העותרים מבקשים, בין השאר, שבית המשפט יצהיר ש"המסמך שהוצא על-ידי בית הדין לענייני ממונות מיום ח' שבט תשנ"ד... המכונה פסק-דין, אינו פסק-דין ואף אינו בגדר פסק בוררות". לחילופין הם מבקשים שפסק הבוררות האמור יבוטל (להלן ייקרא למסמך האמור פסק הבוררות). העתירה הוגשה לבית-משפט ביום 17.4.97, למעלה משלוש שנים לאחר שניתן פסק הבוררות. הוראות החוק מאפשרות הגשת בקשה לביטול פסק בורר תוך 45 יום מיום נתינתו, ובנסיבות אלו ביקשו המשיבים את דחיית העתירה על הסף. בצו שניתן על-ידי ביום 11.5.97 הוריתי על פיצול המשפט "באופן שבתחילה תתברר טענת עו"ד שטרסברג שהבקשה הוגשה באיחור". כך אמנם נעשה, וביום 18.9.97 ניתנה על-ידי החלטה (להלן "ההחלטה הראשונה") בה דחיתי את טענת המשיבים. האמור בהחלטה הראשונה הוא חלק מפסק-דין זה, ויש לקרוא את שניהם כאחד. בהחלטה הראשונה נדונה בין השאר הטענה המרכזית של העותרים, ולפיה פסק הבוררות איננו מה שהוא מיומר להיות משום ש"נושא בעלות על שטחים בבנין בו מתגוררים כל הצדדים, לא היה חלק מהליך הבוררות, להבדיל מנושא התיקונים, על מי הם מוטלים, ומה עלותם" (עמ' 2 להחלטה הראשונה). בהחלטה הנ"ל הפניתי את תשומת הלב ש"...מעיון בהסכם הבוררות מיום כ"ט בכסלו תשנ"ד עולה שהסכסוך שהועבר לבוררים להכרעה, הוגדר כ"הפקעת רכוש גינה" וכ"תיקונים", והוספתי ואמרתי ש"קשה מאוד להסיק מתוך ההגדרה "הפקעת רכוש גינה" הסכמה לדון בבעלויות נפרדות של מי מהצדדים על חלקי מקרקעין בבנין או בחצר הסמוכה לבנין, והדברים נכונים שבעתיים כשאפילו ההגדרה המעורפלת מאוד של הסכסוך, כפי שצוינה לעיל, לא נכללה בהסכם הבוררות השני עליו חתמו רוב מניינם ורובם (אם לא כולם) של הדיירים בבנין". זה המקום לעשות אתנחתא קלה ולהבהיר את שעולה הן מ"ההחלטה הראשונה" הן מהאמור לעיל, היינו, שמדובר בסכסוך בין דיירי בית הממוקם בהר-נוף. הסכסוך שפרץ בין העותרים לדיירי הבית האחרים נוגע הן לליקויי רטיבות, האחריות להם והתשלום עבור תיקונם, הן לנושא הזכויות שיש לעותרים באחת הגינות הגובלת בבנין. העותרים טוענים "כולה שלי", ויתר הדיירים טוענים "של כולנו היא", שכן מדובר ברכוש משותף (להלן תכונה גינה זו בשם "גינת המריבה"). העותרת מס' 1 עשתה שימוש ב"גינת המריבה" (ובמחסנים) כגן ילדים או כמעון ילדים אחר, תוך שלילת זכות יתר הדיירים לעשות שימוש, אפילו שימוש לצורך מעבר, בגינה האמורה, כל זאת למורת רוחם של שאר הדיירים. פסק הבוררות קבע שאין לעותרים זכות בעלות ב"גינת המריבה", זאת לעומת זכויות שיש לדיירים אחדים בגינות הסמוכות לדירותיהם. יצוין שלגינות ההן יש גישה רק דרך דירות הדיירים האמורים - איש לגינתו, בעוד ש"לגינת המריבה" יש גישה לכולי עלמא. גישה זו נחסמה על-ידי העותרים. על עצם העובדה שנחתם בין הצדדים הסכם בוררות אין חולק. המחלוקת היא, כפי שכבר הובן מהאמור לעיל, על היקף המחלוקות שהועברו להחלטת הבוררות. אלו (העותרים) טוענים שהיא הוגבלה לעניין תיקון ליקויי הרטיבות, ואלו (המשיבים) טוענים שהיא כללה גם את "גינות הבית". על רקע זה יובן האמור על-ידי בהחלטה הראשונה כפי שצוטט לעיל. בסוף ההחלטה הראשונה העליתי, מה שכונה על-ידי שם מספר "הרהורים", והוספתי ואמרתי ש"...נוכח הממצאים הברורים שנקבעו בהחלטה זו, ונוכח ה"הרהורים" הבלתי מחייבים שהועלו בה, טוב יעשו הצדדים אם ישקלו אפשרות להגיע להסכמה על ביטול פסק הבורר, על מנת שהמחלוקת תיושר בבוררות חדשה בפני פורום אחר הדן על פי 'דין תורה'". להצעה זו היתה אותה שעה תגובה חיובית (הייתי אומר נלהבת) מצד המשיבים, ואולם סרוב מוחלט מצד העותרים. מסתבר שכל אחד משני הצדדים העריך את סיכוייו וסיכוניו בהליך זה על פי הערכתו שלו את שנאמר "בהחלטה הראשונה". גישה זו שלטה בכיפה עד לשלב שלאחר הסיכומים, הוא השלב שבו המשיבים הפנו את תשומת לב בית המשפט לקיומו של עותק אחד של הסכם בוררות בו מפיעות ליד המילים "הפקעת רכוש גינה" (הן המילים המגדירות את הסכסוך שהועבר לבוררות - להלן "פסקת המחלוקת") חתימותיהם של העותרים (על-ידי ראשי תיבות של שמותיהם שהושמו בשולי "פסקת המחלוקת"). עוד אתיחס בהמשך למשמעות ראשי תיבות אלו. בשלב זה, ולהשלמת התמונה, אציין שמשעה שתשומת הלב מוקדה לראשי תיבות אלו, נעשו על-ידי הצדדים הערכות חדשות של סיכויים וסיכונים, והדבר התבטא בקבלת ההצעה האמורה על-ידי העותרים, ואולם בחזרה מהסכמה להצעה זו על-ידי המשיבים. בנסיבות העניין נראתה לי חזרתם של המשיבים מהסכמה מפורשת אותה נתנו, ועליה חזרו לאורך זמן, יותר מפעם אחת, מעשה שלא ראוי היה לעשותו. דעתי על התנהגות זו מצאה ביטוי בהחלטה שניתנה על-ידי ב-4.3.98. לצד ביקורתי על דרך התנהגות זו כתבתי באותה החלטה ש"למותר לציין שלא יהיה בעצם המו"מ שהתנהל וגם לא בעמדות, ובחזרה מהעמדות שנקטו הצדדים, כדי להשפיע על תוצאות המשפט". אכן על תוצאות המשפט אין התנהגות זו משפיעה, ואולם נראה לי שמן הראוי שהיא תשפיע על ההוצאות, וחרף דחיית עתירת העותרים לא אעשה צו להוצאות. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא כאמור בשאלת היקף הבוררות, ובמילים אחרות האם היא כוללת את המחלוקת על זכויות העותרים ב"גינת המריבה" או שמא רק את עניין ליקויי הרטיבות. "בהחלטה הראשונה" הבעתי פקפוק אם "פסקת המחלוקת" מביעה את הרצון שיוחס - אליבא דמשיבים - לצדדים, להעביר לבוררות חילוקי דעות על זכויות ב"גינת המריבה" או בגינות צמודות לדירות אחרות. במהלך הדיון שהתקיים בהליך זה לאחר "ההחלטה הראשונה" נוסף נדבך נוסף של פקפוק, זאת נוכח טענת העותרים ש"פסקת המחלוקת" הוספה לאחר מעשה. לתצהיר של שמואל וינברג מטעם המשיבים צורפו כנספחים 1 ו-2 שני הסכמי בוררות. האחד חתום על-ידי העותרים מצד אחד ועל-ידי אחד הדיירים - צבי שחור - מצד שני. הסכם זה (נספח 1 לתצהיר האמור) כלל את "פסקת המחלוקת". ההסכם השני, שקל להבחין בו שאיננו אלא צילום ההסכם הראשון, לא כלל את "פסקת המחלוקת", ועליו חתומים כל הדיירים. טענת העותרים היתה שההסכם המחייב הוא זה עליו חתמו כלל הדיירים, ובו לא נרשמה "פסקת המחלוקת". המשיבים טענו ש"פסקת המחלוקת" הוספה ברשות, בסמכות ובהסכמה, הכל כמפורט בהמשך. נדבך נוסף זה של אי בהירות שאפפה את "פסקת המחלוקת" החלישה עוד יותר את תוקפה של פסקא זו. לצורך הכרעה בשאלת היקף הבוררות המשיבים הגישו מספר תצהירי חקירה ראשית מטעמם, ובין השאר את תצהירו של הרב זעפרני, חבר "בית הדין לממונות - הר נוף" - הוא הגוף שנתמנה להיות בורר לפי הסכם הבוררות. הוא כתב בתצהירו (סעיף 4) שנושאי המחלוקת "לובנו בעל-פה על-ידי הצדדים" ולאחר מכן "נכתבו על ידינו בשטר הבוררות". הכוונה היתה ל"מהדורת" ההסכם הכוללת את "פסקת המחלוקת". הוא הוסיף ואמר שהצדדים הצהירו לבית הדין "כי ברצונם לידון בפנינו על כל הנושאים השנויים במחלוקת ביניהם לרבות שאלת הבעלות על הגינות בבנין...". את הקושיה הכיצד הושמטו "פסקת המחלוקת" ממהדורת ההסכם השניה (הכוללת את חתימות הדיירים כולם), תירץ מצהיר זה ב"שגגה" שנפלה בעניין זה (סעיף 8). בהמשך אומר המצהיר כי אכן הבוררות התייחסה לנושאי תיקוני הרטיבות כמו גם לנושא הזכויות ב"גינת המריבה" ובשאר הגינות. הצדדים הביאו ראיותיהם בעניין זה, ובכלל זה הסכמים שהיו להם עם בעל הקרקע, הוא מינהל מקרקעי ישראל. לא זו אף זו, פסק הבוררות הוקרא בפני הצדדים, והם קיימו אותו הלכה למעשה "והגינה הסמוכה למחסני המבקשים היתה פתוחה לכל" (סעיף 29). בחקירתו בבית המשפט (ישיבה מיום 27.11.97) חזר ואישר זאת הרב זעפרני. הוא אמר שהוא בטוח שהעותרים חתמו פעם נוספת על הסכם הבוררות, זאת כדי להדגיש את העובדה שהזכויות בגינה נכללות בבוררות, והוא הוסיף ואמר ש"פסקת המחלוקת" נכתבה בכתב ידו של אב בית הדין, הרב פרידמן. הוא הדגיש שהעותרת עמדה על כך ש"אם מדובר על גינות היא רוצה לגולל את כל היריעה...", ובהמשך "משפחת גבאי הדגישה שהיא רוצה לדון על הכל ואם דנים על גינה שהיא סמוכה למחסנים אז גם נפתח את היריעה של גינות הדיירים בנין. לאור העובדה הזו אכן הקדשנו את הזמן הראוי והמספיק לבוא ולדון על נושא הגינות, כאשר ביקשנו מכל הצדדים להביא את כל המסמכים לעניין". לא זו אף זו, הקבלן בונה הבית (ידיד) העיד אף הוא על נושא הזכויות בגינות, והוא אישר בעדותו כי הגינות הצמודות פיסית לדירות אכן צמודות להן גם משפטית, לא כן "גינת המריבה" שיש בה מעבר לכל, והיא לא הוקנתה לעותרים. "בשלב הראייתי" הזה של הדיון היתה הכחשה טוטלית של העותרים שהם חתמו חתימה שניה על הסכם בוררות, ובודאי לא על "פסקת המחלוקת", זאת לעומת עמידה עקבית של המשיבים ושל הרב זעפרני שהעותרים חתמו במפורש פעם שניה על הסכם שיש בו "פסקת המחלוקת". כל אותה עת לא הפנה מי מהצדדים את תשומת לב רעהו, גם לא את תשומת לב בית המשפט, לכך שב"מהדורת" ההסכם בה מופיעה "פסקת המחלוקת" יש בשולי פסקא זו חתימות בראשי תיבות של מספר אנשים, וביניהם כאלו הנחזות להיות של העותרים. לראשונה הסבו המשיבים את תשומת הלב לראשי תיבות אלו בסיכומיהם שהיו אמורים להיות סיכומים המסכמים את הדיון כולו. על טענה חדשה זו השיבו העותרים שנוכח סיום הראיות אין הם יכולים להגיב על טענה זו. בהחלטתי מיום 8.2.98 קבעתי ש"מבלי להתייחס לשאלה אם עצם הצגת מסמך בו מופיעים ראשי התיבות של שמות הצדדים להליך, באופן הנחזה בבהירות כמייחס להם כתיבת ראשי תיבות אלו... אני מאפשר למבקשים להביא בשלב מאוחר זה ראיות בנושא זה, אם רצונם בכך...". הם אמנם רצו בכך, ומסכת הראיות נפתחה, בנקודה זו, מחדש, חרף השלב המאוחר של אחרי הגשת סיכומים. בישיבת הראיות הנוספת (מיום 11.2.98) הכחישו העותרים שהם חתמו בראשי תיבות לצד "פסקת המחלוקת", ואילו צבי שחור, מועד הבית, הצהיר והעיד שהעותרים "חתמו פעמיים... בפעם הראשונה חתמנו המבקשים ואני בכ"ט בכסלו. כמדומני לאחר שלושה ארבעה ימים היתה ישיבה נוספת ואב בית הדין הביא לנו את עותק ההסכם המצולם... ואנו החתמנו את שאר הדיירים, וכאשר באנו לישיבה הנוספת והבאנו את העותק הנוסף חתום על-ידי שאר הדיירים, הצמידו הדיינים את המסמך המקורי עם המצולם ואב בית הדין כתב בכתב ידו את מטרת הבוררות והחתים את שני הצדדים... הם המבקשים שחתמו בכתב ידם לנגד עיני, החתימה הראשונה היתה על הסכם בוררות ללא פסקת המטרות וללא חתימות הדיירים וללא ראשי התיבות ליד פסקת המטרות. בתחילת הישיבה השניה אנו הבאנו טופס נפרד עם חתימות הדיירים ואולם ללא מטרת הבוררות. על הטופס המקורי שהיה בידי הדיינים שהיו בהם החתימות האוטנטיות שלנו נרשמו מטרות הבוררות ואב בית הדין רשם מטרות אלו בכתב ידו ועמד על כך שאנו נחתום בראשי תיבות וגם המבקשים, וכך נעשה. על הטופס הזה לא חתמו כל הדיירים מכיוון שהטופס החתום על-ידם הוצמד לאותו טופס ולא כל הדיירים באו לכל הישיבות...". לאחר כל הדברים הללו הוסכם בין הצדדים שבית המשפט ימנה גרפולוג, כמומחה מטעם בית המשפט, "שיקבע אם מה שנחזה להיות ראשי תיבות השנויות במחלוקת, נעשו בכתב ידם של המבקשים או שמא לא...". אני מיניתי את מר אמנון בצלאלי כגרפולוג מומחה. הוא בחן את הצריך בחינה, השווה את הצריך השוואה, צילם והגדיל את שהצריך צילום והגדלה, וסופו של דבר שנתן ביום 20.4.98 חוות דעת לפיה ראשי התיבות שליד "פסקת המחלוקת" הן אכן כנחזה, ראשי תיבות שנעשו בכתב היד של העותרים. המומחה נתבקש לחקירה על-ידי העותרים, והוא אכן נחקר בישיבת בית המשפט מיום 27.5.98. בחקירה זו לא רק שהוא לא זז מעמדתו, אלא שבעדותו הוא חיזק את האמור בחוות דעתו חיזוק רב. כל "מהדורות" הסכמי הבוררות שהוצגו במהלך הדיון, וגם אלו אותן בדק המומחה, היו צילומים פוטוסטטים של המקור, שהוא עצמו איננו בנמצא עוד. חרף זאת הסביר המומחה שהסיכוי לזיוף הוא קטן מאוד (ואני הייתי אומר אפסי). רק זיפן מקצועי היה מזייף באופן מוצלח כל-כך את ראשי התיבות של העותרים, ואינני סבור שישנה שמץ שמצה של אפשרות שמי מהצדדים היה טורח בזמן אמת למצוא זיפן מומחה כזה. סביר להניח שאילו טרחה כזו היתה נעשית, היתה מבוצעת מלאכה מושלמת יותר של הסכם בוררות המגדיר את המחלוקת ואת החתימה על ההסכם בצורה ברורה ומוצלחת יותר. מדובר בחתימה טבעית, במשיכת קולמוס אחת, ללא סימני "פקפוק" או זיוף אחרים. פוטומונטג' איננו סביר אף הוא, ואי הסבירות גוברת נוכח היפוך האותיות של שמה של העותרת כפי שנעשה בהסכם הבוררות, לעומת הדרך הרגילה בה היא מורגלת לחתום בראשי תיבות. מזיף מומחה כל-כך לא היה נכשל בשינוי סדר האותיות. מתקבל יותר על הדעת שחרף שגרת רישום סדר ראשי התיבות על-ידי העותרת, יש והיא רושמת את ראשי התיבות בסדר החורג מן השגרה. אני מבקש בהזדמנות זו להביע הערכתי למומחה שעשה עבודה מקצועית מהימנה ומרשימה. לאמירת אי האמת של העותרים יש השלכה על מסקנותי, למעלה מעצם הקביעה שעדים לא העידו אמת בנקודה ספציפית. מהפרשה כולה עולה שהצדדים נתנו דעתם במפורש להיקף הבוררות ולהיקף המחלוקות בבוררות. עצם "עמידתם האיתנה" של העותרים על כך שהם לא חתמו ליד "פסקת המחלוקת" מצביעה על הכרתם שלהם בחשיבות הגדולה של הגדרת המחלוקת כפי שנעשתה בהסכם הבוררות על התוצאות בהליך זה. ברור היה להם שיש ב"פסקת המחלוקת", חרף ניסוחה הקלוקל, כדי ליתן ביטוי לכוונת הצדדים לכלול את המחלוקת בדבר "גינת המריבה" במסגרת המחלוקת הנמסרת להכרעת בית הדין במסגרת הבוררות. השימוש במילה "הפקעה", כפי שהדבר נעשה ב"פסקת המחלוקת", נובע מכך שהטענה כלפי העותרים היתה שהם מפקיעים את "גינת המריבה" מרשות כלל הדיירים. איש מהצדדים לא ניסה ליתן משמעות אחרת כלשהי ל"פסקת המחלוקת", והרי אין לחשוד בצדדים, גם לא בבית הדין, שהם כתבו מילות סרק. משעה שנקבע ש"פסקת המחלוקת" הוספה במכוון ובמפורש, צריך ליתן נפקות מלאה לכוונת הצדדים. תניא דמסייע למסקנה האמורה בכל הנוגע לכוונת הצדדים ניתן למצוא בהתנהגותם בבוררות. אפילו אליבא דעותרים הקבלן (ידיד) העיד במהלך הבוררות על הזכויות ב"גינת המריבה", ואפילו הם מאשרים שהוגשו במהלך הבוררות מסמכים המעידים על "זיקת הזכויות" של הצדדים לגינות השונות. אוסיף ואומר שלכאורה אין קל מלהוכיח זיקת זכות של מי מהדיירים לגינה, שהרי לכל אחד מהם הסכם חכירה עם בעל הקרקע, הוא מינהל מקרקעי ישראל. הרב זעפרני העיד שחוזי החכירה הוצגו בפני הבוררים, ונכון יהיה להניח שחוזים אלו מגדירים את המקרקעין בהם יש לכל דייר זכות. אילו היתה לעותרים זכות ב"גינת המריבה", ונוכח סוג המסמכים שהם הציגו בהליך זה, סביר להניח שהיו מציגים בפני גם הסכם עם המינהל על זכותם בגינה, אילו היה להם כזה. אינני יודע אם תוצאות הליך זה אינו בבחינת זכין לעותרים שלא ברצונם. לפי פסק הבוררות יש לעותרים זכות ל"בלעדיות" ב"גינת המריבה" לצורך ניהול גן לאורך מספר שעות ביום. אינני בטוח אם היתה להם זכות כזו אלמלא פסק הבוררות. אין לי קושי לקבוע כי נושא הזכויות בגינות נכלל בבוררות, ואין לי קושי לקבוע כי אין עומדת לעותרים עילת ביטול אחרת, ובכלל זה לא בקיפוח העותרים במהלך הבוררות, לא בלחץ שהופעל עליהם להיכנס להסכם הבוררות, לא בקשרים מיוחדים שיוחסו לבוררים עם מי מהצדדים, גם לא בכל טענה אחרת שנטענה נגד הבוררות. עם זאת ראוי להדגיש שמנהגו של בית הדין המכובד שלא לשמור על מסמכי הבוררות, תיק הבוררות, כתבי הטענות והרישומים שנעשו, כמו גם שלא להשיב לפניות צדדים שנעשו אליו בבקשה לקבל העתקים מכל אלו, הוא נוהג פסול. ייתכן מאוד שמציאות כזו היתה מכשילה את הבוררות, זאת נוכח הניסוח הקלוקל של "פסקת המחלוקת", אלא שבענייננו באו בפני הראיות המוחצות שהיו מיוחדות להליך זה ושאין בטחון שראיות כמותן תעמודנה לצד המעונין בהליכים אחרים. הייתי מציע איפוא למוסד הבוררות המכובד, כמו לכל בורר אחר, לשמור לפרק זמן מתקבל על הדעת את מסמכי הבוררות, ולהעמידם לרשות הצדדים כל אימת שהם ירצו לעיין בהם. העתירה נדחית ללא צו להוצאות. קרקעותהפקעה