1.על פי תכנית בנין עיר מפורטת כ"ס 37/1 הקצו המשיבות 1, 2 (להלן: "המשיבות") שטח של כ-234 דונם להקמת פארק עירוני "שיהיה ריאה ירוקה בלב העיר כפר סבא וישמש אזור לספורט פנאי ובילוי לרווחת תושבי העיר ויהווה חיץ טבעי בין איזור התעשיה בעיר לשכונת המגורים המהווה חלק מהתכנית". במסגרת התכנית שכללה אף סלילת דרכים חדשות והקמת שכונת מגורים, שונה יעודם של קרקעות בשטח של כ-470 דונם מיעוד חקלאי ליעוד של שטחי ציבור ומגורים. בהמשך הוכנה תכנית אחוד וחלוקה (רפרצלציה) ללא הסכמת הבעלים לפי סימן ז' ל המשיבות , אשר סומנה כתכנית מפורטת כ"ס 37/1 א'. לתכנית זו הוגשו התנגדויות ע"י העותרים ואחרים. חלק מהן, לרבות חלק מהתנגדויות העותרים, התקבלו. כתוצאה מכך שונתה התכנית וקיבלה תוקף באוגוסט 1997. במסגרת תכנית זו הוקצה, כאמור, שטח של 234 דונם להקמת הפארק. בנוסף לכך, וכאמור, הופרשו שטחים נוספים מתוך אלה שיעודם שונה לצורך סלילת כבישים והקמת מבני ציבור. כאמור, התכנית אושרה ע"י הגורמים המוסמכים. על מרבית השטח קיים כיום פארק לשימושם ורווחתם של תושבי העיר. 2.בעתירה שבפני, שהוגשה כבר ב-1999 כתובענה אזרחית נגד המשיבות (ת.א. 2412/99) והוסבה לאחר מכן, לפי החלטת בית המשפט ולאחר "גלגולים" נוספים, לעתירה מנהלית שהוגשה ביום 14.6.06, עותרים העותרים כנגד: "פרשנות משפטית שגויה להוראת התכנית לאיחוד וחלוקה מחדש כ"ס 37/1 א". (סעיף 6 לעתירה מיום 14.6.06). טוענים העותרים כי: "פרשנות משפטית כאילו תכנית לאחוד וחלוקה מחדש אינה עוסקת רק בחלוקה מאוזנת של קרקעות בין בעלי הקרקע, אלא מהווה בנוסף דרך להפקעת קרקעות לצרכי ציבור. העותרים עומדים על כך כי לפי הדין חובה להפקיע את אותם 325 דונם שיועדו לצרכי ציבור" (כולל שטח הפארק והשטח שיועד לדרכים ומבני ציבור - נ.י). לעותרים זכויות בחלק מחלקות 45 ו-6 בגוש 6434, אשר כלולות בתכנית הרפרצלציה הנ"ל, אותן הם ירשו מהוריהם המנוחים יצחק וטובה אחימן ז"ל. ככאלה וכבעלי זכויות קנייניות בנכס הנ"ל, מבקשים הם לחייב את המשיבות להפקיע את השטח שיועד, כאמור, לצרכי ציבור (על יעוד זה אין העותרים חולקים), אם בכוונתם להעביר לבעלותן את השטחים שיועדו לצרכי ציבור. 3. דינה של עתירה זו לדחיה, אם בשל טענת שיהוי שהעלו המשיבות כנגד העתירה ואם לגופה. תכנית בנין עיר כ"ס 37/1א', אשר על פיה בוצעה הרפרצלציה ונקבע כי השטחים לצרכי ציבור יירשמו על שם המשיבה 2 פורסמה למתן תוקף ב-13.8.97 ואילו "תכנית האב" אשר במסגרתה נקבע שינוי היעוד של הקרקע (כ"ס 37/1) פורסמה כבר ב-4.11.93. מדוע השתהו העותרים מאז ועד הגשת עתירתם, או תביעתם, ב-2001? לכך לא ניתן הסבר מניח את הדעת ע"י העותרים. לציין כי התנגדויותיהם של העותרים להקניית השטחים במסגרת איחוד וחלוקה מחדש שנדונו ע"י הועדה המחוזית , התנגדויות אלה נדחו זה מכבר. יתירה מכך: אף אם אקבל גירסת העותרים לפיה כוונת העיריה לתפוס חזקה בשטחים שנועדו לצרכי ציבור, ללא הליכי הפקעה, התגלתה להם רק בסוף דצמבר 1998, בעקבות מכתב שנשלח אליהם, אף אם כך הוא, השתהו העותרים יתר על המידה בהגשת עתירתם שהוגשה לראשונה ב-31.8.99 כתובענה אזרחית. הסבר העותרים כי השתהותם נבעה "מערפול" הנושא במכוון ע"י המשיבה, לא הוכחה כלל ועיקר. בנסיבות אלה, יש לקבל את טענת השיהוי שהעלו המשיבות ולדחות את העתירה. העובדה שבזמן שחלף בוצעו פעולות ועבודות להכשרת השטחים כפארק ציבורי, אשר למעשה הושלם בחלקו הגדול, מצדיקה אף היא את דחיית העתירה. בנסיבות אלה, יש לייחס משקל של ממש להשתהותם הבלתי מוסברת והבלתי מוצדקת של העותרים. די בהשתהות זו, אשר במהלכה יצאה התכנית לפועל, ומומשה ברובה הגדול, כדי להביא לדחיית העתירה. (ראה ע.ע.מ 4768/05 מרי גדליהו - הועדה המחוזית מחוז דרום). 4. אף לגופה, דין העתירה לדחיה, ולו מהטעם שלא נמצא פגם בהחלטת מוסדות התכנון שדנו בתכנית והוציאו אותה לפועל המצדיקים התערבותו של בית המשפט המנהלי. יתירה מכך: אין בידי לקבל טענות העותרים, לפיה אף אם הועבר השטח הנדון לעיריית כפר סבא בדרך של איחוד וחלוקה, מדובר למעשה בהפקעה ויש לפצותם בהתאם לדיני ההפקעה. המשיבות פעלו על פי המתווה, או ההסדר, הקבוע בסימן ז' לחוק התכנון והבניה (סעיפים 120-128). באמצעות הסדר זה, שהינו חלופי להפקעת שטחים לצרכי ציבור, הוכר, כאמור, בדין. רשאיות היו המשיבות לפעול על פיו ולהעביר הבעלות על שטחים שיועדו לצרכי ציבור על שמן, והשטח להקמת פארק ציבורי בכלל זה. הסדר זה אינו מחייב הענקת פיצוי כספי לבעלי השטחים, ובלבד שהוא יעשה על פי החוק (סעיף 121 לחוק התכנון והבניה). (ראה בג"צ 26/70 בר - שר הפנים פד"י כ"ד (1) 645 ובג"צ 483/88 פריימן - שר הפנים פד"י מ"ד (2) 463). במקרה והמשיבות, או רשויות תכנון אחרות פועלות במתווה זה, ולא בדרך של הפקעת שטחים על מנת לייעדם לצרכי ציבור בתמורה לתשלום פיצויים, נחסכים אמנם כספים לקופה הציבורית בשל המנעות מתשלום פיצויים לבעלי הקרקע המופקעת, אך מאידך גיסא, זוכים בעלי השטחים הנכללים בתכנית האיחוד והחלוקה מחדש, לאחוזי בניה או זכויות בניה שלא היו להם בשטחים אלה קודם לכן. התכנית נשוא העתירה שבפני העלתה והשביחה את ערך קרקעות העותרים שנותרו בידם, שכן יעודן כקרקע חקלאית שונה ליעוד של בניה למגורים צמודת קרקע. הענות לעתירת העותרים והענקת הפיצוי בגין הפקעת השטחים, כביכול, או הענקת הבעלות עליהם למשיבה 2, תביא למעשה לפיצוי כפול על חשבון הקופה הציבורית שלא כדין ולכך לא יתן בית המשפט יד. זאת ועוד: נקבע בפסיקה, לא אחת, כי רשות רשאית לרכוש מקרקעין, או שטחי קרקע, על מנת לאפשר לה לייעדם לצרכי הציבור, בדרך הנראית לה והמותרת על פי דין. אחת הדרכים לכך היא איחוד וחלוקה מחדש, כאמור בסימן ז' לחוק התכנון והבניה. בהחלטתן ללכת בדרך זו, פעלו המשיבות על הסמכות השלטונית שהוקנתה להן בדין. במסגרת סמכויות אלה שינו הן את יעודן של הקרקעות וחילקו אותן מחדש, על אף התנגדות בעליהן ולאחר שהתנגדויותיהם נדחו כדין. באופן זה פעלו המשיבות במקרה זה ולא מצאתי טעם או הנמקה להתערב במעשיהן או בהחלטותיהן שניתנו, כאמור, כדין ובמסגרת הסמכויות ושיקול הדעת שהעניק להן המחוקק. 5. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את עתירת העותרים. העותרים ישלמו לכל אחת מהמשיבות 1,2 (ביחד) ולמשיבה 3, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך -.30,000 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום עד התשלום בפועל. קרקעותהפקעה