בפני תביעה כספית בה מבקשת התובעת, לאחר תיקון התביעה, לחייב את הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") לשלם לה חוב כספי ופיצוי בסך כולל של 202,481 ₪ בגין עסקה הנוגעת להשאלת ציוד לצורך שימוש במוצרים של התובעת לצביעת רכבים. כמו כן מבקשת התובעת לחייב את הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") בפיצויה בסך של 50,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע, בגין אמירה שנאמרה על ידו במהלך אחד הדיונים שהתקיים בהליך, עובר לתיקון התביעה. רקע והשתלשלות ההליך המשפטי: 1. התביעה הוגשה במקורה כתביעה בסדר דין מקוצר, שבגידרה עתרה התובעת, שהינה חברה שעיסוקה בשיווק צבעי רכב ומוצרים נלווים, לחייב את הנתבעת, שהינה מוסך לפחחות וצבע, להשיב לה ציוד אשר הושאל מהתובעת, ללא תמורה, ובמועד הגשת התביעה טרם הושב ו/או לחילופין לשלם לתובעת שוויו של הציוד וכן את שוויו של מלאי שהועמד לטובת הנתבעת. בנוסף ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם בגין סחורה אשר סופקה לה ואשר התמורה בגינה לא שולמה, לטענתה, וכן לפצות את התובעת בגין הפרת ההסכם שבין הצדדים. בסה"כ הועמדה התביעה במקורה על סך של 137,348 ₪ נכון ליום 30.3.05, מועד הגשתה. בקשת התובעת לפיצול סעדיה באופן שבו תוכל להמשיך ולתבוע את נזקיה שיתגבשו עד למועד השבת הציוד המושאל, התקבלה בהחלטה מיום 14.6.05. 2. לאחר שכב' הרשם מוראני הורה על מחיקת הכותרת והעברת הדיון בה לסדר דין רגיל, התקיים ביום 20.11.06 דיון במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן: * ביום 26.11.06 תשיב התובעת לעצמה חזקה במכונות ובציוד המפורט בסעיף 5 לכתב התביעה המקורי (להלן: "הציוד"), ויערך פרוטוקול מסירה עליו יחתמו שני הצדדים, תוך שמירת זכות כל צד להגיש כל בקשה בקשר להשבת הציוד. * ניתנה לתובעת רשות לתקן את כתב התביעה על דרך של מחיקת הפריטים הכלולים בסעיף 10 לכתב התביעה הנוגעים להשבת הציוד, והוספת הסעדים שלגביהם ניתן פיצול הסעדים. 3. ביום 26.11.06 הוחזר לתובעת מלוא הציוד (בהתאם לפרוטוקול שחתמו הצדדים - נספח "ה" לנ/1) ובהעדר בקשות בהקשר זה, בהתאם להחלטה מיום 20.11.06 (וחרף הודעת התובעת כי לא כל הציוד היה תקין), אין לצדדים טענות ביחס להשבת הציוד במלואו. 4. ביום 22.1.07 הוגש כתב תביעה מתוקן. הסעדים הנתבעים בכתב התביעה המתוקן מהנתבעת הם כמפורט להלן: יתרת חוב בהתאם לכרטסת הנהלת חשבונות בסך של 17,068 ₪. שיפוי בגין הפרת הסכם בסך של 26,388 ₪ בהתאם לסעיף 14 להסכם. אובדן הכנסה בגין השבה מאוחרת של הציוד בסך 165,000 ₪. פיצוי מוסכם בגין האיחור בהחזרת הציוד בסך 455,244 ₪ בהתאם לסעיף 18 להסכם. סך כל הפיצוי שהתובעת טוענת כי היא זכאית לקבל מהנתבעת עומד על סך של 663,700 ₪ ואולם לצורכי אגרה העמידה התובעת את התביעה כנגד הנתבעת על סך של 202,481 ₪ בלבד, כאשר סעיפים 3 ו-4 לעיל צומצמו לתקופה שהחל ממועד משלוח מכתב הנתבעת מיום 14.6.05 (נספח "ו" לת/1) (בו היא נתנה הסכמתה להשבת הציוד) ועד למועד השבת הציוד בפועל (18 חודשים). כמו כן בכתב התביעה המתוקן הוסף הסעד בגין הוצאת לשון הרע ע"י הנתבע, וזאת בגין דברים אשר השמיע, לטענתה, במהלך הדיון שהתקיים ביום 20.11.06, ואשר לא נרשמו בפרוטוקול הדיון, ואשר בהם נטען כי ייחס לתובעת התנהגות מאפיונרית. במאמר מוסגר יצויין כי בכתב התביעה המתוקן (כמו גם בת/1) כללה התובעת פריט ציוד נוסף אשר הושאל, לטענתה, לנתבעת ואשר לא נכלל בכתב התביעה המקורי - תנור לייבוש מכוניות לאחר צבע. עם זאת במהלך שמיעת הראיות, העיד המצהיר מטעם התובעת- מר יצחק סקוברוניק (להלן: "יצחק") כי מדובר בטעות וכי התובעת לא סיפקה תנור לנתבעת (עמ' 7 שורות 6-8 מהסוף), ומשכך, ומאחר ולא התבקש כל סעד ביחס לתנור, אין צורך להתיחס לפריט זה. עיקר טענות הצדדים 5. התובעת מבססת תביעתה על הסכם שנערך בינה לבין הנתבעת, ביום 27.4.01, ואשר מסדיר את יחסיהם העיסקיים בגין השאלת הציוד (נספח ב' לכתב התביעה, להלן: "ההסכם"). אמנם ההסכם מתייחס להשאלת מחשב, אולם בהתאם לאמור בו הוא חל גם על כל פריט ציוד נוסף שהושאל לנתבעת. עיקרי ההסכם והתחייבויות הצדדים על פיו (ככל שהם רלבנטיים לדיון) הינם כדלקמן: · הנתבעת שואלת מהתובעת, ללא תמורה, ציוד בכפוף לתנאי ההסכם. · סעיף 1 להסכם שעניינו תקופת ההסכם, נותר ריק ולא מולאה, במקום המיועד לכך, תקופת ההסכם החלה. · הציוד יישאר כל העת בבעלות התובעת והנתבעת לא תהיה רשאית להוציאו מרשותה או מחצריה, או להעבירו לאחר (סעיפים 2 ו-3 להסכם). · התובעת תתקין את הציוד בחצרי הנתבעת. · הנתבעת התחייבה לעשות שימוש בציוד אך ורק לצורך שימוש בממכר (צבעים) הנרכש מטמבור. זוהי התחייבות יסודית העומדת בבסיס העיסקי של ההסכם (סעיף 12 להסכם). · לתובעת זכות לבטל את ההסכם לאלתר בכל אחד מהמקרים המנויים בסעיף 13 להסכם, אשר הרלבנטי מביניהם לענייננו, הוא: אם הנתבעת תפר את התחייבותה לשלם את תמורת הממכר (סעיף 13.1 להסכם). · במקרה של הפרה יסודית של ההסכם על ידי הנתבעת לפני מועד סיומו, תהא חייבת הנתבעת לשפות את התובעת בגין הוצאות התובעת, כפי שיפורט להלן: בגין עלות הציוד (בהסכם צויין כאמור רק המחשב) סך של 750$ בצירוף ריבית בשיעור 4% לכל שנה משנות ההסכם, וכן תוספת 10% מערך הציוד בגין תחזוקה ואחזקת הציוד בכל שנה. (סעיף 14.1 להסכם). בגין הוצאות התקנת הציוד ובינוי - סך של 300$ אשר יהיה צמוד כאמור בס"ק 14.1 (סעיף 14.2 להסכם). · כל ציוד נוסף אשר יימסר לנתבעת לאחר חתימת ההסכם, כפוף לכל תנאי ההסכם, ודינו כדין כל ציוד אשר נמסר ללקוח עם חתימת ההסכם (סעיף 14 סיפא להסכם). · בתום תקופת השאילה או עם ביטול החוזה, מתחייבת הנתבעת להשיב לתובעת את הציוד שהושאל, במצב סביר, למעט בלאי סביר הנגרם מחמת שימוש רגיל (סעיף 17 להסכם). · באם לא תשיב הנתבעת את הציוד בתוך 15 יום מיום קבלת דרישת התובעת לעשות כן, תשלם סך השווה ל- 50$ בגין כל יום איחור בהחזרת הציוד לתובעת (סעיף 18 להסכם). לטענת התובעת, עם חתימת ההסכם סופקה גם מכונת צבע, ולאחר חתימתו סיפקה התובעת לנתבעת ציוד נוסף כדלקמן: מערבלים, משקל אלקטרוני ושולחן עבודה, כן מלאי צבע, מערכת כרטיסים CPU , מערכת מניפות לפי שנתון וסוג הרכב. 6. לטענת התובעת הנתבעת הפרה את ההסכם שכן מכרטסת הנהלת החשבונות אשר נוהלה אצלה וכן מכרטסת הנהלת החשבונות אשר ניהלה הנתבעת עצמה (נספחים ה'1 ו-ה'2 לכתב התביעה), עולה כי הנתבעת לא פרעה יתרת חוב בגין רכישות שביצעה מהתובעת בשנת 2001. מהפרה זו נובעים כל הסעדים הנתבעים, הנסמכים על הוראת סעיף 14 להסכם (פיצוי בגין עלות הציוד והוצאות ההתקנה), סעיף 18 להסכם (פיצוי מוסכם בגין כל יום בו לא הושב הציוד חרף דרישת התובעת) וכן פיצוי בגין אובדן הכנסה ורווח שנמנעו מהתובעת בגין חוסר האפשרות להציב את הציוד אצל לקוח אחר. אציין כי טענת התובעת בסיכומיה כי על סמך העדויות מטעם הנתבעת יש לקבוע כי הנתבעת הפרה את ההסכם גם בכך שחדלה מלרכוש צבעים מהתובעת ורכשה צבעים מספקים אחרים (סעיף 5 לסיכומים) דינה להידחות בהיותה בגדר הרחבת חזית אסורה. 7. הנתבעת מודה כי היו בין הצדדים קשרים עיסקיים ברם מכחישה היא, מכל וכל, כי חתמה עם התובעת על הסכם כלשהו וטוענת כי היא אינה חתומה על ההסכם. ביתר פירוט טוענת הנתבעת כי בעל זכות החתימה הבלעדי אצל הנתבעת הינו הנתבע, אשר איננו חתום על ההסכם, וזהות החתומים על ההסכם (ללא חותמת הנתבעת) אינה ידועה לנתבעים כלל. בהקשר זה מציגה הנתבעת אישור מטעם רואה החשבון של הנתבעת (נספח א' לנ/1) אשר בו מפורטות זכויות החתימה בשם הנתבעת כדלקמן: מיום 15.6.00- הנתבע ביחד עם מר אליהו פרץ או מר הרשקוביץ יצחק (פרץ והרשקוביץ יקראו ביחד, "הבעלים הקודמים"), בצירוף חותמת החברה. מיום 30.7.01- הנתבע ומר הרשקוביץ יצחק ביחד בצירוף חותמת החברה. מיום 24.7.02 - הנתבע בצירוף חותמת החברה. הנתבעת מוסיפה בהקשר זה כי הבעלים הקודמים של הנתבעת מכרו את הנתבעת לצד שלישי ביולי 2002. בהסכמי המכר נקבע כי תבוצע המחאת ערבויות מהבעלים הקודמים לנתבעת וכי ככל שקיימת ערבות לטובת "טמבור" היא תועבר לנתבעת. אלא שבתביעה עסקינן בחוב כספי נטען, אשר לא הובא לידיעת הנתבעת, לא על ידי הבעלים הקודמים ולא על ידי התובעת, בשום שלב עד להגשת התביעה. 8. לגופו של עניין, טוענת הנתבעת - באשר להשבת הציוד - התובעת מעולם, קודם להגשת התביעה, לא ערכה אליה פניה להשבת הציוד, ואילו היתה עורכת פנייה כאמור בכתב או בע"פ, הנתבעת היתה משיבה את הציוד, וזאת חרף העובדה כי למיטב ידיעתה של הנתבעת בעלי הציוד הינם בעליה הקודמים של הנתבעת ולא התובעת. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי הנוהג הקיים בענף הוא שחברות צבע מספקות למוסכים מכשירים להכנת צבע, ולאחר חלוף כשנתיים הציוד הופך לרכוש המוסך. יצרנית הצבע אינה דורשת את הציוד בחזרה מאחר והוא התיישן וכבר קיים ציוד ומיכשור אחר- מודרני וחדשני יותר. 9. הנתבעת מכחישה את החוב הכספי הנטען וטוענת גם בהקשר זה כי התובעת מעולם לא פנתה בדרישה לתשלום החוב הנטען והמוכחש קודם להגשת התביעה. כתב התביעה אינו מגלה כיצד, ועל איזה בסיס חושב החוב הכספי הנטען וכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת אינה מהווה ראיה מספקת לקיומו של החוב. בהעדר ראיה לקיומו של החוב הנטען, ממילא הנתבעת לא הפרה את ההסכם (ככל שיקבע כי הוא חל עליה), והתובעת לא זכאית לאיזה מהסעדים הנתבעים, אשר התובעת גם לא ביססה את אופן חישובם. הראיות 10. מטעם התובעת הוגש תצהירו של יצחק, אשר שימש כמנהל היחידה לאכיפת חובות אצל התובעת החל משנת 2000 (סומן ת/1). בעדותו אישר יצחק כי לא היה נוכח במועד חתימת ההסכם או בעת שהצדדים הגיעו להסכמות בע"פ לגבי פריטי הציוד המושאל (עמ' 3 שתי השורות האחרונות). בפתח חקירתו של יצחק התנגד ב"כ הנתבעים להגשתו של נספח ח' לת/1 (אישור רווחיות ממכונה לערבוב צבעים) מאחר שהמסמך לא נערך על ידי יצחק ולא הוגש תצהיר מטעם עורך המסמך. ההתנגדות התקבלה מהנימוקים שהעלה ב"כ הנתבעים ולפיכך נספח ח' אינו חלק מראיות התובעת. בפתח ישיבת ההוכחות ביקשה התובעת להגיש תצהיר של עוה"ד בוסקילה, אשר ייצג את התובעת בהליך ונכח באולם בית המשפט בדיון ביום 20.11.06, מעמד אשר בו נטען כי הנתבע השמיע דברים אשר יש בהם לשון הרע. בהתאם להסכמת הצדדים תצהירו של עו"ד בוסקילה התקבל (סומן ת/2) ללא חקירה נגדית, בכפוף להסתייגות הנתבעים כי לא יהיה בכך הודאה באמור בתצהיר בין היתר בשים לב לדבריו המפורשים של ב"כ הנתבעים, אשר נכח אף הוא באולם בית המשפט באותה ישיבה, כי הדברים לא נאמרו כפי שציין עו"ד בוסקילה. 11. מטעם הנתבעים הוגשו התצהירים כמפורט להלן: תצהיר הנתבע (נ/6) תצהיר הגב' ברלב אביבה - עובדת הנהלת חשבונות של הנתבעת (נ/5 ) תצהיר מר אליהו פרץ, (להלן: "פרץ") הבעלים הקודמים של הנתבעת ( נ/3) תצהיר מר יצחק הרשקוביץ, (להלן: "הרשקוביץ") הבעלים הקודמים של הנתבעת (נ/4 ) תצהיר רואה חשבון גד שיוביץ ( נ/1) תצהיר מר אורן שטיינר (להלן: "שטיינר") ( סומן נ/2) (התצהיר צורף בפתח ישיבת ההוכחות). דיון והכרעה תביעת לשון הרע כנגד הנתבע 12. ראשית אסיר מעל דרכי את תביעת לשון הרע כנגד הנתבע, שכן אני סבורה כי דין תביעה זו להדחות במישור המשפטי לאור ההלכה שנקבעה ברע"א 1104/07 חיר נ' גיל ( 19.8.2009), לפיה עומדת לנתבעת חסינות לאור הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965. אוסיף כי גם בהעדר תחולה להלכה שנקבע ברע"א 1104/07 הנ"ל אני סבורה כי הדברים שייחסה התובעת לנתבע, לפיהם, כעולה מתצהיר עו"ד בוסקילה (ת/2) הלה הטיח ביצחק: "התובעת מתנהגת כמו מאפיה, אני אדאג ש-100 לקוחות לא יקנו בטמבורכב", הינם דברים שנאמרו בעידנא דריתחא במהלך דיון משפטי, אשר אינם עולים כנגד לשון הרע. 13. יצויין כי הנתבע הכחיש שימוש במילה "מאפיה" אולם אישר כי במהלך הדיון חזר על טענות הנתבעת כי התובעת פועל בדרכים בלתי חוקיות (למשל בהקלטת שיחות ללא ידיעתו ובעצם הגשת התביעה בדרך שבה הוגשה ללא פנייה קודמת אל הנתבעת) וכי הדברים נאמרו על ידו בתום לב ומתוך תחושתו כי פעילות התובעת בלתי ראויה. לא מצאתי כי יש להעדיף את עדותו של עו"ד בוסקילה על פני עדותו של ב"כ הנתבעת, אשר הכחיש את תוכן הדברים, ובוודאי שאין בדברים שאמר הנתבע, ככל שאינם כוללים את המילה "מאפיה" משום הוצאת לשון הרע, אלא משום חיווי דעה על התנהגותה של התובעת בהליך זה בלבד. מקבלת אני את טענת הנתבעת כי בהחלט התקבל הרושם שהוספת העילה בגין לשון הרע נועדה "להלך אימים" על הנתבע באופן אישי כחלק מהתנהלות כוחנית שהתובעת נקטה בהליך זה, כפי שגם עולה מתמלילי השיחות שצורפו לת/1, הכל כפי שיפורט להלן. התביעה כנגד הנתבעת 14. אומר כבר בפתח הדברים כי מאחר ולטעמי התובעת לא הוכיחה טענתה לקיום הפרה של ההסכם דין התביעה להידחות. משכך, שאלת תוקפו של ההסכם ואיזה פריטי ציוד נכללים בו, לרבות השאלה בדבר קיום הסכמות בעל פה מעבר לאמור בהסכם, הינן שאלות משניות, ולפיכך יזכו להתיחסות, אולם מועטה בהמשך. האם הוכחה הפרת ההסכם ע"י הנתבעת בשל אי פרעון חוב בגין מוצרים? 15. אין מחלוקת כי קודם להגשת התביעה, לא נשלחה לנתבעת כל התראה בכתב בדבר הפרת ההסכם על ידה ולא הוכח כי היא נדרשה, קודם להגשת התביעה, להשיב את הציוד או לשלם חוב כספי כלשהו (עמ' 7 לפרוטוקול שורה שניה מהסוף). אין בהעדר דרישה או התראה כדי להביא למסקנה בדבר העדרו של חוב כספי, אולם יש בה נסיבה שיש לקחת בחשבון בשאלת הוכחת קיומו של החוב. 16. התובעת מבססת את טענתה לעצם קיום החוב ולגובה החוב על כרטסת הנהלת חשבונות שלה (נספח ד'1 לת/1) (להלן: "הכרטסת" ) וכן על כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת (נספחים ה'1 -ה'2 לת/1 - "כרטסת הנתבעת"). בסיכומיה טוענת התובעת כי בהתאם להסכם, ספרי החשבונות של התובעת וחשבונותיה מהויים ראיה לכאורה, ומכאן שעל הנתבעת לסתור את האמור בהם. אלא שהתובעת חוטאת בטענה זו שכן התייחסות היחידה הקיימת בהסכם לספרי החשבונות וחשבונותיה של התובעת הינה בהקשר אחד ויחיד, והוא להוכחת "השקעות החברה עפ"י הסכם זה" (ראה סיפת סעיף 14 להסכם). מכאן שאין כל בסיס לטענה כי הוסכם בין הצדדים שספרי החשבונות וחשבונותיה של התובעת יהוו ראיה לכאורה לקיומו של חוב בגין רכישות שביצעה הנתבעת (אשר יש לזכור שההסכם כלל לא התיחס לסוגיית רכישת המוצרים על ידי הנתבעת או התחייבות לרכישות מינמום או רכישות בכלל....), ומשכך הנטל נותר במלואו על התובעת להוכיח קיומו של החוב הנטען. 17. כרטסת התובעת לא הוצגה במלואה, על אף שהנתבעת טענה כי המשיכה לבצע רכישות מהתובעת גם לאחר שנת 2001 ואף הגישה כרטסת נגדית לשנים 2002-2004 (נספח "א" לנ/6 וכן נ/5), המעידה על כך. ספק אם די בהצגת כרטסת (ללא מסמכי ההזמנות, חשבוניות ותעודות משלוח) בכדי להוכיח קיומו של חוב, על אחת כמה וכמה מקום בו מוצגת כרטסת חלקית. יתירה מכך, בתחתית כל עמוד בכרטסת מצויים חישובים בכתב יד אותם ערכה מנהלת החשבונות מטעם התובעת, אשר לא הוגש תצהיר מטעמה לתמוך בתביעה ובאופן עריכת החישוב והעד מטעם התובעת הודה כי אין הוא יכול לפרט את החישובים שנעשו, על אף טענתו כי היה שותף לעריכתם (עמ' 8 שורה 8 ואילך). הכלל בדבר אי העדת עד רלבנטי, ידוע, כפי שנוסח בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651 (1991) בעמ' 658: "אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד". בע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736 (1980), בעמוד 760 נאמר: "מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים האזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." משכך כשלה התובעת מלהציג ראיות מספקות להוכחת הנתונים העולים מהכרטסת בבחירתה שלא להעיד את עורך הכרטסת ואת מי שערך את החישובים בכתב יד ע"ג הכרטסת, והיא אינה יכולה להיבנות מעדותו של יצחק, אשר כאמור לא ערך את הכרטסת ולכל היותר היה שותף חלקי בניסיון לנתחה ( עמ' 8 שורה 8 ואילך). 18. מעבר לכך יש לציין כי גירסת התובעת ביחס לגובה החוב אינה עיקבית. בעוד שבכתב התביעה המקורי נטען שגובה הסכום המשוערך נכון ליום 30.3.05 הינו 14,289.17 ₪ (סעיף 8 לכתב התביעה), בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר נטען כי גובה החוב הינו 11,590.49 ₪ אשר בשיערוך ליום 22.1.07 מסתכם לסך של 17,068.38 ₪ (סעיף 10 לכתב התביעה המתוקן וסעיף 15 לת/1). אף אחד מהסכומים הללו אינו תואם את הכרטסת. 19. התובעת אף אינה יכולה להיבנות מכרטסת הנתבעת, אשר הגיעה לידיה בנסיבות אשר פישרן לא הובהר עד תום. מקבלת אני את טענת התובעת כי טענות הנתבעת בדבר היות כרטסת הנתבעת שהציגה התובעת מסמך מפוברק לא הוכחו, ומעבר להטחת השערות וספקולציות, לא שוכנעתי מעדויות הנתבעת כי מדובר במסמכים שהתובעת "ייצרה" לצורך התביעה. אולם לא מצאתי שיש בכרטסת הנתבעת להוכיח קיומו של חוב נטען, שכן כאמור מדובר בכרטסת חלקית ביותר, ולא נסתרה טענת הנתבעת כי בשנים 2002-2004 המשיכה לרכוש מוצרים מהתובעת ולפיכך לא ניתן להסתמך על כרטסת חלקית. בניגוד לעולה מטענות התובעת בסיכומיה, לא מצאתי כי יש באמור בתמלולי השיחות בין יצחק לנתבע משום הודאה מטעם הנתבעת בקיומו של חוב. הסכמה להפגש ולבצע התאמות כרטסות, אינה מעידה על הודאה בקיומו של חוב, ובהעדר הוכחות לקיומו, אין ללמוד מהתמלילים דבר לענין זה. (אוסיף במאמר מוסגר, כי קריאת תמלילי השיחות בין יצחק לנתבע (אשר צודקת התובעת כי אינם בגדר "האזנת סתר" אסורה מאחר ויצחק שותף לשיחות), יחד עם עדות יצחק (עמ' 7 שורות 11 מהסוף ואילך), תומכת במידה רבה בטענת הנתבעת כי "לידתה" של התביעה בעובדה שהנתבעת הפסיקה לקנות צבעים מהתובעת ולא בקיומו של חוב ישן, אשר כאמור לעיל, עד להגשת התביעה, איש לא פנה ודרש את תשלומו מהנתבעת, חרף העובדה שזו המשיכה לרכוש מוצרים מהתובעת זמן מה לאחר היווצרות אותו חוב נטען....). נכונה טענת התובעת כי ניכר היה שהנתבעת נמנעת, באמתלות שונות, מלהציג כרטסת נגדית לשנת 2001, כאשר ההסברים שניתנו על ידי נציגיה לא היו מספקים (ראה לענין זה סעיפים 14-15 לסיכומי התובעת). אולם אין בהמנעות זו מצד הנתבעת כדי "להציל" את תביעת התובעת שכן, כאמור לעיל, בניגוד לטענת התובעת, נטל ההוכחה בדבר קיומו של החוב רובץ במלואו על כתפי התובעת בהעדר "חזקה" מוסכמת כי ספרי החשבונות שלה יהווה ראיה לכאורה לנכותו קיומו של חוב של הנתבעת. 20. משלא הוכיחה התובעת קיומו של החוב הנטען, דין התביעה להידחות שכן טענתה להפרת ההסכם נסמכת אך ורק על הטענה בדבר אי תשלום החוב על ידי הנתבעת, טענה שכאמור לא הוכחה. מעבר לצורך אדון בקצרה בשאר טענות הצדדים. נפקותו המשפטית של ההסכם 21. גירסת הנתבעת כעולה מכתבי הטענות הינה כי אין להסכם תוקף משפטי מחייב וזאת בהעדר חתימה של הנתבע בצירוף חותמת הנתבעת. (במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת לא דקא פורתא ביחס לטענתה זו מאחר ועפ"י אישור זכויות החתימה עליו היא מסתמכת (נספח א' לנ/1) נכון למועד החתימה על ההסכם (27.4.01) לא היה די בחתימת הנתבע בצירוף חותמת ונדרשה גם חתימתם של פרץ או הרשקוביץ בנוסף לנתבע, בצירוף חותמת החברה). לצד טענה זו העלתה הנתבעת גירסה אחרת, שונה בתכלית אשר למעשה סותרת את הגירסה, כפי שהועלתה בכתבי הטענות. גירסה זו עולה מתצהיריהם של הרשקוביץ ופרץ, אשר מצהירים שניהם כי הרשקוביץ הוא זה אשר חתם על ההסכם, על דעתו ובהסכמתו של פרץ (סעיף 4 לנ/4 וכן סעיף 6 לנ/3). כמו כן בעדותו טען הרשקוביץ כי התאריך הנקוב בהסכם אינו התאריך בו נחתם ההסכם (סעיף 4 לנ/4) אלא שההסכם נחתם במועד מוקדם יותר, בשלהי 1999 או בתחילת שנת 2000 (עמ' 24 שורה 32 וכן עמ' 25 שורות 1-3), וכי לצורך חיוב הנתבעת, אז לא נדרשה חותמת החברה (עמ' 25 שורות 4-5). 22. מכאן עולה שמהעדויות מטעם הנתבעת דווקא, עולה כי העדר חתימתו של הנתבע על ההסכם, אינה מאיינת את תוקפו ואין בהעדרה כדי לבסס טענה לפיה אין מדובר בהתחייבות של הנתבעת כלפי התובעת. גירסתם של הרשקוביץ ופרץ, אשר כאמור הובאו כעדים מטעם הנתבעת, לא נסתרה, ומשכך אני קובעת כי ההסכם הינו בעל תוקף משפטי מחייב כלפי הנתבעת. מעבר לצורך אציין כי נכונה טענת התובעת שטענת הנתבעת, אשר עלתה מהעדויות מטעמה, כי ההסכם יהא בתוקף רק כל עוד הרשקוביץ משמש כאחד הבעלים של הנתבעת, וזאת לאור יחסי אמון מיוחדים שהיו בינו לבין נציגי התובעת, הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, וממילא דינה להידחות בהיותה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. פריטי הציוד הנכללים בהסכם 23. מהראיות אשר הובאו לפני עולה כי לצורך שימוש והכנת צבע הנתבעת היתה זקוקה לכל פריטי הציוד ולא יכולה היתה להסתפק במחשב בלבד. אמנם נכון כי התובעת לא הביאה ראיות להוכחת טענותיה כי פריטי הציוד סופקו במלואם לאחר חתימת ההסכם, תוך הסכמה כי תנאי השאלתם הינם בכפוף לאמור בהסכם, שכן יצחק אישר כי לא היה צד להסכמות אלו והתובעת לא העידה את מנהל סניף עכו של התובעת - עודד, מי שבהתאם לעדותו של יצחק היה מעורב בסיכום פרטי ההתקשרות עם הנתבעת (עמ' 5 שורה 10-14 מהסוף). כמו כן לא הובאה עדותו של "אליעזר" (עובד התובעת) אשר לגביו טענה הנתבעת כי עימו בוצעה ההתקשרות העיסקית בין התובעת לנתבעת (סעיף 3 לנ/4). 24. יחד עם זאת אני סבורה כי המסקנה הסבירה יותר, מבין גרסאות הצדדים, הינה כי אספקת מלוא פרטי הציוד נעשתה לאחר חתימת ההסכם, תוך הסכמה כי השאלתו כפופה לתנאי ההסכם. תימוכין, חלקיים לכך אפשר למצוא בעדותו של הרשקוביץ אשר הצהיר כי הוא זה אשר סיכם בע"פ את פרטי ההתקשרות בין הנתבעת לבין נציג התובעת דאז - אליעזר. אמנם לשיטתו של הרשקוביץ הסיכום היה התחייבות לרכישת צבעים כנגד התקנת רצפה המיועדת למוסכים אצל הנתבעת, וזאת ללא התחייבות לרכישת כמות מסויימת של צבע (עמ' 24 שורות 20-22). הרשקוביץ לא הצליח ליישב בעדותו את העדר ההתאמה בגין האמור בהסכם לבין הסיכום בעל פה הנטען על ידו, ולפיכך אני קובעת שלא ניתן לקבוע ממצא לגבי הסכמות הצדדים על סמך עדותו, אולם יש בה משום אישור חלקי לטענת התובעת כי מעבר להסכם בכתב היו בין הצדדים הסכמות בעל פה ביחס להשאלת שאר הציוד. שאר רכיבי התביעה, מעבר לסכום החוב הנטען 25. לאור קביעתי דלעיל כי הנתבעת לא הפרה את ההסכם, אין צורך לדון בשאר הסעדים שכן בהעדר הפרה, לא זכאית התובעת לאיזה מהסעדים הכלולים בתביעה. הסעדים של פיצוי מוסכם בהתאם להוראות סעיפים 14 ו-18 להסכם אינם דורשים הוכחה (אם כי בהחלט היה מקום לדון בשאלה ממתי יש לחשב את הפיצוי היומי המוסכם בגין אי השבת הציוד, כפי שיפורט להלן), אולם אוסיף ביחס לסעד של פיצוי בגין אובדן הכנסות/רווחים כתוצאה מאי השבת הציוד, כי גם במידה והיתה התובעת זכאית לסעדים כלשהם, הרי שסעד זה גם לא הוכח על ידה. 26. כאמור לעיל התובעת כללה בתביעה פיצוי המבוסס על חישוב אובדן הכנסות/רווחים מהתקופה שמיום 30.3.05 (מועד הגשת התביעה המקורית) ועד ליום 26.11.06 (מועד שוהשבת הציוד), כאשר בסופו של יום, צמצמה את הדרישה ביחס לפריט זה (כמו גם ביחס לפריט הנוגע לפיצוי היומי המוסכם מכוח סעיף 18) לתקופה של 18 חודשים החל מיום 14.6.05, שהוא המועד אשר בו קיימת הודאה של הנתבעת בדבר דרישת התובעת להשבת הציוד (נספח "ו" לת/1). 27. התובעת כשלה בהוכחת רכיב זה של תביעתה והנימוקים לדחיית חלק זה של התביעה זהים לנימוקים שפורטו בפסק דיני שניתן בת.א. (קריות) 1233/05 טמבור רכב צבעים נ' פל- עם פרוייקטים בע"מ, 26.07.2009, שהינם כדלקמן: א. כפי שקבעתי לעיל, עד להגשת התביעה המקורית, לא נמסרה לנתבעת הודעת ביטול והיא מעולם לא נדרשה להשיב את הציוד או את שוויו. מחדלה של התובעת לפעול בהתאם להוראות ההסכם שוללות ממנה את הזכות לתבוע כל נזק שנגרם לה קודם למתן הודעת ביטול, מה גם שלא נטען, וממילא לא הוכח כי במועד מוקדם יותר פנתה התובעת ודרשה את השבת הציוד (אף ללא מתן הודעת ביטול). התובעת היתה מודעת לבעייתיות בדרישה ביחס לתקופה הקודמת להגשת התביעה ולפיכך, למעשה ויתרה על תביעתה ביחס לתקופה זו. ב. מיד לאחר הגשת התביעה המקורית, כבר בבקשה לדחיית ו/או מחיקת התביעה על הסף ו/או למחיקת כותרת ו/או מתן רשות להתגונן, ציינה הנתבעת כי אילו היתה נערכת פניה בכתב או בע"פ, לא היתה, כל מניעה מצדה שהתובעת תיטול את הציוד (סעיפים 19 ו- 22 לבקשה מיום 5.6.2005), ומכתב תואם אכן נשלח על ידי הנתבעת ביום 14.6.05. למרות זאת לא פנתה התובעת לקבל את הציוד מהנתבעת ורק ביום 26.11.06, בעקבות הדיון בפני כב' השופטת קראי- גירון ישראלה, הגיעה התובעת לחצרי הנתבעת על מנת ליטול את הציוד. נכון הדבר כי הנתבעת במכתבה מיום 14.6.05 התנתה את מסירת הציוד בכך שהתובעת תחתום על מסמך הכולל ויתור על שאר טענותיה ותביעותיה מהנתבעת וכן סעיף שיפוי ככל שהנתבעת תתבע על ידי צד אחר ביחס לציוד, אולם אין בכך להסביר את התנהגות התובעת אשר חרף טענות הנתבעת לא פנתה, למשל, בבקשה למתן צו מתאים על ידי בית המשפט, אלא ישבה ב"חיבוק ידיים" והמתינה שההליך יתקדם ויקבע בו דיון, ורק אז הגיעו הצדדים להסדר שהביא להשבת הציוד שנה וחצי מאוחר יותר(!) אוסיף בהקשר זה כי תמלילי השיחות שצורפו לת/1 מאששים טענת הנתבעת כי התובעת כלל עמדה על קבלת הציוד לידיה, גם לא במהלך התקופה שלאחר הגשת התביעה, והטענות שמעלה יצחק בשיחות אלו נוגעות לבירור התביעה הכספית והשגת הסדר לגביה, מבלי שמוצבת דרישה חד-משמעית להעברת הציוד ללא תנאי. בנסיבות אלו יש לקבוע כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה ויכולה היתה, כבר בחודש 6/2005, או בסמוך לאחר מכן, ליטול את הציוד בחזרה לידיה. ג. התובעת לא הוכיחה את הנזק שנטען כי נגרם לה כתוצאה מהחזקת המכונה על ידי הנתבעת, שכן משקבעתי בהחלטתי כי נספח "ח" לת/1 אינו קביל, אין כל בסיס לחישוב התובעת בדבר הפסדי רווחים כתוצאה מאי השבת הציוד. 28. מעבר לדרוש אציין כי הנתבעת לא הוכיחה טענתה בדבר קיומו של נוהג מקובל בענף לפיו יצרנית הצבע אינה דורשת ציוד אשר הושאל לאחר חלוף שנים, בעיקר מן הטעם שהציוד מתבלה ומתיישן. אמנם הנתבעת העידה את שטיינר בענין זה, והלה הציג בתצהירו עמדה חד משמעית לפיה לא מקובל בענף לדרוש מלקוח שהפסיק לעבוד עם חברת צבע להחזיר ציוד, בעיקר מן הטעם שהציוד מתבלה ומתיישן והופך לאחר מס' שנים לחסר ערך (סעיף 5 לנ/2). אולם בחקירתו, לאחר שהציגו בפניו מס' פסקי דין (מסומנים 1-4) מהם עולה התנהלות שונה של חברות צבע, לרבות חברת הצבע בה עבד שטיינר בעבר, הציג שטיינר עמדה פחות נחרצת לפיה, הגם שלא מקובל בענף לדרוש בחזרה ציוד, במקרים מסוימים אכן דורשים אותו בחזרה (עמ' 19 שורות 9-10). גם הרשקוביץ ופרץ הצהירו כי הנוהג המקובל בענף הינו שחברות הצבע מספקות את הציוד והמכשור להכנת הצבע על חשבונה שכן ללא ציוד זה לא ניתן להשתמש ולהכין את הצבעים, אולם חברות הצבע אינן נוהגות לדרוש את הציוד בחזרה (סעיף 11 לנ/4 וכן סעיף 14 לנ/3). אולם מעדותו של הרשקוביץ עולה כי נוהג זה מתקיים כל עוד החברה השואלת, במקרה זה הנתבעת רוכשת צבע ומשלמת עבור צבע שרכשה, ואישר כי במקרים בהם הנתבעת לא רוכשת צבעים או לא משלמת עבור צבעים שרכשה, יכולה חברת הצבע לדרוש בחזרה את הציוד (עמ' 24 שורות 5-6). סוף דבר לסיכום, התביעה נדחית לאור קביעתי כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת הפרה את ההסכם בגין אי תשלום חוב כספי, ומשכך אין התובעת זכאית לאיזה מהסעדים הנתבעים על ידה. התביעה כנגד הנתבע בגין לשון הרע נדחית. אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח ₪. בקביעת סכום זה נלקחה על ידי בחשבון העובדה שבקשת הנתבעים לסילוק על הסף של התביעה נדחתה תוך קביעה ששאלת ההוצאות בגינה תידון בפסק הדין. החזרת ציוד