השופט נ' ישעיה 1. התובעות תובעות מהנתבעות בשתי תובענות נפרדות, אשר הדיון בהן אוחד, פיצויים בגין הפקעת חלקות קרקע שהיו בבעלות התובעות. ההפקעות בוצעו על-ידי הנתבעות לצורכי ציבור מכוח סעיפים 191-190 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בת"א 1125/99 תובעות התובעות פיצויים בגין הפקעת חלקה 361 בגוש 7154 וחלוקתה מחדש במסגרת תב"ע ב.י.א/29. התביעה בת"א 1126/99 היא לפיצויים בגין הפקעת חלקה 29 בגוש 7155 שבוצעה על- פי תכנית ב.י. 46 ב'. הנתבעות העלו בכתב-הגנתן טענת התיישנות לגבי שתי התובענות. הואיל ומדובר בסוגיה משפטית ועובדתית זהה, הוסכם בין באי-כוח הצדדים, וההסכם קיבל תוקף של החלטה, כי טענת ההתיישנות בשתי התובענות תידון במאוחד ותוכרע. רק לאחר מכן ייקבעו סדרי הדיון בתובענות העיקריות, אם יהיה צורך בכך. באי-כוח הצדדים העלו טענותיהם בשאלת ההתיישנות בכתב. החלטתי זו תתייחס אפוא לסוגיה זו בלבד. 2. טוענות הנתבעות כי מדובר בשתי תובענות שעניינן פיצוי כספי בגין הפקעה לפי סעיפים 191-190 לחוק התכנון והבניה או בגין "פגיעה" במקרקעין כתוצאה מתכנית בניין עיר על-פי סעיף 197 לאותו חוק. תביעות כספיות אלה התיישנו לטענתן זה מכבר, שכן חלפו הרבה מעבר לשבע שנים מאז קמה או נולדה עילת התביעה שעל- פיה תובעות התובעות פיצויים כספיים (יום כניסתה לתוקף של ההפקעה או תכנית בניין עיר ש"פגעה" במקרקעין). התובעות אינן חולקות למעשה על העובדה שחלף זמן רב, הרבה מעבר לשבע שנים, מאז כניסת התכניות הרלוונטיות לתוקף ועד הגשת התובענות על-ידיהן, אלא שטוענות הן בתשובתן לטענת ההתיישנות, כי: "תובענות שעניינן תשלום פצויים בעד זכות במקרקעין שהופקעה לעולם אינן כפופות להתיישנות ועל כן במסגרת הדיון המשפטי בתובענה אין אנו נדרשים לשאלה זו אשר נדונה בפרוט רב (אך ללא צורך) בבקשותיהן של המבקשות" (עמ' 2 לכתב-תגובתן). וכן: "מכאן שהתובענות של הפקעת מקרקעין, בלא קשר לסעד המבוקש מבית המשפט במסגרת, אינן חוסות תחת הוראותיו של חוק ההתיישנות" (עמ' 4 לתגובה). את טענתן זו מבססות התובעות על קביעתו של המלומד א' קמר בספרו דיני הפקעת מקרקעין [2], מעמ' 311 ואילך, שלפיה אין להחיל את הוראות חוק ההתיישנות על תובענות לתשלום פיצויים בגין הפקעת זכויות במקרקעין, ועל פסיקת בית-המשפט העליון בע"א 216/66 עירית ת"א-יפו נ' אבו דאיה (להלן - פרשת אבו דאיה [1]). 3. אין בידי לקבל טענה זו של התובעות. אין חולק כי שתי התובענות הן לתשלום פיצוי כספי בשל הפקעת קרקע שהייתה שייכת לתובעות. כך עולה מהעתירות בשתי התובענות שאף פורטו בהן סכומי הפיצויים הנתבעים, וכך מתגובת התובעות לטענות ההתיישנות שהעלו הנתבעות (סעיף 1.2 לתגובה). משכך הם פני הדברים, מדובר למעשה בתביעות כספיות אשר מתיישנות כעבור שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה לפי סעיף 5(1) וסעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958. טוענות התובעות, כי מפסק-דינו של הנשיא אגרנט בפרשת אבו דאיה [1] ומפסק-דין נוסף שצוטט על-ידי בא-כוחן בתגובתן עולה כי אין תובענה בגין הפקעת קרקע מתיישנת כלל מכוח חוק ההתיישנות, בין שהסעד המבוקש הוא כספי ובין שהוא הצהרתי או אחר. עיינתי שוב ושוב בפסק-הדין הנ"ל ותהיתי איך ניתן להסיק מהנאמר בו את שהסיק בא-כוח התובעות ואת שכתב בתגובתו, שכן בית-המשפט העליון (מפי הנשיא אגרנט) קבע את ההפך מכך, ואלה דבריו: "...בקשה להערכת הפיצויים המוגשת על-ידי אדם בגין זכויותיו בנכס מסוג מקרקעין... היא, 'תובענה' [אך אין היא] 'תובענה במקרקעין'... ...הבקשה היא, ביסודה, תביעה לתשלום החוב המגיע למבקש תמורת ההפקעה" (שם [1], בעמ' 529-528). ועוד: "לית מאן דפליג, שבקשה להערכת הפיצויים בעניננו איננה תובענה לקיום זכות או טובת הנאה בקרקע, אף אם הפיצויים, אשר בית-המשפט מתבקש להעריכם, מגיעים למבקש בשל הפקעת זכויותיו בקרקע" (שם [1], בעמ' 529). לאמור: בית-המשפט העליון קבע כבר ב-1966, כי תובענה לתשלום פיצוי כספי בגין הפקעת קרקע הינה ביסודה תביעה לתשלום חוב (ולא תובענה במקרקעין), ועל-כן חלים עליה דיני ההתיישנות הקבועים בחוק ההתיישנות לגבי תובענות מסוג זה, היינו לפי סעיף 5(1) לחוק: "בשאינו מקרקעין - 7 שנים". בפרשת אבו דאיה [1] אמנם קבע בית-המשפט העליון כי על-פי הדין שהיה קיים לפני חקיקת חוק ההתיישנות (סעיף 1660 למג'לה) לא הייתה קיימת התיישנות כלל לגבי תביעות מסוג זה, היינו תביעות לפיצויים בגין הפקעת קרקע שנעשתה לטובת כלל הציבור, אלא שלאחר חקיקת חוק ההתיישנות ב-1958, ואף זאת בבית-המשפט העליון, שונה הדין באופן שכל תביעה כספית, לרבות תביעה לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין, כפופה או חוסה תחת כנפי הוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. עילות התביעה שעל-פיהן מבססות התובעות את תביעותיהן לפיצויים נולדו לכל המוקדם ב-1966, היינו לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות ב-1958. על-כן במקרה זה, שלא כמו בפרשת אבו דאיה [1], אין ספק כי חוק ההתיישנות (ולא סעיף 1660 למג'לה) חל בענייננו. משכך הם פני הדברים, לא ניתן להחיל את דין המג'לה, כפי שפורש על-ידי בית-המשפט העליון, בדבר אי-קיומה של התיישנות בתביעות לפיצויים בגין הפקעת קרקע, על המקרה שבפנינו, שכן הליך ההפקעה כולו החל בשני המקרים לאחר שחוק ההתיישנות מ-1958 בא לעולם ותפס את מקומו של הדין המג'ליאני. גם ההסתמכות על הנאמר או על שנכתב בספרו הנ"ל [2] של המלומד קמר, אינה יכולה להועיל לתובעות, שכן מדובר, לכל היותר, בהבעת דעה אישית, ולפיה אין להחיל את הוראות חוק ההתיישנות על תובענות לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין. דעה זו אינה נסמכת על פסיקה או על הלכה כלשהי של בית-המשפט העליון. התימוכין שמצא כביכול המלומד קמר בספרו הנ"ל [2] לדעתו האישית בפסק-הדין בפרשת אבו דאיה [1], אינו במקומו ומוטעה מעיקרו, שכן כאמור פסק-דין זה קובע במפורש כי תביעה לפיצויים בגין הפקעת קרקע היא ביסודה תביעה כספית (תביעה לתשלום חוב כלשון פסק-הדין), ולא תובענה במקרקעין. אמנם הדין שקדם לחוק ההתיישנות, היינו סעיף 1660 למג'לה, והפרשנות שניתנה לו על-ידי בתי-המשפט שללו קיומה של התיישנות לגבי תובענות לפיצויים בגין הפקעות, אך לא כך עם כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות. חוק זה שינה, כאמור, את הדין שהיה קיים לפני כן בעניין זה. מאז 1958 "שולט בכיפה" חוק ההתיישנות. תקופת ההתיישנות נקבעת על-פי הוראותיו, אלא אם קיימות הוראות דין ספציפיות אחרות הקובעות תקופות התיישנות אחרות. תחולתו פרוסה אפוא גם על תביעות כספיות בגין הפקעות מקרקעין כמו התובענות שבפניי. 4. היה יכול שתיטען הטענה שלפיה אין מדובר בתביעה כספית גרדא, שכן בכותרתו של אחד מכתבי-התביעה (ת"א 1125/99) צוין במפורש כי הסעדים המבוקשים הם "צו עשה ולחלופין פצויים", ובעתירות של אותו כתב-תביעה התבקש בית-המשפט: "להצהיר כי חלקה... נמצאת בבעלותם... ו/או לשלם לתובעות סך של...". היה ניתן, אולי, לטעון לגבי התובענה הנ"ל (ולגביה בלבד, שכן בת"א 1126/99 הסעד המבוקש הוא כספי בלבד), כי מדובר בתובענה שעניינה מקרקעין (הסעד העיקרי), ולחלופין נתבע גם סעד כספי. טענה זו לא נטענה כלל על-ידי התובעות בסיכומיהן או בתגובתן לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעות. יתרה מכך, בתגובתן זנחו למעשה התובעות את עתירתן לסעד העיקרי שנתבע על-ידיהן בת"א 1125/99 והתמקדו בתובענות הכספיות בלבד (ראה סעיף 1.2 וסעיף 3.1 לתגובתן). בנסיבות אלה אין מקום ואין כל צורך להתייחס לטענה זו, אשר גם אם הייתה מועלית, מסופקני אם הייתה מועילה לתובעות. 5. עוד טוענות הנתבעות, כי אין התביעות שהוגשו על-ידי התובעות בגדר תובענות לפיצויים עקב הפקעה. באופיין ובמהותן הן תביעות לפיצוי בשל פגיעה במקרקעין על- פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. כיוון שכך תקופת ההתיישנות לגביהן היא בת שלוש שנים בלבד (בעבר שנה אחת), כפי שקבוע בסעיף 197(ב) לחוק הנ"ל, כך שהן התיישנו זה מכבר. טענה זו של הנתבעות, אשר התובעות לא התייחסו אליה כלל, מעניינת, ולכאורה יש בה ממש, אך משהגעתי למסקנה כי בכל מקרה התובענות התיישנו מכוח הוראות חוק ההתיישנות, אף אם הן במהותן תביעות לפיצויים עקב הפקעה (ולאו דווקא עקב פגיעה במקרקעין כאמור), מתייתר הצורך לדון בה. 6. התוצאה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי התובענות שהוגשו על-ידי התובעות נגד הנתבעות בשני התיקים המאוחדים שבפניי התיישנו, ועל-כן הן נדחות כבר בשלב זה. התובעות תשלמנה לנתבעות את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ. קרקעותהפקעה