1. העותרים הגישו עתירה מינהלית לביטול הפקעת תת חלקה 9 בחלקה 36 בגוש 10014 (להלן: "השטח"), ולחילופין לפצות אותם בשווי החלקה כפי שהיא ליום הגשת העתירה. לטענת העותרים השטח הופקע מהם בשנת 1991, ומשלא מומשה מטרת ההפקעה עד היום, יש בכך כדי להצביע כי המשיבות זנחו את המטרה לשמה הופקע השטח ודין ההפקעה להתבטל. 2. העותרים הוסיפו וטענו כי מלכתחילה לא היתה כוונה למשיבות לעשות שימוש בחלקה וכי עד היום הן הותירו את החלקה כ"אבן שאין לה הופכין". 3. העותרים טענו כי הם פנו אל המשיבות בבקשה לביטול ההפקעה, אך עד היום לא התקבלה תגובה מהמשיבות ולכן הגישו עתירתם זו. 4. העתירה הוגשה נגד המשיבות 1 ו- 2 בלבד, הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה (להלן: "הועדה המקומית"), ועירית חדרה (להלן: "העיריה"). המשיבה 3, הועדה המחוזית לתכנון ובניה - חיפה (להלן: "הועדה המחוזית"), צורפה לעתירה בשלב מאוחר של הדיון בעתירה, לבקשתה. 5. העותרים רשומה כבעלים של 2/6 מתוך חלקה 36 בגוש 10014 (להלן: "החלקה"). שטח החלקה הינו 7,456 מ"ר. 6. ביום 5.5.87 פורסמה תכנית בנין עיר חד/780 (להלן: "התוכנית"). התכנית ייעדה, ביו היתר, את השטח, לבנייני ציבור. בסעיף 16 לתכנית נקבע כי : "השטחים בתכנית זו המיועדים לצרכי ציבור יופקעו על ידי הועדה המקומית ויירשמו ע"ש הרשות המקומית". בסעיף 26 לתכנית נקבעו שלבי ביצועה: "א. התכנית תבוצע תוך 10 שנים מיום אישורה כחוק. ב. שלבי הביצוע של הפקעת השטחים הציבוריים - תוך 3 שנים". 7. הודעה בדבר ההפקעה לא פורסמה ברשומות ועד היום לא נבנה על השטח בניין ציבור. 8. בנוסף לנטען כאמור לעיל, טענו העותרים כי ההפקעה פגעה "בלב לבה" של זכות הקניין שלהם וגרמה להם נזק ולכן יש להורות על ביטולה או לחילופין, כאמור, על תשלום פיצויים. 9. הועדה המקומית והעיריה (שייקראו להלן ביחד: "המשיבות") טענו כי החלקה טרם חולקה לתתי-חלקות במרשם המקרקעין, באופן שהכינוי "תת חלקה 9" עשוי להטעות. יחד עם זאת, מודות המשיבות כי שטח של 1,008 מ"ר מתוך החלקה יועד להפקעה על פי התכנית כשטח לבנייני ציבור. 10. המשיבות טענו כי השטח ממוקם בצפון שכונת מגורים ומיועד להקמת גן ילדים. לטענתן, הבניה למגורים באותו אזור טרם מוצתה והצורך במבנה גן הילדים לא נעשה "אקוטי" עדיין (אך נותר "אקטואלי" בעתיד) , ולכן טרם נתפשה החזקה בשטח. יחד עם זאת, בשים לב למחסור בגנים ציבוריים באזור, החליטו המשיבות לפתח על השטח לפי שעה גן ציבורי לרווחת תושבי האזור. המשיבות טענו כי הצורך הציבורי בגן ילדים לא חלף ולהיפך, הוא עשוי להתחזק בעתיד, ככל שהבניה באזור תמוצה. 11. המשיבות טענו כי התכנית צופה פני העתיד ומתווה את הדרך לתכנון מפורט למשך שנים, ולכן עליה להיות "גמישה" על מנת שניתן יהיה להתאימה לקצב התפתחות העיר. המשיבות הוסיפו וטענו כי לא ניתן לכפות על הרשות מועד מדוייק בו תמומש מטרת ההפקעה , אחרת תכפה עליהן התנהגות בלתי יעילה מבחינה כלכלית שתפגע בתושבים וכי יש להותיר בידי הרשויות מרווח שיקול דעת במימוש מטרת התכנית, כל עוד מטרה זו לא נזנחה על ידן. 12. הועדה המחוזית, בבקשתה להצטרף כצד לעתירה, טענה כי העותרים תוקפים את קיומו של הצורך הציבורי בחלקה ולפיכך ראוי כי מוסד התכנון שהוסמך לדון ולהחליט בשאלת קיומו של הצורך הציבורי, יהיה צד לעתירה. 13. העותרים התנגדו לצירוף וטענו כי השטח שהופקע, נשוא עתירה זו, מהווה רק - 0.75% מתוך השטחים שהופקעו לצרכי ציבור (כ- 132 דונם) ולא ברור כיצד ביטול הפקעה של שטח מזערי שכזה עשוי להשפיע על התכנית במקום. 14. בהחלטה מיום 7.4.10 התרתי את צירוף הועדה המחוזית כצד לעתירה. דיון: 15. אקדים ואומר כי איני מוצאת מקום לראות בעתירה ככזו המתייחסת ל"שטח מזערי" מתוך כלל השטח המיועד לצרכי ציבור, באופן שביטול הפקעתו לא ישפיע על סה"כ השטח המיועד לצרכי ציבור, שהרי ברור כי העתרות לעתירה תביא לכך שכל בעלים של קרקע שמחלקתו הופקע שטח לצרכי ציבור, ומטרת ההפקעה טרם מומשה, יזדרז ויעתור לביטול ההפקעה מחלקתו, באופן שהשטח עליו חלה התכנית "ירוקן" משטחים שיועדו לצרכי ציבור, ואשר טרם מומשו. 16. אני מסכימה עם דבריו של כבוד השופט ברנזון (שהובאו בתגובת המשיבות לעתירה) בבג"צ 412/74, פלשר נ. שר האוצר, כפי שהובאו בדנג"צ 4466/94 מאזן חסן זכי נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68) (להלן דנג"צ נוסייבה"): "...מן המפורסמות שהפקעה זו ודומות לה שנעשו בשנת 1968 נעשו למטרה ציבורית מובהקת, הינו, פיתוחה, בינוייה ויישובה של ירושלים, ואנו עדים לכך שחלקים גדולים מן השטחים המופקעים הולכים ונבנים... אך כמו שאמרתי במהלך הדיון, רומא לא נבנתה ביום אחד וגם ירושלים לא תיבנה ביום אחד... אין להעלות על הדעת, שהעותר כבעל חלק קטן בחלקה המופקעת וזעיר ביותר בשטח המופקע כולו, יינתן לו לסכל את המטרה של יישוב ירושלים ובינוייה... חזקה על השלטונות, שכאשר השעה תהיה כשרה לכך והאמצעים יעמדו לרשותם, ישתמשו גם ישתמשו בחטיבת הקרקע הנידונה למטרה שלה נועדה...". 17. ועוד הוסיף שם כבוד השופט גולדברג: "בראותנו את השטח המופקע "יחידת הפקעה" אחת, לא ניתן לומר כי המשיבים זנחו את כוונתם להוציא לפועל את המטרה הציבורית שלשמה באה ההפקעה. הפעולות שבוצעו ומתבצעות כיום בהתאם לתכנית מלמדות על הליכה של עקב בצד אגודל, וגם שעתו של המתחם להגיע. כדברי השופט אור בענייננו: "...מטרת ההפקעה של השטח הכולל היתה, אם כן, מטרה ציבורית מובהקת שיעדה היה לפתח את ירושלים הבירה וליצור בה תשתית קרקעית הולמת, הן לצרכי בניה מסיבית למגורים, לרבות תשתית ומבנים הנלווים לכך והן לצרכי תיכנון מערכת כבישים שתהלום את העיר ושכונותיה החדשות. זו גם המטרה שהיתה ביסוד ההודעה שמתייחסת לשטח הנדון, ובכללו החלקה. צורך זה, שהיה נכון למועד מתן ההודעה, נכון גם היום. הגורמים המוסמכים פעלו לניצול השטח הכולל שהופקע, תכנונו ובניתו להגשמת מטרת הפקעתו. בין היתר, הוקמו על חלקים של השטח הכולל שכונות מגורים ונסללו כבישים. נבנתה בניה מסיבית על חלקים נרחבים של השטח הכולל, וגם שעתו של השטח הנדון הגיעה". וכפי שדברים אלה אומצו לאחרונה על ידי כבוד השופט דנציגר בע"א 4067/07 ג'בארין ואח' נ. מדינת ישראל ( - פסק דין מיום 3.1.10): "סבורני כי על רקע הפרשנות שנתן בית משפט זה ל"צרכי התיישבות" ו"פיתוח" כמפורט לעיל, ניתן לומר כי ייעוד של ייעור עולה בקנה אחד עם צרכים של התיישבות ופיתוח, וזאת כאשר לוקחים בחשבון כי קיומם של שטחים ירוקים תורם לרווחת הכלל ומהווה חלק מפיתוח האזור בכללותו. יצויין כי אין לבחון את השטח המיועד בפני עצמו בלבד, ויש להתייחס לכך שהוא מהווה חלק מתוך שטח עצום שהופקע במסגרת אותה הפקעה לצרכי התיישבות ופיתוח. המקרקעין נשוא הערעור הם בגדר "מובלעת" בתוך כל שטח ההפקעה ואין מקום להתייחס אליהם כיחידה נפרדת המנותקת מיתרתה". 18. עוד אקדים ואציין כי צודקות המשיבות בטענתן כי העתירה הינה תיאורטית בלבד , מאחר והשטח כלל לא הופקע והוא בבעלות ובחזקה של העותרים, באופן בכל מקרה אין מה לבטל ואין מה להשיב לעותרים (כאשר העתירה הינה לבטול והשבה). אין זאת כי בקשת העותרים הינה לשינוי יעוד השטח ואולם בקשה זו הינה מוקדמת ודינה להדחות בשל אי מיצוי ההליכים (כטענת הועדה המחוזית) מאחר ומדובר בשאלה תכנונית, שאין מקומה כאן. די באמור כדי להביא לדחיית העתירה. בסיכומי התשובה שהגישו העותרים הם טוענים אמנם כי הועדה המחוזית לא תסכים לשינוי היעוד מאחר ועמדתה ידועה, שיש מחסור בשטחי ציבור בעיר, ואולם לא זה הפורום המתאים לתקוף את שיקולי הועדה המחוזית. יחד עם זאת, אדון להלן בעתירה לגופה, כאילו עסקינן בשטח שכבר הופקע ו/או ככזה שכבר פורסמה בגינו הודעת הפקעה על יסוד סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעיות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, וחוק התכנון ובניה, התשכ"ה- 1965. 19. בהקשר זה ראוי להוסיף ולציין כי בפתח טיעוניהם טענו העותרים כי ההפקעה צריכה להיות לצורך ציבורי קונרקטי, וההפקעה הינה צמודת מטרה, אך טענה שכזו אינה ממין הענין בתביעה לביטול ההפקעה. כפי שציין כבוד השופט גולדברג בדנג"צ נוסייבה, בשלב זה של תביעה לביטול ההפקעה, אין לבחון האם ההפקעה הינה כדין והאם קיים צורך בשטח המופקע למטרה הציבורית שלשמה יועד להפקעה (שאלות תכנוניות שבסמכות רשויות התכנון, תוך בקורת בדיעבד על ידי בית המשפט),אלא שיש להצביע על נסיבות חדשות, שארעו מאז ניתן תוקף לתכנית ועד היום, המחייבות עתה את הביטול . בשים לב לאמור, על העותרים הנטל להצביע על עובדות מהן ניתן להסיק על זניחת מטרת ההפקעה ובנסיבות שבפני - אני סבורה כי הנטל לא הורם. 20. אין חולק כי הצורך הציבורי אשר למענו הופקעו המקרקעין חייב להמשיך ולהתקיים עד היום, ואולם חלוף הזמן, כשלעצמו, אין בו כדי להצביע על בטלותו של צורך זה ואין לאמר , כטענת העותרים בסיכומיהם, כי המטרה או הצורך הציבורי היו "חוסר מעש המשיבות". ההלכה בענין זה סוכמה לאחרונה על ידי כבוד השופט פוגלמן בעע"מ 3202/05 עירית רמת השרון נ. אשר גנין ואח' ( - פסק דין מיום 24.5.10) ואין לי אלא להביא דבריו בשם אומרם, גם אם תארך היריעה, מפאת חשיבותם: "משהופקעו המקרקעין, מחויבת הרשות לממש את המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה במהירות הראויה. כפי שקבע בית משפט זה לא פעם, שיהוי בלתי סביר במימוש יעדי ההפקעה עשוי להוות, במקרים מסוימים, עילה לביטול מעשה ההפקעה ולהשבת המקרקעין לבעלותם של מי שהיה בעליהם עובר להפקעה. בית משפט זה נזקק לא אחת לדיון בשאלה זו, ברבדים שונים. ההשתהות במימוש המטרה הציבורית יכולה לבוא לביטוי באי-קידום הליכי תכנון לפי חוק התכנון והבניה לאחר שננקטו הליכי הפקעה (השוו בג"ץ 67/79 שמואלזון נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 281 (1979)); העיכוב יכול להיות פועל יוצא של הימנעות מנקיטה בהליכי הפקעה לאחר שאושר תכנון (השוו בג"ץ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, המרכז, פ"ד מב(4) 89 (1988); בג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622 (1994) (להלן: עניין טריידט)); והעיכוב יכול להיות - כמו במקרה שלפנינו - במימוש המטרה הציבורית לאחר שננקטו הן הליכי תכנון, הן הליכי הפקעה (בג"ץ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(3) 757, 764-763 (2004) (להלן: עניין קק"ל); עע"ם 10398/02 וייס נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, בפסקה 8 לפסק דינו של הנשיא א' ברק ([], 25.5.2005) (להלן: עניין וייס); עע"ם 319/05 בונשטיין נ' המועצה המקומית זיכרון יעקב, בפסקה 12 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן ([], 1.2.2007) (להלן: עניין בונשטיין); בג"ץ 10759/05 רינאוי נ' שר התחבורה, פסקה 7 לפסק דיני ([], 10.8.2008) (להלן: עניין רינאוי)). ואולם, כפי שחזר והבהיר בית המשפט, סעד זה של ביטול ההפקעה הינו סעד חריג שמקומו יכירנו אך מקום בו השתהותה של הרשות הציבורית במימוש תכלית ההפקעה מגיעה כדי השתהות קיצונית (ראו, למשל, עע"ם 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה, בפסקה 66 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר ([], 9.7.2008) (להלן: עניין הלביץ); בג"ץ 3421/05 מח'ול נ' שר האוצר - משרד האוצר, בפסקה 18 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל ([], 18.6.2009) (להלן: עניין מח'ול השלישי)). לעילת השיהוי במימוש מטרת ההפקעה שני פנים - פן ראייתי ופן מהותי (עניין קק"ל, בעמ' 764; עניין בונשטיין, בפסקה 12; עניין הלביץ, בפסקה 64). הפן הראייתי של עילת השיהוי עוסק בשאלה האם ניתן להסיק מדבר השתהותה של הרשות הציבורית במימוש יעדי ההפקעה, כי יעדים אלה נזנחו על-ידיה, וכי היא איננה זקוקה עוד למקרקעין לצורך קידומן של התכליות הציבוריות שהצדיקו, מלכתחילה, את מעשה ההפקעה.....). יהא הבסיס האנליטי העומד ביסודה של הלכה זו אשר יהא - דומה כי הכל מסכימים כי השתהות ממושכת במימוש מטרת ההפקעה עשויה - בהעדר ראיה נוגדת - להצביע על זניחת מטרה זו, ולהוות עילה לביטול ההפקעה. במסגרת הבחינה "הראייתית" של זניחת מטרת ההפקעה, ייבחנו, ככלל, פעולות שביצעה הרשות המפקיעה עד ליום הגשת העתירה (דנג"ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68, 79 (1995) (להלן: עניין נוסייבה); עניין קק"ל, בעמ' 765; עניין הלביץ, בפסקה 69). יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה הכירה באפשרות להתחשב אף בפעולות שבוצעו לאחר יום הגשת העתירה, במסגרת בחינה זו (ראו עניין קק"ל, בעמ' 765; עניין הלביץ, בפסקה 70), וזאת "בלבד שפעולות אלה נעשות בתום לב ומתוך כוונה אמיתית לממש את מטרת ההפקעה" (עע"ם 325/07 קשר בניין השרון בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - כפר סבא, בפסקה 14 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי ([], 5.3.2009) (להלן: עניין קשר בניין השרון). היבטה המהותי של עילת השיהוי נסב על חובות ההגינות והנאמנות המוטלות על הרשות המנהלית הפועלת כנאמן הציבור. נגזרתן של חובות אלה, בזיקה להפעלת סמכות ההפקעה, היא חובתה של הרשות המפקיעה לחתור לקראת הגשמתם של יעדי ההפקעה באופן סביר ותוך שקידה ראויה (ראו, למשל, בג"ץ 2739/95 מחול נ' שר האוצר, פ"ד נ(1) 309, 324 (1996) (להלן: עניין מחול השני); עניין קק"ל, בעמ' 764; עניין מחו'ל השלישי, בפסקה 16 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל). שיהוי ארוך טווח ונעדר-הצדקה של הרשות המפקיעה במימוש תכלית ההפקעה חוטא לחובת הנאמנות המוטלת על הרשות בשני מובנים. מבחינת אינטרס הפרט, עשוי השיהוי לזרוע בליבו של הנפקע את החשש שמא מקרקעיו הופקעו בהעדר צורך ציבורי אמיתי. חשש זה, לא רק שנלווית לו פגיעה באמון שרוחש הפרט לרשויות המנהל, אלא שהוא אף עלול להפיח בנפקע תקוות להשבת הנכסים שהופקעו ממנו, ולהקשות עליו להשלים עם סופיות המעשה המנהלי (עניין מחול השני, בעמ' 326; עניין מח'ול השלישי, בפסקה 16). בכל הנוגע לאינטרס הציבור, טומן בחובו השיהוי במימוש תכלית ההפקעה פגיעה אפשרית כפולה: ראשית, שיהוי זה עשוי לעורר בקרב הציבור הרחב את התחושה ששיקול זר שעניינו הרצון להעשיר את הקופה הציבורית הוא שהניע את הרשות המנהלית ליזום את הליך ההפקעה, וכפועל יוצא מכך לגרוע מאמון הציבור ברשויות המנהל; שנית, אם אכן צורך ציבורי ממשי הוא שעמד בבסיס ההפקעה, מחייב האינטרס הציבורי כי צורך זה יבוא על סיפוקו במהירות הראויה, ולא יוותר על כנו לתקופת זמן העולה על הנדרש (זאת כמתחייב, בין היתר, מהוראת סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, שלפיה: "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה...". ראו עניין טריידט, בעמ' 630; עניין מחול השני, בעמ' 326; עניין מח'ול השלישי, בפסקה 17). הנה כי כן, פגיעה בלתי-סבירה או בלתי-מידתית באינטרס הפרט ובאינטרס הציבור, הנגרמת כתוצאה מאי-עמידתה של הרשות הציבורית בחובתה להוציא את תכלית ההפקעה אל הפועל באופן סביר ותוך שקידה ראויה, עשויה להוות עילה לביטול ההפקעה (השוו קמר, בעמ' 375). מתי ייקבע כי שיהויה של הרשות במימוש יעדי ההפקעה חרג ממתחם הסבירות במידה שיש בה כדי להוות עילה לביטול מעשה ההפקעה? לשאלה זו לא נקבעה בפסיקה אמת מידה קשיחה, וככלל, יש לבחנה על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה (עניין טריידט, בעמ' 631; עניין בונשטיין, בפסקה 13. יצוין, למען השלמת התמונה, כי בתיקון שהוכנס באחרונה בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, שאינו חל בעניננו, נקבעו לוחות זמנים ברורים לביצועו של כל שלב בהליך ההפקעה, לרבות לעניין המועד לפתיחה בביצוע של מטרת רכישת הקרקע. ראו חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) מס' 3, התש"ע-2010, ס"ח 2228). ייתכנו מקרים בהם אף שיהוי של עשרות שנים לא יגיע כדי סטייה ממתחם הסבירות המצדיקה את ביטול ההפקעה (עיינו והשוו עניין קק"ל; עניין בונשטיין). לעומת זאת, במקרה בו הנסיבות הקונקרטיות הצביעו על כך שהרשות זנחה את מטרת ההפקעה, ראה בית המשפט להורות על ביטולה בחלוף 19 שנים (ראו עניין הלביץ). במסגרת בחינת סבירות השיהוי במימוש מטרת ההפקעה, יתחשב בית המשפט, בין היתר, בשיקולים שעניינם משך הזמן שחלף מעת ביצוע ההפקעה; הנזק שנגרם לנפקע עקב השיהוי במימוש תכליות ההפקעה; אופן התנהלותה של הרשות המפקיעה; היקפם של המשאבים העומדים לטובת הרשות המפקיעה לצורך מימוש יעדי ההפקעה; היקף השטח המופקע; מהותה של התכלית העומדת בבסיס ההפקעה; מורכבותם של הליכי התכנון הצריכים לשם מימוש תכלית ההפקעה; הגורמים להשתהות הרשות במימוש תכלית ההפקעה; קצב מימושם של יעדי ההפקעה בחלקות אחרות במקרקעין המופקעים, הסמוכות לחלקה הנבחנת; ועוד (עניין קשר בניין השרון, בפסקה 10; עניין מח'ול השלישי, בפסקה 20; קמר, בעמ' 380-378)" 21. בענייננו - כפי שעולה מתגובת המשיבות - הצורך הציבורי שהיווה מטרה לקביעת יעוד השטחים לצרכי ציבור מומש בשלבים והוא עדיין ממומש בהתאם לקצב הבניה והפיתוח של השטחים המיועדים למגורים ואין לאמר כי נזנח. הרי לא יעלה על הדעת לחייב את המשיבות לבנות גן ילדים כאשר בעלי הקרקעות באזור טרם בנו על מקרקעיהם ואין מי שיעשה שימוש בגן. כשם שאין לאכוף על הבעלים הפרטיים לבנות תוך פרק זמן קצוב מאז התכנית, כך אין לחייב את הרשות לממש את בנייני הציבור. מאידך, כאשר אותם פרטיים יממשו מקרקעיהם ויבנו עליהם בנייני מגורים ידרשו עתודות קרקע למטרות ציבוריות , הן לבנייני ציבור, הן לדרכים והן לשצ"פ ואי מימוש נוכחי אין בו כדי להצביע על זניחת המטרה. 22. המשיבות בתשובתן לעתירה ובסיכומיהן טענו כי הן מתכוונות לעשות בשלב זה שימוש "לצרכי ציבור" בשטח ולפתח בו גן ציבורי. בסיכומי תשובה שהגישו העותרים הם חולקים על הצורך בגן ועל כך שגן ציבורי יענה על מטרת התכנית. לאור קביעותי לעיל, אני סבורה כי גם היעוד הנוכחי לא נזנח ולפיכך איני נדרשת לשאלה זו. בהערת אגב אציין כי גם גן ציבורי יש בו כדי לענות על הצורך הציבורי (וראה עע"מ 3202/05 עירית רמת השרון נ. אשר גנין ואח' (- 24.5.10). 23. זאת ועוד. בהמשך פסק דינו קובע כבוד השופט פוגלמן בעע"מ 3202/05 הנ"ל כי: "ואולם, אף אם לאחר בחינת השיקולים שפורטו לעיל ושיקולים אחרים שיש בהם להשליך על שאלת סבירות השיהוי, יגיע בית המשפט למסקנה כי לפניו שיהוי בלתי-סביר במימוש תכלית ההפקעה, לא יורה בית המשפט על ביטול ההפקעה בטרם שיישקל מאזן הנזקים שבין הנזק העלול להיגרם לנפגע באם לא תבוטל ההפקעה לבין הנזק הנשקף לאינטרס הציבורי מביטולה של ההפקעה העומדת לבחינה". וראה גם בענין זה עע"מ 10398/02 וייס נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון ( - 25.5.05) ועע"מ 3205/05 אשר הוזכר לעיל. 24. בענייננו - העותרים הינם הבעלים של כ- 300 מ"ר בלבד מתוך כלל השטח המיועד להפקעה לבנייני ציבור מתוך החלקה, ואין ספק כי הנזק הצפוי לאינטרס הציבורי מביטול ההפקעה יעלה עשרות מונים על נזק, אם בכלל, שעלול להגרם לעותרים אלמלא הביטול. ודוק: במקרה של ביטול ההפקעה והחזרת השטח המיועד לגן ילדים לבעלים הפרטיים תסוכל מטרת ההפקעה ולא ניתן יהיה לממשה גם בעתיד, כאשר יש לזכור כי עם מימוש כל שטח התכנית , לרבות הבניה על ידי הבעלים הפרטיים, תהיה העיריה חייבת להקים בשטח מבני ציבור לרווחת התושבים ובהעדר שטח המיועד לכך, לא תוכל למלא חובתה על פי הדין. אני מסכימה עם טענת הועדה המחוזית כי בעת הכנת תכנית על גורמי התכנון לקחת בחשבון את צרכי הציבור בראיה לעתיד וכי ביטול הפקעת שטח ציבורי, עקב אי מימוש יעודו בהווה, יפגע באיזון העדין שהיה בבסיס התכנית ובאפשרות מימושו בעתיד. אמנם ביטול הפקעה לא יביא בעקבותיו לשינוי יעוד השטח, אך מן הסתם במידה ויקבע כי השטח אינו דרוש וכי יעודו נזנח, יהיו גורמי התכנון חייבים לשנות את יעוד השטח, במידה ותוגש בקשה מתאימה, והרי נסגר המעגל ולא יעמוד עוד לרשות הרשות שטח שיאפשר מימוש המטרות הציבוריות. 25. העותרים טענו אמנם כי נגרם להם נזק קונקרטי כתוצאה מההפקעה, מאחר ומזה 22 שנים נשללה מהם הזכות לבנות על השטחים שהופקעו מבנים שהיו מכניסים להם במרוצת השנים הכנסות ניכרות. בעניין זה מתעלמים העותרים מהעובדה שגם אלמלא ההפקעה, יעוד השטח הינו למטרות ציבוריות בלבד, לבנייני ציבור ובכל מקרה הם לא היו יכולים לבנות על החלקה. במידה והעותרים היו מעוניינים לבנות על השטח הנ"ל, היו יכולים להגיש תכנית לשינוי יעוד השטח - דבר שלא נעשה. יתירה מזאת, וכפי שטענו גם המשיבות בסיכומיהן, השטח טרם הופקע ולפיכך אין כל בסיס לטענה אודות נזק שנגרם עקב ההפקעה. 26. העותרים טענו בסיכומיהם כי הם בעלים של מלוא השטח , כ-1 דונם ולראיה הם צרפו פסק דין של בית משפט השלום בחדרה מיום 4.3.91 לפיו תבוצע חלוקה על פי תרשים, ואולם החלוקה אינה רשומה, ועל פי נסח הרישום העותרים הם הבעלים של 1/3 מהחלקה (כל אחד 1/6 חלקים), ללא קשר לחלקה. בנוסף, מדובר בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לאחר אישור התכנית ולאחר שיעוד השטח כבר היה ידוע ולא ברור מה היו מניעי העותרים בהסכם הנ"ל. מאידך, לא הובאה כל ראיה כי העותרים הגישו התנגדות לתכנית, בהקשר לשטח זה. 27. לסיכום, אני קובעת כי משקלו של האינטרס הציבורי גובר באיזון האינטרסים בין זכות הקניין של העותרים לבין הנזק שעלול להגרם לציבור מביטול "ההפקעה". 28. העתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיבות 1 ו- 2 (ביחד) שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. קרקעותשטח ציבוריהפקעה