לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור החלטתי כי אין היא מצריכה תשובה ודינה להידחות (תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984) ולהלן נימוקיי: 1. המבקשת תבעה את המשיבה בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים לפיצוי בסך 4,500 ש"ח בגין עוגמת נפש שנגרמה לה ולבתה בנוגע לשמלת כלה שהוזמנה על ידן. לטענת המבקשת, השמלה לא הייתה מוכנה במועד ליום נישואי הבת (12.3.2007) למרות שהוזמנה כשלושה חודשים מראש ולבסוף תוקנה ברגע האחרון במקום אחר. המשיבה מצידה הגישה תביעה שכנגד, שעניינה החזרת השמלה באיחור רב, כאשר היא פגומה ורק לאחר נקיטת הליכי הוצאה לפועל, שכן המחאת בטחון שניתנה על ידי המבקשת לא כובדה. בנוסף, נתבעו נזקים שנגרמו לנתבעת, לטענתה, כתוצאה מעבודה מיותרת שביצעה בשמלה. בסך הכל תבעה המשיבה סך של 13,300 ש"ח. 2. בית משפט קמא (כב' השופטת תמר בר-אשר צבן) דחה את התביעה העיקרית וקיבל את התביעה שכנגד, תוך קביעה כי "הרושם הבלתי נמנע הוא שכל התנהלותה של [המבקשת] הייתה התנהלות בערמה" (פסקה 16 לפסק הדין) וכי לא הייתה למבקשת כל הצדקה לעכב בידה את השמלה שלא כדין, דבר אשר הסב למשיבה נזקים כבדים, נוסף לכך שכאשר השמלה הוחזרה היא הייתה פגומה, קרועה ומלוכלכת. לפיכך נפסק, כי על המבקשת לשלם למשיבה פיצויים עבור העבודה הנוספת והמיותרת שביצעה המשיבה, עבור עיכוב השמלה שלא כדין במשך 108 יום, ועבור הפגמים בשמלה, ובסך הכל 12,500 ₪. על פסק דין זה מבקשת המבקשת להתיר לה לערער. 3. בפתח הדברים טוענת המבקשת כי המשיבה לא הגישה כתב הגנה במועד, אלא רק ביום הדיון, אליו צירפה גם כתב תביעה שכנגד. הדבר פגע ביכולתה של המבקשת להתמודד עם טענות המשיבה ולשיטתה, כתוצאה מכך נפגעה גם זכות הטיעון שלה ונגרם לה עיוות דין. טענה זו הועלתה על ידי המבקשת גם בבקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשה לבית משפט קמא. בהחלטתה בעניין זה, פירטה כב' השופטת בר-אשר צבן את השתלשלות העניינים ביום הדיון, ממנה עולה, כי המבקשת הסכימה להגשה המאוחרת, משניתנה לה שהות ארוכה לעיין בכתב ההגנה והתביעה שכנגד. המבקשת ציינה, כי תתייחס למסמכים אלה במהלך עדותה וטיעוניה, לא ביקשה לדחות את הדיון או להציג ראיות נוספות, וגם לא טענה כי הופתעה מטענות המשיבה או כי נפגעה זכותה להתגונן. מעבר לכך, נקבע כי גם לו נפל פגם בהמצאה המאוחרת של כתב ההגנה והתביעה שכנגד, עדיין לא נגרמה כתוצאה מכך כל פגיעה ביכולתה של המבקשת להתגונן בנסיבות העניין. מסקנה זו של בית משפט קמא נראית מבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית ומעוגנת במה שנרשם בפרוטוקול הדיון, ממנו עולה כי אכן התקיים דיון שבמהלכו נשמעו עדויות וטענות לגבי כל העניינים אשר היו שנויים במחלוקת. לאור הסכמתה של המבקשת, שבאה לידי ביטוי בעובדה שהיא השיבה לטענות המשיבה במהלך הדיון והתמודדה עימן, נראה כי הטענה האמורה עלתה רק עקב תוצאת ההליך ודינה להידחות. 4. מעבר לכך, טוענת המבקשת כי נוצר במקרה דנן השתק פלוגתא ממנו התעלם בית משפט קמא. בטענה זו מתבססת המבקשת על פשרה שנעשתה בין הצדדים במסגרת דיון בהתנגדות שהתקיים בלשכת ההוצאה לפועל, לאחר שהמשיבה הגישה בקשה לביצוע שטר עקב אי פרעון המחאת הבטחון שנתנה לה המבקשת (בש"א 4267/07). וזו לשון הסכמת הצדדים שם: "הגענו להסכמה כי השמלה תוחזר למשיבה מחר.... בכפוף להחזרת השמלה תימחק התביעה, ללא צו להוצאות ותיק ההוצאה לפועל יסגר. אם לא תוחזר השמלה במועד זה תדחה ההתנגדות ותיפסקנה הוצאות על פי שיקול דעתו של בית המשפט....". הסכמה זו אינה יוצרת השתק פלוגתא וגם לא השתק עילה. השתק פלוגתא מתקיים כאשר במשפט אחד הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית או משפטית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, במפורש או מכללא. במקרה כזה יהיו מושתקים אותם בעלי דין או חליפיהם מלהתדיין לגבי שאלה זו מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות (ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642). השתק עילה מתקיים כאשר התביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. במקרה כזה אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או בין חליפיהם, כאשר זו מבוססת על עילה זהה (ר' למשל ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נא(1) 68). המבקשת טוענת כי ההסכמה שהושגה בהליכי ההוצאה לפועל חוסמת את טענות המשיבה באשר לזכותה לפיצוי בגין אי החזרת השמלה, שכן למטרה זו נועדה המחאת הפקדון לגביה נוהל ההליך הנ"ל. ואולם, שאלת זכאותה של המשיבה לפיצוי בגין אי החזרת השמלה לא נדונה כלל בהוצאה לפועל והסכמת הצדדים לא הכריעה בה. מהות ההליך בלשכת ההוצאה לפועל הייתה בקשה לביצוע שטר, והעילה שביסודו התבססה על אי פרעונה של המחאת הבטחון. אין לכך כל נגיעה לנזקים שנגרמו בפועל למשיבה עקב עיכובה של השמלה. יש להדגיש גם את העובדה, כי הסכמת הצדדים דיברה במפורש על מחיקתה של התובענה, להבדיל מדחייתה, כאשר המשמעות היא כי אין מדובר בהשתק עילה וכי למשיבה עדיין נותרה פתוחה הדרך להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה (תקנה 527 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). בנוסף, גם השתק פלוגתא לא נוצר בהליך הנ"ל, שכן לא נקבעו בו, בדרך של הכרעה שיפוטית או בהסכמה, מימצאים כלשהם. 5. המבקשת טוענת עוד, כי טעה בית משפט קמא כאשר פסק למשיבה פיצוי בהסתמך על דוגמת חוזה הקובע את סכום הפיצוי עבור איחור בהחזרת השמלה (100₪ עבור כל יום איחור). לטענתה, חוזה כזה לא נחתם בינה לבין המשיבה והוא אינו מחייב אותה, כך שלא היה כל מקום לפסיקת פיצוי זה. טענה זו נדונה הן בפסק דינו של בית משפט קמא והן בהחלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. המימצא העובדתי, אשר פורט ונומק בהתבסס על ההתרשמות הישירה מהעדויות והראיות ומהערכת מהימנותן, היה, כי אכן נכרת חוזה בין הצדדים, שהעתקו נלקח שלא כדין על ידי המבקשת. גם כאן נראה כי אין מקום להתערבות בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא. הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות ובמסקנות של הערכאה הדיונית, אשר בידיה הופקדה מלאכת הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המסקנות והממצאים העובדתיים. התערבות באלו תעשה רק במקרים חריגים, שהמקרה דנן אינו נכלל בהם. 6. טענה נוספת שהעלתה המבקשת מתייחסת לגובה הפיצוי שנפסק, שהינו, לשיטתה, מופרז וחורג מכל יחס הגיוני בינו לבין הנזק אשר אכן נגרם למשיבה, והוא אף פוגע בזכויות הצרכן עקב החיוב לשלם סכום גבוה מאד עבור שמלה משומשת ופגומה שהוחזרה בסופו של דבר למשיבה ממנה נשכרה. טענה זו גם היא אין לה על מה שתסמוך. הפיצוי שנפסק הסתמך על הנוסחה החוזית שנקבעה בהסכם בין הצדדים ולא הוכח שהפיצוי המוסכם נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו. הפיצוי נפסק עקב התנהגות המבקשת, אשר עיכבה את השמלה שלא כדין ובעניין זה אין לה להלין אלא על עצמה. הקשר בין המוצר - השמלה - לבין הפיצוי, אינו ישיר והפיצוי אינו נועד לרכישת השמלה (כפי שמשתמע מטענות המבקשת בעניין זה) אלא להטבת נזקי המשיבה - העוסקת בהשכרת שמלות כלה - שנגרמו לה עקב העיכוב. עוד יצוין, כי הפגמים בשמלה נגרמו אף הם עקב השימוש שעשתה בה בתה של המבקשת וטענותיה בעניין זה תמוהות. בנושא זה, טענה המבקשת כי לא הוכח שנגרמו לשמלה נזקים ולכן טעה בית משפט קמא בפסיקת פיצוי גלובלי בגין נזקים אלו. אכן, בפסק הדין נאמר בפירוש כי לא כל הפגמים הוצגו בפני בית המשפט, אך השמלה עצמה הייתה בפניו, ונכתב בפירוש כי "...כפי שראיתי בעצמי, השמלה הוחזרה קרועה, פגומה ומלוכלכת" (פסקה 15 לפסק הדין). שוב, מדובר על התרשמותו הישירה של בית משפט קמא ונראה כי הפיצוי ניתן אך רק בגין הפגמים שהוצגו והוכחו, הגם שמדובר בפיצוי גלובלי. גם כאן אין כל סיבה המצדיקה סטייה מהכלל בדבר אי התערבות ערכאת הערעור, במיוחד כאשר בית משפט קמא ראה בעיניו את השמלה ויכול היה להעריך את הפגמים אשר נפלו בה. 7. סיכומו של דבר, בניגוד לתמונה אותה מנסה לשרטט המבקשת, התייחס בית משפט קמא לכל העדויות והטענות, דן בהן ושקל אותן תוך הבאה בחשבון של כל הראיות הרלבנטיות. פסק דינו של בית משפט קמא מנומק כראוי וכולל התייחסות לכל השאלות העובדתיות שהצריכו הכרעה. אין כל יסוד לטענת המבקשת כאילו פרט כלשהו נשמט מבית המשפט או שלא ניתנה לה הזדמנות להשמיע את טענותיה. מעבר לכך, לא יהיה זה נכון להתערב בממצאים ובמסקנות אותם תוקפת המבקשת, על-פי העקרון שאין דרכה של ערכאת ערעור לעשות כן, מה גם שעל פני הדברים לא נפלה כל טעות בפסק הדין. הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. הפקדון יוחזר למבקשת באמצעות בא כוחה. בגדים (הגנת הצרכן)אירועים (תביעות)