השופט א' גולדבדג: 1. בבית המשפט קמא עתרו המשיבות 1 ו-2 (להלן - המשיבות), כי יוצהר על בטלותו של הסכם קומבינציה מיום 3.4.86, שנעשה בין המשיבות והמשיב 3 (להלן - המשיב), שהם כולם בעליה המשותפים של חלקת קרקע, לבין המערערת, שהיא חברה קבלנית. סעיף 5(א) להסכם קובע, כי על המערערת (היא "החברה" ככינויה בהסכם): "לתכנן את בניית הבית על הקרקע ולהציג בפני הבעלים את תכניות הבניה, ולהגישן לאישור הועדה המקומית או המחוזית או לועדת בנין ערים, תוך 3 חודשים מיום חתימת החוזה". בסעיף-קטן (ה) נקבע, כי על המערערת: "להשלים את בניית הבית על כל חלקיו תוך 36 חודש מיום חתימת החוזה או התחלת הבניה על פי המוקדם מביניהם". סעיף 23 להסכם מפרט את התנאים אשר "ייחשבו כתנאי יסודי של ההסכם והפרתם תחשב כהפרה יסודית של החוזה אשר תזכה את הצד הנפגע בכל הסעדים המוקנים לו על פי חוזה זה ו/או על פי כל דין", ובכלל תנאים אלה התנאי שבסעיף-קטן ט', שהוסף בכתב-יד, בדבר "אי התחלת הבניה תוך 20 חודש מאז חתימת החוזה". בהסכם מופיעים שלושת בעלי החלקה (שהם כאמור המשיבות והמשיב) כצד אחד, בציון כי "כולם יחד ולחוד"; ואילו את התובענה הגישו המשיבות בלבד, נוכח עמדתו של המשיב, אשר מתנגד לביטול ההסכם ועומד על ביצועו. 2. השאלה הראשונה שחייבה הכרעה בבית המשפט קמא הייתה, אם זכאיות היו המשיבות לבטל את ההסכם, על-אף עמדתו של שותפן, כפי שאמנם עשו, לאחר שהמערערת לא התחילה בבנייה תוך עשרים חודש מחתימת ההסכם (היתר הבנייה נתקבל רק לאחר שהוגשה התובענה). בדונו בשאלה זו דחה השופט המלומד את טענת המערערת והמשיב, שנסמכה על סעיף 59(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - החוק), כי אין בידי המשיבות לבדן לבטל את ההסכם; שכן לא זו בלבד שהמשיב לא דרש את קיומו של ההסכם, כדי שיתקיים הנאמר בסעיף הנ"ל, אלא שאפילו הייתה באה דרישה כזאת, אין בכוחה לגבור על עמדת המשיבות לביטולו של ההסכם: "אם מוכחת זכותן של המבקשות (המשיבות - א' ג') לבטל את ההסכם, משמעות הדבר שאין בינן ובין המשיבה (המערערת - א' ג') הסכם לבניה על החלקה. בהתאם לחוק המקרקעין, בעלותו של כל אחד מן השותפים בקרקע 'מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשותף חלק מסויים בהם'. ממילא ברור שאין לקיום ההסכם מצד המשיב 2 (הוא המשיב - א' ג') כל משמעות, שכן אין הוא, לבדו, זכאי להקנות למשיבה 1 זכות לבנות על החלקה בשלימותה. על כן יש לפרש את הדיבור 'כולם ביחד ולחוד' כמקנה מעמד עצמאי לכל אחד מן הצדדים לענין זכות הביטול ודי בביטול ההסכם (כשהוא מוצדק וחוקי) על ידי חלק מן הבעלים כדי שיבוטל ההסכם כולו. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 10/81 חיים כהן נ. עובדיה גבע (פד"י ל"ו (4) 635, 643)". 3. כן דחה השופט המלומד את הטענה, כי הודעת הביטול לא נשלחה על-ידי המשיבות מיד, כי אם ב-29.2.88 (על-ידי המשיבה 1) וב-10.3.88 (על-ידי המשיבה 2), וכי במועד בו נשלחה הודעת הביטול נשללה זכותן לביטול. כאן יש לציין, כי קדם להודעת הביטול מכתב, ששלח בא-כוחן של המשיבות אל המערערת ביום 14.12.87, בו הודיע לה, כי: "אי התחלת הבניה הרי הוא הפרה יסודית והנכם נדרשים לשלם למרשי פיצויים בסך של 50,000 דולר. כמו כן שוקלים מרשי לבטל את ההסכם ולתבוע פיצויים בגין הפרתו ... אם מכתבינו זה לא יענה בחיוב תוך 7 ימים מהיום, ולא ישולם לנו פיצוי בסך 50,000 דולר ולא תתחילו בבניה תוך 7 ימים מהיום, יראו מרשי את החוזה כבטל ויגישו הליך משפטי למימוש זכותם". בין משלוח מכתב זה ובין משלוח הודעות הביטול נתקיימו מגעים בין המערערת לבין המשיבה 2 לתשלום פיצוי. מימצאו העובדתי של בית המשפט קמא היה, כי המשיבה 1 כלל לא הייתה שותפה לאותם מגעים, ואילו עם המשיבה 2 "לא הושג כל הסכם מחייב". לפיכך אין, לדעת בית המשפט, למגעים אלה השפעה על ההכרעה בשאלות העומדות לדיון. 4. בדחותו את הטענה האמורה בדבר האיחור במשלוח הודעות הביטול, אמר בית המשפט קמא: "תחילה יש לציין כי מיד לאחר תום 20 החודשים נשלחה ההודעה הראשונה, שבו ביטאו המבקשות באופן ברור וחד משמעי את כוונתן לעמוד על ביטול ההסכם, אם לא תמלא המשיבה דרישה המפורשת בהסכם. הביטול היה אמור להכנס לתקפו אוטומטית אם הדרישות לא תתמלאנה. ההודעות הנוספות נשלחו לשם מניעת ספיקות. העובדה שהמבקשות נתנו למשיבה שהות נוספת אינה מלמדת על אבדן זכותן לבטל את ההסכם. זו תהא תוצאה שאין הדעת סובלתה. כך גם גרס בית המשפט העליון בע"א 291/82 פישברג נ. דים (פד"י ל"ט (2) 625, 630), מפי הנשיא שמגר ...". 5. טענה נוספת, כאילו ניצלו המשיבות את זכותן לביטול ההסכם בחוסר תום-לב, אף היא נדחתה. שכן: "משהתעכבה המשיבה בביצוע ההסכם מעל ומעבר למועד שנקבע לתחילתה של הבניה, יקשה עלי לגנות את המבקשות, שאינן נותנות יותר אמון במשיבה". בסיכומם של דברים נתקבלה התובענה, ונקבע, כי נוכח הפרת ההסכם על-ידי המערערת הריהו בטל; ובעקבות הביטול הורה בית המשפט על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לזכות המערערת. 6. לטענת בא-כוח המערערת, טעה בית המשפט קמא בפרשנות שנתן לסעיף 59(א) לחוק, הדן בריבוי נושים. שכן ב"סיטואציה של רבוי נושים, שהם נושים במשותף, אין נושה אחד (או שניים) רשאים לבטל את ההסכם ולפגוע בזכויותיו של נושה אחר שחפץ בקיום ההסכם על ידי החייב, ובחייב עצמו". מלשון סעיף 59(א) עולה, כי צומחת לכל נושה זכות עצמאית, שאינה מתייחסת לסעדים ולזכות הביטול של אחד הנושים, אלא רק לזכות הקיום של החיוב. "וגם מבחינת מדיניות משפטית לא מן הרצוי שהדין יאפשר מצב שבו נושה - על ידי ביטול חד צדדי - וכל להביא לביטול זכותו של נושה אחר, ובכך לגרום לחיובו בענינים שונים". ואילו לדעת בא-כוחן של המשיבות, "הן מבחינת מדיניות משפטית רצויה, והן מבחינת הגיון צרוף, אין להעלות על הדעת תוצאה, על פיה, על מנת ליתן הודעת ביטול להסכם שהופר הפרה יסודית, יש צורך בהסכמת כל המתקשרים 'יחד ולחוד'. תוצאה זו תאפשר למתקשר אחד מתוך כמה, לסכל ביטול הסכם, על אף הפרות בוטות של הצד השני, עקב 'טעמים' השמורים עמו, והמיוחדים לו". בהסכם למכירת מקרקעין משותפים אין הודעת הביטול של אחד מבעלי הקרקע ומחילה של בעלים אחר על הפרת ההסכם יכולות לדור בכפיפה אחת, כש"בעלותו של כל אחד מהבעלים משתרעת בכל שטח המקרקעין, שכן בהסכם כזה, משניתנה הודעת ביטול על ידי אחד הבעלים, שוב לא ניתן ההסכם לקיום עם בעלים אחר אשר מבקש למחול על ההפרה". 7. אקדים ואומר, כי לא מצאתי מקום בענייננו להתערב במימצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא, ככל שהם נוגעים לחוסר תום-לבן של המשיבות בביטול ההסכם, לסבירות הזמן בו נשלחה הודעת הביטול, ולכך כי לא הושג הסכם מחייב במגעים שנתקיימו טרם שנשלחו הודעות הביטול. גם בטענת בא-כוח המערערת, כי הצדדים "לא לקחו בחשבון את המועדים שנקבעו בהסכם", ולפיכך הפרת סעיף 23(6) להסכם הייתה בשל "נסיבות לא מציאותיות" לקיומו של סעיף זה. לשונו של ההסכם ברורה וחד-משמעית, ולפיכך "אין צורך להיזקק לנסיבות, ובוודאי לא להיגיון המסחרי או לכדאיות הכלכלית, העשויים להיות מושפעים משיקולים אינדיווידואליים או קוניונקטוראליים של אחד הצדדים, אותם אין הוא מחויב לגלות לצד שכנגד או לפרט בחוזה" (ע"א 406/82 [1], כעמ' 499). 8. מכאן לשאלה המרכזית שבערעור. המערערת הפרה, כאמור, הפרה יסודית את ההסכם. נוכח הפרה זו זכאים היו המשיבות והמשיב, שהיוו יחד "צד" להסכם, לבטלו, באמצעות הודעה למערערת. המשיבות בחרו לעשות שימוש בזכות זו, ואילו המשיב, מטעמיו הוא, בחר למחול למערערת על הפרת ההסכם ולוותר על הכוח לבטל את ההסכם עקב הפרתו. השאלה היא, אם כן, אם יש במחילתו ובוויתורו של המשיב כדי להשפיע על הכוח המשותף שבידי שלושתם לבטל באורח חד-צדדי את ההסכם בעקבות הפרתו? 9. סבורני, כי אם מושם הדגש בוויתור על "הכוח לשנות, באורח חד-צדדי, את מערך יחסי הצדדים, על זכויותיהם וחובותיהם" (ג' שלו, דיני חוזים (דין, תש"ן) 550), כי אז עניין לנו בפועלו של ויתור זה על היחסים הפנימיים שבין היחידים לאותו "צד" של ההסכם. ויתור זה של אחד מהם אינו מחייב את יתר יחידיו של ה"צד" או את ה"צד" כיחידה אחת בהסכם, אלא את המוותר עצמו בלבד. ואפילו נאמר כי בוויתור האחד יש משום מתנה, כשעל-פי סעיף 1(ג) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968, "מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל ...", הרי שבעניין שלנו, המשיב בלבד נתן את המתנה למערערת, ולא המשיבות. 10. אם במחילה של המשיב למערערת עסקינן, הרי שלעניין זה מציין ז' צלטנר, בספרו דיני חוזים של מדינת ישראל (אבוקה, כרך א, תשל"ד) 314, כי: "במקרה של מחילה מטעם אחד הנושים במשותף, תלויה השפעתה על זכויותיהם של יתר הנושים בכוונת המוחל והחייב. האם התכוונו להפקיע גם את זכויותיהם של יתר הנושים? אם התשובה חיובית, פטור החייב כלפי כולם, מה שאין כן אם רצה הנושה לוותר רק על זכותו הוא". הערת השוליים 19 לקטע הנ"ל מפנה לסעיפים 429(3), 423 של הב.ג.ב. הגרמני. המשפט המקובל האנגלי מכיר אף הוא, ככלל, באפשרות, כי נושה ישחרר את החייב מחיובו החוזי בלי הסכמתם שלשאר הנושים במשותף, והוא הדין בארצות-הברית, לגבי חיוב אחיד של החייב כלפי כל הנושים, בכפוף לעקרון תום הלב של הנושה המשחרר. A.L. CORBIN בספרו ON CONTRACTS (ST. PAUL, VOL. 4, 1967) 798-799 אומר: AT COMMON LAW ANY ONE OF TWO OR MORE JOINT OBLIGEES HAD POWER TO" TERMINATE THE JOINT RIGHT OF ALL AND TO DISCHARGE THEIR OBLIGOR FROM FURTHER LEGAL DUTY. TO PRODUCE THIS RESULT ALL THAT HE HAD TO DO WAS TO DISCHARGE THE OBLIGOR FROM FURTHER DUTY TO HIMSELF. THE OTHER OBLIGEES HAD NO ENFORCEABLE RIGHT REMAINING, BECAUSE THEY COULD NOT MAINTAIN ACTION WITHOUT JOINING ALL SURVIVING OBLIGEES, AND THE ONE WHO HAD GRANTED THE DISCHARGE COULD NOT BE JOINED. INDEED, IT IS STILL GENERALLY STATED AS THE EXISTING LAW THAT EACH JOINT OBLIGEE HAS POWER TO DISCHARGE WITHOUT ANY ."PARTICIPATION THEREIN BY THE OTHER OBLIGEES ב- RESTATEMENT, SECOND, CONTRACTS & 299 נאמר: EXCEPT WHERE THE PROMISE IS MADE IN A NEGOTIABLE INSTRUMENT AND" ,EXCEPT AS STATED IN & 300, ANY JOINT OBLIGEE ,UNLESS LIMITED BY AGREEMENT HAS POWER TO DISCHARGE THE PROMISOR BY RECEIPT OF THE PROMISED PERFORMANCE OR BY RELEASE OR OTHERWISE, AND TENDER TO ONE JOINT OBLIGEE ."IS EQUIVALENT TO A TENDER TO ALL EXCEPT WHERE THE PROMISE IS MADE IN A NEGOTIABLE INSTRUMENT AND" ,EXCEPT AS STATED IN 300, ANY JOINT OBLIGEE ,UNLESS LIMITED BY AGREEMENT HAS POWER TO DISCHARGE THE PROMISOR BY RECEIPT OF THE PROMISED PERFORMANCE OR BY RELEASE OR OTHERWISE, AND TENDER TO ONE JOINT OBLIGEE ."IS EQUIVALENT TO A TENDER TO ALL ובסעיף 300(2): A DISCHARGE OF THE PROMISOR BY AN OBLIGEE IN VIOLATION OF HIS DUTY )2)" TO A CO-OBLIGEE OF THE SAME PERFORMANCE IS VOIDABLE TO THE EXTENT NECESSARY TO PROTECT THE CO-OBLIGEE'S INTEREST IN THE PERFORMANCE, EXCEPT TO THE EXTENT THAT THE PROMISOR HAS GIVEN VALUE OR OTHERWISE CHANGED HIS POSITION IN GOOD FAITH AND WITHOUT KNOWLEDGE OR REASON TO KNOW OF THE ."VIOLATION וכן ראה ‎.G.H. TREITEL, THE LAW OF CONTRACT (LONDON, 1987) 451 11. בפסק הדין בעניין ע"א (ת"א) 816/84 [2], בעמ' 269 הדן בפרשנותו של סעיף 59(א) לחוק, מביאה סגן הנשיא ש' ולנשטיין את תרגומו של סעיף 429 של הב.ג.ב.: "(1) אי קיום מצדו של אחד מן הנושים במשותף פועל גם נגד שאר הנושים במשותף. (2) כאשר הזכות והחיוב מתמזגים באחד מן הנושים במשותף, בטלות גם זכויותיהם של שאר הנושים במשותף כלפי החייב. (3) פרט לכך הוראות הסעיפים 422, 423, 425 (הדנים בריבוי חייבים - א' ג') חלות בשינויים המחוייבים ('מוטאטיס מוטאנדיס'). במיוחד, אם אחד מן הנושים במשותף מעביר את זכות תביעתו לאדם אחר, אין בזה כדי לפגוע בזכויותיהם של הנושים האחרים". ואומרת השופטת המלומדת (שם [2], בעמ' 269), כי לא מצאה בסעיף זה "הוראה לפיה מחילה מטעם אחד הנושים בשותף, השפעתה על זכויותיהם של יתר הנושים תלויה בכוונת החייב והמוחל בלבד, בלי להתחשב לענין זה גם בכוונות של הנושים האחרים". בחוק החוזים (חלק כללי) גם לא נקבעה, לגבי ריבוי נושים, הוראה מקבילה לזו שבסעיף 55(ג) לחוק, לגבי הפטר של נושה את אחד החייבים במשותף, ומכך יש להסיק, "שלא היתה כוונה ליצור הקבלה כזאת". וגם הנמקה לכך נתנה סגן הנשיא שם [2], בעמ' 270: "כאשר מדובר בחייבים במשותף, לא יהיה זה צודק להתיר לנושה היחיד לפטור את אחד החייבים ובכך להטיל את החיוב כולו על החייבים האחרים. במקרה של נושים במשותף המצב הפוך - לא יהא זה צודק לאפשר לאחד מן הנושים במשותף לפטור את החייב מן החיוב כולו, ובכך לנשל את הנושים האחרים מחלקיהם בזכות שקיימת להם כלפי החייב". מכאן מסקנתה כי אין לקבל את הטענה "כי החוק שלנו מאפשר לאחד מן הנושים במשותף להסכים עם החייב 'להפקיע את זכויותיהם של יתר הנושים' ללא הסכמתם שלהם". 12. סעיף 59(א) לחוק קובע: "שנים שמגיע להם חיוב אחד, חזקה שכל אחד מהם רשאי לדרוש את קיומו, ובלבד שלא ייפרעו מהחייב יותר מן המגיע ממנו; החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, לפי בחירתו, כל עוד לא ניתן פסק דין לטובת הנושה האחר". שתי שאלות מתעוררות בפרשנות סעיף זה. האחת, עניינה בצדדים עליהם חל הסעיף, והשנייה - היקפה של החזקה האמורה בו. לגבי הצדדים עליהם מוסב הסעיף, אפשרות אחת היא, שהסעיף מסדיר את היחסים שבין הנושים לבין עצמם. דהיינו, כי ניתנת זכות לכל אחד מהנושים לדרוש את קיום מלוא החיוב וכן לקבל את מלוא החיוב, אם הדבר נעשה, על-פי הסיפא, ביוזמתו של החייב. אשר להיקף החזקה, אם נאמר שהיא חלה רק על הרישא, דהיינו, רק לגבי פעולתו היזומה של הנושה, נמצאנו למדים, שלגבי פעולה היזומה על-ידי החייב כלפי אחד הנושים אין זה משנה אם שאר הנושים אינם מסכימים לקיום החיוב. תוצאה זו לא רק שאינה סימטרית ושהיא תלויה בכך אם היוזמה באה מצד אחד הנושים או מצד החייב, אלא שהיא גם אינה רצויה, כשהיא עלולה לפגוע ביתר הנושים. ואם נאמר כי החזקה חלה גם על הסיפא, היינו, שהסכמת שאר הנושים לכך כי אחד מהם ייענה ליוזמתו של החייב היא בגדר חזקה, אכן תיסתר החזקה אם יודע אותו נושה כי אין הסכמה מצד הנושים האחרים לפעולתו. אולם אז יימצא החייב בחוסר ודאות לגבי מהות היחסים הפנימיים בין הנושים, ואין בידו לדעת אם בכך שהוא מקיים את דרישת הנושה לקיים כלפיו את החיוב, או שהוא (החייב) מקיים מיוזמתו את החיוב כלפי נושה אחד, ייצא בכך ידי חובתו. האפשרות השנייה היא, שהסעיף חל על היחסים שבין החייב לנושיו. אם נחיל את החזקה על-פי אפשרות זו על הרישא בלבד, נתיר בכך לחייב לקיים מיוזמתו את החיוב לנושה בודד, גם אם הוא (החייב) יודע ששאר הנושים מתנגדים לכך. פירוש, לפיו יוכל חייב לבצע את חיובו כלפי יחיד מקבוצת נושים, חרף ידיעתו על התנגדות יתר הנושים - אינו מתקבל על הדעת, ולא יתיישב עם החזקה שברישא ועם עקרון תום הלב. תוצאה זו תימנע, אם נחיל את החזקה גם על הסיפא. דהיינו, כי בידי החייב למלא את חיובו לאחד הנושים, בין אם על-פי דרישתו של זה, ובין מיוזמתו (של החייב), כל עוד לא נסתרה החזקה, כי ביחסים שבין החייב לנושיו יוצא הוא ידי חובתו כלפי כולם, בקיום החיוב לאחד הנושים. מכאן, שאם מחל אחד הנושים על הפרת החוזה, וידוע לחייב על התנגדות הנושים האחרים לכך, אין החייב רשאי להיענות לדרישתו של אותו נושה כי יקיים כלפיו את החיוב, ואין החייב רשאי מיוזמתו לקיים את החיוב כלפיו - שכן במקרה כזה נסתרה החזקה. 13. מכאן המסקנה, כי בענייננו, גם אם נראה את המשיבות והמשיב כנושים במשותף, אין בידי המערערת לקיים את חיובה לפי ההסכם על-פי דרישת המשיב, כשיודעת היא על התנגדות המשיבות לכך, בין אם מדובר בוויתור או במחילה מצדו של המשיב. 14. מסקנה זו ודאי שהיא יפה אם יגבר ה"לחוד" שבחיובה של המערערת כלפי המשיבות והמשיב (שעל-פי ההסכם הם "יחד ולחוד"). שאז אין בוויתורו או במחילתו של המשיב, למערערת, לפעול אלא כלפיו בלבד, ואין פעולתו זו של המשיב מחייבת את המשיבות. 15. הייתי, על-כן, דוחה את הערעור ומחייב את המערערת לשלם למשיבות שכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח, להיום. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג. הפרת חוזהחוזההפרה יסודיתבניהעסקת קומבינציה