1. התביעה התובע הוא בנק למשכנתאות. ביום 22/09/99 נחתם בין התובע לבין הנתבעים 1-2 (להלן: "הלווים") הסכם הלוואה, לפיו הלווה התובע לנתבעים סך של 684,000 ₪ לצורך מימון רכישת דירה ברח' הקרן 9/6 בשכונת מעלה אדומים, בירושלים (להלן: "הדירה"), כנגד שעבוד הדירה לטובת התובע (הלוואת משכנתא). ההלוואה הורכבה מארבעה סכומים, אשר לגבי כל אחד נקבעו שעורי ריבית ומועדי החזר שונים, וכן משני סכומים, אשר הוגדרו בהסכם ההלוואה כ"מענקים מותנים". הנתבע 3 (אחיה של הנתבעת 2) והנתבעת 4 (אחותו של הנתבע 1) שימשו כערבים, ביחד ולחוד, לפרעון ההלוואה הנ"ל, מכח כתב ערבות שהעמיד כל אחד מהם לטובת התובע (כתבי הערבות צורפו כנספחים ד1, ד2 לכתב התביעה). דא עקא, זמן קצר לאחר מועד נטילת ההלוואה, הפסיקו הנתבעים 1-2 לפרוע תשלומי ההלוואה, וההלוואה הועמדה ע"י התובע לפרעון מיידי. ביום 05/05/04 מומש השעבוד שהוטל על ידי התובע על הדירה והיא נמכרה לצד ג', במסגרת הליך של כינוס נכסים, ואולם התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה לא כיסתה את מלוא חוב ההלוואה, ולנתבעים 1-2 נותרה יתרת חוב בסך של 252,206 ₪ (כולל ריבית פיגורים והפרשי הצמדה וריבית) כלפי התובע . ביום 25/09/06 הגיש אפוא התובע את התביעה דנן, בה עתר לחייב את הנתבעים 1-4, ביחד ולחוד, בסך של 252,205 ₪, בצירוף ריבית פיגורים מצטברת בשעורים משתנים הנקבעים על ידו מעת לעת, החל מיום הגשת התביעה ועד לפרעון. בנוגע לנתבעים 3-4 נטען בכתב התביעה, כי "לאור סכום הערבות ומעד חתימתה , על הערבים לא חלות ההגנות של פרק ב' של חוק הערבות, תשכ"ז-1967 כפי שהיה בתוקף עת חתמו על הסכמי הערבות, ועל כן ניתן להגיש תביעה זאת כנגדם בד בבד עם הגשתה כנגד הנתבעים 1-2" (ס' 8 לכתב התביעה). הנתבעים 1-2 לא הגישו בקשת רשות להתגונן וביום 12/12/07 ניתן נגדם פסק דין על מלוא סכום התביעה דנן. 2. טענות הנתבעים 3-4 בפתח הדברים טענו הנתבעים 3-4 (להלן: הנתבעים), כי יש לדחות את התביעה נגדם על הסף, מאחר והיא הוגשה בניגוד להוראת סעיף 27 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"), הקובעת כי ניתן להגיש תביעה כנגד "ערב מוגן", כהגדרתו בחוק הערבות, רק לאחר שניתן פסק דין נגד החייב העיקרי ולאחר שיו"ר ההוצל"פ אישר, כי כדי להיפרע מהחייב ננקטו כל הליכי ההוצל"פ, לרבות הליכים למימוש משכנתא על דירת המגורים, ותנאים אלו לא התקיימו במקרה דנן. לגופם של דברים טוענים הנתבעים, כי : א. הם נכנסים בגדר ההגדרה של "ערב מוגן" המצויה בסעיף 19 לחוק הערבות, כנוסחו במועד החתימה על כתבי הערבות דנן ("ערב יחיד שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה ננקב סכום שאינו עולה על 500,000 ₪, ובלבד שהחיוב הנערב נועד לרכישת זכויות בדירה המיועדת למגורי החייב..."), שכן לשיטתם סכום ההלוואה אשר לפרעונו ערבו במסגרת כתבי הערבות נמוך מהסך של 500,000 ₪ . בהקשר זה טוענים, הנתבעים, כי הסכום הנקוב בהסכם ההלוואה (648,000 ₪) אינו משקף הלוואה אחת, אלא מגלם בחובו מספר הלוואות נפרדות שניתנו ע"י התובע ללווים (ע"פ הסכומים המפורטים בהסכם ההלוואה), אשר סכום כל הלוואה והלוואה אינו עולה על 500,000 ₪. לחלופין ובנוסף, טוענים הנתבעים, כי שני הסכומים אשר ניתנו ללווים כ"מענקים" מטעם משרד השיכון (169,000 ₪ + 46,091 ₪) אינם מהווים חלק מההלוואה (שכן, הלווים לא שילמו ולא נדרשו לשלם עבורם החזרים כלשהם לתובע), ועל כן גם אם במקרה דנן ניתנה הלוואה אחת, ולא מספר הלוואות קטנות - הרי שסכום ההלוואה הכולל אינו עולה על 500,000 ₪. ב. הם לא הבינו ולא ידעו על מה חתמו, שכן טרם חתימתם לא ניתנה להם כל הזדמנות לקרוא את מסמכי הערבות. הנתבעת 4 אף הוסיפה וטענה, כי החתימה המתנוססת על גבי כתב הערבות המיוחס לה (נספח ד1 לכתב התביעה), וכן על גבי מסמך "הודעה לחותם ערבות" - איננה חתימה שלה (ס' 2-3 לתצהירה). ג. התובע הפר חובתו ליידע אותם, בדבר אי עמידתם של הלווים בהחזרי ההלוואה ובדבר ההליכים שננקטו על ידו בעקבות זאת, ובתוך כך נמנע מלגלות להם, כי העמיד את ההלוואה לפרעון מיידי, או כי פעל למימוש השעבוד שהוטל על הדירה ולמכירתה במסגרת הליכי כינוס נכסים. בכך מנע מהם התובע, לדבריהם, את האפשרות לנקוט "בזמן אמת" בצעדים שונים, אשר עשויים היו לייתר את התביעה דנן (כגון: הפעלת לחצים מצידם על הלווים לפרוע את ההלוואה; פרעון ההלוואה בעצמם; הגעה להסדרי תשלום שונים עם התובע, או אפילו רכישת הדירה בעצמם במחיר השוק ושלא במסגרת הליך של "מימוש מהיר"). לדברי הנתבעים, ההודעות היחידות שקיבלו מהתובע, בדבר אי עמידת הלווים בתשלומי ההלוואה - היו הודעה אחת בכתב בשנת 2000, ולאחר מכן רק בשנת 2006 (הודעה אחת מאת ב"כ התובע), אך הודעות אלו נשלחו אליהם בדואר רגיל, ולא בדואר רשום כנדרש על פי חוק הערבות, ומשכך הם פטורים כליל מערבותם לסכום ההלוואה. ד. ריבית הפיגורים הנכללת בסכום התביעה חורגת משעור הריבית המירבית בו ניתן לחייב "ערבים מוגנים", לפי סעיף 25 לחוק הערבות 3. דיון והכרעה 3.1 נפקות אי חתימת הנתבעת 4 על כתב הערבות טענת הנתבעת, לפיה החתימה המופיעה על גבי "כתב הערבות" הנושא את פרטיה, וכן על גבי מסמך "הודעה לחותם ערבות" איננה החתימה שלה - לא זכתה לכל התייחסות בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבעים, ועל כן יש לראותה כטענה שנזנחה ואשר אינה דרושה הכרעה. מעבר לדרוש ייאמר, כי הנתבעת כלל לא הוכיחה, שהחתימה המתנוססת ע"ג שני המסמכים הנ"ל (בצד שמה הפרטי) איננה החתימה שלה, וטענתה בנדון נותרה בגדר טענה כללית וסתמית . לכך יש להוסיף את הסתירה שנתגלעה בעדותה של הנתבעת, בכל הנוגע לאי האותנטיות של החתימה המיוחסת לה: בעוד שבמסגרת התצהיר שניתן על ידה בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן טענה, כי היא מעולם לא חתמה לא על כתב הערבות (נספח ד1 לכה"ת), ולא על מסמך "הודעה לחותם ערבות" , הרי שבביהמ"ש העידה: "על ד1 אני טוענת שלא חתמתי. פרט למסמך הזה חתמתי על כל המסמכים האחרים" (ע' 39 ש' 5) (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור -י.מ.) - סתירה הפוגמת, ללא ספק, במהימנות גרסתה של הנתבעת. פגימה נוספת במהימנותה של הנתבעת ניתן למצוא בשיהוי הרב בו לוקה העלאת טענתה בדבר אי האותנטיות של חתימתה,שיהוי שאין בו אלא כדי להצביע על אי אמיתות הטענה. מכל מקום, אפילו נניח, כי הנתבעת אכן לא חתמה על שני המסמכים הנ"ל - הרי שאין בכך, לאמיתו של דבר, כל נפקות מעשית בענייננו, ולו מן הטעם הפשוט, שהנתבעת כלל אינה מכחישה כי שימשה כערבה לסכום ההלוואה שנטלו אחיה ורעייתו מהתובע (684,000 ₪), לצורך רכישת דירת מגוריהם. בתצהיר עדותה הראשית אף הצהירה הנתבעת מפורשות : "אינני מכחישה שהיה ידוע לי כי אני חותמת על ערבות להלוואות שאחי ואשתו לקחו לרכישת דירתם במעלה אדומים" (ס' 2 סיפא לתצהיר). לא זו אף זו: הנתבעת מודה, כי החתימה המופיעה ע"ג הסכם ההלוואה, בחלק המיועד לחתימת הערבים ומתחת להצהרה, לפיה "כל אחד מהח"מ מאשר בזה כי לאחר שניתנה לו הזדמנות לעיין בהסכם דלעיל הוא חתם על כתב ערבות בקשר להלוואה כהגדרתה בהסכם וכי הוא מסכים לכל האמור בהסכם"- הינה חתימה שלה. בכך אישרה הנתבעת, למעשה, לא רק כי שימשה כערבה לסכום ההלוואה, אלא גם כי חתמה בפועל על כתב הערבות. אותה הצהרה בדיוק מופיעה גם בחלקו של הסכם ההלוואה המכונה "פרשנות והצהרות", וכן בעמוד האחרון להסכם ההלוואה, ואף בשני מקומות אלו מתנוססת חתימתה (הלא מוכחשת) של הנתבעת. היוצא מן האמור הוא , כי אף אם נכונה טענת הנתבעת, בדבר אי חתימתה על חלק ממסמכי הערבות - הרי שאין לייחס לכך כל משמעות ראייתית. 3.2 נפקות אי קריאת מסמכי הערבות ע"י הנתבעים ("לא ידעו על מה חתמו") בהקשר זה טוענים הנתבעים,כאמור, כי נדרשו לחתום על מסמכי הערבות, בלי שניתנה להם הזדמנות לקרוא את האמור בהם. ואולם טענה זו אינה מהימנה עלי כלל וכלל. ראשית, המדובר בטענה כבושה, אשר אין לה כל זכר בתצהירים שהגישו הנתבעים בתמיכה לבקשתם למתן רשות להתגונן (במסגרתם טענו רק, כי "הוחתמו על מסמכים אותם הכין הבנק מבלי שניתנה להם אפשרות לערוך בהם שינויים" (ס' 4 לתצהיר הנתבעת 4, ס' 2 לתצהיר הנתבע 3)), ואף לא במסגרת תצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעמם, והיא הועלתה על ידם, לראשונה, רק במהלך עדותם בבית המשפט. טענה זו גם מעולם לא הועלתה על ידי הנתבעים בפני נציגי הבנק בשנת 2000 , עם קבלת ההודעה מהבנק, בדבר אי פרעון ההלוואה ע"י הלווים, או במהלך התקופה שלאחר מכן, במהלכה ניסו (לפחות הנתבעת 4) להגיע להסדר תשלום עם הבנק. הדעת נותנת, כי אילו היה בטענה זו אמת - אזי היא היתה מועלית על ידי הנתבעים כבר במועד הנ"ל, או לפחות בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם במסגרת תביעה זו, קרי- במסגרת התצהיר שהגישו בתמיכה לבקשתם למתן רשות להתגונן. שנית, עדותם של הנתבעים, לפיה הם ביקשו מפורשות מפקיד הבנק לקרוא את מסמכי הערבות טרם חתימתם, אך למרות בקשתם סירב הפקיד לאפשר להם לקרוא את המסמכים- הינה עדות תמוהה, בלתי משכנעת ובלתי מהימנה, בייחוד לאור תשובותיה המתחמקות של הנתבעת בענין אופן חתימתה על מסמכי הערבות: "ש: כאשר משפחת דותן לקחה את ההלוואה היא אמרה לכם כמה סכום ההלוואה שהם מבקשים ? ת: לא זכור לי . ש: אבל את באת לחתום על ניירות שהיו מוכנים מראש. לא היו ריקים, הכל היה מלא ? ת: כן. הכל היה מלא. לא היתה לי אפשרות לקרוא. הציגו בפני תחתמי פה ופה ופה, שלום על ישראל. ש: ידעת על איזה סכום את חותמת ? את ערבה ? ת: לא זוכרת" (ע' 38 ש' 4-12). "ש: ידעת שאת חותמת ערבות להלוואה בסכום גדול ? ת: לא זוכרת איזה סכום זה היה. חתמתי" (ע' 40 ש' 5-6) . מעדותה זו של הנתבעת עולה, למעשה, כי הנתבעת עצמה כלל לא התעניינה בפרטי ערבותה, ולא טרחה לברר אפילו את הסכום אשר לפרעונו ערבה. ברוח דומה העיד גם הנתבע 3 בענין זה: "ת: חתמתי על המסמכים שהבנק ביקש ממני לחתום. ש: ביקשת אפשרות לדחות את החתימה שלך כדי שתקרא בנחת את המסמכים ? ת: לא ...אמרו לי על כוס קפה ישבנו בגבעת שאול, אמרו לי תחתום פה ופה ופה ושלום על ישראל " (50-52). צא וראה: בניגוד לטענת הנתבעים, לפיה פקיד הבנק שהחתים אותם על מסמכי הערבות סירב לבקשתם המפורשת לאפשר להם לעיין במסמכים טרם החתימה - מעדותם של השניים גם יחד, עולה כי הם כלל לא ביקשו ולא דרשו לקרוא את המסמכים, אלא הפגינו אדישות מוחלטת לתוכן המסמכים, ונהגו בקלות ראש בכל הנוגע לחתימתם כערבים לפרעון ההלוואה. רמז לקלות ראש זו ניתן למצוא בדבריו של הנתבע :" אני חתום [על כתב ערבות-י.מ.] לעוד 10 אנשים אני לא מתעניין בכל אחד... (ע' 52 ש' 2-3). גרסת הנתבעים, בענין סירובו של הפקיד לאפשר להם לקרוא את המסמכים טרם החתימה- אינה סבירה, גם נוכח העובדה שבראש המסמך "הודעה לחותם ערבות" (מתחת לסכום הערבות ) נכתב באותיות מוגדלות, בולטות, מודגשות ומורווחות: "לפני חתימתך על כתב ערבות בגין ההלוואה שמספרה רשום לעיל, יש לקרוא את כתב הערבות, את הסכם ההלוואה, העומד לעיונך ואת האמור בהודעה זו. זכותך לקחת כל הזמן הדרוש לכך לפני חתימתך" (נספח ה' לתצהיר מטעם התובע). כך גם ליד החתימות של הנתבעים על מסמך זה נכתב, שחור ע"ג לבן "כל אחד מהערבים מאשר בזה, כדלקמן: נמסר לי העתק מכתב הערבות, עותק מההודעה דלעיל שאליו צורף לוח התשלומים המשוער.. וניתנה לי הזדמנות לעיין בהם ובהסכם ההלוואה כמה שרציתי, הכל לפני שחתמתי על כתב הערבות והסכם ההלוואה " .כך גם בכתב הערבות עצמו נכתב , מעל חתימות הערבים, באותיות מושחרות : "הערב מצהיר כי קרא מסמך זה וכי נמסר לו העתק חתום ממנו". אשר על כן, בעצם חתימתם ליד הצהרות אלו אישרו הנתבעים כי אכן עיינו במסמכי הערבות טרם חתימתם. שלישית, "הלכה פסוקה היא שמשאדם חותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם. טענת "לא נעשה דבר" מתייחסת רק למצב בו הונע החותם לחשוב כי המסמך שהוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר. היא אינה עומדת לחותם מקום שהחתימה היא על מסמך הנוגע לעיסקה מאותו סוג שהחותם חפץ בה, כאשר החותם טעה או הוטעה לגבי פרטי העסקה שאינם תואמים את העסקה שהוא דימה לעשותה… ע"פ ההלכה הנ"ל הרי שאין לפטור הנתבעים מערבות הנדונה משום טענתם שלא טרחו לקרא מסמך הערבות. הם ידעו מהו מהותו הבסיסית של המסמך" (כב' השופט מ' בן-יאיר ע"א 779/87 נח בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(3) 304, 310 (1990)). וכן: "אין טענת האפסות עומדת למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. לא תעמוד טענת non est factum גם כאשר החותם חתם בלי דעת, ע"פ עצת פרקליטו או יועץ אחר…"(כב' השופט מ' שמגר, ע"א 413/79 אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29, 38 ; ראה גם כב' השופטת ד' דורנר, 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח', פד נד (2) 559 , 574 (2000)). ברוח הלכה זו נפסק בנוגע לערב אשר חתם על מסמכי ערבות, בלי שטרח לקוראם לפני כן, כי: "הנתבע לא נחזה להיות חסר אונים, שאינו יודע טיבו של מסמך ומהותה של חתימה... ככלל, אין אני מוכן לאמץ טענה, כי רוב בני האדם הם "בחזקת חרש, שוטה וקטן", עד שיוכח היפוכם של דברים. חזקה על אדם בר דעת שהוא יודע קרוא וכתוב ומבין ויודע על מה הוא חותם. בית המשפט לא ימנה את עצמו לאפוטרופוס לכל בוגר" ( כב' השופט ש' פינקלמן ת"א (מחוזי-חיפה) בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אלי מרגליות ואח', פ"מ תשנ"ו (3) 415, 419 (1996)) . אכן, הנתבעים הם אנשים בגירים, יודעי קרוא וכתוב, אשר מעדותם עולה כי במהלך חייהם התקשרו לפחות בעסקה משפטית אחת פרט לעסקה עם התובע (רכישת דירת מגוריהם), וחזקה היא, כי מבינים הם את החשיבות המקופלת בעצם הטבעת חתימתם על מסמכים בנקאיים. הנתבעת עובדת כמזכירה בעירית ירושלים, והנתבע הוא בעל חברת הובלות ומנופים. משמע, כי לא מדובר באנשים נעדרי כל הבנה בסיסית במסמכים בנקאיים, ולא למותר להביא בהקשר זה דבריו של כב' השופט י' דר (ביהמ"ש המחוזי בחיפה), בנוגע למסיכת ה"היתממות" שעוטים על עצמם, חדשות לבקרים, אנשים משכילים ומנוסים בהופכם באחת לבורים ועמי הארץ, שעה שהם נדרשים לקיים התחייבויות שנטלו על עצמם במסגרת חתימה על מסמכים בנקאיים: "תופעה ידועה ומוכרת בתביעות של בנקים נגד בעלי חשבונות, הוא הפער העצום בין תפקודם היומיומי של בעלי החשבונות ושל ערבים לחשבונות בכל מה שנוגע להלכות העולם ולהלכות מסחר לעומת חוסר תפקודם המוחלט, כאשר נבדקת (בדיעבד) הבנתם וידיעתם, בכל הכרוך בחשבונותיהם ובערבויותיהם. יכול אדם להיות איש עסקים ממולח, המנהל עסקים מקיפי עולם במליונים, עושה עסקות ענק, חותם על חוזים רבי היקף ומנהל עסקיו במומחיות, אולם כאשר הבנק תובע ממנו כסף על יסוד התחייבות, מתברר שבענין זה בלבד עניננו בחירש, שוטה ואילם, עיוור מלידה שלא קרא מעולם מסמך, חותם על מסמכים מבלי להבין את תכנם, משלא הסבירו לו משמעותה של ערבות, סבר שהוא חותם על מסמך רק משום שהתבקשה חתימתו למזכרת ואין בכך כדי לחייב אותו. אלה פני הדברים בעניינם של המבקשים. ..... כאמור, כל הממולחים, הפיקחים והמשכילים מאבדים את התכונות החיוביות האלה והופכים להיות מוגבלים לחלוטין, כאשר מגיע הדבר לחתימה על מסמכי בנק. אין קל יותר מאשר לטעון, בדרך כלל לאחר חלוף שנים (כאשר מוגשת התביעה), שפקיד הבנק לא הסביר את משמעות המסמך, משל אין בעליה של חברה ומזכירת עיריה מבינים מהי משכנתא; משל אין בעליה של חברה ומזכירת עיריה מסוגלים לקרוא מסמך, או לפחות לדעת שחתימתם על גבי המסמך, גם אם לא קראו אותו, מחייבת אותם..." ה"פ (מחוזי חיפה) 100/06 סלע יעקב ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', פס' 1,2.4, 5.2 לפסה"ד מיום 15/06/06 , פורסם באתר המשפטי "נבו"). אכן, גם במקרה דנן לא שוכנעתי, כי הנתבעים חתמו על מסמכי הערבות בעל כורחם, ואין בידי לקבל טענתם, לפיה לא ידעו אפילו מה הסכום עליו חתמו - סכום המופיע בכתב יד ברור ובמקום בולט בכל אחד ואחד מהמסמכים עליהם מתנוססת חתימת הנתבעים. יש לציין, כי הקירבה המשפחתית הקיימת בין כל אחד מהנתבעים דנן לבין הלווים מחזקת את המסקנה, לפיה הנתבעים ידעו גם ידעו על מה חתמו, ובענין זה כבר נפסק כי : "לאור יחסי הקרבה בין הערבים לבין הלווים, החזקה כי אדם חותם על מסמך מבין את תוכנו ומתכוון להתחייב בו מבוססת במיוחד. בייחוד כאשר אותו אדם משעבד את חסכונותיו היחידים או המשמעותיים ביותר. לאור האמור, היה על בני הזוג להביא ראיות לסתור חזקה זו, ובכלל זה להביא לעדות את הלווים אשר עשויים היו ולשפוך אור על גרסתם כי לא ידעו אודות מצבם הכלכלי, ואם היו יודעים - לא היו חותמים (כב' השופטת אסתר קובו ע"א (מחוזי-תל-אביב-יפו) 1245/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עזבון המנוח סרנגה דוד ז"ל ואח', פס' 19 לפסה"ד מיום 15/06/06 , פורסם באתר "נבו" וכן ע"א 6799/02 משולם יולזרי ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 145, 149 (2003)). אישוש נוסף למסקנה הנ"ל ניתן למצוא גם בשיהוי הרב שחל בהעלאת טענתם של הנתבעים בדבר סירובו של פקיד הבנק לאפשר להם לקרוא את מסמכי הערבות, טרם חתימתם : "לנושא פרק הזמן שבין החתימה לבין העלאת הטענה חשיבות עצומה. טבע הדברים הוא שמי שחותם על מסמכי בנק יזכור את פרטי החתימה ונסיבותיה טוב יותר מאשר פקיד הבנק, שזו מלאכתו והוא מחתים רבים מדי יום. לפיכך, כאשר יהיה צורך לשחזר פרטי החתימה, בבית-המשפט או במקום אחר, יוכל הלקוח לזכור ביתר פירוט את ההתרחשויות שסביב החתימה מאשר פקיד הבנק, שבשבילו היה זה אירוע שגרתי (אלא אם התרחש אירוע חריג במהלך החתימה, שיש בו כדי להטביע בזכרון את הנסיבות). לכן, קל מאוד לחותמים לטעון "הפקיד אמר לי...", "הפקיד לא אמר לי..." (ואפילו נניח שהם מאמינים שדבריהם אמת) וקל לעורכי דינם להציג מול "ודאי" זה את "השמא" של פקיד הבנק, שאינו יכול, בדרך כלל, לאשר או להכחיש התרחשות נטענת, אלא לומר "איני נוהג לעשות כך" או "לא נראה לי שכך אמרתי. מסיבה זו מושם הדגש העיקרי על הכתוב ולא על הנאמר בע"פ ..." (כב' השופט י' דר, ה"פ (מחוזי-חיפה) 100/06 סלע יעקב ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', פס' 5.2-5.5 לפסה"ד מיום 15/06/06, פורסם באתר המשפטי "נבו"). גם במקרה דנן, טענת הנתבעים, בדבר נסיבות חתימתם על מסמכי הבנק - הועלתה על ידם רק בפתחו של הליך משפטי שננקט נגדם ע"י הבנק, ובחלוף כשבע שנים (!) מיום שחתמו על המסמכים, ודי בעובדה זו כדי ללמד כי טענותיהם בנדון נשענות על אדני שווא. מן הראוי לציין, כי התובע לא זימן לעדות את פקיד הבנק אשר החתים את הנתבעים על מסמכי הערבות. ואולם, בעדותו הסביר ע"ת/1 חיים זילבר, כי אותו פקיד אינו עובד בבנק מזה כעשר שנים לפחות, וכי נעשו מאמצים, אשר לא צלחו, מצד ב"כ התובע לאתרו לצורך זימונו לעדות בהליך דנן (ע' 18 ש' 4-8) - עדות המהימנה עלי, מה גם שאלמלא עדות זו די בכל האמור לעיל כדי לבסס את המסקנה, לפיה הנתבעים ידעו והבינו היטב משמעות חתימתם על מסמכי הערבות, והיו מודעים היטב גם לסכום ההלוואה לו ערבו. 3.3 "ערבים מוגנים"- האמנם ? ההגדרה למונחים "ערב יחיד" וערב מוגן" מצויה בסעיף 19 לחוק הערבות. בעת החתימה על כתבי הערבות דנן היה נוסחו של הסעיף, כדלקמן : "ערב יחיד" - מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה; היה החייב תאגיד,לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד; לענין זה, "בעל ענין בתאגיד" - כהגדרת "בעל ענין" בתאגיד, בחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968; "ערב מוגן" - אחד מאלה: (1) ערב יחיד, שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 60,000 שקלים חדשים; (2) ערב יחיד, שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 500,000 שקלים חדשים, ובלבד שהחיוב הנערב נועד לרכישת זכויות בדירה המיועדת למגורי החייב, ילדיו הבגירים או הוריו". אין חולק, כי הנתבעים דנן הם בגדר "ערבים יחידים", בהתאם להגדרה הנ"ל, שכן אינם תאגיד ואינם בני זוג של הלווים או שותפיהם. ואולם, הנתבעים טוענים, כי הם נכנסים גם בגדר ההגדרה של "ערבים מוגנים", שכן לדידם הסכום הנקוב בהסכם ההלוואה ובכתבי הערבות (684,000 ₪) מהווה את הסכום הכולל של מספר הלוואות נפרדות ועצמאיות שנטלו הלווים מהתובע, אשר סכום כל אחת ואחת מהן נמוך מהסך של 500,000 ₪, ולא הלוואה אחת בסך של 684,000 ₪. את טענתם זו מבססים הנתבעים בעיקר על נוסחו של הסכם ההלוואה, בו נקבע בזו הלשון: "הואיל והלווה ביקש מהבנק הלוואה בסך של 684,000 ₪ ; והואיל כמוסכם בין הצדדים כי סכום ההלוואה יהא מורכב מהסכומים הבאים אשר כל אחד מהם, בכפוף לאמור בהסכם זה ייפרע לבנק במועד/ים ו/או בתשלומ/ים חודשיים רצופים ויישא רבית על יתר הקרן הבלתי מסולקת ו/או הפרשי הצמדה, הכל לפי הפירוט שלהלן: 1. סך של 341,760 ₪ ישא ריבית קונטורקרנטית בשעור של %6.90 (7.12% מתואמת) לשנה וייפרע ב-300 תשלומים חודשיים רצופים . 2. סך של 36,160 ₪ ישא ריבית קונטורקרנטית בשעור של % 4.00 (4.07% מתואמת) לשנה וייפרע ב-300 תשלומים חודשיים רצופים . 3. סך של 6,000 ₪ ישא ריבית קונטורקרנטית בשעור של % 4.00 (4.07% מתואמת) לשנה, וייפרע ב-336 תשלומים חודשיים רצופים. 4. סך של 84,989 ₪ ישא ריבית קונטורקרנטית בשעור של % 4.00 (4.07% מתואמת) לשנה וייפרע ב-336 תשלומים חודשיים רצופים. 5. סך של 46,091 ₪ ייחשב מענק מותנה והוא יהפוך בהדרגה למענק מוחלט ו/או ייפרע לבנק בתוספת ריבית והפרשי הצמדה הכל כמפורט להלן... 6. סך של 169,00 ₪ ייחשב מענק מותנה והוא יהפוך בהדרגה למענק מוחלט ו/או ייפרע לבנק בתוספת ריבית והפרשי הצמדה הכל כמפורט להלן... ". לשיטתם שם הנתבעים, העובדה כי הסכם ההלוואה כולל שישה סכומים שונים, אשר לכל אחד שעור ריבית ומועדי פרעון שונים - מעידה, כי מדובר במספר הלוואות בסכומים קטנים, ולא בהלוואה אחת בסכום גדול. התובע מצדו טוען, כי מדובר בהלוואה אחת, המחולקת למספר מסלולים או רכיבים, חלוקה אשר נעשית לדבריו כדבר שבשגרה, מתוך רצונו לבא לקראת הלווים ולאפשר להם לחלק את ההלוואה לתשלומים שונים, בהתאם ליכולת הפרעון שלהם בתקופות זמן שונות, וכן כדי לאפשר להם למצות את זכאותם למענקים ולהטבות שונות מהמדינה (ממשרד השיכון). בענין זה תמים דעים אני עם התובע. פרשנותם של הנתבעים, לפיה המדובר בהסכם הלוואה שעניינו הענקת מספר הלוואות נפרדות בסכומים קטנים (בסכום כולל של 684,000 ₪ ) ולא הלוואה אחת בסכום הנ"ל- הינה , בכל הכבוד, פרשנות מאולצת ומלאכותית, אשר כל מטרתה להחסות את הנתבעים בצל ההגדרה של "ערב מוגן", ובכך להקנות להם את ההגנות המוקנות בחוק הערבות ל"ערב מוגן". לשונו של הסכם ההלוואה ברורה ונהירה: בהסכם נכתב, מפורשות, כי מדובר בהלוואה בסך של 684,000₪, אשר תשולם ע"י הלווים בתשלומים חודשיים רצופים, בהתאם לסכומים ולמועדי הפרעון המפורטים בהסכם. כמו כן, בכל אחד ואחד ממסמכי הערבות עליהם חתמו הנתבעים נכתב, באותיות קידוש לבנה, כי הם ערבים להלוואה בסך של 684,000 ₪ (ללא פירוט הרכיבים והמסלולים השונים). על פי פשוטו של מקרא, המדובר אפוא בהלוואה אחת בסך של 684,000 ₪. ואולם, אף אם נאמר, כי הסכם ההלוואה נוסח באופן עמום- הרי שזוהי גם הפרשנות שיש לייחס לו בהתאם למבחנו של האדם הסביר. שכן, נוהג ידוע ומקובל הוא כי הלוואת משכנתא לצורך רכישת דירה מחולקת ע"י בנק למשכנתאות למסלולי תשלום שונים, וכל אדם הניגש לבנק למשכנתאות, ומבקש ליטול הלוואת משכנתא ,יודע ומבין כי מדובר בהלוואה אחת, ולא במספר הלוואות נפרדות, אשר כל אחת עומדת בבחינת עצמה. מה גם, שאילו דובר בשש הלוואות נפרדות - אזי הדעת נותנת, שהלווים היו חותמים על שישה הסכמי הלוואה נפרדים, ולא על הסכם הלוואה אחד, וכי לכל הלוואה והלוואה היה נדרשת ע"י הבנק בטוחה (ערבות) נפרדת. לא לומר לציין גם, כי טענת הנתבעים, לפיה הם לא ידעו כי הם ערבים להלוואה אחת גדולה, וסברו כי הם ערבים למספר הלוואות קטנות - אינה מתיישבת עם טענתם האחרת, לפיה הם כלל לא ידעו על מה חתמו, מאחר ולא טרחו לקרא המסמכים, ואפילו לא ידעו מהו סכום ההלוואה לו ערבו (ראה לעיל) , ואין בסתירה זו אלא כדי ללמד על חוסר תום הלב הגלום בטענת ה"פיצול" של ההלוואה למספר הלוואות, שהעלו הנתבעים. תמיהה היא גם, כיצד ידעו הנתבעים לפרט את הסכום המדויק של כל "הלוואה" ו"הלוואה" לה ערבו כביכול, בה בשעה שלא ידעו לומר מהו הסכום הכולל לו ערבו, וברי כי טענת הפיצול של ההלוואה להלוואות קטנות לא נולדה אלא לצורך התביעה דנן . טענה נוספת שהעלו הנתבעים, בנסיונם להוכיח, כי הם נכנסים בגדר ההגדרה של "ערב מוגן", היא הטענה, לפיה שני הסכומים שניתנו להם במסגרת ההלוואה בתור "מענקים" (169,000 ₪ + 46,091 ₪) - אינם בגדר "הלוואה", אשר לפרעונה הם ערבו במסגרת כתבי הערבות, מאחר והלווים כלל לא נדרשו להחזיר מענקים אלו לתובע. על כן, לשיטתם יש להפחית את שני הסכומים הנ"ל מהסכום של 684,000 ₪, לצורך חישוב תקרת הסכום הנקובה בסעיף 19 לחוק הערבות (500,000 ₪). גם בהקשר זה טענו הנתבעים, כי לא הבינו משמעות חתימתם על הלוואה הכוללת מענקים, וכי הם "לא חשבו לרגע שהם חותמים על ערבות למענקים " (ס' 4 לתצהיר הנתבע 3, ס' 6 לתצהיר הנתבעת 4). ואולם, גם טענה זו מוטב היה אלמלא נטענה: בהסכם ההלוואה הוגדרו שני הסכומים הנ"ל כ"מענקים מותנים", אשר "יהפכו בהדרגה למענקים מוחלטים ו/או ייפרעו לבנק בתוספת ריבית והפרשי הצמדה...". בצד שני המענקים הנ"ל צוין בהסכם, מפורשות, כי "בתום שנה ממועד תחילת המענק וכן בתום כל שנה שלאחר מכן סכום השווה לחלק ה-15 ( 1/15) מהסכום המקורי יהפוך למענק מוחלט, אך זאת בתנאי שעד אותו מועד קובע לא קרה "מקרה הפרה' ", כאשר 'מקרה הפרה' הוגדר בהסכם כ"מכירת הנכס לרבות התחייבות למכרו מבלי לגרור חלק זה ". עוד צוין בהסכם ההלוואה, בנוגע לשני המענקים הללו, כי "אם לפני תום 15 שנים ממועד תחילת המענק, הבנק העמיד את מלוא יתרת ההלוואה לפרעון מיידי בהתאם לאמור בהסכם, או קרה 'מקרה הפרה' אזי יתרת חלק זה שטרם הפכה למענק מוחלט.. תשולם לבנק ע"י הלווה מיד עם קרות אותו מקרה, כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן ונושאת ריבית..." . מאחר ובמקרה דנן הפרו הלווים את הסכם ההלוואה, הפרה בגינה העמיד הבנק את יתרת סכום ההלוואה שטרם נפרעה לפרעון מיידי- ברי, כי שני המענקים הנ"ל לא הפכו למענקים מוחלטים - אלא הפכו לחלק בלתי נפרד מסכום ההלוואה שטרם נפרע, והם ניתנים לגבייה ע"י הבנק. הנתבעים ניסו להיבנות ממסמך "הודעה על הרכב ההלוואה" מיום 06/10/99 (נספח ו' לבקשה למתן רשות להתגונן) המפרט את חלקי ההלוואה ואת מרכיבי התשלומים, בו מצויינים שני סכומי המענקים ללא ציון סכום ההחזר החודשי הנדרש בגינם - עובדה המלמדת לדבריהם, כי "אין עסקינן כלל בהלוואות אלא במענקים, אשר הלווים לא חויבו כלל בהחזרים כלשהם בגינם" (ס' 27(א) לסיכומי הנתבעים). ואולם , דומני כי מסמך זה מהווה תמיכה דווקא לטענת התובע, לפיה המענקים נכללים בסכום החוב העומד לפרעון בעקבות הפרת הסכם ההלוואה, שכן גם במסמך זה מנויים שני הסכומים הנ"ל בחלק המפרט את ששת מרכיבי ההלוואה , תחת הכותרת "חלקי ההלוואה", וגם בו צוין, מפורשות, כי שני חלקים אלו "עשויים להפוך למענק, אם יתקיימו התנאים לכך בהדרגה על פני תקופה כמפורט בהסכם ההלוואה ", וכי התשלומים ושעורי הריבית המפורטים במסמך "אינם כוללים חיובים אפשריים בגין מענקים מותנים" (פרק "הערות והבהרות" במסמך הנ"ל). יש גם לציין, כי בכל מסמכי הערבות נקוב הסכום הכולל של ההלוואה בלבד (684,000 ₪ ), ללא פירוט של רכיבי ההלוואה השונים. ודוק: קשה להתעלם מכך שטענות הנתבעים בענין המענקים מעולם לא הועלו על ידם בפני נציגי הבנק, ונטענו על ידם לראשונה רק במסגרת התביעה דנן, מה גם שטענות אלו לא עולות בקנה אחד עם טענתם הבסיסית של הנתבעים, לפיה הם לא ידעו על מה חתמו. העולה מן האמור הוא, כי המדובר בענייננו בערבות להלוואה אחת בסך של 684,000 ₪ ולא בערבות למספר הלוואות אשר כל אחת מהן קטן מ-500,000 ₪ . מכיוון שכך , אין הנתבעים דנן נכנסים בגדר ההגדרה של "ערב מוגן" הקבועה בסעיף 19 לחוק הערבות (כנוסחו בעת חתימתם על כתבי הערבות). 3.4 הפרת חובת היידוע של הבנק כלפי הנתבעים חובתו של הבנק ליידע "ערב יחיד", בדבר אי פרעון ההלוואה ע"י החייב העיקרי מעוגנת בסעיף 26 לחוק הערבות, הקובע כדלקמן: (א) לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך. (ב) ...... (ג) שר המשפטים רשאי, בהתייעצות עם נגיד בנק ישראל, לקבוע סוג וסכום של חיובים שלגביהם פטור הנושה מלהודיע לערב על אי-קיום קיום החיוב כאמור בסעיף קטן (א). (ד) (1) ביקש נושה להעמיד לפרעון מוקדם הלוואה לפרעון בתשלומים, בשל איחור בפרעון, יודיע על כך לערב יחיד לפחות 15 ימים מראש; לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפרעון המוקדם; (2) הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה בתשלומים, רשאי הוא לפרוע את ההלוואה בהתאם לתנאי ההלוואה ולתנאי פריסת התשלומים כפי שנקבעו בחוזה שבין הנושה לחייב, וזאת מבלי לגרוע מזכויותיו כערב מוגן; (3) לא הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה כאמור בפסקה (2) תוך 15 ימים מיום שקיבל את ההודעה של הנושה כאמור בפסקה (1), יהיה הנושה רשאי להעמיד את ההלוואה לפרעון מוקדם. (ה) הודעה של נושה לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ד)(1) תישלח בדואר רשום לפי המען שמסר הערב לנושה; דרך מסירת הודעה של ערב יחיד לפי סעיף קטן (ד)(2) תיקבע בתקנות. כזכור, ההלוואה דנן ניטלה ע"י הלווים ביום 22/09/99. הנתבעת מודה, כי ביום 02/07/00 קיבלה הודעה מהבנק בדבר פיגור בתשלום ההלוואה ע"י הלווים (נספח ז' לתצהיר התובע), אך לדבריה שוחחה על כך עם אחיה, הבינה ממנו כי הסדיר את הענין. מאז, טוענת הנתבעת, כי היא לא קיבלה כל הודעה מהבנק עד ליום 24/04/06, אז קיבלה "התראה אחרונה לפני נקיטת הליכים משפטיים" מב"כ התובע (עו"ד עודד פלדמן), במסגרתה נודע לה גם, לראשונה, על מכירת הדירה ע"י הבנק במסגרת הליכי מימוש המשכנתא, וכן על קיומה של יתרת חוב בסך של 240,653 ₪ אשר לא כוסתה ע"י דמי המכירה (נספח ז' לתצהיר הנתבעת). לדברי הנתבעת, עד לאותו מועד היא כלל לא ידעה על הפרתם של הלווים את הסכם ההלוואה, על פתיחת תיק הוצל"פ נגדם ועל מכירת הדירה בהליך מהיר של כינוס נכסים, זאת למרות שבדיעבד התברר לה, כי הסכם המכר בין הלווים לבין צד ג' נחתם כבר ביום 05/05/04. הנתבע 3, לעומת זאת, טוען כי קיבל רק את ההתראה מיום 24/04/06, אז נודע לו לראשונה על הפרת הסכם ההלוואה מצד הלווים. לדבריו, מיד עם קבלת ההתראה הנ"ל הוא פנה למנהל הבנק, אך זה הרגיע אותו, באומרו כי וההלוואה כוללת גם מענקים, אשר מתבטלים באופן אוטומטי לאחר 15 שנים ועל כן יתרת החוב שנותרה ללווים עומדת על סך של כ-80,000 ₪ בלבד, ולא על סך של כ-240,000 ₪ , כפי שצוין בהתראה . מטעם התובע העיד ע"ת/1 חיים זילבר, מורשה חתימה במחלקת גביית משכנתאות בבנק, כי לפי רישומי המחשב, "התראה חריפה" נשלחה ללווים ולערבים כבר ביום 01/04/00, וכי מדובר בהתראה אשר מופקת אוטומטית ע"י המערכת הממוחשבת במקרה של פיגור מצד הלווים בתשלומי ההלוואה, והיא נשלחת הן ללווים והן לערבים, בדואר רגיל . ביום 02/07/00 נשלחה, לדבריו, התראה נוספת ללווים ולערבים בדואר רגיל, ובשנת 2006 נמסר מכתבו הנ"ל של עו"ד עודד פלדמן לנתבעים ע"י שליח ממשרד "דרייגור חקירות" במסירה אישית. בין שני התאריכים הנ"ל (כלומר במהלך התקופה שמיולי 2000 ועד אפריל ) 2006- טוען התובע, נשלחו לנתבעים התראות נוספות, אשר שוגרו אוטומטית ע"י המערכת הממוחשבת (בדואר רגיל) , כל אימת שנוצר פיגור בתשלומי ההלוואה. בענין זה הדגיש ע"ת/1, כי "המחשב שלח הודעות מפורטות ברגע שנוצר פיגור" (ע' 23 ש' 19), "המחשב עושה את זה לבד לפי התכנות שתכנתו אותו" (ש/ 24). עם זאת העיד ע"ת/1 , כי בתיק ההלוואה אין כל אסמכתא למשלוח ההודעות הנ"ל לנתבעים, שכן בניגוד להתראה ממוחשבת "חריפה" (דוגמת זו שנשלחה לנתבעים ביום 01/04/00), הרי שבנוגע להתראה ממוחשבת "רגילה", "המחשב לא משאיר העתקים בתיק" (ע' 23 ש' 9) "לא משאיר אצלו בזכרון 'שלחתי' " (ע' 24 ש' 13) . אין ספק, כי עדותו הסתמית של ע"ת/1, בדבר משלוח הודעות לערבים באופן אוטומטי ע"י המערכת הממוחשבת, אין די בה כדי להוות ראיה למשלוח ההודעות כאמור. ודוק: העד לא ידע לומר אפילו לאיזו כתובת נשלחו אותן הודעות ממוחשבות). התובע כלל לא הוכיח (למשל באמצעות עדות של אחד מאנשי המחשוב/ התוכנה של הבנק או באמצעות הצגת דוגמא/תבנית ריקה של הודעה ממוחשבת כאמור), כי אפשרות של משלוח הודעות ממוחשבות לערבים בכל מקרה של פיגור בתשלומים מצד הלווים אכן קיימת בפועל, מבחינה טכנית, במערכת המחשוב של הבנק. לא זו אף זו: מהראיות שהגישו הנתבעים עולה, כי במהלך השנים 2000-2002 נחתמו בין הלווים לבין התובע שני "הסדרי תשלומים" (נספחים י', י"א לתצהיר הנתבעת). כשנשאל ע"ת/1 חיים זילבר האם הודיע הבנק לנתבעים על חתימת הסדרי תשלום אלו ו/או על אי עמידתם של הלווים בהסדרי תשלום אלו , השיב הלה, כי הבנק מעולם לא הודיע על כך לנתבעים (ע' 29 ש' 4-9). משמע, כי התובע הפר חובתו לשלוח לערבים הודעה בדבר אי פרעון ההלוואה ע"י הלווים. אכן, אין לכחד : גם התנהלותם של הנתבעים לא חפה מכל רבב. מחומר הראיות עולה, כי הנתבעים עצמו עיניהם או התרשלו בכל הנוגע לבירור אודות מצב פרעון ההלוואה. כזכור, הנתבעת מודה, כי קיבלה ההתראה שנשלחה להם ביום 02/07/00 קרי, כ-10 חודשים בלבד מיום נטילת ההלוואה ע"י הלווים, בה נכתב : "חוב הפיגורים שלכם בהלוואה שבנדון עומד ע"ס של 18,680 ₪ נכון ליום 30/06/00. על אף דרישות ופניות לא סילקתם את הפיגורים.. במידה ולא תסדירו את החוב תוך 7 ימים מתאריך מכתב זה, ראו במכתב זה הודעה על העמדת ההלוואה לפרעון מיידי, כלומר הבנק ייאלץ לתבוע מכם את כל יתר ההלוואה המגיעה לו, דהיינו סך ש"ח 709,649 ₪ נכון ליום 30/06/00. במידה ולא תסדירו חובכם לבנק כמפורט לעיל מרשי הורה לי לנקוט נגדם בהליכים באמצעות הוצאה לפועל, למכירת הנכס ששעבדתם כבטחון להלוואה .."(נספח ז' לתצהיר חיים זילבר). אין ספק, כי מדובר בהתראה חריפה ביותר, המתריעה מפני העמדת ההלוואה לפרעון מיידי ומפני מימוש השעבוד הרובץ על הנכס, ואולם כל שעשתה הנתבעת בעקבות התראה זו היה לפנות לאחיה, ולאחר שזה אמר לה (לדבריה) כי הסדיר את הענין , הסתפקה בכך כי "סמכה עליו" (ע' 36 ש' 12) בלי שטרחה לאמת דבריו מול התובע. זאת על אף שהנתבעת העידה, כי כבר בעת נטילת ההלוואה היו אחיה ורעייתו (הלווים) נתונים בקשיים כלכליים ומצבם הכספי "לא היה טוב" (ע' 35 ש' 20). מסתבר, כי מאוחר יותר בני הזוג גם התגרשו - אך גם אז לא טרחה הנתבעת לברר מצב פרעון ההלוואה. והוא הדין באשר לנתבע. כזכור, הנתבע טוען, כי לא קיבל אפילו את שתי ההודעות שנשלחה לנתבעת בשנת ,2000 וכי רק בשנת 2006 נודע לו על מכירת הדירה לצד ג' במסגרת הליכי כינוס הנכסים. ואולם , מעדותו עולה כי הסיבה לאי קבלת ההודעות בשנת 2000 (שהנתבעת מודה כי קיבלה ועל כן סביר להניח כי הן נשלחו במקביל גם לנתבע) - היתה נעוצה בשינוי כתובת מגוריו של הנתבע בתקופה שלאחר החתימה על כתב הערבות, ובאי עדכונו של הבנק בדבר שינוי הכתובת. בסעיף 14 לכתב הערבות נקבע מפורשות : "הערב מתחייב להודיע לבנק בכתב על כל שינוי שיחול, אם יחול, בשמו /ואו בכתובתו /ואו בכל פרט אחר כפי שהם נמסרו לבנק /ואו כפי שהם רשומים במבוא לעיל, וזאת תוך 14 יום מהיום בו חל השינוי". משמע, כי החובה לעדכן את כתובת המגורים אצל התובע היתה מוטלת על הנתבע , ועל כן הבנק מילא חובתו כאשר שלח ההודעות לכתובת הרשומה בכתב הערבות . מכל מקום, נראה כי גם הנתבע עצם עיניו ולא טרח להתעניין בדבר מצב פרעון ההלוואה , על אף שכאחיה של הלווה ידע ודאי על מצבה הכלכלי הרעוע, לאורך כל התקופה הרלבנטית. יחד עם זאת, דומני כי אין בעצימת עיניים או ברשלנות מצד הערבים, כדי לגבור על חובתו של הבנק ליידע אותם באי עמידתם של הלווים בהסכם ההלוואה, באמצעות משלוח הודעות בדואר רשום. הימנעותו של התובע במקרה דנן ליידע את הנתבעים בטפיחתו של החוב ע"י הלווים, ושתיקתו בענין זה משך חמש שנים תמימות (קרי משנת 2000 ועד שנת 2006), זאת על אף שבמהלך חמש שנים אלו הפרו הלווים שני הסדרי תשלום נוספים שנחתמו עמם ואף נפתח נגדם תיק הוצאה לפועל, במסגרתו הוחל בהליך של כינוס נכסים ומכירת הדירה לצד ג' - איננה יכולה להיחשב כעמידה של הבנק בחובת היידוע, הקבועה בסעיף 26 לחוק הערבות, ויש בה אף משום פעולה בחוסר תום לב מצד התובע בהתנהלותו מול הנתבעים. השאלה היא, אם כן, מהי תוצאת הפרת החובה של הבנק ליתן לערבים הודעות (בדואר רשום), בדבר אי עמידת הלווים בפרעון ההלוואה ? סעיף 26 לחוק הערבות קובע, כאמור, כי במקרה כזה "יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". כלומר, הפרת החובה ליתן הודעה לערב במועד - אין בה, כשלעצמה, כדי לפטור את הערב מערבותו, ועל מנת שהערב יוכל ליהנות מהפטור, שמעניקה לו הוראת סעיף 26(א) לחוק הערבות- עליו להוכיח, מהו הנזק שנגרם לו בפועל, עקב אי קבלת הודעה במועד. הטעם לכך ברור: "חובת ההודעה לערבים על הפרת החיוב הנערב אינה בגדר חובה טקסית, אלא מדובר בחובה שיש לצידה מטרה: לאפשר לערב להיכנס בנעלי החייב ולפרוע במקומו את החיוב (סעיף 26 (ד) לחוק הערבות), או לאפשר לו לפעול ביחסיו עם החייב העיקרי על-מנת להביא לתיקון ההפרה ולהפסקתה.." (כב' השופט ש' מנהיים ת"א (שלום-ראשל"צ) 5989/03 בנק הפועלים בע"מ נ' בן חיון לוי ואח' , פס' 16 לפסה"ד מיום 10/08/05, פורסם באתר המשפטי "נבו"). הודעת הבנק על פיגורים בהחזרי פרעון המילווה נועדה להדליק "אור אדום", להתריע בפני הערבים על התוצאות הקשות הנובעות מאי-פרעון המילווה במועד, לרבות אפשרות העמדת יתרת המילווה לפרעון מיידי, ולהמריץ את הערבים לנקוט בצעדים הדרושים שיבטיחו אותם במידת האפשר בעוד מועד ... " (כב' השופט י' גריל ע"א (מחוזי-חיפה) 2454/01 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' רוחמה עמר ואח' , תק-מח 2002(1) 2938, מיום 17/01/02). עיון בדפי הפסיקה מעלה, כי לצורך הפטרת הערב מערבותו מכח סעיף 26(א) סיפא לחוק הערבות- לא הסתפקו בתי המשפט בהשערות ובספקולציות גרידא מצד הערב, בדבר פעולות שיכול היה לנקוט, על מנת להקטין את חובו, אילו קיבל מהנושה הודעה על החוב מבעוד מועד, אלא דרשו ראיות ברורות ומפורטות, לכך שפעולות אלו אכן היו ננקטות על ידי אותו ערב ספציפי בסיטואציה הספציפית, ולכך שהיה בכוחן של פעולות אלו, בנסיבות הענין, כדי להניב פרי. כך, למשל, בענין בנק דיסקונט נ' עמר טענה הערבה, כי אילו ידעה על הפיגור של החברה-החייבת בתשלומי המילווה, יכולה היתה להאיץ בחברה ובבעלי מניותיה לסלק את החובות, ואף לדאוג שהכנסות החברה ישמשו תחילה לפרעון תשלומי המילווה, ולא לכיסוי חובותיה האחרים של החברה. עוד טענה הערבה, כי יכולה היתה לוודא שכלי-רכב, אשר שועבדו כבטוחה לפרעון המילווה - יימכרו במחיר ריאלי, כך שיכסו את החוב כולו, בעוד שבשלב בה נודע לה על החוב הרכבים כבר לא היו ברשות החברה. ואולם, בית המשפט דחה טענותיה אלו של הערבה, בקובעו כי: "הטענות שהעלתה המשיבה בכל הנוגע לאפשרותה להאיץ בחברה ובעלי מניותיה לסלק את תשלומי המילווה, לרבות מימוש כלי הרכב במחיר ריאלי, יש בהן לכאורה ממש, אך נראה לנו שעל רבות מן הטענות והאפשרויות שהעלתה המשיבה מרחפים סימני שאלה: האם, ועד כמה, היתה המשיבה מצליחה בנסיונותיה להביא לסילוק תשלומי המילווה" .... השאלה שעומדת לדיון היא מהו שיעור הנזק שהוכח כי נגרם למשיבה מחמת שהבנק לא קיים את החובה המוטלת עליו להביא לידיעת המשיבה שקיימים קשיים ופיגורים בפרעון המילווה... מוטל על ביהמ"ש לשאול עצמו במקרה שבפנינו: האמנם היתה המשיבה מצליחה להניע את בעלי המניות של טיולי הצפון בע"מ לסלק את תשלומי המילווה דווקא (במקום לסלק חובות אחרים של החברה בע"מ)? האמנם היתה המשיבה מצליחה לגרום לכך שבעלי המניות של טיולי הצפון יממשו את כלי-הרכב, במחיר ריאלי , וישתמשו בכספי התמורה לפרעון המילווה ? יש לזכור שהמשיבה לא היתה פעילה כלכלית במסגרת חברת טיולי הצפון בע"מ, ולפי קביעת בימ"ש קמא ... יחסיה עם המשיב מס' 5 (פנחס), שהיה שותף בחברה, התערערו. ייתכן ומתן ההודעה ע"י הבנק למשיבה, בעוד מועד, בדבר היווצרות קשיים ופיגורים בפרעון המילווה, היה בה כדי להועיל ולגרום לכך שהמשיבה תפעל בעוד מועד ... כך שהחוב לא יתפח ויצמיח תוספת ריבית, אך כאמור, מעל כל אחת מן האפשרויות מרחפים סימני שאלה ממשיים" (כב' השופט י' גריל ע"א (מחוזי-חיפה) 2454/01 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' רוחמה עמר ואח' , תק-מח 2002(1) 2938, מיום 17/01/02). בדומה, בענין פולוליאה נ' בנק אוצר החייל טען הערב - אשר היה מעבידו של החייב העיקרי- כי במועד בו חדל החייב לשלם את תשלומי ההלוואה הוא עדיין הועסק על ידו, ומשכך הוא היה יכול לאלצו לשלם את ההלוואה, בעוד שבמועד בו הודיע לו הבנק, באיחור, על קיומו של חוב - החייב כבר לא עבד אצלו. גם כאן נדחתה טענת הערב, בנימוק ש"היה עליו לפרט כיצד יכול היה לאלץ את החייב העיקרי לפרוע את ההלוואה, והוא לא עשה כן" (בש"א (שלום-באר שבע) 5721/04 פולוליאה ולדימיר נ' בנק אוצר החייל, מיום 02/11/05, פורסם באתר המשפטי "נבו"). גם בפרשת בנק מזרחי טפחות נ' לוגק נדחתה טענת הערבה, בדבר הפעולות בהן יכולה היתה לנקוט לשם הקטנת נזקה, מהנימוק של העדר הוכחה פוזיטיבית: " הקביעה האם יכלה המשיבה למנוע את הנזק, בחלקו או במלואו, לו היתה יודעת במועד את דבר אי תשלום ההלוואה ע"י הלווים, הנה קביעה היפותטית... גם אם היתה המשיבה מאתרת את הלווים ופונה אליהם בדרישה לשלם ההלוואה במלואה, ספק רב אם יכלה המשיבה בפניה זו לאלץ את הלווים לשלם את ההלוואה במלואה, בשים לב לכך שבשנת 2002 החלו הלווים בהליכי פשיטת רגל. חוסר ודאות מצוי גם בטענת המשיבה כי יכלה לרכוש הדירה בעצמה. על פי ביהמ"ש קמא, יכולתה הכלכלית של המשיבה לקבל הלוואת משכנתא לא נסתרה, אולם סבור אני כי זו גם לא הוכחה כהלכה. ... אכן יש מקום לקבוע שמחדלו של הבנק במשלוח הודעות למשיבה מנע מהמשיבה את האפשרות לנסות ולהקטין את נזקיה, ואולם המשיבה לא הניחה תשתית ראייתית היכולה לבסס הכרעה כמותית, דהיינו, מה באמת הנזק שנגרם למשיבה בעקבות מחדלו של הבנק..." (כב' השופט י' כהן, ע"א (מחוזי-חיפה) 3875/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' לריסה לוגק, פס' 29 לפסה"ד מיום 30/04/08 , פורסם באתר "נבו" ) . וכך במקרים רבים נוספים דחו בתי המשפט טענות דומות של ערבים, מאחר והן נותרו בגדר השערות גרידא. יצויין, כי התחקוּת אחר מקרים דומים בפסיקה, בהם נטענו טענות כגון דא, העלתה באמתחתה מקרים בודדים בלבד, בהם התקבלה טענת הערב, בדבר הנזק שנגרם לו בפועל, בשל הקושי לפעול בדיעבד מול החייב, אך באותם מקרים נקבע, כענין שבעובדה, כי לא מדובר בערב, אשר ישב ושקט על שמריו, אלא בערב אשר ניסה לגרום או אף גרם לכך שהחייב העיקרי, יזרים כספים נוספים על חשבון חובו, כאשר הסתבר לו שהחייב העיקרי לא משלם את חובו (ראה למשל, ת"א (שלום-תל אביב-יפו) 027261/04 בנק אוצר החייל נ' קנינו יוסי, פס' 18 לפסה"ד מיום 25/05/05 , פורסם באתר המשפטי "נבו". מאחר ובאותו מקרה הוכיח הערב, באופן פוזיטיבי, כי היה באפשרותו להשפיע על החייב העיקרי לפרוע את חובו - הוא הופטר אפוא מחבותו, עד לגובה החוב ביום הפסקת התשלומים על ידי החייב העיקרי). ודוק: בתי המשפט אף הבחינו, הבחן היטב, בין טענת נזק עקב אי מתן הודעה במועד, שנטענה במסגרת בקשת רשות להתגונן לבין טענת נזק שנטענה במסגרת התביעה העיקרית: בעוד שבמקרה הראשון- הגישה בפסיקה היא מקלה יותר ונוטה להסתפק גם בטענות נזק לא מאומתות, מתוך הנחה בלבד שלחצו של הערב על החייב העיקרי היה מניב תוצאה טובה ומונע את הצורך הבנק הנושה לפנות לכספי הערבות (ראה למשל דברי כב' השופטת ה' גרסטל, ע"א (מחוזי-תל אביב-יפו) 1564/02 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ר.ע.מ כלי עבודה בע"מ ואח', עמ' 6 לפסה"ד מיום 01/12/02 , פורסם באתר המשפטי "נבו"; דברי כב' השופטת מ' מזרחי בש"א (מחוזי-ירושלים) 8113/01 בלוריאן אסתר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ,מיום 19/02/02, פורסם באתר המשפטי "נבו") - הרי שככל שמדובר בטענה, המועלית במסגרת הדיון בתביעה העיקרית- הגישה מחמירה יותר, במובן זה, שעל הערב להוכיח טענתו לפרטי פרטיה, ואין הוא יכול להסתפק בגרסה סתמית ומעורפלת, שאיננה אלא בגדר "אולי" ו"שמא". גם בענייננו, טוענים הנתבעים, בנוגע לנזק שנגרם להם, כי אילו ידעו מבעוד מועד, שהלווים חדלו לפרוע את ההלוואה- יכולים היו יכולים לנקוט בשלל פעולות, שעניינן: א. הפעלת לחץ על הלווים כדי לגרום להם לפרוע ההלוואה ; ב. פרעון תשלומי ההלוואה בעצמם ; ג. נסיונות להגיע להסדרי תשלום עם התובע ; ד. הפעלת לחץ על התובע לפעול למכירת הדירה לצד ג' במחיר השוק, ושלא במסגרת מכירה כפויה בהליך של 'מימוש מהיר'; ה. רכישת הדירה בעצמם מהלווים או מכונס הנכסים. לשיטתם של הנתבעים, מחדלו של התובע שביטויו באי מתן הודעות בדבר מצב פרעון ההלוואה - מנע מהם את האפשרות לנקוט בפעולות הנ"ל, ומשכך בהתאם לסעיף 26(א) לחוק הערבות הם מופטרים מפרעון יתרת החוב שנותרה ללווים. ולא היא: הגם שהנתבעים טרחו ופירטו שלל של פעולות, בהן הם יכולים היו לנקוט כביכול לשם הקטנת נזקיהם - דומה, שגם במקרה דנן נותרו טענות אלו במישור התיאורטי בלבד. למעשה, הנתבעים לא רק שלא הוכיחו, כי היתה להם יכולת מעשית וכלכלית לנקוט בפעולות אלו, אלא שממכלול הראיות והנסיבות עולה, כי יכולת שכזאת לא היתה בידיהם בפועל בתקופה הרלבנטית: הנתבעת העידה, כי ביום 11/12/05, לאחר שנודע לה באקראי כביכול על מכירת הדירה ע"י הבנק, היא פנתה מיוזמתה לתובע, במכתב בנוסח כדלקמן: "הנדון: יתרת הלוואה על סך 64,000 ₪ מס' תיק [... ] הואיל ואני ערבה על ההלוואה הנני מעוניינת לסלק את חלקי המזומן. הסכום הנ"ל הינו חוב שמתחלק לארבעה : שניים מהם החייבים ושניים הם הערבים על ההלוואות שבנדון. על כן אני מבקשת לתת לי הנחה משמעותית על מנת שאוכל לעמוד בסכום שבנדון שמתחלק לארבעה..." (נספח ו' לתצהיר חיים זילבר). מכתבה זה של הנתבעת מעיד כאלף עדים, כי לנתבעת לא היתה באותה תקופה יכולת כלכלית לשאת אפילו בתשלום של 16,000 ₪ בלבד, ולשם כך נזקקה לבקש מהתובע "הנחה משמעותית": "ש: ביקשת מהבנק יתחשב ויפחית מחלקך היחסי שביקשת שיהיה רבע מכיוון שמצבכם קשה כי בעלך נכה ? ת: נכון. ביקשתי. ש: וגם צירפת אישור על נכותו של בעלך ? ת: נכון" (ע' 44 ש' 2-6). ומאליה עולה התמיהה : כלום יכולה היתה הנתבעת לפרוע את מלוא סכום ההלוואה בעצמה ?! כלום יכולה היתה לרכוש את הדירה בעצמה מהלווים או מכונס הנכסים ? בכל הכבוד, אינני סבור כן. יתרה מכך: הנתבעת העידה כי בשלב מסוים, יחסיה עם אחיה ורעייתו עלו על שרטון. לאור זאת, ספק אם הנתבעת בכלל היתה פונה לאחיה אילו ידעה מבעוד מועד על אי פרעון ההלוואה על ידו, וספק רב יותר אכן היתה מצליחה לשכנעו לפרוע את ההלוואה. נוסיף לכך את העובדה, כי אחיה החל אותה עת בהליך גירושין והיה מצוי בקשיים כלכליים - כדי לבטל כליל את האפשרות שלחציה של הנתבעת על אחיה לפרוע ההלוואה (ככל שלחצים כאלו היו מופעלים על ידה) היו מניבים פרי ומונעים את הצורך של התובע לפעול למימוש השעבוד. לאור האמור, נראה כי טענת הנתבעת בדבר שלל אפשרויות הפעולה בהן היה ביכולתה לנקוט בזמן אמת- נותרה, בכל הכבוד, בגדר תרחיש היפותטי, שעל אפשרות התממשותו בפועל מרחף סימן שאלה גדול . והוא הדין בטענותיו של הנתבע בנוגע לפעולות שהיה נוקט אילו ידע מבעוד מועד על הפרת הסכם הלוואה ע"י הלווים (פעולות הזהות לחלוטין לאלו שתוארו ע"י הנתבעת), ובנוגע לנזקים שנגרמו לו לכאורה בגין שלילת האפשרות לנקוט בפעולות הנ"ל: בעדותו טען הנתבע, כי יכול היה לרכוש את הדירה של הלווים במקום את הדירה שרכש בדיוק באותה תקופה במסגרת הליך של כינוס נכסים (מאת ב"כ התובע דנן אשר שימש ככונס נכסים גם בענין אותה דירה). ואולם, גם טענה זו נותרה בגדר טענה תיאורטית גרידא. כמו כן, כלל לא ברור כיצד רכישת הדירה של הלווים במסגרת הליך כינוס הנכסים היתה מיטיבה מצבו של הנתבע ביחס למצבו כיום- שהרי, גם אם היה רוכש את הדירה דנן במחיר בו הועמדה למכירה ע"י התובע (120,000$) עדיין היתה נשארת יתרת חוב ללווים בסכום התביעה הנ"ל, שבתשלומה היה הנתבע חב (ביחד עם הנתבעת דנן) מכח הערבות שהעמיד לפרעון ההלוואה. בפועל רכש הנתבע דירה אחרת, במסגרת הליך של כינוס נכסים בסך של 226,000$, ובכך לא רק שלא נגרם לו נזק אלא שהוא מנע מעצמו הפסדים. הנתבע טוען, אמנם, כי המחיר בו נמכרה דירת הלווים ע"י הבנק (120,000 $) הוא "מחיר מצחיק", שכן שווייה של הדירה בשוק החופשי היה גבוה עשרת מונים, ואולם טענה זו לא רק שלא הוכחה על ידו, אלא שמהראיות שהגיש התובע עולה, כי ההפך הוא הנכון: מבקשה שהגיש הלווים לראש ההוצאה לפועל ביום 12/01/04 ,במסגרת ההליך של כינוס הנכסים, עולה כי הלווים עצמם ביקשו למכור את הדירה במחיר הנמוך מהמחיר שנקבע ע"י השמאי מטעם הבנק, בכותבם לראש ההוצל"פ: "ביום 01/11/04 חתם הח"מ [הלווה חיים דותן-י.מ.] על הסכם לפיו מתחייב למכור את הנכס בסכום של 110,000 $. לאור העובדה כי עד כה לא הוצע סכום גבוה מן הסכום המתואר ובשל המשבר בתחום ענף הבניה קיים סיכוי קלוש לקבל סכום גבוה יותר מסכום זה. לכן אבקש מכב' ראש הוצל"פ להורות לעו"ד פלדמן להביא להשלמת העסקה מתוקף תפקידו ככונס נכסים..." (נספח י"ד לתצהיר מטעם התובע). סופו של דבר, וחרף בקשת הלווים נמכר הנכס המשועבד תמורת סך של 120,000 $, זאת לטענת התובע בשל התעקשותו למקסם את מחיר הנכס, ובכך להקטין את יתרת החוב- פעולה אשר היטיבה הן עם הלווים והן עם הערבים. טענת הנתבע, לפיה הדירה נמכרה ע"י הבנק "במחיר מצחיק" נותרה בגדר טענה בעלמא, אשר לא הובא לה על ידו, ולו בדל ראיה (ומן הראוי היה להוכיחה באמצעות חוות דעת שמאית), ולמעשה די בעדותו של הנתבע , לפיה כלל אינו יודע מה היה שוויה "האמיתי" של הדירה בעת המכירה כדי ללמד כי מדובר בטענה הנשענת על כרעי התרגולת. ודוק: כשהתבקש הנתבע, במהלך חקירתו הנגדית, לפרט את כל הנזקים שנגרמו לו כביכול עקב ידיעתו המאוחרת על מכירת הדירה, השיב הלה, כי נזקיו מתבטאים בכך שנדרש לשכור שירותיו של עו"ד : "העו"ד עלה לי כמה אלפי שקלים" (ע' 53 ש' 1), הא ותו לא. גם טרונייתם של הנתבעים על התמהמהותו המכוונת כביכול של הבנק בהגשת התביעה דנן (אשר הוגשה כשנתיים לאחר שהדירה נמכרה) - אין לה כל ביסוס . על טענה זו השיב התובע, כי במהלך השנתיים שחלפו מאז מכירת הדירה נוהל על ידו "מאבק עיקש" כנגד נושים שונים (עירית מעלה אדומים, ועד הבית וחברת הגז) אשר ביקשו "לנגוס" בדמי המימוש, ולפרוע מתוך תקבולי המכירה את החובות של הלווים כלפיהם, מאבק בסופו חויבו הגופים הנ"ל ע"י ראש ההוצל"פ לוותר על דרישותיהם , ובכך הוטב למעשה מצבם של הערבים, שכן הבנק מנע "טפיחתה" של יתרת החוב בעשרות אלפי שקלים. גרסתו זו של התובע לא נסתרה ע"י הנתבעים, ועל כן אין מנוס מדחיית טענתם בדבר הנזקים שנגרמו להם עקב השיהוי כביכול מצד התובע בהגשת התביעה דנן, בהיותה טענה בלתי מבוססת ובלתי מוכחת. סופם של דברים: טענותיהם של הנתבעים, כי אילו ידעו על קיומו של החוב במועד מוקדם יותר היו פועלים לאיונו או להקטנתו של החוב לא גובו בכל ראיה של ממש והן נותרו בגדר טענות היפותטיות גרידא , ומשכך לא עמדו הנתבעים בנטל המוטל עליהם להוכיח את הנזק שנגרם להם בפועל, עקב אי מתן הודעות במועד ע"י הבנק. כאמור, הוכחת הנזק שנגרם לערבים בפועל, בראיות מוצקות ומשכנעות, הינה תנאי אין בלתו להחלת הפטור מתשלום החוב, הקבוע בסעיף 25(א) סיפא לחוק הערבות, שכן בהעדר הוכחה שכזאת- כל אמירה בעלמא של ערב, כי אילו ידע קודם לכן על אי פרעון החוב ע"י החייב העיקרי- היה מפעיל עליו לחץ לפרוע את חובו- היה בה משום הוכחת נזק בשעור מלוא סכום הערבות, והיה בו למעשה כדי לרוקן את הוראת סעיף 26(א) סיפא לחוק הערבות מכל תוכן. יש לזכור, כי גם בשנת 2005 , עת "גילתה" הנתבעת לדבריה לראשונה על קיומה של יתרת חוב ללווים - פנתה לבנק והציעה לשלם סכום מזערי של 16,000 ₪ בלבד, וגם זאת רק לאחר קבלת "הנחה משמעותית" מהבנק. משנדחתה הצעתה "הנדיבה" הנ"ל של הנתבעת- יצאה האחרונה מהתמונה והתנערה מכל חבות. מכאן, כי גם אילו ידעה על הפרת הסכם ההלוואה ע"י הלווים במודע מוקדם יותר - לא היתה נוהגת אחרת מפכי שנהגה , ויפים לענין זה דבריו של בית המשפט השלום במקרה דומה, כי - "סוף מעשה מעיד על ראשיתו. כדי להוכיח שנגרם נזק עקב האיחור במתן ההודעה, על הנתבעים להוכיח כי לוּ קיבלו את ההודעה במועד היו פועלים לפחות באחד משני אלה: פורעים את החיוב (לרבות בדרך של פרעון לשיעורין על פי תנאי ההלוואה) במקום החייב העיקרי, או פועלים כדי להביא לכך שהחייב העיקרי יחזור לקיים את חיוביו (ולחילופין פועלים כדי שישפה אותם על מה שישלמו במקומו, למשל על-ידי עיקול רכוש או זכויות שלו, וכיו"ב). העובדות הן שכאשר קיבלו הודעה על הפרת החיוב הנערב, בחר הנתבע 1 בדרך של "שב ואל תעשה" פרט לפנייה נטענת לחייב העיקרי ובקשה ש"יטפל בנושא" ... מכאן שהנתבעים גילו דעתם, במעשה ובמחדל, כי לא היו פועלים נגד החייב העיקרי וכי לא היו באים בנעליו לענין פרעון ההלוואה, גם אילו ידעו על ההפרה קודם ליולי 2000. אמנם ייתכנו מצבים, בהם אדם אינו פועל בדרך מסוימת במועד נתון אולם היה פועל בדרך זו לוּ ניתנה לוֹ הזדמנות לעשות כך קודם לכן. אולם, אין זה המצב בדרך כלל, ועל כן מוטל הנטל על אותו אדם לטעון ולהוכיח, כי היה פועל אחרת מכפי שפעל, לוּ קיבל את ההודעה מוקדם משקיבל אותה בפועל." (כב' השופט ש' מנהיים ת"א (שלום-ראשל"צ) 5989/03 בנק הפועלים בע"מ נ' בן חיון לוי ואח', פס' 17 לפסה"ד מיום 10/08/05, פורסם באתר המשפטי "נבו"). 3.5 שעור ריבית הפיגורים בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי בשל הפרת הבנק את חובתו לשלוח להם הודעות על הפיגורים בהלוואה, הפרה אשר מנעה מהם את האפשרות לפרוע ההלוואה בעצמם - הרי שאין מקום לחייבם בהוצאות של הליך כינוס הנכסים, או בריביות הפיגורים שנוספו לסכום הקרן, אלא רק בתשלום הקרן, בתוספת ריבית הסכמית. ואולם, נוכח המסקנה, לפיה הנתבעים לא הוכיחו, כי אכן היו פורעים את ההלוואה בעצמם אילו הודיע להם הבנק אודות הפיגורים במועד, ואף לא הוכיחו את הנזקים שנגרמו להם בגין כך - ממילא אין מקום לפטור את הנתבעים מתשלום ריבית הפיגורים שנוספה לסכום הקרן. לחלופין, טוענים הנתבעים, כי שעורי ריבית הפיגורים (שעורים משתנים הנקבעים מעת לעת ע"י הבנק) אשר נוספו לסכום הקרן של חוב ההלוואה, ונכללו בסכום כתב התביעה - חורגים משעור הריבית המקסימלי המותר לפי חוק הערבות אכן, בענין זה קובע סעיף 21 לחוק הערבות: "(א) ערב יחיד ערב רק לסכום הנקוב בחוזה הערבות ולתוספות כמפורט בסעיף 25. (ב) לא נקוב בחוזה הערבות סכום קצוב - פטור ערב יחיד מערבותו". סעיף 25 לחוק הערבות קובע : "(א) ערב יחיד ערב, בנוסף לסכום הנקוב בחוזה הערבות, רק לתוספות אלה: (1) הפרשי הצמדה וריבית שלא יעלו על המוסכם בין הנושה לבין החייב; (2) ריבית בשל איחור בפרעון, ובלבד שלא יעלה שיעורה על ארבע נקודות אחוז מעל הריבית שנקבעה בחוזה שבין הנושה לבין החייב באין איחור בפרעון (להלן - ריבית מקורית); היתה הריבית המקורית ריבית משתנה, ייעשה החישוב על פי אותה ריבית כפי שינוייה מעת לעת, בתוספת שלא תעלה על ארבע נקודות אחוז על שיעור הריבית המקורית; (3) הוצאות שקבע בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל; (4) תוספת שיקבע שר המשפטים בהתייעצות עם נגיד בנק ישראל. (ב) ערב יחיד יהיה חייב בתוספת המפורטת בסעיף קטן (א)(2) רק עבור התקופה שלאחר תום 15 הימים מיום שקיבל את ההודעה על אי קיום החיוב כאמור בסעיף 26". משמע, כי שעור ריבית הפיגורים בו ניתן לחייב "ערב יחיד" לא יעלה על 4 נקודות האחוז מעבר לריבית ההסכמית שנקבעה בהסכם ההלוואה. בפועל, שעורי הריבית שנוספו ע"י התובע לסכום הקרן עומדים על 11.25%-23%. התובע מצדו טוען, כי בנסיבות הענין דנן אין תחולה לסעיף 25(א) לחוק הערבות, שכן לשיטתו הסעיף הנ"ל רלבנטי רק כאשר סכום החוב הסופי (קרן+ריבית פיגורים) עולה על הסכום הנקוב בכתב הערבות. רק במקרה שכזה, טוען התובע, מוגבל שעור הריבית בהתאם לתקרה שנקבעה בסעיף 25(א). ואולם, מאחר ובמקרה דנן, הסכום הנתבע מהערבים (252,206 ₪) אינו עולה על "הסכום הנקוב בחוזה הערבות" (684,000 ₪) - אזי אין הגבלה, לדבריו, על שעור ריבית הפיגורים המתווספת לסכום הקרן, על אף שמדובר בערבים יחידים כהגדרתם בחוק הערבות. פרשנותו זו של התובע לסעיף 25(א) לחוק הערבות, בכל הכבוד, אין בידי לקבלה. המדובר בפרשנות מסורבלת ותמוהה, אשר אינה מתיישבת עם לשונו הפשוטה והברורה של סעיף 25 (א) לחוק הערבות, אשר כל מטרתו במילים " בנוסף לסכום הנקוב בחוזה הערבות, היא לומר כי עניינו בתוספות העלולות להתווסף לסכום ההלוואה המקורי, ולא בסכום ההלוואה עצמו. הסעיף עורך הבחנה בין סכום ההלוואה לו ערבו הערבים במסגרת הסכם הערבות, קרי- הסכום שנקבע בהסכם הערבות (העומד במקרה דנן ע"ס של 684,000 ₪) לבין ה"תוספות" שניתן לגבות בגין הסכום הנ"ל (הפרשי הצמדה וריבית פיגורים ). פשוטם של דברים הוא, שהגבלת התקרה של ריבית הפיגורים חלה על כל חלק וחלק המרכיב את "הסכום הנקוב בחוזה הערבות", בין אם מדובר במלוא הסכום ובין אם מדובר רק ביתרת הסכום (עקב פרעון חלק מהסכום במסגרת מימוש השעבוד, למשל). גם אם יתרת חובם של הלווים היתה עומדת, דרך משל, על עשירית בלבד מהסכום הנקוב בהסכם הערבות (קרי ע"ס של 68,400 ₪) - אזי ריבית הפיגורים שיכול היה התובע לגבות מהנתבעים בגין סכום זה, היתה לכל היותר 4 נק' האחוז מעל הריבית ההסכמית שנקבעה בהסכם ההלוואה, שכן ריבית הפיגורים היא בבחינת "תוספות" לסכום הנקוב בהסכם הערבות ולא חלק מהסכום הנקוב בהסכם הערבות. פרשנותו של התובע, לפיה די בכך שסכום התביעה (אף לאחר הוספת ריבית הפיגורים המקסימלית הנהוגה בבנק) נמוך מהסכום הנקוב בהסכם הערבות, מרוקנת מתוכן את קביעת המחוקק בדבר התקרה של ריבית הפיגורים, היא פרשנות בלתי סבירה בעליל העומדת בניגוד לתכליתה של ההוראה, להגן על ערבים ולמנוע מצב בו ביום פקודה יחוייבו הללו בסכומים גבוהים לאין ערוך מאלו אשר סברו כי הם ערבים ביום חתימתם על כתב הערבות, בשל תוספות שונות שעלולות להתווסף לסכום ערבותם המקורי. יש לציין, כי בענין ריבית הפיגורים , ע"ת/1 חיים זילבר אישש למעשה בעדותו את טענת הנתבעים בדבר אי חוקיותה של ריבית הפיגורים אשר נוספה ע"י התובע ליתרת חוב ההלוואה , ובשל חשיבות הדברים מן הראוי להביא עדותו בענין זה כלשונה: " ש: תאשר לי שמתוקף תפקידך ונסיונך אתה יודע שריבית הפיגורים לפיה חישבתם את התביעה היא גבוהה מהריבית שמותר לבנק לחייב "ערב יחיד" על פי חוק הערבות ? ת: מאשר. ש: אתה מכיר את הוראת חוק הערבות שמגבילה אפשרות של בנק לחייב ערב יחיד ב-4 נקודות אחוז מעבר לריבית ההסכמית? ת:אמת. במקרה דנן זה יהיה לו הרבה יותר גבוה מאשר ריבית הפיגורים. ריבית הפיגורים נכון להיום עומדת על 8.5%. אם ניקח כאן את ההלוואה שהבנק נתן זה יהיה הרבה יותר גבוה, זה יהיה 11 אחוז. .... ש: תאשר לי שלפי הוראות החוק שמותרות לך רשאי היה הבנק לחייב את הערבים כאן בריבית פיגורים מקסימלית שנעה בין 8% להלוואות של 4% בין 10.9% להלוואה הראשונה ? ת: אני מאשר את זה. במקביל אני חייב לומר שהבנק בקטע הזה אין לו בכלל בעיה הוא מיד מוריד את הסיפור זה . ש: מתי אתם מתכוונים להוריד ? ת: ב"כ הבנק יטפל בזה ... אני חוזר ואומר שהיתה כאן שגיאה. ב"כ הבנק יטפל בזה. פשוט מאוד" (ע' 20 ש' 1- ע' 21 ש' 22). אמנם, בחקירה החוזרת, שאל ב"כ התובע את ע"ת/1, האם תשובתו בענין אי חוקיות ריבית הפיגורים שנוספה לסכום התביעה תשתנה, לאור סעיפים 8-9 לכתב התביעה, בהם צוין כי "על הערבים לא חלות ההגנות של פרק ב' לחוק הערבות", ואו אז ביקש הלה לתקן את תשובתו, בדבר אי חוקיות הריבית שנוספה לסכום הקרן, וטען כי לאור סעיפים אלו אין רלבנטיות להגבלת שעורי הריבית על פי חוק הערבות (ע' 34 ש' 6-11) ואין המדובר בריבית שגויה. ואולם, מאחר והאמור בסעיפים 8-9 לכתב התביעה מוטעה מיסודו, שכן סעיף 25 לחוק הערבות חל על "ערב יחיד" כהגדרתו בחוק הערבות, והנתבעים דנן הם בגדר ערבים יחידים" - הרי שהפנייתו של העד לסעיפים אלו היתה מיותרת ומטעה, וברי כי לתשובה "המתקנת" שנתן בחקירתו החוזרת - אין כל נפקות. העולה מן האמור, הוא כי שעורי ריבית הפיגורים על פיהם חושב סכום התביעה חורגים מהשעורים המותרים לפי סעיף 25 לחוק הערבות, וכי שעורי ריבית הפיגורים בהם רשאי התובע לחייב את הנתבעים דנן בגין יתרת ההלוואה, שטרם נפרעה, לא יעלו על 4 נק' האחוז מעל לריבית ההסכמית שנקבעה בהסכם ההלוואה שלא בגין איחור בפרעון. 4. החלטה מיום 23/01/12 בשלב זה הגעתי למסקנה, כי לא ניתן להשלים את כתיבת פסק הדין, משום שסכום התביעה בסך 252,206.52 ₪ כולל הן את סכום הקרן והן את סכום ריבית הפיגורים, ולא נעשתה הבחנה בין השניים ( ס' 5 לכתב התביעה), ומחומר הראיות לא ניתן לדעת את יתרת החוב (הקרן ללא ריבית פיגורים). על כן הוריתי בהחלטה מיום 23/02/12 כי התובע יגיש בתוך 7 ימים פירוט סכום התביעה, כך שיהא ברור מהי קרן יתרת החוב וכיצד התקבלה, ומהם הסכומים שנוספו ליתרת החוב בגין ריבית הפיגורים, לפי שעורי הריבית בתקופות השונות לפיהם נערך החישוב (ע' 55) . התובע הגיש לביהמ"ש הודעה בה טען, כי פירוט הסכומים שנוספו ליתרת החוב בגין ריביות פיגורים מסתכמים בסך 17,772.99 ₪, כמפורט להודעתו במסמך נספח א' שצירף להודעתו, אשר לא הוגש ע"י התובע במהלך המשפט, אך מהווה לטענתו פירוט של המסמך נספח ג' להודעתו, אשר כן הוגש ע"י התובע במהלך המשפט, כנספח ג' לתצהיר עדות ראשית של מר חיים זילבר (ס' 1-7,8 להודעת התובע) . על כך השיבו הנתבעים 3-4 בתשובתם , ש"התובע לא הפנה למסמך האמור (נספח ג' ) בסיכומיו ולא טען את שטוען הוא כעת, וכל שטען הוא שהוא זכאי למלוא סכום התביעה " (ס' 3 לתשובה) . עוד טענו הנתבעים 3-4, כי "כעת, במסגרת ההסבר שהוגש בהודעת התובע מתיימר ב"כ התובע (בכל הכבוד) 'להעיד' ולהפנות למסמך תוך שהוא גם מתיימר לנתח את המסמך. הנתבעים מתנגדים לכך וסבורים שאין הדבר ראוי ואין לאפשר תיקון זה בראיות התובע" (ס' 4 לתשובה) . אמנם, התובע בהודעתו הבחין, הפעם, בין סכום הקרן (של ארבעת חלקי ההלוואה במקורה) לבין ריבית הפיגורים, ואולם לא הבהיר "מהי קרן יתרת החוב וכיצד התקבלה" (ס' 2 להחלטה מיום 23/02/12) , כלומר - מהי יתרת החוב לאחר קיזוז הסכומים שהתקבלו בהליך מימוש הדירה ובתוספת הוצאות הכינוס. אמנם, לתצהירו של מר חיים זילבר מטעם התובע צורף נספח י"ג שהינו ד"וח כינוס הנכסים, המפרט לכאורה את התקבולים וההוצאות בכל הקשור למימוש הדירה, אולם לא ברור כיצד ניתן מדו"ח זה לחלץ את יתרת הקרן של החוב לאחר קיזוז התקבולים ממכירת הדירה ובתוספת הוצאות המימוש. בענין זה יש לאפשר טיעון ברור ומפורש מטעם התובע, וכן חקירה נגדית והשלמת טיעונים מטעם הנתבעים 3-4. 5. סוף דבר לאור האמור, פסק דין זה הוא פסק דין חלקי , במובן זה שכל אשר יכול ביהמ"ש לפסוק בשלב זה, הוא שהתובע זכאי לסכום הקרן (יתרת חוב ההלוואה המקורית אשר לא כוסתה ע"י התקבולים שהתקבלו ממכירת הדירה + הוצאות הליך הכינוס ומכירת הדירה), בצירוף ריבית פיגורים בשעור המקסימלי המותר לפי סעיף 25(א) לחוק הערבות בלבד, קרי- בצירוף ריבית פיגורים בשעור שלא יעלה על 4 נקודות אחוז מעל הריבית שנקבעה בחוזה שבין הנושה לבין החייב באין איחור בפרעון (הריבית המקורית). היתה הריבית המקורית ריבית משתנה, ייעשה החישוב על פי אותה ריבית כפי שינוייה מעת לעת, בתוספת שלא תעלה על 4 נקודות אחוז על שיעור הריבית המקורית. גם נוכח העובדה שעל ההחלטה מיום 23/02/12 הוגשה בר"ע, אין זה מן הראוי שלא להמתין להחלטה בבר"ע . נראה לי, בכל הכבוד, כי בפסק דין חלקי זה צומצמה מאוד המחלוקת שבין בעלי הדין ואת החישובים שנותרו הם יוכלו לבצע גם בלי להיזקק להכרעה שיפוטית נוספת. ככל שלא יעלה הדבר בידם, רשאים הצדדים לפנות לביהמ"ש בנדון. 6. הוצאות ושכ"ט עו"ד ייפסקו במסגרת פסק הדין הסופי , ככל שיהא בו צורך. 7. מצטער ומתנצל בפני בעלי הדין ובאי כוחם, על העיכוב במתן פסק דין חלקי זה, עיכוב אשר נבע מעומס עבודה. 8.הפרת חוזהחוזהבנקהסכם הלוואההלוואה