בע"א 602/65 נפסק כי מקום שאי אפשר היה לתקן מעוות לא היה צורך בהתראה נוטריונית, ולכן חישוב הימים מתחיל בהתאם לאמור כהסכם (21.11.65) ולא מיום משלוח ההתראה הנוטריונית (7.1.66). כן קבעה כי תקופת העיכוב אינה 64 יום אלא 52 יום, מיום 21.11.65 ועד ליום גמר העבודה - 12.1.66, ומתוך זה יש לנכות 5 ימים של עיכוב שלא באשמת הנתבע. כנגד כל יום חושב הפסד של 50 ל"י. להלן פסק דין בנושא חובת משלוח התראה נוטריונית: השופט קיסטר: השאלה העיקרית בערעור זה היא השאלה של חובת משלוח התראה נוטריונית. התובע (המשיב דנא בערעור הראשי) הוא בעל משאית שמסר את משאיתו לתיקון אצל הנתבע (המערער דנא בערעור הראשי) שהוא בעל מוסך. הצדדים ערכו ביניהם הסכם בכתב (ת/2) בו נאמר בין השאר: "2. צד ב' (המערער דנא) מתחייב בזה לגמור ולהשלים את כל התיקונים הנ"ל עד למכסימום ל-20 לחודש נובמבר 1965 ובכלל. 3. צד ב' מתחייב בזה לשלם לצד א' סך של 150 ל"י (מאה וחמישים לירות ישראליות) לכל יום נוסף שהמשאית תתעכב אצלו מסיבות חוץ מחוסר השגת חלקים בשוק." למרות האמור בהסכם, לא הושלמו התיקונים במכונית ביום 20.11.65, היא הגיעה לידי התובע רק ביום 19.1.66, וחזרה לעבודה רק ביום 23.1.66. המשיב הגיש תביעה לפיצויים, בעקבות ההסכם הנ"ל, בסך 9,600 ל"י עבור 64 ימי איחור בהחזרת המכונית, ובנוסף לו עוד סכום של 1,031 ל"י שלדבריו ניתנו לנתבע לקניית חלקים לתיקון המכונית. הנתבע הגיש כתב הגנה וכן תביעה שכנגד על סך 5,071.34 ל"י עבור ביצוע תיקונים במכונית וקניית חלקים. במהלך הדיון בבית-המשפט המחוזי הגיעו הצדדים לכלל הסכמה על המגיע בקשר לתיקונים, ונקבע סכום של 4,772 ל"י. המחלוקת שנותרה בין הצדדים היא בדבר הפיצויים שהנתבע נדרש לשלם לתובע בגין עיכוב המכונית. בשאלת חישוב הפיצויים התעוררו מספר בעיות: א. האם יש לחייב כפיצויים החל מיום 21.11.65 (היום שנקבע בהסכם ת/2), או רק מיום 7.1.66, היום בו נשלחה התראה נוטריונית על-ידי התובע? ב. מה גובה הפיצוי שיש לשלם על כל יום של עיכוב, לאחר שהצדדים הסכימו כי אין לחייב בסכום שנקבע בהסכם ת/2 (150 ל"י) אלא בסכום הנזק הממשי? ג. אם מחשבים את ימי הנזק בשל עיכוב החל מיום 21.11.65; כמה ימים יש לנכות מתוכם בשל עיכוב שלא באשמת הנתבע, היינו חוסר חלקים בשוק כאמור בהסכם? השופטת המלומדת הגיעה למסקנה כי חלה כאן ההלכה שנפסקה ב-ע"א 602/65, [1], ולפה, מקום שאי אפשר היה לתקן מעוות לא היה צורך בהתראה נוטריונית, ולכן חישוב הימים מתחיל בהתאם לאמור כהסכם (21.11.65) ולא מיום משלוח ההתראה הנוטריונית (7.1.66). כן קבעה כי תקופת העיכוב אינה 64 יום אלא 52 יום, מיום 21.11.65 ועד ליום גמר העבודה - 12.1.66, ומתוך זה יש לנכות 5 ימים של עיכוב שלא באשמת הנתבע. כנגד כל יום חושב הפסד של 50 ל"י. עיקר ערעורו של הנתבע מכוון כנגד החיוב בתשלום פיצויים, בנימוק שהוא פטור מתשלום פיצויים כל עוד לא נשלחה התראה נוטריונית. בנוסף לכך, במידה ויש לחייבו בפיצויים, הוא טוען כנגד החישוב, וכן טוען כי פג תוקף המועד שנקבע בין הצדדים כתחילת המועד לפיצויים, ועל כן אין יסוד לקביעת פיצויים. בערעורו שכנגד טוען בא-כוח המשיב כי השופטת טעתה לרעתו בחישוב גובה הפיצויים בסך של 50 ל"י ליום. בשאלה הראשונה - הצורך בהתראה נוטריונית - תלויות השאלות האחרות; שאם תאמר כי היה צורך בהתראה, יש לקבל את הערעור, לבטל את חיוב הפיצויים, וממילא פטורים אנו מלדון בנימוקים הנוספים של הערעור בקשר לגובה הפיצויים. וייאמר מיד כי על-אף שהמקרה הנדון כאן אינו כזהו האמור ב-ע"א 602/65, [1], הנ"ל, מכל מקום נוכח השיקולים שאפרט להלן, פטור היה התובע מלשלוח התראה נוטריונית. לשם ליבון הבעיה של הצורך בהתראה, נראה לי כי יש לבדוק היטב את הוראות הסעיפים 106 ו-107 של חוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, הדנים בהתראה, לברר את מקורן ולעמוד על טעמיהן. סעיפים אלה נמצאים בפרק החמישי של חוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, פרק הדן על נזקים בגין אי מילוי חוזה או התחייבות (סעיפים 112-106), ובו גם הסעיפים 112-108, הדנים בגופם של נזקים, שמקורם בהוראות קוד נפוליון בדבר נזיקין החל מסעיף 1146 בקוד. ההוראות של סעיפים 112-106 הוכנסו לחוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, בעקבות החידוש שנעשה באותו חוק בקשר לחוזים בסעיף 64 שבו. הסעיפים 107-106 מכילים תנאי מוקדם לאפשרות לתבוע פיצויים ביחס לחוזים מסויימים, התחייבויות מסויימות והפרות מסויימות. וזה לשונם: "106. תשלומי נזקים הנתבעים מהמתקשר מפני שלא מילא תנאי חוזה מיוחד שנעשה לשם עשיית דבר מה, או למסירת דברים ידועים במקום קבוע, או מפני שאיחר למלא את תנאי אותו חוזה, אין המתקשר חייב בהם כל זמן שלא הוזהר והודע באמצעות מוסד רשמי מאת הצד השני, כפי הסדר, שעליו למלא את אשר התחייב בחוזה. וזה על-ידי שטר פרוטסט או כתב אזהרה. 107. אם החוזה מכיל תנאי האומר שאם יעבור הזמן והמתקשר לא ימלא את הדבר שהתחייב בו אין צורך בהתראה ואזהרה ועבירת הזמן תבוא במקומן - לפי תנאי זה נחשבת עבירת הזמן במקום הפרוטסט או ההתראה." מתוך עיון בסעיפים אלה מתברר כי המדובר רק כשני סוגי חוזים: א. חוזה לעשיית דבר מה; ב. חוזה למסירת דברים ידועים במקום קבוע. סוגי ההפרות האמורות בסעיפים אלה הם רק שניים: אי מילוי תנאי החוזה, או איחור במילוי תנאי החוזה. לשון אחרת: מדובר כאן רק על הפרות מסוג "שב ואל-תעשה" ולא הפרות מסוג "קום ועשה". ההוראות בשני הסעיפים הנ"ל נשאבו בעיקר מסעיף 1139 של קוד נפוליון הקובע כי הצד החייב (לעשות או למסור דבר מה) על-פי חוזה, יהיה במצב של פיגור (EST CONSTITUE EN DEMEURE) רק אם הותרה כדין על-ידי SOMMATION או אקט אקוויוולנטי אחר, או כתוצאה מחוזה שלפי האמור בו יימצא החייב בפיגור ללא בל אקט (הכוונה להתראה כנ"ל), על-ידי חלוף המועד בלבד. מתוכן הסעיף עולה כי המשפט הצרפתי אימץ לעצמו את הכלל שבמשפט הרומי, לפיו המתחייב בחוזה נמצא ב-MORA )איחור) במובן זה שישא בתוצאות המשפטיות בשל איחור, רק אחרי שנדרש על-ידי הנושה למלא את האמור בחוזה, אפילו נקבע בחוזה מועד מילויו. הפרשנים הצרפתיים משתמשים גם בפתגם הרומי כי בדרך כלל DIES NON INTERPELLAT PRO HOMINE. הטעם לכך הוא: מצד אחד ישנם מקרים רבים בהם הנושה משלים עם אי מילוי ההתחייבות בזמן מצד החייב, ומסכים מכללא שהחייב יאחר במילוי התחייבותו (ראה - DALLOZ ,DROIT CIVIL III ,1953 ,MISE EN DEMEURE, SECT, 1). מצד שני - אחריותו של המאחר היא גדולה לפי המשפט הצרפתי, וישנן תוצאות שאינן מוגבלות לתשלום פיצויים בלבד. אכן, ברישה של סעיף 106 לחוק הפרוצידורה האזרחית. העתמאני, מדובר רק על תביעת פיצויים, כי המחוקק העתמאני נטל מהמשפט הצרפתי רק את ענין הזכות לתבוע פיצויים בשל האיחור, בצד הביצוע, או פיצויים במקום הביצוע עצמו. גם ענין הפיצויים כשלעצמו עלול להיות רציני וכגון במקרה דנא, בו עצם התביעה לפיצויים היתה בהיקף גדור, העולה כמה מונים על מה שהשתכר המתחייב בכל העיסקה. על כן, המחוקק הצרפתי, ובעקבותיו העתמאני, מצאו לנכון שיש להפנות את תשומת לבו של החייב, על-ידי אקט ברור מצד הנושה ושהוכחתו לא תוכל לעמוד בספק, לכך שהנושה עומד על הדרישה לביצוע ההתחייבות. האקט האמור בסעיף 106 זוהי ההתראה הנשלחת באמצעות מוסד רשמי (נוטריון), ופטורים ממשלוח ההתראה רק כאשר תשומת לב החייב הופנתה מראש לחשיבות הביצוע המלא של ההתחייבות במועד שנקבע בחוזה, על-ידי הוראה שתכנה נקבע בסעיף 107, ואז אי ביצוע בזמן ייחשב כפיגור המקנה לנושה את הזכות לתבוע פיצויים בגינו. יש לציין כי החוקים המודרניים המצריכים התראה במקרה של אי מילוי חוזה, אינם דורשים שההתראה תישלח באמצעות מוסד רשמי, אלא מסתפקים בהתראה בכתב מצד הנושה ותו לא. מנוסח הסעיף 106 ברור כי אי ביצוע העבודות בזמן, כגון המקרה דנן, נכנס בגדר הסעיף, אולם השאלה היא, אם די בהוראות סעיף 3 בחוזה (פיצויים על כל יום של איחור) כדי לשחרר ממשלוח התראה נוטריונית. בתרגומו של לניאדו לחוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, מובאים, על-ידי המתרגם, דברי סלים בז, הפרשן של ספר הפרוצידורה האזרחית העתמאנית, על סעיף 107 לחוק הפרוצידורה הנ"ל (בהערה לסעיף), ובהם נאמר: "המפרשים התורכים אומרים שצריך לכתוב בפירוש בחוזה את כל ההדגשה שבאה בסעיף: 'אין צורך בהתראה או באזהרה ועבירת הזמן תבוא במקומה', ואין להסתפק רק בכתיבת המלים: 'ואין צורך בהתראה' וזה כדי שהמתחייב יזכור את חובתו עד כמה שכוח זכרונו יהיה חלש." לעומת הדרישה של הפרשנים התורכים, על-פי סעיף 107, לקביעה מפורשת בחוזה, נקבע במשפט הצרפתי, על-ידי הפרשנים והפסיקה, כי התניה כזו, על פטור מהצורך במשלוח התראה נוטריונית, די לה שתשתמע מכללא. (ראה מהדורת שנת 1921 של - PLANIOL DROIT CIVIL כרך II, קטע 170, בעמוד 60; וכן DALLOZ הנ"ל, שם, SECT. 2, סעיף 1, פיסקה 6). פרופ' טדסקי, במאמרו "ההתראה הנוטריונית והדינים האנגלים בהפרת חוזה" (הפרקליט, י"ט, ע' 141, 143), כנראה על סמך דעת הפרשנים התורכים, או לפי התרגומים של סעיף 107 שבידינו, מסיק שהדרישה לשחרור מהתראה נוטריונית צריכה להיות מפורשת ולא מכללא. נראה לנו כי על-אף האמור בהערה הנ"ל לסעיף 107 גם הפרשנים התורכים לא הרחיקו לכת עד כדי כך בפירושם לסעיפים 107-106 הנ"ל, ולא תמיד דרשו לעמוד על קוצו של יו"ד, אלא השתדלו לכוון לדעתו של המחוקק ולהתחשב בטעמים והמטרות שבדרישת ההתראה הנוטריונית, ובהתאם לכך לפרש את הוראות הסעיפים 106 ו-107; הנה, סלים בז, בפירושו לסעיף 106, מביע את הדעה כי במקרה של התחייבות לעשות דבר מה או למסור דבר מה שיש לו ערך רק בזמן קבוע או בעונה מסויימת, אי צורך בהתראה נוטריונית. דוגמאות לכך הן הספקת מצרכים לחג, או אם נמחיש בדוגמה נאותה מההווי היהודי, תהיה זאת הקמת סוכה לחג הסוכות וכד', כמובן שאין להרחיב את החריג של דרישה בעלת ערך לזמן מסויים דוקא על המקרה דנא. שיש לו ערך גם לאחר עבור הזמן שנקבע בחוזה. ברור השוני שבין התחייבות להספקת דברים עונתיים הקשורים בזמן ושיש להם ערך רק בזמן מסויים, וכעבור אותו זמן אין לזכאי שום חפץ בהם, ואין להם ערך עבורו, לעומת המקרה הנוכחי של תיקון המשאית בו היה לתובע ענין גם לאחר הזמן שנקבע, 20.11.65, אלא שהאיחור גרם לו נזקים, כשם שבדרך כלל איחור בביצוע עלול לגרום לנזקים. עצם השחרור באותם מקרים שסלים בז מונה בפירושו לסעיף 106, למרות שאינו קובע את החריג, מראה על כך שלדעתו אין צורך לעמוד על ביצוע מילולי דוקא של כל אות ואות שבסעיפים 107-106, אלא יש לפרש את הסעיפים לנוכח כוונתו של המחוקק, כאמור לעיל. למותר להוסיף כי גם הפסיקה הישראלית הדנה בהתראה נוטריונית. נקטה ונוקטת כדרך של התחשבות במטרת החוק. ודוגמאות לכך אפשר למצוא ב-ע"א 602/65, [1], הנ"ל, וכן ב-ע"א 317/61, פד"י, כרך טז, ע' 1278, 1282-1281, [2], ו-ע"א 145/62, פד"י, כרך טז, ע' 1788, 1792, [3], המוזכרים ומצוטטים שם. אמנם, יכולה להתעורר השאלה, מדוע זה החמירו הפרשנים התורכים ביחס לנוסח החוזה, בדבר פטור ממשלוח התראה נוטריונית, כפי שהובאו הדברים בשמם בהערה הנ"ל לסעיף 107. ייתכן שיש מקום ליישב את דעת הפרשנים התורכים שהובאה לעיל, בכך שהם מצאו כי לא די בנוסח "ואין צורך בהתראה" כדי לשחרר מהתראה, אלא דרוש נוסח מפורט. משום שבנוסח הקצר והסתמי אין כדי להביא לתודעתו של החייב כי בהעדר התראה יהיה אחראי לנזקים עבור איחור או אי ביצוע, במובן זה שהזכאי על-פי החוזה לא יהיה חייב לקבל ביצוע בעין ויוכל לדרוש פיצויים. אין עניננו ליישב את דברי הפרשנים התורכים, ובתי-המשפט שלנו אינם קשורים בהם, ואם נראה לנו כי נוסח החוזה שבין הצדדים יש בו להבהיר במידה מספקת למתחייב כי במקרה של אי ביצוע החוזה בזמנו, תחול עליו אחריות ויחוייב בתשלום נזקים בשל כך, די בזה, ואין לו לצפות לאיזו התראה או תזכורת ואין צורך בהתראה נוטריונית. במקרה שלפנינו, נוסח החוזה אינו יכול להותיר ספק בלבו של הנתבע, על כך שאם יאחר את המועד שנקבע בין הצדדים, 20.11.65, יחל בתשלום פיצויים קבועים מראש על כל יום של איחו ממחרת התאריך שנקבע, ולא היה לו לצפות להתראה נוספת. על זאת אוסיף. דרך אגב, כי המערער הותרה מספר פעמים בעל פה על-ידי נהגו של המשיב לסיים את העבודות בזמן, כפי שנאמר בעדותו של הנהג שהיתה מהימנה על השופטת המלומדת. אולי נוכל ללמוד גב מקל-וחומר: אם בדברים של אספקה עונתית לחגים רואים את המתחייב כמותרה ועומד בלא שנדרש לכתוב בחוזה שחרור מהתראה, שהרי ברור כי הזכאי לא ישלים עם האיחור, קל-וחומר במקרה שלנו מקום שהצדדים התנו בגוף החוזה תשלום פיצויים על כל יום איחור מעבר למועד שנקבע, ומה לך צורך בהתראה טובה מזו של חובת תשלום הפיצויים לכל יום של איחור דבר המראה ומוכיח כי המשיב לא ישלים עם האיחור, ולמערער לא יכול להיות ספק בדבר חשיבותו של המועד שקבעו ביניהם, ומשמעות אי מילוי החוזה בזמן, בנוגע לתשלום הפיצויים, אפילו נאמר כי הנוסחה "אין צורך בהתראה" אין בה כדי לשחרר בדרך כלל מהתראה נוטריונית, בשל כך שאינה מפרשת כי "עבירת הזמן באה במקום התראה" (בדברי סלים בז על סעיף 107), ולא די בנוסחה סתמית וכללית כדי להביא לתודעת הצדדים שהתאריכים האמורים בחוזה הם בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה, הרי במקרה שלנו נקבע בחוזה במפורש שאי מילוי אחר המועד שנקבע בחוזה יגרור אחריו תוצאות מרחיקות לכת כאמור לעיל; ומובן מתוך הוראה כזו שלא יהא צורך בשום אזהרה או התראה, ועבירת הזמן היא בעצמה תחייב בפיצויים כאילו הותרה המערער כדין. על כן יש לדחות את הערעור והערעור שכנגד. כל צד ישא בהוצאותיו. משלוחנוטריונים