באוצר המדינה היא שולית ומזערית. את הדגש יש לשים על הפגיעה באמון. העבודה בשירות הציבורי מבוססת, בין היתר, על אמינותו של העובד, ועל קיום יחסי אמון בין העובד לבין הממונים עליו. כאשר בסיס האמינות נסדק ונבקע, נגרם נזק של ממש למערכת השירות הציבורי. לכן, בגין עבירות אלה חייבים להינקט אמצעי משמעת שיהא בהם כדי להרתיע מפני ביצוע מעשים מעין אלה וזאת כדי לשרש תופעות פסולות בשירות המדינה, ולמנוע הישנותן, דהיינו, אמצעי המשמעת המוטלים נועדו להרתיע עובדים אחרים, ולהגן על השירות הציבורי ותדמיתו, ועיינו, בין היתר, ב - עש"מ 9433/07 מדינת ישראל נ' אבשלומוב מיום 21/5/08 שגם אליו הפנה בית הדין למשמעת בגזר דינו: "מטרת דיני המשמעת אינה מכוונת להענשת העובד, היא נועדה להגן על השירות הציבורי מבחינת רמת תיפקודו ומהיבט השמירה על דמותו ותדמיתו בעיני הציבור. תכליות אלה מושגות באמצעים שונים, וביניהם הרחקת עובדים שתיפקודם פוגע בשירות הציבורי, הרתעת שאר עובדי השירות הציבורי מפני התנהגות החורגת מהנורמות הראויות, והעברת מסר כללי לציבור הרחב בדבר הקפדתה של מערכת אכיפת החוק ודיני המשמעת על יושרתו של השירות הציבורי ורמת תיפקודו...". כו. בענייננו, הורדה בדרגה אחת לפרק זמן קצר של שלושה חודשים בלבד (בנוסף לנזיפה חמורה והפקעת משכורת קובעת) אין בה כדי לשרת את התכלית של הטלת אמצעי המשמעת, והיא מחייבת את התערבותה של ערכאת הערעור. מקובלת עליי טענת הסניגור שאין לקבל את עמדת המדינה שביקשה להטיל על המשיב את אמצעי המשמעת של הורדה בדרגה אחת לתקופה של שנתיים ומחצה, כפי שנקבע לגבי הגב' סלומון, וזאת על בסיס עיקרון אחידות הענישה, כפי שטענה ב"כ המדינה. העיקרון הנוהג הוא עיקרון הענישה האינדיווידואלית, כשעל בית הדין לבחון בכל מקרה לגופו את מהות העבירה ואת נסיבות ביצועה, אך מאידך גיסא, גם את נסיבותיו האישיות של הנאשם, ולהגיע לנקודת איזון עונשית ראויה אשר תשלב בין האינטרס הציבורי ביישום ראוי של נורמות המשמעת בשירות הציבורי, בד בבד עם דאגה לגורלו של הפרט באופן שהענישה תהיה מידתית ותהיה תואמת את מכלול האינטרסים הראויים לאיזון. (עש"מ 5917/07 נביל גרה נגד נציבות שירות המדינה, פסק דין מיום 19/8/07). כז.כאמור, העבירות שביצע המשיב חמורות הן, וכפי שקבע בית הדין בגזר דינו, פיסקה 4(א)(4): "במעשיו של הנאשם היה יסוד של מעילה באמון כלפי הממונים עליו, אשר ציפו כי הדיווחים לגבי עצמו יהיו דיווחי אמת, ויהיו תואמים את כללי ודרך הדיווח על נוכחות בעבודה, אך התברר כי לא אלה היו פני הדברים". עבירות אלה מחייבות הטלת אמצעי משמעת אשר יעבירו מסר ברור וחד משמעי שיהא בו כדי ליצור הרתעה שתמנע הישנות העבירות, ותשרש תופעות פסולות בשירות המדינה. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון את העובדה שהמשיב קיבל אחריות על מעשיו, כפי שציין בית הדין בפיסקה 4(ב)(6) של גזר הדין, וכן יש להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המשיב, כפי שפורטו בגזר הדין, ואת העובדה שמעמדת המשרד (פיסקה 3(ב) של גזר הדין) עולה שאין למשיב עבר פלילי או משמעתי קודם, וכי חוות הדעת שניתנו לגביו הן חיוביות, כאשר בשנת 2007 הומלץ המשיב כעובד מצטיין. כח.בהתחשב בכל אלה, ובשים לב לכך שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנאשם כשמתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, החלטתי להסתפק בכך שאמצעי המשמעת של הורדה בדרגה אחת יהיה לפרק זמן של שנה אחת, וזאת חלף התקופה של שלושה חודשים שקבע בית הדין בגזר דינו. התוצאה מן האמור לעיל היא שאני מקבל חלקית את ערעור המדינה, מתקן את גזר דינו של בית הדין למשמעת, וקובע שאמצעי המשמעת של הורדה בדרגה אחת יהא לפרק זמן של שנה אחת, וזאת חלף התקופה שקבע בית הדין בגזר דינו. כל שאר חלקי גזר דינו של בית הדין למשמעת עומדים בעינם. קרקעותהפקעהמשכורת