השופט א' א' לוי: 1.בפנינו שלוש בקשות לרשות ערעור, בהן שבה ועולה שאלת פרשנותה של תקנה 557 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961, הקובעת כיצד נוהגים במי שנפסל על ידי בית המשפט מהחזיק ברישיון הנהיגה, כאשר תוקף רישיונו פקע (הפקדתו בבית המשפט) או שאבד (הפקדת תצהיר על האובדן). המייחד את שלושת המבקשים הוא שתוקף רישיונם פקע זמן ניכר לפני ביצוען של העבירות עליהן הם נקראו לתת את הדין, ועתירתם המשותפת היא כי מניינה של תקופת הפסילה שהושתה על כל אחד מהם, יתחיל בימים בהם ניתנו גזרי הדין בעניינם, גם אם לא טרחו להפקיד את הרישיון בבית המשפט או להגיש תצהיר על אובדנו. להלן העובדות הדרושות להכרעתנו: א. רע"פ 4446/04 - תוקף רישיון הנהיגה של המבקש, ניסים ביטון (להלן: "ביטון"), פקע בשנת 1996. ביום 31.3.98 נמצא כי ביטון היה מעורב בתאונה שנגרמה, בין היתר, עקב כך שנהג ברכב באי-זהירות וללא שמירת מרחק. בתאריך 28.5.99 היה ביטון מעורב בתאונה נוספת, במהלכה פגע עם רכב בו נהג במכונית חונה. גם הפעם יוחסה לביטון עבירה של נהיגה בחוסר זהירות, וכן נהיגה ללא רישיון וביטוח תקפים; ביטון הודה בעובדות שיוחסו לו בשני התיקים, ובית המשפט לתעבורה גזר לו, בחודש מרץ 2001, בנוכחותו, קנס בסך של 750 ש"ח, 6 חודשי מאסר על-תנאי, ופסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של שנתיים בפועל ו-6 חודשים על-תנאי. גזר הדין בעניינו של ביטון ניתן בחודש מרץ 2001, אולם הוא לא פעל כמצוותה של תקנה 557, כאשר נמנע הן מלהמציא את רישיון הנהיגה לבית המשפט, והן ממסירת תצהיר על אובדנו. בשנת 2004 עתר ביטון בפני בית המשפט לתעבורה, לקבוע את מועד תחילת מניינה של תקופת הפסילה מיום מתן גזר-הדין, היינו מחודש מרץ 2001. בקשה זו נדחתה, וערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, נדחה אף הוא, תוך שבית המשפט מוסיף ואומר את אלה: "ההלכה המשפטית הנוהגת בסוגיה זו היא ברורה ועל פיה יש לחשב את מניין תקופת הפסילה מיום הפקעת רישיון הנהיגה של המבקש או לחלופין הפקדת תצהיר בנדון. אמנם זו ההלכה הנוהגת אך אינני יכול לפסול על הסף אפשרויות תיאורטיות שבהן בית המשפט יקבע כי על אף העדרו של תצהיר כאמור, ניתן לקבוע שהנאשם או המבקש באותו עניין לא נהג ברכב מאז מתן גזר-הדין, ודומה שמקרה זה בחלקו מתאים ליישום אותו חריג לכלל ..." (עמ' 3 להחלטה). ב. רע"פ 5217/05 - בחודש מאי 1989 פקע תוקף רישיון הנהיגה של המבקש, דהן חיים (להלן: "דהן"). בחודש יולי 1999 הוא נמצא נוהג ברכב ללא רישיון תקף. דהן לא התייצב למשפטו, ונדון בהעדרו, בחודש יוני 2000, ל-5 שנות פסילה ו-5,000 ש"ח קנס. בקשה שהגיש דהן לבית המשפט לתעבורה בשנת 2004 לביטול פסק-הדין, נדחתה. מאידך, ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש התקבל, והקנס הועמד על סך של 1,500 ש"ח, בעוד שתקופת הפסילה הועמדה על 3 שנים. בעקבות כל אלה הגיש דהן לבית המשפט המחוזי את מה שהגדיר כ"בקשה לחישוב הפסילה", ובה עתר לכך שמניינה של תקופת הפסילה יחל ביום בו ניתן גזר הדין בעניינו בבית המשפט לתעבורה (י"ח בסיוון תש"ס - 21 ביוני 2000). לחלופין, הוא עתר שמניינה של תקופת הפסילה יתחיל ביום 2.2.2003, הוא היום בו נגזר לו עונש פסילה בתיק אחר (תיק מספר 242960/93 של בית המשפט לתעבורה בנתניה), ובו הפקיד תצהיר כדרישת תקנה 557. בקשה זו נדחתה. ג. רע"פ 5218/05 - תוקף רישיון הנהיגה של המבקש, צבי ויכסלפיש (להלן: "ויכסלפיש") פקע בחודש אוקטובר 1988. לאחר כעשר שנים (בחודש אוקטובר 1998), נמצא ויכסלפיש נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה וללא תעודת ביטוח תקפים. הוא לא התייצב למשפטו שהתקיים בחודש ינואר 1999, ונדון בהיעדרו לקנס בסך 2,000 ש"ח ושנתיים פסילה. בשנת 2004 נדחתה בקשתו של ויכסלפיש לביטול גזר-הדין על ידי בית המשפט לתעבורה, וכך היה גם גורלו של ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי. בעקבות כך פנה ויכסלפיש לבית המשפט לתעבורה בבקשה לקבוע כי מניין תקופת הפסילה יתחיל ביום גזר-הדין, היינו, מחודש ינואר 1999, ובקשה זו נדחתה. גם הפעם השיג ויכסלפיש על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי, והשגותיו נדחו. בחודש כסלו תשס"ה (18.11.2004) באה בקשתו של ויכסלפיש למתן רשות ערעור בפני חברתי השופטת מ' נאור שהורתה בזו הלשון: "הבקשה תועבר להרכב לדיון בשאלה כיצד תימנה פסילת רישיון נהיגה בנסיבות שבהן, מצד אחד, רישיון הנהיגה לא נמצא בידי בעליו, אך מצד שני, הרישיון לא אבד (תקנה 557 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, אשר תוקנה בשנת תשס"ג)." לנוכח השאלה המשותפת העולה בשלוש הבקשות, החלטנו לדון בהן במאוחד. 2.סעיף 42 לפקודת התעבורה עוסק בפסילה וחישוב תקופתה, ולהלן נוסחו המלא של הסעיף: "(א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט אחרת. (ב) הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת. (ג) בחישוב הפסילה לא יבואו במניין: (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה; (2) תקופה שבה נשא בעל הרישיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור." סעיף 67 לפקודה קובע, כי מי שנוהג ברכב אף שהודע לו כי רישיונו נפסל, וכל עוד הפסילה בתוקף, הנו בבחינת מי שנוהג ברכב שנהיגתו אסורה על פי פקודת התעבורה. השילוב שבין סעיפים 42(א) ו-67 לפקודה מלמד אפוא את אלה: ראשית, תחילתה של התקופה בה נהיגתו של נאשם ברכב אסורה, היא מיום שנפסל בפניו על ידי בית המשפט, או מיום שדבר הפסילה שניתנה בהיעדרו, הודע לו. אולם תחילת תוקפה של הפסילה לחוד, ומניין תקופת הפסילה לחוד, הואיל וסעיף 42(ג) קבע סייג לעניין זה, לאמור, על הנאשם למסור את רישיונו לרשות שנקבעה לכך, בדרך שנקבעה בתקנות, וכל עוד לא עשה זאת לא יתחיל מניינה של תקופת הפסילה. 3.תקנה 556 לתקנות התעבורה משלימה את סעיף 42(ג)(1) לפקודה, ומפרטת כיצד על נאשם שרישיונו נפסל לנהוג, לאמור, "ימציא בעל הרישיון את רישיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה". ובאשר למי שכאשר נפסל על ידי בית משפט ומחזיק ברישיון שתוקפו כבר פקע, גם לתרחיש זה נקבע הסדר בתקנות, ובלשון תקנה 557: "(א) הודע לבעל הרישיון על פסילת רישיונו על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי העניין, ימציא את רישיונו כאמור בחלק זה אף אם רישיונו אינו בר-תוקף אותה שעה". (ההדגשה הוספה). 4.הנה כי כן, מתקין התקנות ראה חשיבות לקבוע הסדר שיכלול מסירה בפועל של רישיון הנהיגה, בין אם הוא עדיין בתוקף ובין אם תוקפו פקע עוד קודם למתן גזר-הדין ואף לביצוע העבירה. מעבר לחובה המובנת מאליה למלא אחר הסדר שמקורו בדין, קיים גם היגיון רב בצידה של הוראה זו, הואיל וקיים חשש כי מי שנפסל יוסיף לנהוג שלא כדין תוך שהוא מתחזה, באמצעות הרישיון שנותר בידו, כמי שנהיגתו מותרת. סכנה דומה כרוכה גם ברישיון שתוקפו פקע, הואיל והנידון המוסיף להחזיק בו, עלול לשנות בו פרטים אשר יציגו מצג לפיו הרישיון תקף. מכאן הצורך בקיומו של תהליך מסירת הרישיון, ובלשונה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 2199/03, רונן מאיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "חובת ההפקדה של רישיון שנפסל ממחישה לבעל הרישיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רישיון ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להעדר תעודת הרישיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה." 5.מתקין התקנות טרח וקבע הסדר חלופי למי שרישיון הנהיגה אינו בידו, ועל כן הוא אינו יכול להפקידו, והסדר זה חל הן על רישיון שאותה שעה היה בתוקף והן על רישיון שתוקפו כבר פקע, ובלשון תקנה 557(ב): "הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רישיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי העניין, כי רישיונו של בעל רישיון הנהיגה שנפסל כאמור בחוק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה." לעניין זה אוסיף ואבהיר כי תקנה 557 עברה תמורות, ועד לשנת תשס"ג היא כללה אף את זאת: "557(ד). לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורישיונו של בעל רישיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרישיון." (ההדגשה הוספה). תקנה זו בוטלה בשנת תשס"ג, אולם גם אם היתה בתוקף היום, לא היה בה כדי להושיע את המבקשים שבפנינו. תקנה זו כוונה לחול על מי שנפסל מהחזיק ברישיון נהיגה שהיה בתוקף בעת מתן גזר-הדין, ולאחר מועד זה אבד והנאשם לא טרח להמציא תצהיר על האובדן למזכיר בית המשפט. למקרה זה נקבע אותו הסדר מיוחד, לאמור, שמניינה של תקופת הפסילה יתחיל מן היום שלאחר הפקיעה. איש מהמבקשים אינו נמנה על סוג זה של נאשמים, באשר רישיונם של כולם פקע זמן ניכר לפני שנגזר דינם. ובאשר לניסיון לטעון כי לפי נוסחה של תקנה 557(ד) (ששוב אינה בתוקף), היא חלה גם על מי שרישיונו פקע לפני מתן גזר הדין, אמרה חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 481, 485: "הפרשנות הניתנת לתקנה 557(ד) על ידי בא-כח המבקש לפיה בכל מקרה של פקיעת רישיון, גם אם פקע קודם לגזר הדין בו נפסל הרישיון, מתחילה הפסילה ביום הפקיעה, איננה מתקבלת על הדעת. אין להעמיד את מי שרישיונו לא היה בתוקף בעת שנפסל על ידי בית משפט מהחזיק בו במצב טוב יותר ממי שרישיונו היה בתוקף בעת שנפסל ... ... פרשנותו של המבקש לתקנה 557(ד) אינה עולה בקנה אחד עם לשון הפקודה ועם לשון התקנות. הוראות הדין האמורות, הן פרוספקטיביות, כל הפעולות הקבועות באותן סעיפים אמורות להתבצע לאחר גזר-הדין, ואין נפקא מינה לעניין המצאת הרישיון או מתן הצהרה על אובדנו, אם פקע, מתי פקע או מתי אבד. החובות המוטלות על מי שנפסל רישיונו, חלות מרגע הפסילה ואילך. כל פרשנות אחרת להוראות הדין לא רק נוגדת את נוסח ההוראות ואת תכליתן, אלא יוצרת העדפות משונות וחסרות בסיס בין אלה שלא קיימו את הוראות הדין לבין עצמם ובין אלה, לאלה שקיימו אותן." 6.דברים אלה של השופטת ט' שטרסברג-כהן מקובלים עלי במלואם, ואם כך היה הדבר שעה שתקנה 557(ד) היתה עדיין בתוקף, מקל וחומר שכך הוא הדין משעה שאותה תקנה בוטלה בשנת תשס"ג. ובמלים אחרות, בביטולו של אותו חריג שהיה קבוע בתקנה 557(ד), שאפשר להתחיל את מניינה של תקופת הפסילה, בנסיבות מסוימות, מיום פקיעת תוקפו של רישיון הנהיגה, הדגיש המחוקק כי ההסדר היחיד על פיו נוהגים הוא זה הקבוע בסעיף 42(א) לפקודה, היינו, שתקופת הפסילה תחל "ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת", ובכפוף לסייג הקבוע בסעיף 42(ג), לאמור, בחישוב תקופת הפסילה לא תבוא במניין התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות. כאמור, הפרשנות המוצעת על ידי בא-כוח המבקשים מובילה לתוצאה אבסורדית, באשר מצבו של נהג עבריין שלא מילא אחר ההוראה בדבר הפקדתם של הרישיון או חליפו, יהיה טוב מזה של נהג שפעל על פי הוראות הדין. יתרה מכך, הפרשנות המוצעת תעודד נהגים עבריינים שלא להפקיד כלל את רישיונם בבית המשפט, וכתוצאה מכך ייחשף הציבור לאותה סכנה עליה כבר הצבעתי, שאותם נהגים יוסיפו לנהוג ברכב אף שבית המשפט הורה על פסילתם. 7.העולה מכל האמור הוא, שסעיף 42(ג) לפקודה קבע עיקרון אחריו אין מהרהרים, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת, לא תבוא במניין תקופת הפסילה. בעקבות קביעתו של אותו עיקרון, נקבע ההסדר שבתקנה 557, שהוא מינהלי באופיו, שהנחיותיו לעניין מסירת הרישיון או חליפו (התצהיר) ברורות, וממילא אין צורך להידרש לו לא במסגרת גזר-הדין ולא בבקשות נוספות מן הסוג שהוגשו לערכאות קמא ("בקשה לחישוב תקופת הפסילה"). 8.כל האמור עד כה תקף גם לטענה לפיה נכון היה לקבוע את תחילת מניינה של תקופת הפסילה בעניינו של חיים דהן מן היום בו הפקיד תצהיר בתיק אחר בו נשפט. ובמילים אחרות, הקדמתי והזכרתי את המשמעות החינוכית-פסיכולוגית של חובת ההפקדה של הרישיון או חליפו להפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה. ואם כך הוא הדבר ביחס למי שחטא לראשונה בעבירה מסוג זה, מקל וחומר שיש להחמיר בעניינו של מי שככל הנראה אינו רואה עצמו נתון למורא החוק, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא מוסיף לנהוג ללא רישיון חרף ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעבר. בנסיבות אלו, כך היא דעתי, נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת פסילה. 8.לנוכח כל האמור, הייתי דוחה את הבקשות כולן. השופט א' גרוניס: אני מסכים. השופטת א' חיות: אני מסכימה. הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט א' א' לוי. משפט תעבורהקרקעותהפקעהרישיון נהיגה