1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בו הורשעה המערערת בעבירות לפי סעיפים 17(1), (2) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן - חוק המשמעת), ונגזר דינה לנזיפה חמורה, הורדה בדרגה אחת לפרק זמן של חצי שנה מיום מתן גזר הדין, והפקעת שליש ממשכורתה הקובעת. 2. המערערת, ילידת 1957, מועסקת כאחות מאגר במכון הלב בבית החולים וולפסון בדרגה 12 לדירוג אחיות, ונמנית על שירות המדינה משנת 1986. היא הואשמה בדין משמעתי בעבירות משמעת שעניינן פגיעה במשמעת בשירות המדינה, אי-קיום המוטל על עובד מדינה, והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, או עלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה. 3. למערערת נגרמה חבלה בברך שמאל, במהלכו של כנס בבית החולים שהתקיים בשנת 1995. בגין חבלה זו נקבעו לה ב-16.1.03 10% נכות על-ידי ועדה רפואית במוסד לביטוח לאומי, תוך שהוכרה יכולתה לתיפקוד מלא בעבודתה. בבדיקת מיפוי עצמות שנערכה לה ב-9.2.03 נקבע כי אין ממצא פתולוגי בברך. 4. על יסוד קביעות רפואיות אלה, פנתה המערערת ב-16.3.03 לרופא תעסוקתי בקופת-חולים כללית, והתלוננה בפניו על מגבלות בברכה, הפוגעות בתפקודה בעבודה. היא הציגה בפניו את קביעת המוסד לביטוח לאומי בלא שצרפה לכך את ממצאי מיפוי העצמות. על בסיס עיון בחומר שהוצג בפניו, המליץ הרופא על מתן הקלות שונות למערערת בביצוע עבודתה, למשל ביחס לעמידה ממושכת, או הרמת חולים. 5. בעקבות זאת, פנתה המערערת אל אגף משאבי אנוש בבית החולים, כדי שיפעל ליישום ההקלות האמורות על תנאי עבודתה. בהמשך לכך, פעלה הנהלת בית החולים לכינוסה של וועדה רפואית, לצורך בחינת התאמתה של המערערת לעבודה כאחות בשירות המדינה. מהלך זה הבהיר למערערת כי היא עלולה לעמוד בפני סכנת פיטורין. משכך, היא פנתה בתאריך 4.5.03 פעם נוספת לרופא התעסוקתי, וטענה בפניו כי שוב אין היא זקוקה להקלות עליהן המליץ בעבר. במהלכה של פגישה זו, הציגה הפעם המערערת בפני הרופא את ממצאי מיפוי העצמות, שהצביעו כאמור, על העדר ממצא פתולוגי, ואף ביצעה לבקשת הרופא תרגילים גופניים שונים, אשר העידו על יכולתה הגופנית המלאה. בעקבות פגישה זו, והבדיקה שנערכה, קבע הרופא שוב הפעם, לבקשת המערערת, כי היא יכולה להמשיך בעבודתה ללא מגבלות. קביעה זו הובילה להפסקת ההליך שעלול היה להוביל לפיטוריה. 6. קביעותיו הסותרות של הרופא התעסוקתי עוררו את חשדה של הנהלת בית החולים, וזו ביקשה לברר את פשר הדבר. במסגרת הליכי הבירור שנערכו, שלח הרופא התעסוקתי, ד"ר כהן, מכתב, בו נאמר בין היתר: "כאשר הקשיתי ושאלתי מדוע קיים פער כזה בין שני הביקורים סיפרה לי [המערערת - א"פ] כי היא נמצאת במאבק משפטי עם המעסיק ורצתה לנצל את נכותה ולקבל הקלות. היא הודתה כי לצורך זה הטעתה אותי בביקור הראשון. החליטה להראות לי את יכולתה הגופנית האמיתית". 7. לאחר תגובתו האמורה של הרופא התעסוקתי, נתקיימו הליכי חקירה בעניינה של המערערת מטעם נציבות שירות המדינה, שבעקבותיהם הוגשה התובענה המשמעתית כנגד המערערת, נשוא הערעור שלפנינו. פסק הדין של בית הדין למשמעת 8. בהכרעת הדין, קבע בית הדין למשמעת, על יסוד ראיות שהובאו, כי בין המערערת לבית החולים התגלעו מחלוקות שעיקרן נסב על מידת ההערכה לה זכתה המערערת לאורך השנים ועל דרכי שיבוצה במערכת. מחלוקות אלה הגיעו אף לבירור בבית הדין האזורי לעבודה, שם זכתה המערערת לסעד חלקי. מעדותה של המערערת עלה, כי יחסיה העכורים עם הממונים עליה הם שהביאו אותה לפנות בראשונה אל הרופא התעסוקתי, בתקווה כי ההקלות להן תזכה בעקבות המלצותיו ישמשו לה הגנה מפני מה שהובן על ידה כהתנכלות המימסד כלפיה. בית הדין קבע כי בבדיקה הראשונה שביצע ד"ר כהן, לא היתה מוטלת על המערערת חובה להגיש לרופא את ממצאי מיפוי העצמות שנערכו לה, מבלי שנתבקשה לעשות כן מפורשות. ואולם, לגבי הבדיקה השנייה נקבע, כי המערערת עשתה שימוש מניפולטיבי במסמך המיפוי לצרכיה, נוכח החשד שעלה בליבה, שמא תפוטר בעקבות המלצות הרופא בדבר הקלות שהציגה בפני ההנהלה. עוד נקבע, כי לולא עמדה בפני חרב הפיטורין, הייתה המערערת קרוב לודאי עושה שימוש פסול בהקלות להן זכתה שלא כדין. התנהגות זו של המערערת, ובמיוחד הדרך בה הביאה לשינוי החלטתו של הרופא התעסוקתי, הביאו את בית הדין לכלל מסקנה כי "קיים יסוד איתן בדין, המאפשר להרשיע את הנאשמת בעבירות בהן הואשמה", כלשונו. 9. בגזר הדין, ביקש בית הדין לערוך איזון בין השלכות התנהגותה של המערערת, אשר פגעה פגיעה קשה באמון הממונים עליה בבית החולים, לבין נסיבותיה האישיות, אשר בכללן ראויה לציון מיוחד תרומתה לשירות המדינה, למקום עיסוקה, ולקהילה. כן ניתן משקל לרקע חייה בסביבה קשת-יום. לבסוף, ראה בית הדין להטיל על המערערת נזיפה חמורה, כדי לשקף מסר נורמטיבי המצביע על מידת הפסול שבהתנהלותה בכל הקשור לשימוש במידע ובנתונים הרפואיים שהיו ברשותה. כן נגזרו עליה הפקעת שליש משכורת קובעת, והורדה בדרגה אחת לפרק זמן של חצי שנה מיום מתן גזר הדין. בסיום גזר הדין העיר בית הדין, כי על רקע נסיבות הענין, ראוי לבחון את הצורך להעביר את המערערת לעבודה בבית חולים אחר, על רקע מערכת היחסים הרעועה הקיימת בינה לבין רשויות בית החולים. על פסק הדין של בית הדין למשמעת מוגש הערעור שלפני. הערעור 10. המערערת מפנה בערעור את טענותיה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין, כאחד. לעניין הכרעת הדין, היא טוענת כי בהתנהגותה בפני הרופא התעסוקתי בענין מצבה הרפואי אין כדי להצדיק את הרשעתה בעבירות המשמעת שיוחסו לה. המצג הרפואי אותו הציגה בפגישותיה עם הרופא לא היה מצג שווא, אלא מצג אמיתי אשר נבע מרצונה להישאר בעבודתה, חרף מסע הרדיפה שנוהל כנגדה. לעניין העונש, מדגישה המערערת את חומרת הפגיעה הכלכלית הכרוכה בגזר הדין, ומנגד, את תרומתה רבת השנים לשירות המדינה. לבסוף, היא מבקשת כי יינתן משקל ראוי למרקם יחסי העבודה העכור ששרר בינה ובין מעסיקיה, אשר הוא שהניעה, לעשות את אשר עשתה. 11. טוענת באת-כוח המדינה, מנגד, כי הרשעת המערערת מבוססת בדין. לדבריה, היתה זאת המערערת שהודתה כי לא היה קשר סיבתי ממשי בין מצבה הרפואי האמיתי לבין הצורך בהקלות שביקשה. התנהגות זו, בה עובד מדינה, ובמיוחד איש סגל רפואי, מבקש הקלות תפקודיות ללא צורך רפואי אמיתי, ראויה לכל גנאי, ומהווה עבירת משמעת רצינית. גזר הדין בעניינה של המערערת הינו סביר, ואין הצדקה להתערב בו על-פי אמות המידה הננקטות על-ידי בית משפט זה. הכרעה 12. על-פי קביעות בית הדין בהכרעת הדין, פעלה המערערת לקבל הקלות תיפקודיות ללא צורך רפואי אמיתי, אלא מתוך מניעים שנבעו ממערכת יחסי עבודה מעורערים עם הממונים, תוך ניסיון להיטיב את מעמדה בעבודה בדרכים שאינן ישרות ואינן הגונות. הפנייה ראשונה לרופא תעסוקתי תוך הצנעת נתוני מיפוי העצמות, כדי לקדם את תכלית השגת ההקלות, וכעבור זמן מה פנייה מחודשת לרופא מתוך מניע הפוך, הפעם תוך הצגת תוצאות המיפוי, כדי להשיג תוצאה הפוכה, הינה התנהגות מניפולטיבית של עובדת מדינה המשתמשת במערכות הרפואיות באמצעים לא כשרים, כדי להשיג מעת לעת תוצאות שונות הנראות כדאיות בנקודת זמן מסוימת, ושלא על-פי מציאות עובדתית אמיתית וכנה, ושלא כדי לענות על צרכים רפואיים אמיתיים. המערערת ניסתה לרתום את מערכת הרפואה התעסוקתית לצרכי מאבקה בסכסוכי העבודה שנתגלעו בינה לבין הממונים עליה. אמצעים אלה בוודאי פסולים הם, ובמיוחד כך כאשר הם מופעלים בידי אדם הנימנה הוא עצמו, על מערכת הבריאות הציבורית. התנהגותה של המערערת הצדיקה את העמדתה לדין משמעתי, שכן בהתנהגותה כאמור עברה המערערת עבירות של פגיעה במשמעת בשירות המדינה, לא קיימה את המוטל עליה כמי שנמנה על המערכת הציבורית, והתנהגה בדרך שאינה הולמת עובדת מדינה, באופן העלול לפגוע בתדמיתו של שירות המדינה. המערערת הואשמה והורשעה כדין בעבירות המשמעת שיוחסו לה. לאור האמור, הכרעת הדין שניתנה בעניינה של המערערת בדין יסודה, והיא מושתתת על הנחה מוצדקת לפיה התנהגות המערערת פגעה בנורמות ההתנהגות הראויות המחייבות עובד מדינה, ובמיוחד עובד הנמנה על השירות הרפואי הציבורי. 13. אמצעי המשמעת ככלל, נועדו להגן על תפקודו של השירות הציבורי ועל אמון הציבור בו. תכליתם לשמש מסר, אשר יבטא את הנורמות הראויות להתנהגותם של עובדי ציבור, וכן מסר של הרתעה הן לעובד הציבור שכשל, והן לכלל עובדי הציבור, הנדרשים לעמוד בסטנדרט גבוה של אתיקה ומשמעת. עם זאת, התכלית המערכתית הכללית של דין המשמעת אינה עומדת לעצמה, ולעולם יש לשקול בצידה גם את ההיבט האישי והאנושי הקשור בנאשם ובנסיבות חייו. בהקשר האינדיבידואלי נשקלים, בין היתר, עוצמת הסטייה בהתנהגותו של העובד מול מידת תרומתו לשירות הציבור, מצבו האישי, והנסיבות שהביאו לביצוע העבירה (עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' טוביה גרינבוים, דינים עליון סד, 124; עש"מ 5271/03 חבצלת סדיקוב נ' מדינת ישראל, דינים עליון סה, 187; עש"מ 2917/03 פנינה אלקיס נ' נציבות שירות המדינה, דינים עליון סד, 960). 14. בענייננו, כשלה אמנם המערערת בהתנהגותה, אולם נראה כי מבחינתה מדובר בכשלון חריג, ויחיד עד כה. בנסיבותיה האישיות ישנם היבטים הפועלים לחיוב ולקולא, שראוי לייחס להם משקל ראוי. מעדויות שהובאו, מצטיירת המערערת כמי שתרמה תרומה רבת שנים לעבודה בשירות המדינה בה היא מועסקת מזה 20 שנה, היתה נכונה תמיד לסייע לכל נזקק בעבודה ומחוצה לה, ומי שמסגרת חייה האישיים מלווה בקשיים. היא נקלעה לביצוע עבירות המשמעת על רקע הסתבכות ביחסי עבודה והחריגה האמורה מכללי המשמעת היתה מבחינתה אירוע יוצא דופן וחריג. בהיבטים אלה יש כדי למתן את חומרת עבירות המשמעת אותן עברה. 15. בשים לב למכלול השיקולים להחמרה ולהקלה כאחד, מסקנתי היא כי אין להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו על המערערת בבית הדין. לא מצאתי כי באמצעים שהוטלו סטה בית הדין מהאיזון הנדרש בין השיקולים, במידה המצדיקה התערבות לשינוי החלטתו. אי לכך, הערעור על שני חלקיו נדחה. קרקעותהפקעהמשכורת