השופט ברנזון: זהו נסיון נוסף בנסיונות העקרים המרובים שנעשו עד כה, ללא הצלחה באף מקרה הידוע לי, לבטל הפקעה שנעשתה על-ידי שר האוצר לצרכי ציבור. ביום 30.8.1970 פרסם שר האוצר הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). 1943, על כוונתו להפקיע לצרכי ציבור שורה של שטחי קרקע בחלקים שונים של ירושלים. בהודעה לא פורטה המטרה הציבורית שלשמה נעשתה ההפקעה, אך אין מחלוקת על כך שלפי החלטת הממשלה היתה המטרה בינויה, פיתוחה ואיכלוסה של ירושלים על-ידי הקמת רבעים חדשים בעיר. הכוונה היתה להביא להקמת 25,000 יחידות דיור חדשות בשטחים אלה תוך תקופה של חמש שנים. בין השטחים המופקעים נמצאת חטיבת קרקע ליד ארמון הנציב לשעבר, בגודל של 2,240 דונם. במקום זה יש לעותרת חלקת אדמה בגודל של כ-8.5 דונם, וכ-7.5 דונם ממנה נכללו בשטח המופקע. לאחר ההפקעה וקניית החזקה על-ידי שר האוצר הוחל בפיתוח השטחים ובבינויים. אלה נמסרו לביצוע בידי משרד השיכון, והוא עושה זאת באמצעות חברות ציבוריות, ופרטיות שמלאכתן בכך. לפי המבואר בתצהיר התשובה מטעם המשיבים, ניתן לחלק את הבניה המתבצעת בשטח ארמון הנציב לשתי קבוצות: א. קבוצת משרד השיכון, התופסת כשמונים אחוז משטח הבניה הכללי, והדירות הנבנות בו מיועדות למשתכנים הנקבעים על-ידו משרד השיכון והכוללים עולים, מפונים, זוגות צעירים ותכניות חסכון לבנין. הדירות מוקמות בשביל משרד השיכון על-ידי חברות בניה, ואיכלוסן נעשה על-ידי משרד השיכון או על-ידי החברות לפי הפניית משרד השיכון. ב. הקבוצה השניה כוללת דירות הנבנות על-ידי חברות בניה בתיאום עם משרד השיכון ובהתאם ליעדים הנקבעים על-ידו או על-ידי מינהל מקרקעי ישראל. איכלוס דירות אלה נעשה על-ידי חברות הבניה עצמן בהתאם ליעדי הבניה המאושרים. לגבי השטח הנדון הוכנה תכנית מיתאר מיוחדת ובמסגרתה נכללה תכנית לבניית 39 יחידות קוטג'ים ברמת בניה גבוהה יחסית, מהם 3 צריכים לקום בחלק מהשטח המופקע שבחלקת העותרת. קוטג'ים אלה נבנים על-ידו חברת בניה פרטית על קרקע שהוחכרה לה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל מתוך השטח המופקע, והם נועדו למכירה לעולים בעלי אמצעים. בטעות אישר מנהל מחוז ירושלים במינהל מקרקעי ישראל מכירת קוטג'ים גם למשקיעי חוץ תמורת מטבע חוץ. משהובא הדבר לידיעת הנהלת המינהל, ניתנה הוראה לחברת הבניה למכור את כל הקוטג'ים שטרם נמכרו רק לעולים בהתאם ליעדם המקורי. שלשת הקוטג'ים אשר עומדים להיבנות בחלקת העותרת יתפסו בסך הכל כ-600 עד 700 מ"ר. העתירה לפי ניסוחה מכוונת לביטול ההודעה על ההפקעה כולה הכוללת כ-12,0% דונם בחלקים שונים של העיר. ברור שזו עתירה אבסורדית כשהיא באה מהבעלים של שטח מופקע בגודל של 74 דונם בסך הכל, ובשל טענה שהשימוש הנעשה בכ-1/10 ממנו אינו תואם את המטרה הציבורית המונחת ביסוד ההפקעה. בטיעון לפנינו צמצם מר וגנר את העתירה לחלקת העותרת בלבד, ולבסוף רק לאותו חלק ממנה שעומדים להקים בו את שלושת הקוטג'ים. הטענה העיקרית בקשר לכך היא, כי הפקעת מקרקעין לשם בניית דירות-פאר למכירה לתושבי-חוץ במטבע-חוץ אינה יכולה להיחשב כהפקעה למטרה ציבורית. ולא-כל-שכן למטרה המוצהרת של איכלוס ירושלים, שכן תושב-חוץ בזה אין בכוונתו לבוא ולגור בביתו בירושלים. כן קובלת העותרת על הקמת דירות-פאר אף לעולים אמידים על קרקע מופקעת מאנשים פרטיים. היא רואה בזאת חריגה מן המטרה שהונחה ביסוד ההפקעה, מה גם שהבניה נעשית על-ידי חברה עסקית פרטית וכתוצאה מכך עשוי ליפול רווח הן לחברת הבניה והן לממשלה, אשר החכירה את הקרקע לחברה במחיר העולה פי כמה וכמה על הפיצוי שהיא מציעה לבעליה. בזה רואה העותרת חוסר תום-לב מצד שר האוצר, אם לא בעת ההפקעה כי אז לפחות במה שנעשה בקרקע לאחריה. לדעתה. צריך תום-הלב של הרשות המפקיעה להתמשך עד לגמר השימוש בקרקע למטרה שלשמה הופקעה. מר וגנר גם הצהיר בפנינו, שאם יוחזר השטח שנועד לבניית הקוטג'ים לעותרת, היא מוכנה לקבל על עצמה להקימם על חשבונה בהתאם לתכנית הבינוי המקומית, כך שמאומה לא ייגרע על-ידי כך מן ההפקעה. עם כל האהדה להרגשה המקוננת בלב העותרת שרכושה משמש אמצעי לדאגה לעולים אמידים המסוגלים לדאוג לעצמם, אין בידינו לקבל את הטענות נגד ההפקעה ובעד ביטולה, כולה או חלק כל שהוא ממנה. למעשה טרוניית העותרת אינה מכוונת נגד מעשה ההפקעה עצמו בעת עשייתו, אלא נגד השימוש שנעשה, או שיש בדעת המשיבים לעשות, בקרקע נשוא ההפקעה, או בחלק ממנה. לטענתה. שימוש זה אינו תואם את מטרת ההפקעה. והוא מצביע על חוסר תום-לב מצד המשיבים המצדיק את ביטולה. לדעתנו, אי הדבר כך. הקרקעות שבשטח ארמון הנציב היו שייכות למאות בעלים שונים. ברור שאי-אפשר היה להשיג את המטרה של בינוי ופיתוח השטח הזה, בייחוד בצורה מאורגנת ומהירה, לו נשארה היזמה לכך בידי בעלי הקרקעות הפרטיים עצמם, מה גם שהיתה דרושה, ועודנה דרושה, השקעה עצומה של עשרות מיליונים לירות להכנת התשתית לפיתוח השטחים ולבינויים. השטח נועד לבניית כ-5,000 יחידות דיור, ורובן הגדול כבר הוקמו או עומדים בבנייתן. גם על רובה הגדול של חלקת העותרת כבר נבנו בתי מידות לשיכונים ציבוריים ומלבד השטח שנועד להקמת שלושת הקוטג'ים הוקצו בה שטחים למטרות ציבוריות שונות: גן-ילדים, מגרש חניה, שטח ציבורי פתוח, דרכים ושבילים. רובע מגורים כזה הוא מעין עיירה בפני עצמה, ולדעת מתכננים ובוני ערים מן הראוי לגוון בו את סוגי הבניה והאוכלוסיה שלא יהיו סטנדרטיים והומוגניים. נסיון העבר, גם בארץ, לימד את המתכננים והבונים כי הקמת רובע עירוני שלם שאוכלוסייתו משוכנת כולה במה שקרוי "שיכונים ציבוריים" של בתי מידות ועשויה מיקשה אחת מבחינה חברתית שלכלית, אינה רצויה. מוטב שהרובע יהיה מגוון עד כמה שאפשר מכל הבחינות: ארכיטקטונית, חברתית וכלכלית, ומתוך כך יש ענין שתהיה בו גם מידה מסויימת של בניה ברמה גבוהה, שתאפשר לשכן שם אנשים בעלי עמדה ואמצעים מתאימים. יש בכך גם כדי לסייע למיזוג גלויות ולהתקרבות תרבותית וחברתית ביניהן. נמצא, כי הפעולות שנעשו לאחר תפיסת החזקה בשטח ובחלקת העותרת תואמות את מטרת ההפקעה, ואין למצוא כל פסול בכך שנבנים שם גם בתי-מגורים בעלי רמה גבוהה שנועדו לשיכונם של בעלי אמצעים. כשלעצמי, לו גם נבנה חלק מהבתים לשם מכירה למשקיעי-חוץ במטבע-חוץ, לא הייתי רואה בכך מטרה זרה לענין, שהרי בסופו של דבר העיקר הוא הבניה שבאמצעותה אפשר לאכלס את העיר ולשכן בה את הנזקקים לדיור; ומה לי אם הבניה נעשית באמצעים מקומיים או באמצעים הבאים מן החוץ? במצב שבו נתונה המדינה והצורך להגדיל את הכנסותיה במטבע-חוץ. בניה באמצעים כאלה מהווה גם היא צורך ציבורי. העובדה, שתוך כדי ביצוע מטרת ההפקעה מושג פה ושם רווח, אם על-ידי הממשלה ואם על-ידי חברת בניה פרטית הפועלת מטעמה, אינה גורעת ממהותה האמיתית של ההפקעה ואינה יכולה לפגום במטרתה, אם רק מלכתחילה היא לא נעשתה לשם השגת רווחים בלבד. כשמטרת ההפקעה איננה עשיית רווחים וזו רק תוצאה עקיפה של ההפקעה, אין בכך כלום. זה אינו משפיע על חוקיות ההפקעה. אגב. עדיין שאלה היא אם אמנם עושה הממשלה רווח, כשמשקיפים על הפרוייקט הזה כמכלול אחד ומובאת בחשבון ההשקעה העצומה הנדרשת להכנת התשתית והשירותים הציבוריים במקום. ב-דיון נוסף 29/69, [1], בע' 405, העלה השופט לנדוי ספק אם מותר לשר האוצר להפקיע למטרה ציבורית פלונית ואחר כך לנצל את הקרקע לצורך מכירתה בשוק לשם עשיית רווח. לאור האמור לעיל, ברור שדברים אלה אינם מתאימים לנסיבות המקרה שלפנינו. מכל מקום, דעתו של השופט לנדוי בענין זה היתה דעת מיעוט. ולעומתו נאמר בחוות-דעתו של השופט י' כהן, שהביע את דעת הרוב (שם, [1], בע' 408): "אין זה הכרחי כלל שהמקרקעין שהופקעו ישמשו דוקא לאותה מטרה שעמדה לנגד עיני שר האוצר בעת ההפקעה, אלא המטרה עלולה להשתנות ממטרה ציבורית אחת למטרה ציבורית אחרת, ואף יתכן מקרה, שקרקע שהופקעה לצרכי ציבור כלל לא תשמש לאותם צרכים." לדעתו של השופט לנדוי, אף במקרה בזה תרופתו של בעל הקרקע אינה בביטול ההפקעה אלא בדרך של תביעת פיצויים. אם בנזיקין ואם על-פי דיני היושר. ואמנם כמפלט אחרון ביקש מר וגנר באורח חלופי לביטול ההפקעה, שבהתחשב בכך שעל חלק מקרקע העותרת ייבנו קוטג'ים אשר יביאו רווחים הן למינהל מקרקעי ישראל והן לחברות הבניה הפרטיות, מן הצדק כי בתוקף סמכותנו לפי סעיף 7(א) לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957, נחליט על מתן פיצוי מתאים לעותרת. בבקשה זו מסתמך הוא על מה שפסקנו ב-בג"צ 101/74, 102/74, [2]. גם בקשה זו אין לה על מה שתסמוך, כי אין המקרה הנדון דומה כלל למקרה ההוא. עקב ההפקעה זכאית העותרת לפיצוי מתאים בהתאם להוראות פקודת הקרקעות בדבר רכישה לצרכי ציבור, ואין הצדק דורש או מחייב להעניק לה פיצוי נוסף מעל ומעבר למה שהיא זכאית לו לפי החוק. העותרת כבר תבעה בבית-המשפט המחוזי את הפיצויים המגיעים לה כחוק, ואף קיבלה פסק-דין חלקי על הסכום שהוצע על-ידי המשיבים. לבסוף, עלינו לציין שגם לו נמצא פסול בהפקעה עצמה או פגם כשימוש שנעשה בקרקע לאחר ההפקעה, מאוחר מדי לבטל את ההפקעה או לפגוע בה. כאמור, רובו המכריע של השטה שהופקע מחלקת העותרת כבר נבנה או הוקצה לצרכי ציבור, וגם החלק שנועד להקמת הקוטג'ים הוחכר לחברה, ואין אנו יודעים באיזו מידה הספיקה גם היא להתקשר עם חוכרים ומשתכנים עתידים. במצב זה, אין עוד כל אפשרות להחזיר את הגלגל אחורנית. אשר-על-כן אנו מחליטים לדחות את העתירה ולבטל את הצו-על-תנאי, ועל העותרת לשלם למשיבים מס' 1 ו-2 הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 ל"י. קרקעותהפקעה