1. התובעים הינם הבעלים והמחזיקים של משק מס. 36 במושב תלמי יחיאל ובתאריך 22.6.93 הם התקשרו בחוזה שכירות עם הנתבעים (להלן: "החוזה") לפיו הם השכירו לנתבעים וילה למגורים בתחומי המשק האמור לרבות כל המתקנים והציוד המצויים בה. תביעת התובעים שבפני היא לתשלום סך 32,025 ש"ח שלטענתם הנתבעים חייבים להם כחלק ממערכת היחסים החוזית ביניהם כפי שיפורט להלן: לטענת התובעים בכתב התביעה, הנתבעים נותרו חייבים בגין תשלומי ארנונה ומים שלא שולמו על ידם סך של 900 ש"ח וכן הם חייבים בפיצוי בגין נזקים שהותירו במושכר בשיעור של 14,636 ש"ח על פי ערכם ביום הגשת התביעה. עוד טוענים התובעים, כי הנתבעים הפרו את החוזה הפרות יסודיות שזיכו את התובעים בביטול החוזה, דבר שאכן נעשה על ידם בהודעה לנתבעים ביום 3.5.94 (ראה ת/6). על פי האמור בת6/, נדרשו הנתבעים לפנות את המושכר לאלתר ומשלא עשו כן, הם חייבים לשלם לתובעים דמי פיצוי מוסכמים בשיעור של 55 $ עבור כל יום של איחור ובסך הכל סך של 5,225$ עבור 95 ימים. בנוסף, הנתבעים איחרו בתשלום דמי השכירות עבור התקופה מאי - יולי 1994 ועל כך הם חייבים על פי החוזה בתשלום ריבית בשיעור של 0.08% בגין כל יום של איחור ובסך הכל סך של 757 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. שמיעתו של תיק זה החלה ונסתיימה בפני כב' השופטת יפה-כץ ואף הוגשו הסיכומים מטעם הצדדים, אלא שבשלב זה החליטה כב' השופטת לפסול עצמה מלהמשיך ולדון בתיק והוא הועבר לדיון ולהכרעה בפני. הוסכם על דעת הצדדים כי פרוטוקול הדיון וחומר הראיות שנצבר בתיק ישמשו גם בפני ואילו כל אחד מבעלי הדין המצהירים, דהיינו התובע מס. 1 והנתבע מס. 1 (שיכונו להלן: התובע והנתבע) יחקרו בשנית על תצהיריהם על מנת שאוכל להתרשם מהם בדרך בלתי אמצעית . הצדדים אף הורשו להגיש סכומים משלימים קצרים בכתב. 2. טענות הצדדים: 2.1 אין מחלוקת, כי חוזה השכירות בין הצדדים נחתם ביום 22.6.93 כאשר תקופת השכירות על פי החוזה החלה ביום 1.8.93 והיא נקבעה להיות למשך 12 חודשים. כן הוברר, כי בפועל, הנתבעים החלו להתגורר במושכר ביום 10.8.93. הצדדים חולקים בשאלה מהם התאריכים הקובעים לצורך תחילת תקופת השכירות. בעוד התובע טוען כי תחילת השכירות ביום 1.8.93 וסיומה ביום 1.8.94 כמצוין בנוסח החוזה שהוגש על ידו (ת/1), טוען הנתבע כי בעותק ת/1 בוצעו שינויים באמצעות נוזל מחיקה וכי למעשה, העותק הקובע הוא נ/11 שהוגש לשלטונות צה"ל, מעסיקיו של הנתבע ושבו נרשם כי מועד פקיעת החוזה הוא ביום 10.8.94 . עוד טוען הנתבע בהקשר לכך, כי הוא קיבל את החזקה בבית ביום 10.8.93 בשל סיבות שהיו קשורות בין היתר בתובע, שלא השלים את צביעת הבית ומשכך, 12 חודשי השכירות תמו למעשה ביום 10.8.94. מכאן לדבריו, שהנתבעים, לא האריכו שהייתם במושכר מעבר לתקופה הקבועה בחוזה. לגרסת הנתבע, בעת שהצדדים ערכו את הסכם השכירות, הם לא ידעו בדיוק מתי תתחיל תקופת השכירות שכן, התאריך המדויק היה מותנה בסידורי ההובלה של צה"ל. לכן, היתה הבנה ביניהם כי התאריך שצוין בחוזה הינו תאריך משוער שעתיד להשתנות. 2.2 הוסכם על הצדדים, כי על פי תנאי החוזה היו דמי השכירות החודשיים אמורים להשתלם אחת לשלושה חודשים מראש אך בהעדר קביעה מפורשת בחוזה מהו היום הקובע לצורך העניין , טוענים הנתבעים בכתבי הטענות, כי אין לומר שהם היו מחויבים בתשלום דווקא באחד לחודש שבו אמור היה להתבצע התשלום. 2.3 התובעים טוענים, כאמור, כי הנתבעים הפרו את החוזה הפרה יסודית שהקנתה להם את הזכות לבטלו כדלקמן: א. לא שילמו חובות ארנונה ומים באופן סדיר ושוטף. ב. השתלטו על מבנה מחסן בחצר המשק והשתמשו בו בניגוד לחוזה מבלי לשלם דמי שימוש ראויים. ג. לא ביטחו את המושכר על פי תנאי החוזה ולחלופין לא סיפקו העתקי הפוליסות לתובעים. ד. לא מסרו לתובע שטרי חוב כמוסכם בחוזה. ה. אחרו בתשלום דמי השכירות עבור הרבעון האחרון שהחל ביום 1.5.94. הנתבעים מכחישים כל הפרה מצידם ומשיבים על טענות התובעים כדלקמן: א. תשלומי הארנונה שולמו על ידי התובע מראש למועצה המקומית ולטענת הנתבע הוא שילם לתובע את חלקו בארנונה עבור שנת 1993 בעת התשלום עבור הרבעון הראשון . כמו כן הציג הנתבע קבלה על תשלומי ארנונה ואגרת ביוב עבור התקופה שבין ינואר לאוגוסט 1994 (נ/3). אשר לתשלומי המים, הנתבע טוען כי שילם את כל חובותיו יחד עם התשלומים השוטפים של דמי השכירות. ב. הנתבע טוען כי אחסן ציוד שלו במחסן בהסכמת התובע ובאישורו. לדברי הנתבע, המחסן שימש גם את חפצי התובע ואין לומר כי הוא "השתלט" עליו. הנתבע מאשר כי שם מנעול על דלת המחסן בכדי להבטיח את רכושו מפני גנבים אך לדבריו, הוא נתן עותק המפתח גם לתובע. הנתבע טוען בנוסף, כי במידה שהמחסן האמור מצוי בתחומי המשק 36 ,אזי נוסח החוזה מחייב את הפרוש לפיו השכירות חלה על הבית ועל כל הציוד והמתקנים שבתחומי המשק 36 ובכלל זה המחסן. ג. הנתבע טוען כי ביטח את המושכר על פי המוסכם בחוזה (ראה פוליסות נ/5, נ/9, נ/10) אך הוא מאשר שלא הציג את העתקי הפוליסות לתובע בתוך 45 יום כנקוב בחוזה. עם זאת, לטענת הנתבע, אי הצגת הפוליסות לתובע, להבדיל מאי ביטוח הנכס, אינה מהווה הפרה יסודית של החוזה המזכה את הנתבע בביטולו. ד. הנתבע מאשר שלא הפקיד שטרי חוב בידו של התובע כמצוות סעיף 15 בחוזה אך לדבריו, עיון בסעיף 15 מגלה כי המדובר "באות מתה" שלא ניתן לקיימה בהעדר נתונים לגבי מספר השטרות וסכומם. לטענת הנתבע גם לו רצה, לא היה בידו לקיים את תנאיו של הסעיף. ה. הנתבע מאשר כי את דמי השכירות עבור הרבעון האחרון דהיינו עבור החודשים מאי- אוגוסט 1994 שילם בין התאריכים 12.8.94 ל- 15.8.94. לטענת הנתבע, בתחילת חודש מאי, כאשר ביקש לשלם לתובע את דמי השכירות, וניסה ליצור עמו קשר לצורך כך, התחמק התובע מכל פניות הנתבע עד אשר נאלץ הנתבע במצב הדברים שנוצר, לשלוח אל התובע ביום 5.5.94 מכתב בדואר רשום (נ/6 נ/7) ובו דרש כי התובע יודיע את מספר חשבון הבנק שלו על מנת שניתן יהיה להפקיד הסכום בחשבונו. עוד טוען הנתבע, כי על פי סעיף 4ד לחוזה, רק איחור בתשלום מעבר ל- 10 ימים מהווה הפרה יסודית שלו ולכן, בעת שהתובע שלח את המכתב המתיימר להיות הודעת הביטול (ת/6 מיום 3.5.94) לא התגבשה עדיין עילת הביטול בגין אי התשלום במועד. ו. לטענת הנתבע, הוא פינה את המושכר ביום 10.8.94 על פי המוסכם, ולכן התובע אינו זכאי לפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי. אשר לחיוב בהפרשי ריבית בגין האיחור בתשלום דמי השכירות עבור הרבעון האחרון, טוען הנתבע, כי דרך החישוב אינה ברורה ולכן התובע לא הוכיח את תביעתו בעניין זה. 2.4 התובע תובע פיצוי בגין נזקים שלטענתו הנתבעים גרמו למושכר ולא תיקנו . לצורך הוכחת טענתו הגיש התובע תמונות (ת3/) ובהן תיעוד של נזקים שונים לרצפת הבית, לקירות ולחלונות. התובע הגיש רשימה שנערכה על ידו לגבי פריטי הנזק (ת4/). בעניין זה טוען הנתבע כי הנזקים שפורטו ותועדו על ידי התובע נגרמו לדירה עוד בטרם שהנתבעים החלו להתגורר בה והוא מפנה לצורך כך לתמונות (נ/2). יתרה מזאת לטענת הנתבע, התובע לא הוכיח את נזקיו על ידי הגשת חוות דעת מתאימה וכן לא הוכיח את עלות התיקון. עם זאת, הנתבע מאשר כי גרם נזק לרשת החלון וכן מודה שנותרו חורים זעירים בקיר עקב תליית וילון והסרתו. 3. השאלות השנויות במחלוקת: א. האם הנתבעים הפרו את החוזה הפרה יסודית אשר מזכה את התובע בביטול החוזה ובסעדים השונים העומדים לזכותו ? במסגרת זו תבחן גם השאלה, האם הנתבעים לא שילמו חובותיהם בגין ארנונה ומים והאם התובע זכאי לדרוש סכומים אלה מהם בחזרה. ב. האם הנתבעים גרמו נזק למושכר והאם התובע זכאי לפיצוי בגינו. 4. דיון ומסקנות: 4.1 כפי שפורט בסעיף 2.3 דלעיל, התובעים מייחסים לנתבעים הפרה יסודית של החוזה בשל 5 מחדלים שפורטו שם. אין מחלוקת ,כי בהנחה שהנתבעים הפרו החוזה כמיוחס להם, הרי שמדובר בהפרות יסודיות בהתאם לסעיף 16 לחוזה והן מזכות את התובע פרט ליתר הסעדים גם בביטול החוזה, אופציה אותה בחר לממש במכתב ת/6. ניתן לומר כבר עתה, לאחר בחינה ובדיקה של כל אחת מעילות הביטול שציינו התובעים, כי המסקנה המתבקשת היא שלתובעים לא עמדה הזכות לביטול החוזה עקב הפרתו על ידי הנתבעים. בטרם אדון בכל אחת מן העילות בנפרד יש מקום להדגיש מכנה המשותף כמעט לכולן והיא העובדה כי כל העילות מקורן במעשים או במחדלים שאירעו זמן רב לפני מכתב הביטול ת/6 ואשר היו ידועים לתובעים זמן רב קודם לכן. סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע כי דרך הביטול תהא בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר (ההדגשה שלי) לאחר שנודע לו על ההפרה. (הסעיף מפריד בעניין זה בין ביטול החוזה לאלתר עקב הפרה יסודית ובין ביטול החוזה לאחר מתן אורכה). כדי שהודעת הביטול תהייה אפקטיבית עליה להינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע על ההפרה שאם לא כן אין כוחה עימה להפקיע את החוזה. אורך הזמן הסביר תלוי בנסיבות כל חוזה וחוזה ובין הארגומנטים שיילקחו בחשבון ניתן למנות את אורך תקופת החוזה, טיב העסקה, המועדים הנקובים בחוזה, טווחי הזמן לביצוע, התנהגות הצדדים וכו' (ראה ספרה של גבריאלה שלו דיני חוזים עמ' 562). במקרה לנו, כאשר מדובר בחוזה שכירות לתקופה של שנה , הרי שביטול החוזה 3 חודשים לפני מועד פקיעתו, בגין עילות שהיו ידועות לנתבע מתחילת תקופת החוזה בלא דרש את מילויין , אינו נראה כסביר. במיוחד, כאשר התוצאה הינה סילוק ידם של התובעים מן הדירה. כפי שניתן להסיק מהראיות, מערכת היחסים בין הצדדים הייתה טובה וידידותית לאורך מרבית תקופת השכירות ובשל כך לא עמדו הצדדים על מילוי דווקני של התנאים בחוזה ונראה שהתובע מחל עליהם. העובדה שלפתע הורעו היחסים אינה יכולה לשמש הצדקה לתובע "להיזכר" לפתע בכל ההפרות שקודם לכן לא הקדיש להן תשומת לב. נבחן הדברים אחד לאחד. 4.2 תשלומי ארנונה ומים: הסכום השנוי במחלוקת מתייחס לתשלומי הארנונה לשנת 1993, דהיינו ל- 5 חודשים שבין אוגוסט לדצמבר 1993 ולתשלומים עבור צריכת מים למשך 6 חודשים. אין טענה כי הנתבעים לא שילמו הארנונה לשנת 1994. אשר לתשלומי הארנונה, אין מחלוקת (הגם שהתובע הציג מלכתחילה עמדה שונה במקצת) כי הנתבעים לא היו אמורים לשלם ישירות למועצה את תשלומי הארנונה המתייחסים לתקופת השכירות שחלה בשנת 1993, שכן אלה כבר שולמו על ידי התובע למועצה מראש בתחילת השנה (או שנקבעו להיות משולמים כאמור). מעדויות הצדדים לא נשמעה גרסה אחידה לגבי השאלה מה סוכם בין הצדדים בקשר לדרך ולאופן שבו ישלמו הנתבעים לתובעים את חלקם היחסי בארנונה לשנת 1993. התובע הגיש כראיה אשור של המועצה האזורית באר טוביה לפיו חשבון המסים והארנונה עבור שנת 1993 הסתכם בסך 1,663 ש"ח בקרוב (ראה ת/8). הנתבע, אינו חולק על חובתו בתשלומי הארנונה ואף אינו חולק על גובה הסכום האמור אך טוען כי פרע סכום זה. בסעיף 9 לתצהירו טוען הנתבע כי ביום 13.9.93, שלושה ימים לאחר שנכנס להתגורר במושכר שילם שמי שכירות עבור הרבעון הראשון וגם עבור חלקו היחסי בארנונה עד לסוף השנה. משהנתבע לא חולק על חובתו לשלם לתובע את דמי הארנונה ששולמו כבר למועצה על ידי התובע מראש , ומשאינו חולק על גובה הסכום לתשלום, עליו הנטל הוכיח כי פרע את חובו. פרט להצהרתו כאמור לעיל, המוכחשת על ידי התובע, לא הביא הנתבע כל ראיה כי הסכום האמור אכן שולם על ידו. ב"כ הנתבע ניסה במהלך חקירת התובע להציג ולהראות כאילו קיים פער בין דמי השכירות שהיו צריכים להיות משולמים לתובע לבין הסכומים ששולמו לו בפועל באופן שהיה פער כולל של 700 ש"ח לטובת התובע. אלא, שפרט להצגת שאלה כללית בפני התובע, לא נערך חשבון מדויק ומפורט שיהא בו להסביר ממה נבע הפער ושיהא בו כדי לשכנע כי תשלומי הארנונה אכן שולמו במלואם. מסקנה מתבקשת מן האמור לעיל היא כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי פרע את חוב הארנונה ולכן יש לחייבו בתשלום סך 639 ש"ח שהם החלק היחסי עבור 5 חודשים. לא כך הם פני הדברים בקשר לתשלום בגין צריכת מים. התובע, למעט אישור עקרוני מטעם המועצה המקומית לגבי תעריפי צריכת המים, לא הביא כל ראיה שאכן קיים חוב שלא שולם בגין צריכת מים. לא ברור מה הייתה צריכת המים על פי המונה ומהו הסכום שעל התובע לשלם . כמו כן לא ברור על סמך איזה חשבון קבע התובע כי נותר חוב בגין 6 חודשים וכיצד ומתי בעצם, אליבא גרסתו, שולמו ששת החודשים האחרים. ככל שהדבר נוגע לתשלומים עבור צריכת מים, טען הנתבע ,כי שילם את הסכומים הנדרשים ממנו, כמו גם את תשלומי החשמל והוצאות נוספות יחד עם תשלומי שכר הדירה, ככל שדרש התובע (ראה עמוד 20 ש' 19). חיזוק לטענה זו של הנתבע ניתן למצוא במכתב נ/6 שבו מבקש הנתבע את חשבון הבנק של התובע כדי להעביר לו תשלום דמי שכירות, לרבות תשלומי חשמל ומים (על פי מונה). בהקשר לכך, בחקירה נגדית נוספת של התובע ביום 6.7.98 (עמ' 41 ש' 6-16 ו-42 ש' 17) משהונחה לפיתתו של התובע האפשרות כי חישוב אריתמטי של דמי השכירות ששולמו מגלה יתרה לטובתו בכל תשלום ותשלום של שכ"הד בשיעור מסתכם של 700 ש"ח, לא ידע להסבירה , התחבט בתשובותיו והשיב לבסוף כדלקמן: "אם יימצא שחישוביך נכונים ויש יתרה של 700 ש"ח לשאלתך בגין מה קיבלתי את היתרה הזאת אני משיב אולי בגלל המים (הדגשה שלי) שלא שילם…" נמצא, שהתובע עצמו מודה כי בעת התשלום הרבעוני הוסיפו הצדדים גם סכומים נוספים, בין היתר, עבור צריכת מים. פועל יוצא של האמור לעיל הוא כי התובע, מחד, לא הוכיח קיומו של חוב בגין צריכת מים ומאידך, הודה כי יתכן שהנתבע פרע חוב זה בחלקו או במלואו. מסקנתי היא, איפא, כי יש לדחות את תביעתו של התובע בהתייחס לחוב בגין צריכת מים. עוד יש מקום לדון בשאלה האם אי תשלום דמי הארנונה עבור שנת 1993, מהווה הפרה יסודית של החוזה שזיכתה את התובעים בביטולו. סעיף 10א. לחוזה קובע כי על הנתבעים לשלם את כל התשלומים החלים על המושכר באופן סדיר ושוטף בהתאם לחשבונות שיוגשו על ידי המשכיר. לא הובאה בפני כל ראיה מתי, אם בכלל, דרש התובע את תשלום דמי השכירות עבור שנת 1993 ומתי בעצם נולדה עילת הביטול . כמו כן לא הוברר לאשורו מה סוכם בין הצדדים בקשר לדרך ולזמן לתשלום דמי הארנונה האמורים שלגביהם היה אמור לחול הסדר שונה הסדר מהרגיל מפני שהם שולמו על ידי התובע לשנה מראש והנתבעים היו אמורים להשיב את הסכום לתובע. אומנם, כפי שקבעתי קודם, הנתבעים לא הוכיחו כי פרעו את הסכום האמור, אך התובעים, מאידך לא הוכיחו כי הנתבעים נדרשו לשלם את הסכום או כי נקבע זמן לתשלומו. בנסיבות אלה, אני קובעת כי אין המדובר בהפרה שחייבה או הצדיקה את ביטול החוזה לאלתר . 4.3 שימוש במחסן שבחצר: נושא זה נותר כמרכיב בשאלת הפרת החוזה על ידי הנתבעים היות שהתובע לא דרש כל פיצוי או דמי שימוש ראויים בשל ה"פלישה" למחסן . עיון בחוזה ת/1 מלמד כי המחסן לא צוין מפורשות כנכלל בגדר המושכר. נוסח ה"הואיל" הראשון בחוזה הינו בלתי ברור וקשה להסיק ממנו האם השכירות חלה על כל המתקנים והציוד שבמשק 36 או שמא על המתקנים והציוד שבתוך הוילה. יתרה מכך, לא ברור היכן פיזית נמצא המחסן והאם הוא חלק ממשק 36 ואיש מהצדדים לא טרח להאיר עיני בנקודה זו. התובע טען בתצהירו לאקונית (סעיף 7) כי הנתבעים פלשו למבנה המשמש מחסן. בחקירתו בבית המשפט (עמ' 8 ש' 22 ואילך) טען התובע כי הגם שמדובר במחסן פרטי, שלא הוזכר בחוזה והנתבעים השתלטו עליו בלא לשלם דמי שכירות. התובע אישר עם זאת לשאלות ב"כ הנתבעים, כי הנתבעים קיבלו רשות זמנית לאחסן במחסן ציוד מסוגים שונים, אלא שלדבריו, לאחר שבוע ימים הנתבע "השתלט" על המחסן ונעל אותו משום שחשש מגנבים. התובע לא התמודד עם טענת הנתבע כי הוא נתן בידו עותק של המפתח הנועל את המחסן. התובע אישר כמו כן, כי לפני יום 3.5.95 המועד שבו נכתב ת/6, הוא לא פנה פורמלית ולא נקט בשום צעד כדי להוציא את ציוד התובע מהמחסן וזאת, מפני שלדבריו לא רצה לקלקל עמו את היחסים. מדברי הצדדים ניתן להסיק כי אין המדובר בהסגת גבול וכי הנתבעים קיבלו רשות מלכתחילה לאחסן ציוד שלהם במחסן התובע. התובע טוען אומנם כי מדובר היה ברשות זמנית אך לא מציין את מישכה ומאשר כי לא דרש לסלק את ידי הנתבעים. לא שוכנעתי, כי מראש הרשות הייתה מוגבלת לזמן קצר בלבד וכי סוכם קטגורית שבתוך מספר ימים על הנתבעים לסלק את הציוד מהמחסן . מה בצע לנתבעים לבקש לאחסן ציוד למשך מספר ימים בלבד? מה יעשו עמו לאחר מכן? הגיון הדברים ומערכת היחסים הידידותית בין הצדדים מוביל למסקנה כי התובע , אשר לא היה לו חפץ במחסן (פרט לאחסון ציוד שלו) לא התנגד שגם הנתבעים יאחסנו שם את ציודם וההתנגדות לכך התעוררה רק לאחר שהורעה מערכת היחסים. תאור הדברים מפי הצדדים ונסיבות המקרה מלמדים, כי נעשה הסכם בעל פה בין הצדדים לאחר החוזה ת1/ המתיר לתובע לעשות שימוש במחסן בלא שתקופת ההיתר הוקצבה בזמן מדויק. לא ניתן לומר בנסיבות אלה, כי הנתבעים, אשר פעלו מכוח היתר ומכוח הסכם בעל פה עם הנתבעים הפרו בכך הפרה יסודית את החוזה המקורי. גם במקרה זה מדובר בעילה שנולדה זמן רב לפני מכתב הביטול ת/6 והיא הייתה ידועה לתובעים למן תחילת תקופת השכירות והם לא נקטו בכל פעולה . פועל יוצא של האמור לעיל הוא כי דין טענת התובעים להדחות ויש לקבוע כי בשל עילה זו לא היו זכאים לביטול החוזה. 4.4 ביטוח המושכר: טענת התובעים הייתה מלכתחילה כי הנתבעים לא ביטחו את המושכר בהתאם לחוזה. אלא, שמתוך המסמכים שצרף הנתבע עולה בעליל כי המושכר בוטח כדבעי וכי מחדלי התובעים מסתכמים באי המצאת העתקי הפוליסות לידי התובעים כקבוע בסעיף 13ג' לחוזה. השאלה הצריכה הכרעה היא, האם מחדל זה מהווה תנאי יסודי שהפרתו מזכה בביטול החוזה. לא יכול להיות ספק, שאינטרס התובעים היה בביטוח המושכר ואינטרס זה התמלא בפועל. המצאת הפוליסות מהווה רק הוכחה לביצוע התחייבות הנתבעים והינה חלק שולי באותה התחייבות. להדגיש, לא הובאה בפני ראיה כי הנתבעים סרבו במפגיע , חרף דרישת התובע להמציא את העתקי הפוליסות ונראה כי המדובר במחדל בלבד. על פי החוזה, הפרת כל תנאי מתנאיו של סעיף 13 מהווה הפרה יסודית המצדיקה ביטול החוזה בלא להבחין בין תניותיו. המדובר איפא, בתניה גורפת כלשון סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות). סעיף 6 האמור קובע בין היתר כי: "תניה גורפת העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם כן הייתה סבירה בעת כריתת החוזה". תניה גורפת היא תניה בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן ונקבע כי תניה שכזו אין לה תוקף אלא אם כן הייתה סבירה בעת כריתת החוזה והמבחן לסבירות הינו מבחן אובייקטיבי.(ראה גם ספרה של גבריאלה שלו, דיני חוזים, עמ' 552). כפי שציינתי קודם, נראה כי המצאת המסמכים תוך 45 ימים הינה חלק הוכחתי ושולי להתחייבות, וזאת בהעדר הוכחה שאי ההמצאה נעשתה בכוונה רעה שמטרתה לשלול מהתובע היכולת לממש את הביטוח. לא נראה כי בעת כריתת החוזה, אדם סביר בנעלי הצדדים היה סובר כי אם הנכס בוטח בפועל והתחייבות הנתבעים בעניין זה מולאה , הרי שאי המצאת הפוליסות במועד מהווה כשלעצמה הפרה יסודית המזכה בביטול החוזה. בנסיבות אלה, אינני מוצאת לקבוע כי מעשי הנתבעים היוו הפרה יסודית של ההסכם אשר זיכתה את התובע בזכות לבטלו. 4.5 אי מסירת שטרי חוב: אין מחלוקת כי הנתבעים לא מסרו לתובעים שטרי חוב להבטחת התחייבויותיהם על פי החוזה. עיון בסעיף 15א לחוזה מלמד, כי מספר שטרי החוב וסכום הערבות לא מולאו משום מה בחוזה ולא הובאה בפני כל עדות או ראיה שממנה ניתן ללמוד מה הייתה הסכמת הצדדים בשאלה זו. מהראיות שהונחו בפני עולה , כי התובע לא דרש בכתב מהנתבעים עד למועד כתיבת ת/6 כי ימלאו את התחייבותם האמורה וגם לא שוכנעתי מדברי התובע (שהוכחשו על ידי הנתבע -ראה עמ' 16 ש' 13) כי הייתה דרישה שכזו בעל פה. מקבלת אני את טענת ב"כ הנתבעים כי סעיף 15 א. כפי שהוא מופיע בחוזה לא ניתן למימוש או לקיום. הדעת נותנת, כי אילו התובע התעקש על מילוי התנאי ולא מחל על העדר ערבויות מתאימות מטעם הנתבעים, היה נוקט יוזמה ופעולה על מנת לתקן המעוות עוד בתחילת מערכת היחסים החוזית על מנת שהפגם בחוזה יתוקן וילובן. יתרה מזאת, הזכות לביטול החוזה בשל עילה זו , גם אם עמדה לתובע, הייתה בתוך זמן סביר מרגע שהתגלתה ההפרה ולא לקראת תום תקופת השכירות , כפי שאירע בעניינו. תוצאה מן האמור לעיל היא ,כי בין אם נאמר שהוראת סעיף 15א היא בבחינת "אות מתה" שלא ניתנת לביצוע ובין אם נאמר שהתובע מחל על זכותו - אחת היא לקבוע כי בנסיבות שנוצרו לא היה זכאי התובע בשל עילה זו לבטל את החוזה באופן חד צדדי . 4.6 בתשלום דמי השכירות עבור הרבעון האחרון: 4.6.1 אין ספק שבמועד בו נשלח מכתב הביטול ת/6 עדיין לא נתגבשה העילה לבטול החוזה בשל איחור בתשלומי דמי השכירות שכן, על פי הקבוע בחוזה, רק איחור של 10 ימים מהווה הפרה יסודית. 4.6.2 על מנת להכריע בשאלה אם דמי השכירות עבור הרבעון האחרון שולמו באיחור, יש לקבוע תחילה מהו המועד שנקבע לתשלום דמי השכירות. התשובה לשאלה זו אינה נקייה מספקות. החוזה עצמו אינו קובע מפורשות מתי על הנתבע לשלם את דמי השכירות הרבעוניים אלא קובע כי אלה ישולמו מראש, כל 3 חודשים (ראה סעיף 4 ה'). הדעת אומנם נותנת, כי משנקבע שהתשלום צריך להעשות מראש, עליו להיות בראשית תקופת השכירות, אך אין כל ביטחון שהתאריך הקובע לצורך העניין (על פי נוסחו של החוזה בלבד) הוא האחד לחודש הראשון בכל רבעון. חיזוק מה לדעה שהתשלום לא נקבע בהכרח להיות ב1- לחודש ניתן למצוא בכך שהתשלומים הקודמים, למעט התשלום השני לא היו ב- 1 לחודש. התובע גורס בתצהירו כי סוכם שהתשלום יהיה בכל 1 לחודש הקלנדרי (ראה סעיף 3) ולכאורה, ניתן להסיק מתשובת הנתבע כי הוא מסכים לפרשנות זו (עמ' 25 ש' 23). אשר לתשלום דמי השכירות עבור הרבעון האחרון, לטענת הנתבע, הוא איחר בתשלום משום שלא עלה בידו ליצור קשר עם הנתבע אשר התחמק ממנו ולא אבה להיפגש עמו. תימוכין לדברי התובע ניתן למצוא במכתב נ6/ שנשלח לתובע על ידי הנתבע ביום 5.5.94 ובו דרישה לקבלת חשבון הבנק של התובע כדי להעביר לו את סכום החוב. עיון במכתב נ/7 מיום 11.5.94 מגלה כי כבר לפני יום 3.5.94 ניסה הנתבע לברר את מספר חשבון הבנק של התובע באמצעות פקידת הבנק וזו פנתה ב- 3.5.94 אל הנתבע לצורך כך. מכתבים אלה אכן מחזקים את דברי הנתבע כי בניגוד לעבר, עת הייתה מערכת היחסים תקינה והוא שילם חובותיו לתובע ישירות וללא בעיות, התחמק ממנו התובע הפעם והקשה עליו את מלאכת התשלום, אולי בניסיון מכוון ליצור עילות לביטול החוזה או מתוך שבאותו שלב כבר גיבש עמדתו להביא לביטול החוזה. בנסיבות אלה, גם אם אקבל שהתשלום היה צריך להתבצע ב- 1 לחודש במדויק (למרות שהחוזה לא אומר כך במפורש), לא אוכל לגלגל את האחריות לאיחור בתשלום על שכם הנתבע בלבד ולא יהא זה צודק לחייבו בריבית פיגורים ,כאשר התובע לא פעל בשיתוף פעולה עמו על מנת לאפשר קבלת הכסף במועד. פועל יוצא מן האמור לעיל הוא, כי אני קובעת כי אין מקום לחייב את הנתבעים בתוספת פיגורים עבור האיחור בתשלום וגם אין לקבוע כי האיחור האמור זיכה את התובע בביטול החוזה. 4.7 האם זכאי התובע לפיצוי בגין איחור בפינוי המושכר? 4.7.1 הניתוח שנעשה לעיל לגבי עילות הביטול להן טוען התובע מביא למסקנה כי התובע לא היה זכאי לביטול החוזה ביום 3.5.94 עקב הפרתו היסודית והנתבעים היו רשאים להתגורר במושכר עד תום תקופת החוזה . נשאלת השאלה , אם כן, מהי "תקופת השכירות" והאם הנתבעים, שעה שפינו את המושכר ביום 10.8.94 איחרו למעשה בפינוי המושכר בהתאם לחוזה. 4.7.2 בתיק זה הונחו בפני שתי גרסאות של החוזה: האחת מהווה את העותק המקורי שנחתם על ידי הצדדים (ת/1) והשני הינו תצלום שנמצא בידי הנתבע (נ/11). עיון בשני החוזים מגלה שבעוד שבעותק נ/11 תקופת החוזה הנקובה בסעיף 3 הינה מ-1.8.93 עד 10.8.94, הרי שבעותק ת/1 מתגלה מחיקה באמצעות נוזל מחיקה, כך שניתן להבחין בנקל כי קודם היה רשום 10.8.94 והכתוב שונה ל- 1.8.94 . על פי הראיות, עותק החוזה המקורי נשמר אצל התובע ולכאורה, על פי הגיון הדברים, במידה שנאמר שהתיקון בחוזה נעשה שלא בהסכמה הדדית, הרי שלתובע היה האינטרס בשינויו וגם ההזדמנות לעשות זאת. התובע טוען, כי כל השינויים בוצעו במעמד חתימת החוזה בכתב ידו של הנתבע ובהסכמתו. לדבריו, הנתבע רשם בטעות את התאריך 10.8.94 וכאשר הוא הסב את תשומת ליבו, הטעות תוקנה על ידי הנתבע (ראה עמ' 10 ש' 23-30). הנתבע, מאידך, מאשר כי הסכומים בחוזה מולאו בכתב ידו ואף בוצעו תיקונים מסוימים בנוכחותו ובהסכמתו, אך ככל שהדבר נוגע לתיקון הרלוונטי, הוא שולל מכל וכל כי ביצע אותו או ידע על שינויו וטוען כי : "את התיקון בסעיף 3 בחוזה אני לא תיקנתי ואני מסרתי אותו לצה"ל בלי התיקון. על זה אני מוכן להישבע" (עמ' 20 ש' 15). הנתבע טוען עוד , כי לאחר שהצדדים הגיעו להסכמות וחתמו על החוזה ת/1 הוא צילמו ואחר כך העביר עותק אחד ממנו לצה"ל, עותק אחד השאיר בידו ואת המקור החזיר לתובע (ראה עמ' 17 ש' 12-17). ניתוח העובדות והגיון הדברים מביא למסקנה כי התיקון בנוזל מחיקה של הסעיף 3 בוצע לאחר שהוא צולם על ידי הנתבע כדי להעביר עותק ממנו לצה"ל שהרי על גבי העותק נ/11 שהועבר לצה"ל מופיע התאריך 10.8.94 ללא תיקון. אם נקבל את גרסת התובע כי התיקון בוצע בהסכמה הדדית, על ידי הנתבע, יש להגיע למסקנה כי הצדדים עשו זאת בהזדמנות אחרת, שלא במעמד חתימת החוזה, לאחר שהעותק נ/11 הועבר לצה"ל ושלא יחד עם התיקונים האחרים (שמופיעים בעותק נ/11). אלא, שמסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסת התובע לפיה התיקונים בוצעו על ידי הנתבע לפני צילום העותקים בעת ששניהם יחד קראו את החוזה (ראה עמ' 10 ש' 17-25). מהראיות שהונחו בתיק הוברר כי למעשה, מערכת היחסים הטובה שבין הצדדים הורעה כתוצאה מהמחלוקת ביניהם בשאלה האם על הנתבעים לשלם דמי שכירות עבור עשרה ימים נוספים של שכירות. הנתבעים, גרסו, כי בשים לב לכך שתפסו חזקה בדירה רק ב- 10.8.93 אין הם מחויבים בתשלום זה ועליהם לשלם עבור שנת שכירות שבין 10.8.94 ל- 10.8.95 . עצם קיומה של מחלוקת כזו בין הצדדים, יש בה כדי לתמוך בסברה כי החוזה בפועל נקב בתקופה של שנה ו- 10 ימים. אילו התאריכים הנכונים עפ"י החוזה היו 1.8.93 עד 1.8.94 והנתבעים הרי שילמו ולא חלקו על חובתם לשלם עבור 12 חודשי שכירות לא הייתה המחלוקת באה לעולם. לאור האמור לעיל, מאחר שלחוזה ת/1 קיימת יותר מאשר גרסה אחת וההסברים לכך בלתי ברורים ותמוהים, הכרח לקבוע לכל הפחות, כי התובע לא הוכיח בפני כי בעת שהנתבעים פינו את המושכר ב- 10.8.94 הם עשו זאת בניגוד לחוזה שבין הצדדים . 4.7.3 שאלה אחרת היא, אם התובעים זכאים לתשלום עבור 10 ימים של שכירות שבגינם לא שילמו הנתבעים. הבסיס למחלוקת הוא, האם יש לקבל את גרסת הנתבע לפיה הוסכם כי מועד תחילת החוזה, חרף מה שנקבע בו, יהיה תאריך גמיש שיותאם לנסיבות ולכן, משעה שהחל להתגורר במושכר רק ביום 10.8.93 בהסכמה הדדית שנבעה גם ממחדלי התובע לסיים את שיפוץ הבית, אין לחייבו בתשלום עבור הימים שבין 1.8.93 ל- 10.8.93 . ב"כ התובעים בסיכומיו עתר לחיוב הנתבעים בסך השווה ל-183 $ עבור עשרה ימי שכירות אך עיון בכתב התביעה מגלה כי למעשה התובעים לא תבעו סכום זה ולא עתרו לתשלום דמי שכירות עבור 10 ימים, אלא עתרו רק לפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי. משכך- אני רואה עצמי פטורה מלדון בשאלה ולהכריע במחלוקת שבין הצדדים בשאלה זו. 4.8 פיצוי בגין נזקים: התובע טוען כי הנתבעים גרמו נזקים למושכר כמפורט ברשימה שערך (ת/4) והוא צרף כתימוכין לדבריו גם תצלומים של הדירה. התובע לא הביא מטעמו חוות דעת מקצועית שיהא בה כדי לתמוך בדבריו לגבי הנזקים בדירה והסיבות להווצרותם ואף לא הוכיח בכל צורה שהיא את גובה הנזק. לדברי התובע הוא תיקן את הנזקים בעצמו בסיוע 4 פועלים ששכר לצורך כך והם עבדו יחד לאורך תקופה של שבועיים. הנתבע לא צרף מסמכים או קבלות לגבי עלות החומרים או שכר הפועלים. אומנם, התובע צרף מלכתחילה לכתב התביעה הצעת מחיר לתיקון הנזקים שבדירה אך בסופו של דבר מסמך זה לא הוגש כראיה . לאחר שעיינתי בתמונות שצורפו על ידי התובע מחד, ועל ידי הנתבע, מאידך,(נ/2) לא אוכל להגיע להכרעה חד משמעית בשאלה האם הנזקים להם טוען התובע אכן נגרמו באשמת הנתבעים והאם נכונים דברי הנתבעים כי הם היו קיימים בדירה עוד בטרם עברו להתגורר בה. להדגיש, הנתבע מודה בגרימת קרע לרשת החלון ובחורים שעשה בקיר לצורך תליית וילון אך הוא אינו מודה בגובה הנזק שטוען לו התובע ובעלות תיקונו. הנטל על התובע להוכיח את תביעתו ונקל להגיע למסקנה כי הוא לא הרים נטל זה לא מבחינת אחריותם של הנתבעים לגרימת הנזק ולא מבחינת גובה הנזק. אשר על כן הנני דוחה את תביעתו של התובע גם בנקודה זו. 5. סכומו של דבר: לאחר שבחנתי את כל העובדות וטיעוני הצדדים בפני, הגעתי למסקנה כי לא הוכח שהנתבעים הפרו את החוזה הפרות יסודיות שזיכו את התובעים בביטול החוזה. משכך- הנתבעים לא היו מחויבים בפינוי המושכר לפני מועד פקיעת החוזה . התובעים לא הוכיחו בפני כי הנתבעים איחרו בפינוי המושכר מעבר לתקופת החוזה וזאת לאור הגרסאות השונות של החוזה וההבדלים שבין ת/1 לנ/11. מאחר שהתובעים תרמו לאיחור בתשלום דמי השכירות עבור הרבעון האחרון, אין הם זכאים לתשלום ריבית הפיגורים. לא הוכח בפני כי הנתבעים הותירו חוב בגין צריכת מים. התובעים לא הוכיחו כי נגרמו נזקים למושכר באשמת הנתבעים וכן לא הביאו כל ראיה לעניין גובה הנזקים. הנתבעים, מאידך, לא הוכיחו כי פרעו את חובם בגין הארנונה לשנת 1993 ולכן הם חייבים בתשלומו לתובעים. מסקנה מן האמור לעיל היא, כי אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים סך 639 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מחודש אוגוסט 1993 ועד מועד התשלום בפועל. מאחר שתביעת התובעים נדחתה ברובה הגדול כמפורט לעיל - אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. חוזה שכירותהפרת חוזהחוזההפרה יסודיתשכירות