השופטת א' פרוקצ'יה 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' קלינג) שבו ניתן סעד הצהרתי לבקשת המשיבה, ולפיו החוזה שנכרת בינה לבין המערער הופר על-ידיו, וכי המשיבה ביטלה את ההסכם כדין. כן התיר בית-המשפט למשיבה לפצל את סעדיה ולהגיש בנפרד תביעה לפיצויים. רקע עובדתי 2. בבעלות המשיבה בניין בן שלוש קומות ברחוב בן יהודה 39 בתל-אביב (להלן - הבניין). ביום 24.3.1991 נחתם הסכם בין הצדדים, ולפיו המשיבה תמכור למערער את זכויות הבנייה על גג הבניין באופן שהדירות שתיבנינה על-ידיו על הגג תעבורנה לבעלותו, ואילו יתרת יחידות הדיור והחנויות המצויות בבניין תירשמנה בשם המשיבה. כן נקבע בהסכם כי על המערער להתקין מעלית בבניין עם תחנות לקומות השנייה והשלישית, ועליו לשפץ את חדר המדרגות כולו ואת חלקו החיצוני של הבניין, לרבות דרכי הגישה אליו - הכול כמפורט בהסכם. המערער החל בהליכים להשגת היתרי בנייה, ובמסגרת הליכים אלה נערכה בין הצדדים תוספת להסכם שבמסגרתה קיבל המערער תוספת שטח לבנייה בתמורה לביצוע שיפוצים נוספים על-ידיו בשלוש קומות הבניין וביצוע שיפורים בטיחותיים שונים כדי להבטיח שהבניין לא יוכרז מבנה מסוכן. התמורה החוזית בגין העיסקה הועמדה על 150,000 דולר בשני תשלומים - התשלום הראשון במעמד חתימת החוזה, והיתרה בתוך 30 יום ממועד החתימה. התמורה החוזית שולמה למשיבה במלואה. המערער לא נקט כל פעולה ולא ביצע דבר במהלך שנים מספר - בין בתחום הבנייה על הגג ובין בתחום עשיית שיפוצים ושיפורים בבניין. ביום 1.4.1996 שלחה המשיבה הודעת ביטול ההסכם למערער בעילה של הפרתו היסודית לאחר שקודם לכן שלחה לו התראות לגבי מחדליו בביצוע השיפוצים שלא נענו. בעקבות ביטול ההסכם הגישה המשיבה תובענה זו לקבלת סעד הצהרתי, ולפיו הפר המערער את ההסכם, ואי לכך הוא בוטל כדין, וכן עתרה לפיצול סעדים כדי לאפשר לה תביעה נפרדת לפיצויים לאחר גיבושו הסופי של הנזק. 3. עמדות הצדדים בבית-המשפט המחוזי היו, בתמציתן, אלה: המשיבה טענה כי עיקרה של העיסקה החוזית היה בביצוע הבנייה והשיפוצים על-ידי המערער, ובהתאם לכך נקבעה גם התמורה החוזית. המערער לא קיים אף אחת מהתחייבויותיו חרף חלוף זמן רב של שנים, ולא שעה להתראות שנשלחו אליו בעניין זה. אי לכך נאלצה המשיבה לבצע בעצמה שיפוצים חלקיים בבניין כדי למנוע את הכרזתו כמבנה מסוכן. בתנאים אלה, כך טענה, יש לראות במערער כמי שהפר הפרה יסודית את חובותיו החוזיות, ועומדת לה זכות ביטול ההסכם. עמדת המערער הייתה כי החוזה לא הטיל עליו חובה לבצע את הבנייה על הגג, אלא הדבר הושאר בידו כאופציה בלבד, וכי עריכת השיפוצים בבניין שלובה עם ביצוע הבנייה על הגג אם וכאשר יחליט לממש את האופציה ולבצעם. מכאן, שאי-ביצוע הבנייה והשיפוצים אינו שקול כהפרת חוזה. כן טען המערער כי רכש זכות בעלות בבניין שאינה קשורה לביצוע הבנייה והשיפוצים מכוח תשלום מלוא התמורה למשיבה. לפיכך אין קשר גומלין בין רכישת זכות הקניין על-ידיו לבין שאלת אי-ביצוע הבנייה והשיפוצים, ומכל מקום, המשיבה מנועה מלבטל את ההסכם ומלשלול ממנו בכך זכות בעלות שרכש כדין. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי 4. בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה במלואה בקובעו כי מניתוח ההסכם עולה כי המשיבה הייתה מעוניינת בשיפוץ הבניין בלא קשר ובמנותק מבניית הדירות הנוספות על הגג. מכאן, שההסדר בעניין שיפוץ הבניין נשא אופי מהותי ויסודי בעיסקה. אין חולק כי המערער לא ביצע את השיפוצים חרף התראות שנשלחו אליו ואף לאחר שחלף זמן רב. המשיבה הייתה זכאית בתנאים אלה לבטל את ההסכם. כן קבע כי לאור הלכה פסוקה ראוי לפצל את התביעות לסעדים, ואפשר שבנסיבות העניין אף אין צורך ברשות לכך. הערעור 5. אלה טענות המערער בערעור: לא הופרה התחייבותו לשפץ את הבניין היות שלא נקבע לוח זמנים חוזי לכך. החוזה בסעיף 20 מדבר בביצוע הבנייה על הגג ובשיפוצים תוך כריכת אלה באלה, ולגבי שניהם לא נקבע מועד לביצועם, מה גם שאין טעם ותכלית בשיפוצים בבניין בטרם תבוצע הבנייה על הגג. בנייה כזו מחייבת אישור תכניות ואורכת זמן, ולכן גם השיפוצים הנלווים אליה טרם בוצעו. לאור זאת אין לקבל את קביעת בית- המשפט המחוזי שלפיה אירע כאן מעשה הפרת חוזה, ואם בכלל, היה מקום לפצל את ההסכם לחלקיו השונים ולבטל, לכל היותר, את אותו חלק המתייחס לשיפוצים, לזכות את המשיבה בפיצויי הפרה בגינו ולהימנע מביטול ההסכם כולו. המערער מוסיף וטוען כי ביטול החוזה במקרה זה אינו צודק בשים לב לכך כי חלפה תקופה ארוכה מאז נערכה העיסקה, והוא רכש זכויות מכוח ההסכם, וביטולו לאחר תקופה כה ממושכת אינו מתיישב עם התנהגות בתום-לב. כן טען כי המשיבה לא ביצעה השבה כלשהי של התמורה שקיבלה, וגם בכך יש כדי חוסר תום-לב, ומכל מקום, יש לחייבה בהשבה במונחים ריאליים. עוד נטען כנגד נכונות הקביעה כי ראוי לפצל סעדים במקרה זה. המשיבה טוענת בתשובתה כי מטרת החוזה הינה להגשים את הבנייה על הגג ואת השיפוצים, ולצורך כך ניתנה למערער שהות ארוכה. הן הבנייה והן השיפוץ היו אינטרס מובהק שלה כמוכרת והטילו על המערער חובה לעמוד בכך תוך זמן סביר. המערער לא עמד בחובות אלה והתעלם מהתראות שניתנו, ולאור זאת עמדה לה זכות ביטול החוזה. אשר להשבת התמורה נטען כי לא היה מקום לביצוע השבה לפני שההליכים להצהרה על תקפות ביטולו של החוזה הפכו סופיים, ובוודאי לא היה מקום לכך לפני מחיקת הערות האזהרה שנרשמו על המקרקעין לטובת המערער במרשם המקרקעין. הכרעה 6. בחינת מכלול נסיבות העניין מעלה כי יש מקום לאמץ את קביעות בית-המשפט המחוזי ולדחות את הערעור. אלה הטעמים: טענות המערער כנגד קביעות בית-משפט קמא נוגעות לשני מישורים: האחד - מישור פרשנות החוזה על רקע לשונו ותכליתו בהקשר של בחינת שאלת הפרתו; השני - טענות בדבר פגמים בהתנהגות המשיבה הפוגמים במעשה ביטול החוזה על-ידיה. נבחן היבטים אלה. פרשנות החוזה 7. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נסמך על הקביעה כי המשיבה הייתה רשאית לבטל את ההסכם משלא בוצעו השיפוצים שהמערער התחייב לבצע בהסכם. אני מצטרפת למסקנה זו. ההסכם - הן על-פי לשונו, הן על-פי הנסיבות שאפפו את תהליך ההתקשרות בו והן על-פי תכליתו נכרת, בין היתר, לצורך ביצוע שיפוצים על-ידי המערער בחלקים שונים של הבניין. עניין זה היה עניין יסודי ומהותי בחוזה ההתקשרות. ביצוע השיפוצים הוטל על המערער כעניין שבחובה בלתי מותנית, ולא הושאר כאופציה להחלטתו, לכשירצה בכך. מניסוחו של החוזה עולה גם כי חובת ביצוע השיפוצים לא הייתה כרוכה בביצוע הבנייה על הגג, לא הייתה תלויה בו או מותנית בו. מאחר שלא הוגדר לוח זמנים לביצוע החוזה, חל על העניין דין החוזים הקובע כי חיוב חוזי שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת החוזה. המערער לא עמד בלוח זמנים סביר גם לאחר שקיבל התראות על מחדליו, ולכן הפר את החוזה הפרה יסודית, אשר נתנה בידי המשיבה זכות לבטל את החוזה, והיא מימשה אותה. נפרט את הדברים: לשון החוזה 8. ההקדמה לחוזה מדברת על מטרה משותפת להקים על גג הבניין דירות אחדות שייבנו על-ידי הקונה תוך רישום דירות אלה במסגרת צו בתים משותפים על שם הקונה ורישום שאר חלקי הבניין על שמה של המוכרת. האחריות לבנייה הוטלה על המערער, הרשאי לרשום הערות אזהרה על הדירות הנבנות על הגג (סעיף 14 לחוזה). עם גמר בניית הדירות על הגג היה הבית אמור להירשם כבית משותף, כאשר כל היחידות הקיימות מקודם תירשמנה על שם המשיבה, והיחידות החדשות שתיבנינה תירשמנה על שם המערער (סעיף 16). תמורת הגג וזכות הבנייה על הגג התחייב המערער בתשלום 150,000 דולר בשני תשלומים, כאשר מלוא התמורה השתלם עד חודש לאחר חתימת החוזה (סעיף 5). על-פי סעיף 15, התחייבות המשיבה להעביר את חלקו של המערער במקרקעין על שמו תהיה כפופה לביצוע מלוא התחייבויותיו על-פי ההסכם במועדם ומותנית בו. סעיף 20 הנוגע ישירות לענייננו קובע: "...הקונה יהיה אחראי לכל נזק שיגרם לבנין או לאלו המאכלסים אותו בעת הבנייה. הקונה יתקין מעלית עם תחנות לקומה שניה ושלישית של הבנין הקיים במקום שיוסכם עליו. כמו כן ישפץ את חדר המדרגות כולו, יתקין ויטרינות ודלת כניסה לבנין עם אינטרקום, ישפץ הבנין שיפוץ חיצוני בחומר קשיח המונע חדירת מים שאינו טיח או שפריץ, ישפץ החצר ושביל הכניסה לבנין וכן יצפה בשיש חדר מדרגות ויצבע הדלתות בחדר המדרגות". סעיף זה, על-פי נוסחו, מדבר בחובה עצמאית החלה על הקונה לבצע שיפוצים, ואין היא כרוכה בביצוע פעולות בניין על הגג או מותנית בו. כן מדובר בהתקנת מעלית עם תחנות לקומות שנייה ושלישית, שהן קומות קיימות בבניין המקורי, וגם לכך אין קשר לבנייה על הגג. שיפוץ חדר מדרגות הכניסה והשיפוץ החיצוני אף הם אינם מותנים בבנייה על הגג ואינם תלויים בה. יוצא אפוא כי החוזה, על-פי לשונו, מדבר בחובות הקונה משני סוגים: בנייה על הגג, המותנית בתכניות ובאישורים של רשויות התכנון, וביצוע שיפוצים. גם התוספת להסכם מדברת בחובת המערער לבצע שיפורים בטיחותיים בבניין שאין להם קשר לבנייה על הגג. על-כן חובת ביצוע השיפוצים היא חובה עצמאית המוטלת על הקונה במסגרת החוזה, והיא חלק מהתמורה הניתנת על-ידיו למשיבה בעבור זכויות הבנייה על הגג ורישום הקניין על שמו בדירות שתיבנינה על-ידיו בבוא העת. נסיבות ותכלית 9. מחומר הראיות עולה כי שתי מגמות עמדו ביסוד ההתקשרות החוזית בין הצדדים: האחת - הרצון לפתח את הגג בתמורה ראויה. השנייה - הצורך לשפץ את הבניין, שהיה צורך חיוני לנוכח החשש כי הבניין יוכרז בניין מסוכן. המשיבה העידה בתצהירה כי בשל מחדלי המערער בביצוע השיפוצים היא עצמה שיפצה את הבית באופן חלקי ב-1994, לאחר שקיבלה התראה מעיריית תל-אביב-יפו כי הבית מהווה סכנה לעוברי אורח (סעיף 9 לתצהיר). אותם שיפוצים היו חלק מהתחייבויות המערער. המשיבה גם העידה בתצהירה כי שיפוץ הבניין היה מבחינתה התכלית העיקרית של ההסכם כדי להעלות את ערך הנכס, ובהתראה שכתבה למערער ביום 7.11.1994 ציינה כי בגלל אי-ביצוע השיפוצים מסרבת העירייה לתת רישיון עסק לסנדלרייה הנמצאת בבניין. המשיבה אף שילמה מס שבח על מרכיב השיפוץ שבתמורה החוזית, וכל אלה מעידים על החשיבות הגדולה שראתה בביצוע השיפוצים כתנאי מהותי בהסכם שאינו תלוי בבנייה על הגג. למשיבה היה אפוא עניין להעלות את ערך הבניין הן על-ידי בנייה על הגג והן על-ידי שיפוצו כדי למנוע הכרזתו כבניין מסוכן. אין כל ראיה, בין בנוסחו של ההסכם ובין בנסיבות ובתכלית שברקעו, לכוונה לקשור בדרך כלשהי בין השיפוצים לבין הבנייה. הבנייה מטבע הדברים כרוכה בתכניות בנייה ובהליכים בפני מוסדות התכנון. לא כן באשר לשיפוצים שאותם יכול וחייב היה המערער לבצע בלא קשר לבנייה. חובת השיפוץ הייתה אפוא חובה חוזית עצמאית ובלתי תלויה בכל תנאי אחר. היא הייתה אחת המטרות העיקריות להתקשרות החוזית. עיתוי ביצוע ההתחייבות בעניין השיפוצים 10. החוזה אינו נוקב במועדים לביצוע הבנייה והשיפוצים. בנסיבות אלה יש להחיל על העניין את סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 שלפיו חוזה שלא הוסכם על מועד קיומו יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתתו (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ [1], בעמ' 220). הפרת התנאי וביטול ההסכם 11. בנסיבות המתוארות יש לראות בחובת המערער לבצע שיפוצים כתנאי יסודי בהסכם ובהפרת חובה זו כהפרת תנאי יסודי. "הפרה יסודית" היא "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה.. ." (סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן - חוק התרופות)). בענייננו יש להניח כי המשיבה לא הייתה מתקשרת בהסכם עם המערער אילו ראתה מראש את ההפרה ותוצאותיה, משהובהר כי ביצוע השיפוצים בבניין היה מרכיב מהותי בקשר החוזי בין הצדדים, ובלעדיו נותרה העיסקה חסרה נדבך מהותי, שבין היתר, בשלו נתגבשה העיסקה. לא מצאתי כל עיגון משפטי לטענת המערער שלפיה יש למתוח הבחנה בין זכויות רכושיות, שכביכול רכש לאור תשלום התמורה על-ידיו, לבין חובתו לבצע שיפוצים, ולדבריו שלפיהם אי-קיום החובה האחרונה אינו צריך להשפיע על זכויות הקניין שרכש בנכס. ההסכם מדבר במפורש על כך שהעברת זכות הקניין לידי הקונה תיעשה רק אחרי שימלא את כל התחייבויותיו על-פי ההסכם במלואם ובמועדיהם (סעיף 15). מכאן, שקודם לביצוע השיפוצים והשלמת הבנייה לא הייתה אמורה לעבור לידיו זכות הקניין בנכס. כל שהוקנה לו בשלב זה היא זכות אובליגטורית על-פי ההסכם וזכות לרישום הערות אזהרה על הדירות שתיבנינה על-ידיו - זאת ותו לא. הפרת התנאי בדבר ביצוע השיפוצים אירעה לאורך תקופה ארוכה. המשיבה המתינה מעת חתימת החוזה ב-24.3.1991 ועד ל-31.5.1992 - עת שלחה התראה ראשונה למערער על חובתו להתחיל בשיפוצים. ביום 18.10.1992 פנתה אליו שנית בעניין זה, ולאחר מכן פנתה שוב ב-7.11.1994 והתרתה בו כי אם בתוך 60 יום לא יבוצעו השיפוצים תשקול הגשת תביעה. חרף עבור זמן זה וההתראות שנשלחו לא ביצע המערער את השיפוצים או חלק מהם, ואף לא הראה נכונות כלשהי לפעול לקידום ביצועם. על רקע זה כתבה המשיבה למערער ביום 1.4.1996 מכתב המודיע על ביטול ההסכם על כל המשתמע ממנו. על-פי סעיף 7(א) לחוק התרופות, זכאי נפגע לבטל חוזה אם הופר הפרה יסודית. כזו הייתה ההפרה במקרה זה. חלפו כחמש שנים מאז גיבוש ההסכם ועד לאקט הביטול, שהן הרבה מעבר לזמן הסביר הנדרש לצורך ביצוע השיפוצים; אף שהמשיבה לא הייתה חייבת במתן ארכות והתראות, היא עשתה כן כדי לתת למערער הזדמנות לבצע את חיוביו ולאפשר קיומו של החוזה. הארכות שניתנו היו בבחינת "ארכות חסד" ונתנו למערער שהות סבירה לקיים את התחייבויותיו, אך ללא הועיל (השווה: ע"א 71/75 מרגליות נ' אברבנאל [2], בעמ' 657; ג' שלו דיני חוזים [12], בעמ' 554). מועד הביטול היה לאחר עבור זמן סביר ממתן הארכה האחרונה ב-1994 (השווה סעיף 8 סיפה לחוק התרופות). בנסיבות אלה ביטול החוזה היה כדין, ואין לקבל את הטענה שלפיה התנהגות המשיבה לקתה בחוסר תום-לב בעשותה שימוש בזכות הביטול. הטענה כי עבור הזמן הרב מאז חתימת החוזה ועד הביטול מכתים את פעולת הביטול בחוסר תום-לב אינה יכולה להתקבל, שכן דווקא עבור זמן זה וההתראות שניתנו במהלכו נועדו למצות את האמצעים לקיום ההסכם ולתת למערער הזדמנות לבצע את התחייבויותיו. אם היה שיהוי, לא היה זה שיהוי מצדה של המשיבה אלא מצדו של המערער אשר מחדליו הם שהביאו לביטולה של העיסקה. על-כן אין למצוא פגם במיצוי זכותה של המשיבה לבטל את החוזה בנסיבות מקרה זה (ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל [3], בעמ' 414-412). פיצול ההסכם לחלקים 12. הטענה כי היה על המשיבה להגביל, אם בכלל, את ביטול החוזה רק לעניין השיפוצים, ולא לבטל את החוזה כולו הועלתה לראשונה בפנינו, ולא נטענה בפני הערכאה הדיונית. טעם זה, גם כשהוא לעצמו, היה מספיק כדי לדחותה, אולם יש לדחותה גם לגופה. ההתחייבות לשפץ את הבניין הייתה התחייבות מהותית ונכרכה במערכת הכוללת של החובות והזכויות שבשלם נקשרה העיסקה. ביטול חלק זה בלבד של ההסכם פירושו הטלת חובה על המשיבה להסכים לעשיית עיסקה השונה באורח מהותי מהעיסקה שהצדדים התכוונו לה במקורה. סעיף 7(ג) סיפה לחוק התרופות מורה כי אם היה בהפרת חוזה משום הפרה יסודית, "זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו". ענייננו בהפרה יסודית של החוזה, ומכאן, שהמשיבה הייתה רשאית לבטל את ההסכם כולו, כפי שעשתה, ולא הייתה מוטלת עליה חובה לפצלו לחלקים ולבטלו לשיעורין, ובלבד שעשתה כן בתום-לב (מ' דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו [13], בעמ' 210; שלו בספרה הנ"ל [12], בעמ' 558). בנסיבות העניין היו שני חלקי החוזה, קרי: החלק הדן בבנייה על הגג והחלק העוסק בשיפוצים, אחוזים ושלובים זה בזה, ולו במובן זה שביצוע השיפוצים היה חלק מהתמורה שהיה על המערער לשלם למשיבה עבור רכישת זכויות הבנייה. מבחינת המשיבה, הייתה חשיבות גדולה להיבט השיפוצים במכלול התנאים החוזיים לא רק מן הטעם האסתטי-חיצוני אלא גם נוכח החשש כי הבניין יוכרז בניין מסוכן על כל הכרוך בכך. מכאן, שהמשיבה נהגה בתום-לב ומתוך שיקולים ענייניים ומעשיים כאשר בחרה לבטל את החוזה כולו במקום לבטל את חלקו בלבד. מעבר לכך, כשמדובר בהפרה יסודית של ההסכם, אין בדרך-כלל מקום לבירור השאלה אם הביטול צודק אם לאו, כפי שביקש המערער לעשות, בהיות טענה זו ישימה להפרה בלתי יסודית להבדיל מהפרה יסודית, שהיא המקרה שלפנינו (ע"א 187/89 רובין נ' זהר [4], בעמ' 836; ע"א 409/78 גולן נ' פרקש [5], בעמ' 817-816; ע"א 672/79 לוי נ' איצקוביץ [6], בעמ' 640). השבה ופיצול סעדים 13. אין לקבל את טענת המערער שלפיה לא היה מקום למתן סעד הצהרתי בדבר תקפות ביטולו של החוזה מקום שהמשיבה לא החזירה את התמורה החוזית שקיבלה מהמערער במונחים ריאליים בטרם הגישה את התובענה. כן יש לדחות את טענתו כי על בית-המשפט היה להורות על השבה בהליך זה, ולא להיעתר לבקשה לפיצול סעדים. משבוטל חוזה, חייב המפר להשיב לנפגע את מה שקיבל ממנו, והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל ממנו (סעיף 9 לחוק התרופות) (ע"א SICAR S.P.A. 7211/96 )חברה זרה) נ' צ.מ.ל. ציוד מתקדם לבנייה בע"מ [7]). המשיבה טוענת, ובצדק, כי כל עוד עמדה שאלת תקפות ביטול ההסכם לבירור בהליכים משפטיים, לא היה מקום לבצע השבה, וכשההליכים יסתיימו במתן תוקף סופי לביטול, היא תפעל להשבת התמורה בהתאם לחוק. יש גם טעם בטענת המשיבה שלפיה כל עוד רשומה הערת אזהרה על שם המערער, אין מקום להשבת הכספים. לפיכך אין לפנינו מצב של סירוב לבצע השבה, העלול בנסיבות מסוימות לשלול זכות ביטול של החוזה (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [14], בעמ' 1143-1142). מעבר לכך, טענה זו בדבר חובת ההשבה בד בבד עם ההצהרה על ביטול הסכם לא הועלתה אף היא בערכאה הראשונה, ולא הובא טעם טוב מדוע ניזקק לה לראשונה בקשר לערעור זה (ע"א 499/85 עיזבון המנוחה אהובה (אדלה) שפייר ז"ל נ' מנהל מס שבח מקרקעין, חיפה [8], בעמ' 259; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [15], בעמ' 818; ע"א 776/86 עודה נ' מנהל מס ערך מוסף [9], בעמ' 658). כדי להורות על השבה במסגרת הליך זה יש צורך לברר נתונים רלוונטיים לעניין היקפה של ההשבה הנדרשת שלא נדונו בערכאה הדיונית, ואפשר אף שיש לבררם בהקשר של סעד הפיצויים שיתברר בנפרד כדי לאפשר, במידת הצורך, קיזוז ביניהם (השווה סעיפים 19 ו-20 לחוק התרופות). 14. אין מקום להתערב גם בהחלטת בית-המשפט המחוזי בעניין פיצול סעדים. החלטה זו התבססה על הנכונות להרחבת הזכות לפיצול סעדים כפי שבאה לידי ביטוי בהלכה הפסוקה בעניין ע"א 4646/90 בר-חן נ' שמעון [10], בעמ' 806-805. באותו עניין נטה בית-המשפט לקביעה כי מי שזכה בסעד הצהרתי על יסוד עילה מוגדרת זכאי לתבוע בתביעה נוספת סעד אופרטיבי כהשלמה להכרה המוצהרת בזכותו, ואפשר שתביעתו הנוספת אף אינה טעונה היתר לפיצול סעדים. בקיומה של מחלוקת פוסקים בדבר עצם הצורך בהיתר כזה בנסיבות אותו עניין היה לדעת בית-המשפט משום הצדקה ליתן היתר לפיצול סעדים. בעניין ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה [11], בעמ' 679 חזר בית- המשפט על גישה מרחיבה זו לעניין פיצול הסעדים. נוכח זאת אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי להתיר פיצול סעדים בנסיבות עניין זה. לסיכום הדברים 15. לא מצאתי ממש בערעור זה ואציע לחבריי לדחותו, על כל היבטיו, ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות בסך כולל של 20,000 ש"ח. המשנה לנשיא ש' לוין אני מסכים. השופט א' מצא אני מסכים. לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה. הפרת חוזההפרה יסודית