השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת א' שטמר) מיום 5.12.2011 בה"פ 15895-12-08. הערעור דנן נסב על מחלוקת חוזית, ועניינו בשאלה האם הודעות ששלחו המערערות למשיבות בדבר ביטולו של תשלום עמלת הבסיס לסוכני נסיעות בגין מכירת כרטיסי טיסה מהוות הפרת ההסכם בין הצדדים. רקע ב. המערערות הן חברות תעופה סדירות החברות בארגון התעופה הבינלאומי International Air Transport Association (להלן IATA), ארגון בינלאומי המאגד חלק ניכר מחברות התעופה הסדירות בעולם. המשיבה 1 היא התאחדות סוכני הנסיעות והתיירות בישראל. המשיבות 118-2 הן סוכנויות נסיעות מורשות IATA, הקשורות במערערות באמצעות הסכם התקשרות המעוגן בהחלטות IATA (להלן הסכם ההתקשרות). ג. בחודשים דצמבר 2007 ומארס 2008 שלחו המערערות למשיבות הודעות, שלפיהן החל מיום 1.9.2008 תבוטל עמלת הבסיס המשולמת לסוכני הנסיעות בגין מכירת כרטיסי טיסה (להלן הודעות ביטול העמלה). ד. ביום 17.4.2008 הגישו המשיבות לבית המשפט המחוזי מרכז תובענה נגד המערערות ונגד חברת תעופה נוספת - British Airways PLC (להלן בריטיש) בה עתרו להצהרה על בטלותן של הודעות ביטול העמלה (ה"פ 3491-04-08). ביום 23.7.2008 הודיעו המערערות לבית המשפט המחוזי, כי בכפוף למחיקת התובענה כנגדן יידחה מועד ביטול העמלה ליום 1.1.2009, וכי יחול במשך 36 חודשים, החל מיום יישומו. נוכח הסכמת המשיבות לאמור בהודעת המערערות, נמחקה התובענה. ה. ההליכים נגד בריטיש נמשכו. ביום 23.2.2010 ניתן פסק דין (מפי השופטת א' שטמר) לפיו נדחתה תביעת המשיבות נגד בריטיש, ונקבע כי זו עשתה שימוש בתום לב בזכות המוקנית לה לבטל את הסכם ההתקשרות ביחס לאותם סוכני נסיעות שלא הסכימו לביטול העמלה (ה"פ 3491-04-08). המשיבות הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק הדין בעניין בריטיש (ע"א 2728/10). בפסק הדין מיום 2.5.2012 הוחלט מפי השופטים ע' ארבל, נ' הנדל וצ' זילברטל כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך הגשת ראיה נוספת על ידי המשיבות. מדובר בתזכיר של "Passenger Agency Conference" ה-29 של IATA שהתקיימה ב-28-29.6.2006. למערערת 1 הותר להגיש ראיות שכנגד ביחס לאותה ראיה. ואכן, הוגשו מכתב מבאר מאת היועץ המשפטי הבכיר של IATA, מר לזלי אלן לוגו, וכן תצהיר שלו כעד מטעם בריטיש, שעליו נחקר. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים נתן בית המשפט המחוזי ביום 20.2.2014 פסק דין משלים, שלא שינה את פסק הדין המקורי (להלן פסק הדין המשלים). להשלמת התמונה יצוין כי המשיבות הגישו תובענה נוספת לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד נגד 6 חברות תעופה אחרות בעילה דומה (ה"פ 53510-12-11). הדיון בתביעה זו עוכב עד לאחר סיום ההליכים בתביעת בריטיש. ו. הרשות להגבלים עסקיים פנתה לבעלות הדין וביקשה מידע נוסף בקשר להודעת המערערות בבית המשפט המחוזי (מיום 23.7.08) אשר בעקבותיה נמחקה התובענה כנגדן כאמור. הרשות סברה, כי מצב העניינים החדש עליו הודיעו המערערות יוצר הסדר כובל לכאורה בין המערערות למשיבות. המערערות סירבו לבקשת הרשות להגבלים עסקיים, וביום 21.11.2008 הודיעו לה כי הן מבטלות את התחייבותן עליה הודיעו לבית המשפט המחוזי. בעקבות זאת הגישו המשיבות ביום 28.12.2008 את התובענה מושא ערעור זה, אשר תוקנה בעקבות פסק הדין בעניין בריטיש (מיום 23.2.2010). במסגרת התובענה עתרו המשיבות להצהיר, כי הודעות ביטול העמלה מהוות הפרת הסכם ההתקשרות עמן - ולכן בטלות הן. פסק הדין של בית המשפט קמא ז. בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה, קבע כי המערערות הפרו את הסכם ההתקשרות, ולכן הודעות ביטול העמלה ששלחו למשיבות - בטלות. בית המשפט קבע, כי השאלה האם הודעת המערערות בנוגע לביטול העמלה על ידי הפחתתה לשיעור 0 מהוה הפרת הסכם ההתקשרות לא נענתה בפסק דין בריטיש, משום שלשון הודעת הביטול ששלחה בריטיש כללה, בנוסף להפחתת העמלה ל-0, גם הודעה שמי שלא יסכים להפחתה זו לא יוכל עוד להיחשב סוכן נסיעות של בריטיש, וההסכם עמו יסתיים. לכן דחה את טענת המערערות להשתק פלוגתא. ח. בית המשפט הוסיף כי לוז פסק הדין בעניין בריטיש הוא קביעת זכאותה של זו לבטל את ההסכם עם המשיבות. לעומת זאת, בהודעות הביטול ששלחו המערערות לא נכללה, כאמור, הודעה בדבר סיום ההסכם. בית המשפט הוסיף כי בעדות מר עופר קיש, מנכ"ל לופטהאנזה בישראל, ובסיכומי המערערות הודגש, כי לא היה בכוונת המערערות לסיים את היחסים החוזיים עם המשיבות אלא אך לשנות את אופן התגמול, וכי המערערות ביקשו לראות במודל התגמול החדש שהציעו, כזה העונה על דרישות הדין ועל הסכם ההתקשרות כמות שהוא. ט. בית המשפט קבע, כי השאלות המשפטיות הנוגעות לפרשנות הסכם ההתקשרות נדונו והוכרעו בפסק הדין בעניין בריטיש, וכי הן יהוו נקודת מוצא לדיון: באותו פסק דין נקבע, כי הסכם ההתקשרות הוא חוזה אחיד שהתנאי בו המאפשר לכל צד לסיימו תוך מתן הודעה סבירה מראש אינו תנאי מקפח. עוד נקבע, כי מדובר בהסכם לתקופה בלתי קצובה, שכל צד רשאי לסיימו בהודעה סבירה מראש, וכי פעולה כאמור אינה מהוה חוסר תום לב. כן נקבע, כי בהתאם להסכם ההתקשרות על חברות התעופה לשלם לסוכני הנסיעות תגמול, כי הסכום שישולם ייחשב כמכסה את כל הוצאות השיווק של סוכני הנסיעות, וכי הפחתת עמלה מ-7% ל-0 אינה עולה בקנה אחד עם דרישת הסכם ההתקשרות. י. בית המשפט הוסיף וקבע, כי לפי סעיף 13 בהחלטת IATA מס' 824 רשאי כל אחד מן הצדדים להביא את הסכם ההתקשרות לכלל סיום בהודעה שתימסר לפחות חודש מראש. סעיף 10.1 בהחלטת IATA מס' 800 מאפשר לשנות בהודעה מראש את העמלה לסוכן הנסיעות. נפסק, כי סעיף זה עוסק בשינוי הסכום לתשלום ולא בביטול העמלה כולה. כן צוין, כי סעיף 9 קובע, שלחברת התעופה שיקול דעת להחליט בדבר אופן התשלום או מתן התגמול לסוכן הנסיעות, וכי אלה יהוו שיפוי מלא על הוצאותיו של הסוכן. יא. בית המשפט קבע עוד, כי הודעות המערערות מפרות את הסכם ההתקשרות. על יסוד סעיף 9 להחלטת IATA מס' 824, יחד עם סעיף 10.1 בהחלטת IATA מס' 800, נקבע כי אי תשלום אינו יכול להיחשב תשלום. בית המשפט ציין, כי כך ראה זאת גם מר עופר קיש - מטעם המערערות - כשהעיד, כי חברות התעופה מחויבות ליתן תגמול לסוכנות הנסיעות, וכי תגמול זה חייב להיות בעל ערך שאינו 0. בית המשפט הוסיף, כי אמנם סעיף 9 מאפשר לחברת התעופה לקבוע את אופן התשלום ואת גובהו, אך קביעה שלפיה לא תשלם דבר אינה עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף ועם הגיונו. בית המשפט קבע, כי כל עוד חברות התעופה קשורות בהסכם ההתקשרות עם סוכני הנסיעות, חייבות הן בתגמול באופן מסוים ובשיעור מסוים ומוגדר. עוד נקבע, כי מלשון הסכם ההתקשרות עולה שחברות התעופה הן הצד להסכם של סוכני הנסיעות, וכי הן מחויבות לקיימו. על כן נפסק כי חברות התעופה הן שצריכות לשאת בתשלום התגמול ולא גורם שלישי, כמו הלקוח, וכי נוכח האמור בסעיף 9, המבהיר במפורש כי התשלום יבוצע על ידי חברת התעופה, קשה לראות בתשלום שישיתו סוכני הנסיעות על הלקוחות תחליף ראוי העומד בתנאי הסכם ההתקשרות ובחובת קיומו בתום לב. יב. בית המשפט הבחין בין עניינן של המערערות לנסיבות בפסק הדין בעניין בריטיש: זו האחרונה הודיעה, בהודעה מתאימה מראש, על ביטול היחסים החוזיים עם סוכני הנסיעות שלא יסכימו לביטול העמלה. נקבע, כי ביטול כזה עולה בקנה אחד עם תוכן הסכם ההתקשרות ואין לראות בו הפרת ההסכם. לעומת זאת, המערערות ביקשו להביא לאותו שינוי, אך לא הודיעו כי בהעדר הסכמה לשינוי מודיעות הן על ביטול הסכם ההתקשרות. בית המשפט קבע שהבדל זה חשיבותו רבה להנהגת משטר חוזי ברור ונטול הפתעות; "שומה על בית המשפט לשמור על המתקשרים בהסכמים דומים, ולהבהיר כי קיומו של חוזה יהא בתום לב, באופן שיאפשר הסתמכות עליו, ונטילת אחריות של מי שמבקש לפעול בניגוד לו". לפיכך פסק, כאמור, כי המערערות הפרו את הסכם ההתקשרות עם סוכני הנסיעות בכך שהפחיתו את התגמול ל-0 והציעו "מודל חדש" בלתי ידוע של פיצוי, ולכן הודעותיהן מבוטלות באופן המהוה "אכיפה מונעת", אשר תחייב את המערערות להימנע מפעולה המנוגדת להתחייבות החוזית שבהסכם ההתקשרות. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערערות יג. לדעת המערערות, פסק דינו של בית המשפט קמא יוצר מציאות משפטית, מסחרית ועסקית מפלה, בלתי עקבית ובעייתית ביותר, על יסוד ניתוח משפטי שגוי. המערערות מציינות כי בהודעות ביטול העמלה ששלחו, תיארו את כוונתן ליישם גם בישראל מודל עסקי המותאם למדיניות המסחרית הגלובלית שלהן, והמיושם מזה שנים בשווקים רבים ברחבי העולם על ידי חברות תעופה שונות. לפי מודל זה יבוטל מנגנון תגמול של "עמלת בסיס" ששולמה לסוכני נסיעות בגין מכירת כרטיסי טיסה לציבור בישראל; תעריפי כרטיסי טיסה לסוכני הנסיעות יהיו כאלה שאותם יהיה על סוכן הנסיעות להעביר לחברת התעופה ללא ניכוי, וכל תשלום בגין דמי טיפול או שירות, ככל שייגבה על ידי סוכן הנסיעות מהלקוח, יישאר בחזקת סוכן הנסיעות. עוד צוין כי מכירות ישירות (לרבות מכירות מקוונות) שתבוצענה על ידי המערערות, תהיינה בהתאם ל"תעריפים מומלצים לצרכן", שיכללו בנוסף לתעריף לסוכן הנסיעות, תוספת בגין דמי טיפול, בכפוף לשיקולים מסחריים של כל אחת מחברות התעופה, ובאופן שלא יפגע ביכולתם של סוכני הנסיעות לפעול באופן תחרותי. כן צוין במפורש, כי בכוונת המערערות לגבש מדיניות תמריצים מעודכנת, שתהוה תקבול נוסף לסוכני הנסיעות בגין מכירת כרטיסי טיסה, ותיטיב עם אותם סוכני נסיעות אשר יעמדו ביעדיהם המסחריים. המערערות אף הודיעו, כי בכוונתן להטמיע ולהרחיב את השימוש בכרטיסי אשראי למגזר הפרטי וכרטיסי "Air Plus" למגזר העסקי, במטרה לסייע בצמצום נפח האשראי ועלויות הסליקה. המערערות מוסיפות כי בהודעה נוספת ששלחו למשיבות פורטו שיעורי דמי הטיפול שבכוונתן לגבות בגין מכירות ישירות של כרטיסי טיסה. המערערות מדגישות, כי הלכה למעשה פועלים הצדדים על פי המודל החדש מזה כארבע שנים, מאז כניסתו לתוקף ביום 1.1.2009. יד. המערערות מציינות כי בעקבות פסק הדין של בית המשפט קמא יידעו את סוכני הנסיעות על כוונתן לערער עליו. כן הודיעו לסוכני הנסיעות, ביום 25.12.2011, במתכונת הודעתה של בריטיש, כי אם מסיבה כלשהי המודל המיושם על ידיהן מאז 1.1.2009 אינו מקובל עליהם, ככל שיודיעו על כך בכתב, יביא הדבר לביטול יחסיהם החוזיים. בסיכומיהן ציינו המערערות, כי לעת זו לא הודיע אף לא אחד מסוכני הנסיעות כי מודל התגמול החדש אינו מקובל עליו. טו. לגופו של עניין טוענות המערערות, כי הן ובריטיש פועלות באותה מערכת חוזית - הסכם ההתקשרות והחלטותIATA , באותו שוק ומול אותם סוכני נסיעות. לכן, לדעתן, אין זה מתקבל על הדעת שתוצאות פסק הדין בעניינן הפוכות לחלוטין מתוצאת פסק הדין בעניין בריטיש. לטענתן, ההבחנה המלאכותית שיצר בית המשפט קמא, אשר הובילה להכשרת ביטולן של עמלות הבסיס של סוכני הנסיעות של בריטיש מ-7% ל-0, אך ביחס למערערות נקבע כי פעולה זו בטלה - שגויה; זאת, שכן מבחינה חוזית-מהותית אין כל הבדל בין המרחב החוזי שנוצר בעקבות הודעת הביטול של בריטיש, לבין המרחב החוזי שנוצר בעקבות ההודעות ששלחו המערערות. לדבריהן, על פי סעיף 13 בהחלטה מס' 824, רשאי כל אחד מן הצדדים לבטל את הסכם ההתקשרות בכל שלב, ולכן כל אחד מסוכני הנסיעות אשר ההודעה על ביטול עמלת הבסיס לא נשאה חן בעיניו, יכול היה להביא להפסקת ההתקשרות בינו לבין המערערות באופן שהיה מביא לתוצאה חוזית זהה לזו שעשויה הייתה להיוצר בעקבות הודעת בריטיש. לטענת המערערות, מאחר שהברירה שעמדה בפני כל אחד מסוכני הנסיעות לסיים את ההתקשרות בשל ביטול עמלת הבסיס הייתה נתונה בידי סוכני הנסיעות ממילא, מכוח הוראות הסכם ההתקשרות והחלטות IATA, לא היה כל צורך לציינה במסגרת הודעת הביטול, ולבטח לא היה בציונה כדי להוסיף לודאות החוזית בין הצדדים. למצער ולחלופין טוענות המערערות, כי ככל שטעו בכך שלא הזכירו את האפשרות לסיים את ההתקשרות בינן לבין סוכני הנסיעות, אין בטעות זו כדי להצדיק תוצאה הפוכה לגמרי מזו שבעניין בריטיש. טז. עוד טוענות המערערות כי שגה בית המשפט קמא בנסיונו להצדיק את ההבחנה בין פסק דין בריטיש לבין הנסיבות בנידון דידן באחריות החוזית לביטול ההתקשרות. לדבריהן, אין על סוכן הנסיעות כל אחריות חוזית אם יביא לסיום ההתקשרות, ובנוסף, הנטל להודיע על הפסקת ההתקשרות זהה בטיבו ובמהותו לזה המוטל על סוכן הנסיעות שקיבל את הודעת בריטיש, וברצונו להודיע לה כי אינו מעוניין בהמשך ההתקשרות עמה. כן טוענות הן, ששגה בית המשפט בקבעו במשתמע כי המערערות לא העמידו את סוכני הנסיעות על כוונתן האמיתית, ולא נהגו כלפיהם בתום לב. לטענתן, אמירה זו אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא ועם קביעתו בפסק הדין בריטיש, לפיה גם בכוונת בריטיש היה לבטל את עמלת הבסיס ששולמה לסוכני הנסיעות, אך לא לבטל את ההתקשרות עמם. יז. המערערות מוסיפות וטוענות, כי שגה בית המשפט כשקבע שמודל התגמול החדש מהוה הפרה של הסכם ההתקשרות. לדבריהן, סעיף 9 להחלטה מס' 824 מעניק לחברות התעופה את הזכות לקבוע מהו התגמול שיינתן לסוכני הנסיעות, מה יהיה גובהו ובאיזה אופן ישולם להם ("manner and amount"), וכן, את הזכות לשנות את התגמול המשולם להם מפעם לפעם. כנגד זכות זו עומדת זכותם הבסיסית של סוכני הנסיעות שלא למכור או לשווק את שירותיהן של חברות תעופה ספציפיות, וכן זכותם לבטל את ההתקשרות. המערערות מדגישות, כי סעיף 9 אינו מטיל חובה על חברות התעופה לתגמל את סוכני הנסיעות בדרך של תשלום עמלה דווקא. לדעתן, אין בלשונו או בהגיונו של הסעיף כדי למנוע הפחתת גובה עמלת הבסיס - אף בהעמדתה על 0. לדברי המערערות, קביעה זו מקבלת משנה תוקף, מקום בו לצד ביטול עמלת הבסיס הציעו לסוכני הנסיעות שיטת תגמול אחרת של גביית דמי טיפול, באופן העונה לדעתן על החלק בהסכם ההתקשרות המחייב אותן בתגמול סוכני הנסיעות. לטענת המערערות, עדותו של מר פתאל מטעם הסוכנים, כמו גם עמדת המשיבות שהובעה בתכתובות שניהלה מול הרשות להגבלים עסקיים, מהוות הודאת בעל דין לפיה דמי הטיפול במודל התגמול החדש עונים על החלק בהסכם ההתקשרות המחייב תגמול לסוכני הנסיעות, ואליהן מצטרפת עדותו של מר קיש. לדעת המערערות, כפי שהוכח בבית המשפט קמא, הגידול במכירות כרטיסי הטיסה שלהן בישראל מוכיח, כי גם סוכני הנסיעות שבעי רצון ממודל התגמול החדש וזכו לתגמול ראוי (ואף למעלה מכך). יח. המערערות טוענות, כי בית המשפט פסק בטעות לזכות המשיבות סעד שכלל לא התבקש על ידיהן: המשיבות עתרו לקבל סעד הצהרתי לפיו הודעות ביטול העמלה מהוות הפרת הסכם ההתקשרות ולכן בטלות, ולא ביקשו סעד של אכיפה. סעד האכיפה אינו צודק לדעת המערערות, בנסיבות העניין, בו הודעות ביטול העמלה נמסרו בתום לב, כפרי של שיקולים מסחריים לגיטימיים, בהתחשב בתחרות בין חברות התעופה; זאת - לאחר התייעצות, בחינה ובדיקות מול סוכני הנסיעות, תוך התחשבות בדעתם, בין היתר, בנוגע למועד יישומו של המודל החדש. לדברי המערערות, אכיפת הסכם ההתקשרות משמעה חיובן בתשלום עמלת בסיס לסוכני הנסיעות בשיעור מלא של 7%, שיביא להתעשרות המשיבות שלא כדין בשל הנאה מתשלום כפול בגין אותה פעולה עצמה. מכל מקום, טוענות המערערות שזכותן להפחית את שיעור התגמול המשולם הוכרה, ולכן יתכן שעמלה בשיעור של 3% או 5% למשל, הייתה נחשבת סבירה בעיני בית המשפט אילו התייחס לכך. לדבריהן, האכיפה אינה צודקת גם משום שהמשיבות הסכימו הלכה למעשה למודל התגמול החדש ולביטול עמלת הבסיס במסגרתו, במסגרת התובענה הראשונה (ה"פ 3491-04-08). עמידתן הדווקנית על הדרישה לחזור למודל התגמול הקודם היא חסרת תום לב לדעת המערערות, ויש בכך כדי להוות שיקול להגבלת אפשרות האכיפה. המערערות טוענות, כי האכיפה אינה צודקת גם בשל כך שסוכני הנסיעות לא פעלו להקטנת נזקיהם (הנטענים והמוכחשים), בין היתר, בדרך של מימוש זכותם החוזית לביטול הסכם ההתקשרות, ובמיוחד בשל כך שהאכיפה יוצרת הבחנה חסרת הצדקה אך עתירת משמעויות (בעיקר כספיות) ביניהן לבין בריטיש. לטענת המערערות, שגה בית המשפט כשחייב את הצדדים להנציח את הקשר החוזי בתנאים מסחריים שאינם הולמים את תנאי השוק, וכששני הצדדים גילו דעתם במשך 4 שנים שניתן לשנותם, וכי אין כל פסול באופן בו שונו. לטענת המערערות, בית המשפט התעלם מן הפגיעה הצפויה בתחרות בענף ומהגבלת עיסוקן של המערערות ביחס לחברות אחרות, כמו גם מהשלכות ההסדר שיצר בפן של הגבלת התחרות, וכן מן השאלה אם הסדר מעין זה אכן משרת את האינטרס הציבורי. למערערות השגות גם על אופן ניהול הדיון בבית המשפט קמא, והן מפרטות את השגותיהן; הן טוענות גם, כי בית המשפט שגה כשנמנע מלהתייחס לשאלת מעמדה של המשיבה 1, חרף השגותיהן בעניין. טענות המשיבות יט. המשיבות מבקשות לדחות את הערעור. לטענתן, לא נפל כל פגם בפסק הדין, העומד בקנה אחד עם הוראות הסכם ההתקשרות, כמו גם עם עדותו של מר עופר קיש מטעם חברות התעופה. לדעת המשיבות, מדובר בהפרה בוטה של הסכם ההתקשרות על ידי המערערות, ולנסיונן להתחמק מתשלום התמורה החוזית המגיעה לסוכני הנסיעות בעבור שירותיהם. לדברי המשיבות, המערערות מודות כי הסכם ההתקשרות מחייב אותן במתן תגמול לסוכני הנסיעות וכי תגמול זה חייב להיות בעל ערך שאינו 0, אלא שלשיטתן, מודל התגמול החדש עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם. לטענת המשיבות, הוכח כי מודל התגמול החדש אינו אלא מכבסת מלים העוטפת את ביטול התמורה המחויבת על פי הסכם ההתקשרות, ולכן צדק בית המשפט כשקבע כי המודל החדש מהוה הפרה של הסכם זה. לדברי המשיבות מדובר במערכת הסכמית מיוחדת ואחידה המסדירה את ממשק היחסים שבין רוב חברות התעופה בעולם לבין המשיבות, אשר מהוות רוב סוכנויות הנסיעות הפועלות בשוק בישראל. התקשרות סוכן נסיעות עם חברות תעופה נעשית בהתאם למערך כללים מורכב ואחיד, כללי IATA. סעיף 9 להחלטה מס' 824 אינו קובע את שיעור התגמול שישולם לסוכן הנסיעות, ומותיר עניין זה לקביעת חברת התעופה - אולם ברור כי סעיף זה מחייב את חברות התעופה עצמן לשלם תגמול לסוכני הנסיעות, וכי תגמול זה אינו יכול לעמוד על 0. תוצאה זו מתחייבת מלשון הסעיף, והמערערות אינן משיגות למעשה - לדעת המשיבות - על קביעה זו של בית המשפט. כ. לדברי המשיבות, אין חולק כי הסכם ההתקשרות הוא חוזה אחיד. מאחר ש-IATA הוא ארגון של חברות התעופה החברות בו, ניסוח כלליו נתון בידי חברות התעופה ונעשה בעבורן, ולכן יש להחיל את כלל הפרשנות נגד המנסח. לטענת המשיבות, על פי מודל התגמול החדש הועבר נטל תשלום התגמול אל כתפי הציבור הרחב, תוך שהמערערות גובות דמי טיפול בעבור מכירות שהן מבצעות בעצמן.לשיטת המשיבות אין במודל התגמול החדש שבו נקטו המערערות כדי לעמוד בחובה הבסיסית החלה עליהן במסגרת הסכם ההתקשרות, והמחייבת אותן במתן תגמול לסוכני הנסיעות. לטענת המשיבות, מלשון סעיף 9 להחלטה מס' 824 עולה, כי אין יכולה להיות מחלוקת אמיתית שחובת התגמול מוטלת על חברת התעופה ("the carrier"), והיא נלמדת גם מהוראת סעיף 10.2.1.2 להחלטה מס' 800 המורה מפורשות, כי החובה לתשלום תגמול לסוכני הנסיעות חלה על חברות התעופה ("paid by the Member"). כנאמר, המערערות מעולם לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי המחו את חובתן החוזית לתשלום תגמול לסוכני הנסיעות לידי ציבור הנוסעים. אף אין חולק שהמערערות לא קיבלו את הסכמת סוכני הנסיעות ל"המחאה" שכזו. המשיבות מוסיפות, כי סוכני הנסיעות אינם זקוקים לאישור המערערות לגבות דמי טיפול; מדובר בזכות שעמדה להם גם לפני מודל התגמול החדש, ולכן איננה מהוה תחליף לתשלום התגמול. המשיבות מציינות, כי במסגרת מודל התגמול החדש זוכות המערערות להגדיל את רווחיהן על גבם של סוכני הנסיעות פעמיים: פעם אחת, בהפסקתן לשלם תגמול לסוכני הנסיעות, ופעם שניה, כשהן משלשלות לכיסן את דמי השירות שהן גובות בגין מכירות ישירות. לפיכך, לדעתן, בדין קבע בית המשפט קמא כי המערערות הפרו את ההסכם עם סוכני הנסיעות, בכך שהתיימרו להפחית את התגמול ל-0 ולהציע מודל חדש בלתי ידוע של פיצוי. לדעת המשיבות, חוסר תום הלב של המערערות מתעצם נוכח עדותו של מר עופר קיש, לפיה מהלך ביטול העמלה נועד לחסוך מהוצאות המערערות ולהעלות בדרך זו את רווחיהן על גבם של סוכני הנסיעות, תוך הפרה בוטה של חובתן החוזית. כא. לטענת המשיבות, טענות המערערות לפיהן מודל התגמול החדש כולל גם מדיניות תמריצים מהוה הרחבת חזית אסורה שאין להתירה; ולגופו של עניין, לדעתן, מדיניות זו אינה רלבנטית ואינה קשורה לחובת חברות התעופה לשלם תגמול לכל סוכן נסיעות המוכר את כרטיסי הטיסה שלהן. המשיבות מבהירות כי מתוה הפשרה שהוצע היה קצוב ל-3 שנים בלבד, אך מעולם לא הוסכם כי לאחר מכן יהיו המערערות חופשיות שלא לשלם כלל עמלות על פי חובתן החוזית. כב. המשיבות טוענות עוד שפסק הדין בעניין בריטיש שגוי. לדבריהן, יש לדחות את נסיון המערערות להשוות את עניינן לנסיבות שתוארו בפסק הדין בעניין בריטיש, שכן מדובר בנסיבות שונות. המשיבות מבקשות לדחות את הטענה בנוגע למרחב החוזי הזהה ולתוצאה החוזית הזהה האמורה לחול בנוגע למערערות, הן משום שהיא מהוה טענה חדשה - הרחבת חזית שלא כדין - והן משום שיש בה כדי להצביע על חוסר תום ליבן של המערערות, שאחרת לא היה עליהן לשלוח הודעה חדשה לסוכני הנסיעות "במתכונת בריטיש". לטענת המשיבות, אין המערערות יכולות להישמע בטענה שסוכן נסיעות רשאי להודיע על ביטול הסכם ההתקשרות עקב הודעות ביטול העמלה, שכן סוכני הנסיעות מעוניינים בהמשך ההתקשרות עם המערערות, אך דורשים שתקיימנה את חובתן הבסיסית ליתן להם תגמול בגין שירותיהם. כג. לבסוף טוענות המשיבות, כי יש לדחות את טענות המערערות בנוגע לסעד האכיפה, לרבות הטענה כי אינו צודק בנסיבות העניין. לפי הטענה, המשיבות לא הסכימו למודל התגמול החדש, וטוענות כי לא ניתן ללמוד מהסכם פשרה דיוני לזמן קצוב, שלא התממש כלל, על הסכמתן לביטול העמלות. המשיבות מציינות שהטענה בדבר הפגיעה הצפויה בתחרות היא טענה חדשה, המהוה הרחבת חזית שלא כדין ונטענה ללא תשתית ראייתית. לדבריהן, אין כל ממש בטענות בדבר פגמים בהליך. תשובת המערערות לטענות המשיבות כד. המערערות טוענות בתשובתן, כי כעולה מלשון הסעיפים הרלבנטיים, התגמול אינו חייב להיות בתשלום המבוצע בפועל על ידיהן, ומכאן שהתגמול יכול להיעשות למשל, במתן הנחה או בגרימה לצד שלישי לשלם. לדברי המערערות, כעולה מעדויות מר קיש ומר פתאל אין במודל התגמול החדש כל חידוש במערכת היחסים שבין חברת התעופה-הסוכן-הלקוח, ולבטח אין בה משום המחאת חיוב כלשהו אל ציבור הלקוחות. המערערות מכחישות כי מודל התגמול החדש הוגבל ל-3 שנים, ומבהירות שרק התחייבותן (שבוטלה יותר מאוחר) לגבות דמי טיפול בשיעור שיאפשר לסוכני הנסיעות לגבות תגמול סביר והוגן בעד מכירת כרטיסי הטיסה, היא שהייתה מוגבלת בזמן. לטענת המערערות, בניגוד לטענה שסוכני הנסיעות היו יכולים לגבות דמי טיפול גם לפי מודל התגמול הישן ללא צורך באישורן, עובדתית, רק גביית דמי טיפול באופן מקביל על ידי המערערות איפשרה לסוכני הנסיעות לגבותם באופן אפקטיבי. המערערות חוזרות על הטענה, כי מאחר שדמי הטיפול החליפו את העמלה, ביטול העמלה אינו מהוה הפרה של הסכם ההתקשרות, ולדבריהן, כך עולה גם מעדות מר קיש. הדיון ולאחריו כה. בדיון לפנינו מיום 16.9.2013 הסבירו המערערות, בתשובה לשאלתנו, כי חרף הודעתן למשיבות לעניין ביטול שניתנה לאחר פסק הדין קמא, יש רלבנטיות רבה לערעור, במיוחד בשל התביעה הגדולה בבית המשפט המחוזי מרכז הנזכרת מעלה. בעלות הדין הסכימו להצעתנו לפנות לגישור במטרה למצוא פתרון כלכלי רציונלי לסכסוך, דבר שהאמנו ועודנו מאמינים כי הוא הדרך הנכונה לטיפול בפרשה. להפתעתנו, הודיעונו בעלות הדין ביום 26.2.2014 כי הליך הגישור לא צלח. לפיכך, הובא הערעור לפתחנו לשם הכרעה בו, ובאין מנוס - נכריע. דיון והכרעה כו. אומר כבר כאן, כי לאחר העיון בכל החומר דעתי היא כי אין להיעתר לערעור. כז. סעיף 9 להחלטה מס' 824 עניינו תגמול לסוכני הנסיעות בגין מכירת כרטיסי טיסה: "9. REMUNERATION For the sale of air transportation and ancillary services by the Agent under this Agreement the Carrier shall remunerate the Agent in a manner and amount as may be stated from time to time and communicated to the Agent by the Carrier. Such remuneration shall constitute full compensation for the services rendered to the Carrier". ובתרגום: "לשם מכירת כרטיסים של הובלה אוירית ושירותים נלוים על ידי הסוכן על פי הסכם זה, חברת התעופה תתגמל את הסוכן באופן ובסכום שתצהיר עליו מעת לעת ויועבר לסוכן על ידה. תגמול זה יהוה פיצוי מלא עבור השירותים שניתנו לחברת התעופה". סעיף 10.1 להחלטה מס' 800 קובע: "10.1 RATE OF COMMISSIOM OR AMOUNT OF REMUNERATION Commission and/or the amount of other remuneration for the sale of international air passenger transportation paid to Agents shall be as may be authorized from time to time by the Member, provided the Agent complies with the application rules governing sales of the transportation. It is recommended that notification of changes to such commission or other remuneration will be given well in advance…". ובתרגום: "10.1 שיעור העמלה או התגמול עבור מכירת כרטיסים עבור טיסות בינלאומיות ישולמו לסוכנים עמלה ו/או תגמול כפי שאושרו מעת לעת על ידי חברת התעופה, ובלבד שהסוכן עומד בכללים המסדירים את מכירות הכרטיסים. מומלץ כי ההודעה על שינויים בעמלה או בתגמול אחר תינתן מבעוד מועד...". כח. כאמור, סעיף 9 להחלטה מס' 824 דן בתגמול לסוכן הנסיעות, וסעיף 10.1 להחלטה מס' 800 דן בשיעור העמלה או התגמול שישולמו לסוכן הנסיעות על ידי חברת התעופה, ומאפשר לאחרונה לשנות מעת לעת את הסכום שתשלם לסוכן הנסיעות, להבדיל מביטול התשלום. "REMUNERATION" הנזכרת בסעיפים אלה, פירושה הוא תגמול כלשונו, QUID PRO QUO; כאשר אדם נותן את שירותיו, כל תמורה המתקבלת על ידיו בעד מתן שירותיו היא שכר בעדם. על כן, אדם המקבל תשלום או אחוזים, או גם כל תשלום שאינו כסף ממש, הסכום מהוה "שכר", כאמור (ראו ע"א 267/55 טוקטלי נ' "שמשון" בית-חרושת א"י, פ"ד יא(3) 1569, 1578-1577)). REMUNERATION מוגדר במלון מגידו החדש (בעריכת א"א לבנסטון ור' סיוון (1989)) כ"שכר, תשלום בעד שירות" וכד'. לא יתכן חולק כי סעיפים 9 ו-10.1 שצוטטו מעלה ברורים ומפורשים, ומקריאתם ברי לחלוטין כי על חברות התעופה, ה-carriers וה-members, הן ולא אחר - להעניק תגמול כלשהו לסוכני הנסיעות. סעיפים אלה מנוסחים בבהירות ואין משתמע מהאמור בהם כי ניתן לבטל את עצם התגמול. לא אחת קבע בית משפט זה, כי במקום בו לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים, ולכן מן הראוי ליתן לה משקל מהותי בפרשנות ההסכם; ראו גם א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החוזה, כרך רביעי 581 (2001): "קיימת חזקה שתכלית החוזה היא זו הנלמדת מלשונו הטבעית והרגילה של החוזה"). על כן, אין לומר - ואף המערערות לא טענו זאת בפה מלא - כי מסגרת שיקול דעתן על פי הסעיפים לקביעת העמלה של סוכן הנסיעות כוללת גם את האפשרות שלא לשלם לו דבר. טענה כזו עומדת בניגוד ללשון סעיפים 9 ו-10.1, ואינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב בהפעלת זכויות על פי ההסכם שבין הצדדים. הטענה כי על-ידי מתן האפשרות לגבות דמי טיפול מן הלקוחות יוצאות המערערות ידי חובת התגמול, אינה מתקבלת על הדעת; קשה לדחוק את התגמול לפינה החיצונית למערכת ההסכמית, של גביית דמי טיפול מן הלקוח, בחינת המכה על חטא על חזה חברו. כללם של דברים, בצדק כתב בית המשפט קמא בפסק דינו (פסקה 24) כי "אי תשלום לא יכול להיחשב תשלום". כט. אוסיף: פרשנות החוזים זוכה בעשורים האחרונים לויכוחים הנודעים סביב הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265 (1995)). לטעמי, ברובא דרובא של המקרים אין הויכוח באשר לפרשנות מביא לתוצאות שונות בין החולקים עיונית, ומכל מקום, וכידוע, תיקון סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קבע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". גם הנוסח החדש, שעל פניו בא לשנות מהלכת אפרופים, נתון לפרשנות מסוגים שונים; ראו לשאלות העיוניות מאמרו המעניין של ד"ר גרשון גונטובניק "מחשבות על אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה" המשפט י"ח 105 (2013). בענייננו שלנו, הגם שניתן לתהות על טכסט המותיר לשיקול דעתו של אחד הצדדים את שיעור התגמול, מכל מקום השאלה הפרשנית אינה מסובכת לטעמי, כאמור מעלה. ואם יישאל, הרי הסכימו המשיבות בהסכם הפשרה למתכונת ההודעה לשלוש שנים, ואף כיום הן עובדות כך כפי שנטען על-ידי המערערות, ולא הוכחש - התשובה היא, כי לא הרי הסכם כהרי הכרעה פרשנית שיפוטית; ולא למותר לציין בהקשר זה, כי המערערות הן שפרשו מהסכם הפשרה, משלא נענו לפניה מצד הממונה על הגבלים עסקיים. ל. זאת ועוד, הסכם ההתקשרות הוא הסכם לתקופה בלתי קצובה. כבר נקבע בעבר כי הסכם כזה ניתן לביטול על ידי כל אחד מן הצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש (למשל, פסק דיני, אליו הצטרפו השופטים א' חיות וי' אלון בע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ (17.6.2008)). על פי לשון ההסכם (סעיף 13) רשאי כל אחד מן הצדדים לבטל את ההסכם בכל שלב. לגבי חוזים שלא נקבע מועד לסיומם קבע השופט (כתארו אז) א' ברק: "חוזה שלא נקבע מועד לסיומו, ההנחה היא כי הוא מתקיים כל עוד לא הופסק על ידי אחד הצדדים. לעומת זאת, תניה בחוזה, ההנחה היא כי היא מתקיימת כל עוד מתקיים החוזה. אכן, כל עוד החוזה כולו לא בא לסיומו, והוא ממשיך לעמוד בתוקפו, ממשיכים לעמוד בתוקפן תניותיו השונות (המפורשות או המשתמעות). צד לחוזה אינו רשאי (אין לו זכות) ואינו יכול (אין לו כוח) לקרוע מעל החוזה תניות אלה או אחרות, ולהביא בהן שינוי על ידי מעשה חד צדדי. החוזה הוא יחידה אחת, המאגדת בתוכה מכלול של הסדרים. צד לחוזה אינו רשאי ואינו יכול להפריד כרצונו בין חלקי החוזה, ולהכניס בו שינויים חד צדדים כרצונו. אכן, אם צד לחוזה עומד על רצונו להכניס שינוי בתניות החוזה, עליו להביא תחילה את החוזה כולו לסיומו - כפי שהוא רשאי לעשות. משעשה כן, עליו לכרות חוזה חדש, תוך שעליו לשכנע את בעל דברו להסכים לתוכנו של החוזה החדש, שלא יכלול בחובו את התניות אותן מבקשים להשמיט" (בג"צ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 210, 216-215 (1987)). בנוגע להסכם לתקופה בלתי קצובה הוסיף השופט (כתארו אז) ת' אור: "בחתמם על חוזה, הכולל תנאים מתנאים שונים, מסכימים הצדדים לחוזה לקיום החיובים ההדדיים כפי שמצאו ביטוים בחוזה. לכל אחד מהצדדים יש אינטרס בקיום תנאים מסוימים, כשהחוזה מהווה את האיזון של החיובים והזכויות על פיהם הסכימו הצדדים לכרות החוזה. ביטול תנאי מתנאי החוזה על ידי אחד הצדדים עלול להפר איזון זה, ולהביא לשינוי חלק במטרות והזכויות להן ציפה הצד האחר לחוזה. הדין אינו מקנה, על כן, לצד לחוזה את הזכות לבטל חד צדדית תנאי של חוזה, אם לא הותנה בין הצדדים לחוזה שהוא יהיה רשאי לעשות כן" (ע"א 189/89 קופת חולים מכבי נ' קופת חולים של ההסתדרות, פ"ד מה(4), 817, 827-826)). דברים נכוחים אלה משמעם בנידון דידן הוא, כי כל עוד חתומות בעלות הדין על הסכם ההתקשרות והסכם זה לא בוטל, קיימת חובה על המערערות לתגמל את סוכני הנסיעות, ותגמול זה אינו יכול להיות בשיעור אפס. לא. כאמור, טענתן של המערערות היא שהודעת ביטול העמלות באה בד בבד עם הכרזה על מודל תגמול חדש של גביית דמי טיפול, העונה - לדעתן - על החלק בהסכם ההתקשרות אשר מחייבן בתגמול סוכני הנסיעות. לטענת המערערות, לפי מודל התגמול החדש ביכולתם של סוכני הנסיעות לגבות דמי טיפול מן הלקוח, באופן שיתגמל אותם כראוי ובהתאם להסכם ההתקשרות. האמנם? מטענות המשיבות עולה, כי גם על פי המודל הקודם היה ביכולתן לגבות דמי טיפול מהלקוחות, אך עובדה זו לא היה בה כדי לאיין את חובת המערערות לתגמל את סוכני הנסיעות בעצמן, על פי הסכם ההתקשרות. יתרה מכך, כפי שמצאנו, הדין אינו מקנה לצד להסכם לתקופה בלתי קצובה זכות לבטל חד צדדית תנאי בחוזה, אלא בידו להביא את החוזה כולו לסיומו, ולכרות הסכם חדש. על יסוד האמור, בדין קבע בית המשפט קמא כי הודעות ביטול העמלה ששלחו המערערות למשיבות, המתייחסות לתניה מסוימת בהסכם (שבסעיף 9) - בטלות. כללם של דברים: תגמול הוא תגמול על-ידי המערערות, ואין לראות בהסכמתן ברוב חסדן לגביה מן הלקוח משום תגמול. שונים היו פני הדברים אילו הודיעו המערערות על הפחתת התגמול באופן מסוים, שעדיין יש בו משום הוגנות כלפי המשיבות. כל אחד מהצדדים נאחז בדברי העד מן הצד האחר, אך מעיון במכלול החומר עולה כי התגמול, בין אם ייקרא עמלה בין אם אחרת, אמור היה לבוא מן המערערות. לב. אשר להשפעת ההכרעה בעניין בריטיש על ענייננו: גם בעניין בריטיש נפסק, כי בריטיש לא היתה יכולה להביא להפחתת העמלה ל-0 ולהמשיך לקיים את היחסים החוזיים בין הצדדים. אכן, כעולה מפסק הדין בעניין בריטיש (עמ' 9), היה מוסכם על בריטיש כי תוצאת מכתבה (מוצג 7 לתיק המוצגים מטעם המערערות כאן) היא "ביטול יחסי הצדדים לפי הסכם יאטא". כאמור מעלה, הדין בכלל, ועל פניו גם ההסכם הספציפי דנא בפרט, איפשרו לבריטיש לבטל את ההסכם בכללותו. יצוין, כי בעניין בריטיש דחה בית המשפט המחוזי את טענתם של סוכני הנסיעות, כי "ביטול ההסכם אפשרי רק כסנקציה להפרתו על ידי סוכן" (פסקה 23), בקבעו כי זו "אינה נתמכת לא בלשון ההסכם ולא בשום עדות אחרת". כן דחה בית המשפט את טענתם של סוכני הנסיעות, כי זכות הביטול שבידי בריטיש הופעלה בחוסר תום לב. מבלי שאביע דעה על פסק הדין בעניין בריטיש כשלעצמו, הנה בנדוננו ביקשו המערערות לשנות תניה מסוימת בהסכם ההתקשרות - זו הנוגעת לתגמול לסוכנים. כך עולה מהודעותיהן של המערערות (מוצגים 4 ו-5 למוצגי המערערות), שאינן נדרשות כלל לביטול ההסכם בכללותו; בית המשפט המחוזי ציין, כי "הן בעדות מר קיש מטעמן הן בסיכומיהן מדגישות המשיבות [המערערות - א"ר] כי לא היה בכוונתן לסיים את היחסים החוזיים עם המבקשות [המשיבות - א"ר], כי אם לשנות את אופן התגמול" (פסקה 21). בכך נבדל ענייננו מעניין בריטיש. יטען הטוען, וכך - כאמור - טוענות המערערות, כי להבדל זה אין נפקות משפטית, באשר ממילא בידי המשיבות לבטל את ההסכם, לפי סעיף 13 לו. אכן, על פני הדברים סעיף 13 להסכם מעניק לצדדים זכות ביטול הדדית, ולכאורה יכלו המשיבות להודיע מצדן על ביטול. ואולם, חוששני כי אין בטענה זו כדי להטות את הכף, באשר לדידי לזהותו של המבטל - המערערות או המשיבות - נודעת משמעות. כך, למשל, ככל שהיו המערערות מודיעות על ביטול ההסכם (לפי סעיף 13) היה על בית המשפט לבחון - כפי שנעשה בעניין בריטיש - פרמטרים שונים, ובכלל זאת האם זכות הביטול הופעלה בתום לב, וכן את פערי הכוחות שבין הצדדים, שכן לסוכנים עוצמת הביטול באשר לפרנסתם דומה שהיא גדולה יותר מאשר למערערות. "גלגולה" של אפשרות ביטולו של ההסכם לעבר המשיבות עלול היה למנוע בחינה זאת. סיכומה של נקודה זו, הגם שהאפשרות שמעניק ההסכם לסוכני הנסיעות לבטלו, והימנעותם מכך במקרה דנא יכול שתיבחן בהקשרים אחרים, אין בה לטעמי כדי להתגבר על התנהלותן החד-צדדית של המערערות בניגוד לסעיף 9 להסכם. מכל מקום יצוין, נוכח ההשתלשלות שפורטה מעלה, כי ככל הנראה המאבק כיום הוא בעיקרו על תקופת הביניים שמאז הודעותיהן של המערערות ועד ליום 25.12.2011, שבו - כאמור - שלחו המערערות הודעה במתכונת הודעתה של בריטיש. לג. אוסיף, כי נדמה שקשה לחלוק על כך שמשמעות ההצהרה לפיה הודעות הבטלות ששלחו המערערות בטלות, היא החזרת המצב על כנו, קרי, הסכם ההתקשרות על פי המודל הקודם בעינו; בית המשפט קמא, בפסקה 27, כינה - כאמור - את הכרעתו "אכיפה מונעת, שתחייב את המשיבות להימנע מפעולה שהיא מנוגדת להתחייבות החוזית". האמירה "אכיפה" אינה בחינת חידוש חוזי, אלא משמעה שימור המצב הקיים עם ביטול הודעת הבטלות. לא מצאתי בטענות המערערות כדי להצדיק קביעה כי "הצהרת האכיפה המונעת" אינה צודקת בנסיבות העניין, ומכל מקום לא ניתנו בידינו כלים לשם שינוי המצב החוזי - כגון, לומר כי היה מקום להפחתה ל-5 או 3 אחוזי עמלה - ולא ראיתי לעשות כן באופן מלאכותי ושרירותי כזה או אחר. יתר על כן, לטעמי זו היתה התוצאה גם בלי שיכריז בית המשפט על "אכיפה מונעת", שכן משניתן הסעד שנתבקש בהליך שם, קרי "כי הודעות ביטול העמלה מהוות הפרת הסכם התקשרות והן בטלות", נותר המצב הקיים על מכונו, בין אם נכנה זאת "אכיפה מונעת" ובין אם לאו. על פי המנדט שניתן לנו להכריע בערעור דנא, שומה עלינו להכריע על פי דיני החוזים, וכך עשינו. כאמור, מצאנו כי צדק בית המשפט קמא בקבעו כי הודעות בטלות העמלה של המערערות ניתנו שלא כדין על פי התחייבותן החוזית, והן בטלות. לד. בטרם סיום אשוב ואדגיש: אכן, "אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו", כדברי השופט י' זמיר בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, פסקה 14 (1994). אגב, אליהו הנביא הוא על פי מקורותינו מבשר הגאולה וגם מי שיכריע בנסתרות, שמא גם בפרשנות חוזים. עם זאת, הזכות להפחית הכנסות מחוזה באופן חד צדדי מבלי לבטלו, בהתמלא תנאים מסוימים, צריכה להיות מופעלת בתום לב, כמו כל זכות חוזית. במקרה דנא חוששני כי לא פעלו המערערות כאמור; הן רוקנו את התחייבותן לתגמול מתוכן בעודן מתימרות לקיים את החוזה. לה. בהינתן השינויים שחלו בענף התעופה העולמי, המשליכים, לפי טענת המערערות, על האפשרות לשלם עמלה לסוכני הנסיעות כבעבר, וכן, בהינתן המשמעויות הכספיות הגדולות, כדברי המערערות, של פסק הדין של בית המשפט קמא, קרי - קיום החוזה, ראוי כי בעלות הדין תגענה להסכמות ביניהם; דבר זה יכול להיעשות בין בהסכם חדש, בין בהארכת הסכם הפשרה, שעל פיו הן פועלות עתה לדברי המערערות, ובין במתוה אחר. על הסכמות אלה לשקף את רצונן בהמשך ההתקשרות החוזית ביניהם, על בסיס של כדאיות כלכלית הדדית. על כן צר היה לנו שהגישור לא צלח. כך או כך, האופן בו פעלו המערערות בהודעת ביטול העמלה והצגת מודל התגמול החדש שאינו מטיל עליהן חובת תגמול ממשית, אין בו כדי להכשיר את הפרת הסכם ההתקשרות שלא כדין. לו. אציע איפוא שלא ניעתר לערעור, וכי המערערות ישלמו למשיבות הוצאות בסך 50,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין, אם כי - יש להודות - התשובה לשאלה הפרשנית שבפנינו לא הייתה פשוטה. בעיקרו של דבר, הסכמתי מבוססת על כך שהוראת החוזה לפיה "חברת התעופה תתגמל את הסוכן באופן ובסכום שתצהיר עליו" אמורה להיות בעלת ממשות כלשהי. עמדתן של חברות התעופה היא שהמונח תגמול כולל בתוכו גם את היפוכו המוחלט, בבחינת "תגמול - לרבות העדר תגמול". פרשנות זו נראית לא הולמת הן את לשון החוזה והן את תכליתו, היינו שיתוף פעולה בין חברות התעופה לבין סוכני הנסיעות באופן שיניב תועלת הדדית לשני הצדדים, ולא רק לאחד מהם. הקושי העיקרי שמעוררת לכאורה התוצאה במקרה דנן נעוץ בכך שחברות התעופה יכלו - על-פי בחירתן - להודיע על הפסקת ההתקשרות בחוזה, שנעשה ללא הגבלת זמן, מכל וכול על בסיס מתן התראה סבירה על כך. ניתן אפוא לתהות: אם יכלו חברות התעופה לבטל את החוזה מדעיקרא, מדוע תיחשב להן ההודעה על הפסקת התגמול להפרה? תשובה, ולו חלקית, לקושי זה ניתן למצוא בכך שחוזה הוא מערך כולל של חובות וזכויות. הפסקת ההתקשרות החוזית על בסיס מתן הודעה קוטעת את הקשר העסקי בין הצדדים לכל דבר ועניין - וכך גם משחררת את סוכני הנסיעות מכל חובה כלפי חברות התעופה. בנסיבות אלה, המשך שיתוף הפעולה בין הצדדים לאחר הביטול מחייב כריתתו של חוזה חדש. בשונה מכך, הודעה על הפסקת התגמול הניתן למשיבות משאיר את המערכת החוזית בעינה, ורק משנה את מאזן הזכויות החובות של הצדדים במסגרתו. בענייננו, כאמור, השינוי החד צדדי שנעשה בחוזה אינו הולם את לשון החוזה ואת תכליתו, ולכן צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי המערערות הפרו אותו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. הפרת חוזהחוזה