לבית משפט השלום בנצרת הוגשה בידי המשיבים תביעה כספית על סך 22,000 ₪ שכותרתה "החזרת כסף ששולם עבור השתתפות בתוכנית לימודים בסוף שנת 98, ריבית והצמדה וההוצאות הכרוכות בתוכנית". נטען בכתב התביעה כי המשיבה מס' 1 [להלן - התובעת] היא מורה במשרד החינוך וכי נרשמה לתוכנית לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת לטבייה המנוהלת על ידי המערערת. התובעת טוענת כי מסרה מבעוד זמן את כל המסמכים הדרושים ושילמה את כל שכר הלימוד המגיע ממנה, אך כעבור כמה חודשים קיבלה מכתב מהמערערת הטוען כי המסמכים לא הגיעו. התובעת הודיעה טלפונית כי המסמכים נמסרו לידי שני מנחים, נציגי המערערת, לאחר שהתובעת שילמה 300 ₪ לנוטריון עבור אימות המסמכים. אולם הבחורה בצד השני של הקו "לקחה את הטלפון בצורה חצופה מאוד וצעקה ואמרה לא מעניין אותה מי קיבל המסמכים אנחנו צריכים לשלוח את המסמכים ישר לחברה", וטרקה את הטלפון. התובעת נאלצה לפנות שוב למשרד החינוך, שוב לאמת את המסמכים אך הפעם שלחה אותם בפקס וגם בדואר. אולם, שוב קיבלה הודעה שהמסמכים לא הגיעו. היא ניסתה להסביר את העובדות אך נתקלה שוב בתשובה חצופה "שאין כמוה". בפעם השלישית פנתה התובעת למשרד החינוך ושם אמרה לה הפקידה "זה לא ייתכן, יש משהו מסריח פה ואת צריכה לבדוק את העניין". כעבור זמן מה ביום 23.7.99 קיבלה התובעת מכתב מהמערערת בו נאמר כי היא מושעית מתוכנית הלימודים עקב חוסר מסמכים לתואר A.Bבחינוך. בנקודה זו טוענת התובעת בכתב התביעה כי התחילו להתעורר אצלה ספקות באשר "ליושר התוכנית ואמינותה". היא התחילה לחקור אחר המתרחש מסביבה והיא טוענת כי -"ראיתי רמאות שאין כמוה מטעם המנחים והייתי בטוחה שהחברה יודעת מכל עניין הרמאות וכתבתי לחברה בעניין זה". המכתב הגיע לתעודתו ועותקים ממנו נמסרו גם לשני המנחים. אחד מהם התקשר כעבור שבוע ואיים על התובעת שיתבע אותה לדין אם לא תחזור בה ממכתבה לחברה. אולם התובעת הודיעה לו כי היא החליטה סופית לחזור בה מכוונתה ללמוד אצל המערערת והיא דורשת את החזר מלוא הכסף ששילמה - 22,000 ₪, ואת ההוצאות שהיו לה עקב כך. משלא נענתה שלחה עוד שלושה מכתבים עד שבסופו של דבר נאלצה התובעת להגיש ביום 27.1.02 את התביעה. כנגד התביעה הגישה המערערת כתב הגנה. עיקר טענותיה שם הוא שהתביעה איננה מפורטת ואיננה ברורה, וגם אינה מגלה עילה. בנוסף טענה המערערת, בהסתמך על הסכם שכר לימוד שהתובעת חתומה עליו, כי פרט לסיבות מכוח עליון הפסקת ההשתתפות בטרם הסתיימה שנת הלימודים איננה פוטרת את התלמיד מתשלום שכר הלימוד עבור כל השנה, וזה לאחר שהוסבר לתלמיד כי הפסקת השתתפותו בלימודים במהלך השנה תגרום נזק למכללה. מאחר שבקשתה של התובעת להפסיק את הלימודים נעשתה במהלך השנה אין היא זכאית להחזר כלשהו. בנוסף טענה המערערת כי עשתה כל אשר נדרש כדי לאפשר לתובעת להירשם וללמוד באוניברסיטת לטבייה אך התובעת היא זו שבניגוד להסכם ובאופן חד צדדי הפרה את חובותיה, לא המציאה את מלוא המסמכים הדרושים ולא עמדה במטלות האקדמיות הדרושות להשלמת התואר. התובעת בעצמה סיכלה את מאמצי המערערת להשיג לה תואר אקדמי עם סיום לימודיה. מי שהתנהג באופן בזוי הם דווקא התובעת ובעלה, המשיב מס' 2. לאחר שמיעת ראיות קיבל בית משפט השלום [השופט צרפתי] את התביעה וחייב את המערערת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. 22,000 ₪ שהם החזר שכר הלימוד ודמי ההרשמה ששולמו, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהתשלום ועד ההחזר המלא בפועל; ב. 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש חלקית והוצאות שוליות על דרך האומדן; ג. 1,500 ₪ בגין הוצאות משפט והחזר האגרה. כנגד פסק דין זה הגישה המערערת את הערעור שבפנינו. הוא מלא טענות כרימון כנגד פסק הדין, ובעיקר כנגד דרך ניהול המשפט בידי בית משפט השלום אשר הרחיק לכת מעבר לדרוש כדי לסייע לתובעת להשיג את מבוקשה. כדי לעמוד על מהות טענות המערערת שבערעור, נביא להלן את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט, כפי שעולות מתוך פסק הדין. השאלה המרכזית שראה בית המשפט להכריע בה היתה - האם היתה הצדקה להודעת התובעת בדבר ביטול החוזה, וזה בעיקר לצורך הכרעה בשאלה האם היא זכאית להשבה מכוח דיני החוזים. לשאלה זו נתן בית המשפט תשובה חיובית בקובעו כי התובעת היתה זכאית כדין להודיע על ביטול ההתקשרות בשל הפרת החוזה ובעקבות כך היא זכאית להשבה. נימוקיו למסקנה זו הם אלה: א. ההתחקות אחר גמירות דעתם של הצדדים מלמדת כי מהות ההתקשרות היתה לצורך קבלת תואר שיוכר כתואר אקדמי, זאת בעיקר לצורך הטבות שכר במגזר הציבורי. זהו "המוצר" אותו התחייבה המערערת לספק ובגינו הסכימה התובעת לשלם שכר לימוד; ב. את ה"מוצר" הזה לא יכולה המערערת לספק, וזה במנותק מההכרעה האמורה להינתן בבית המשפט הגבוה לצדק בדבר גורל התואר שאוניברסיטת לטבייה רשאית להעניק; ג. עובדה היא, ואין היא שנויה במחלוקת לדעת השופט, כי גורל התואר מוטל כיום בספק שכן בשלב זה עמדת המדינה, האמונה על תשלום השכר למי שקיבלו תואר אקדמי, היא שבוגרי אוניברסיטת לטבייה אינם זכאים להטבות שכר. די בכך שמתנהלת חקירה פלילית סביב כשרותו של התואר כדי להגיע למסקנה שכל אדם סביר לא היה מתקשר בהסכם כזה אילו ידע את הנתונים העובדתיים הללו; ד. המערערת עצמה, בתצהירים שהגישה לבית המשפט הגבוה לצדק, פרטה את נזקיהם של הבוגרים ואת השלכותיה של החלטת המדינה שלא להכיר בתואר; ה. לימודים אקדמיים לשמם לא היתה התכלית המרכזית של מי שביקשו ללמוד באוניברסיטת לטבייה. התכלית המרכזית היתה קבלת תואר לצורך הטבות שכר במגזר הציבורי; ו. מחדליה של המערערת לספק תואר מלא וכשר המזכה חד משמעית ובאורח בלתי נתון בספק, בהטבות שכר כפי שהתחייבה במפורש או במכללא בעת ההתקשרות, באים בגדר הפרה יסודית אשר די בה להצדיק את ביטול החוזה והשבת הכספים ששולמו מכוחו. בעניין זה מציין בית המשפט כי ככלל הפרת חוזה איננה צריכה להיות כרוכה באשם; ז. השופט התייחס לטענת המערערת כי התובעת בעצמה לא העלתה במהלך בירור התביעה טענות לעניין ערכו של התואר ועל כן כל טענה בעניין זה היא בבחינת הרחבת חזית. הוא דחה טענה זו באומרו כי בחינת נימוקי הודעת הביטול הכלולים במכתבים ובכתב התביעה צריכה להיעשות בזהירות הואיל והתובעת הינה אישה פשוטת יום שאינה מיוצגת בידי עו"ד. מכל מקום עיון במכתביה של התובעת ובכתב התביעה מעלה כי היא טענה שם הן לעניין הרמאויות ודרך התנהלות המרצים בשלוחה שפתחה המערערת בכפר טורעאן והן לעניין הפרשות הפליליות שהחלו להתברר. מכל אלה ניתן להגיע למסקנה כי "התואר לא שווה כלום". הטענות לעניין "שוויו של התואר" התחזקו מאז הדיווח על הפרשות הפליליות בעיתונות הארצית והשלימו את טענות התובעת לעניין הרמאות; ח. בהמשך הדיון דוחה בית המשפט את טענת המערערת כי התובעת הפרה את החוזה, מה שלטענתה לא מקנה לה את הזכות לבטלו. השופט קובע כי כשנדרשה התובעת לבוא ולהגן על התואר היא אמרה במפורש כי היא מסרבת להתייצב מהטעם ש"התואר לא שווה את הנייר עליו הוא כתוב". השופט מצטרף למסקנתה זו של התובעת וקובע כי אכן הוכח שלתואר אין ערך וממילא יש לדחות את טענת המערערת כי התובעת הפרה את החוזה; ט. טענה אחרת של המערערת שנדחתה בידי בית משפט השלום היא שדרישת החזר שכר הלימוד במהלך שנת הלימודים עומדת בניגוד להסכם ולתנאי מפורש שכתוב בו, ואשר תוכנו הובא לעיל. השופט מציין כי את ההתחייבות הרשומה בשולי הטופס יש לקרוא בהיבט מצומצם ובכפוף לחובת תום הלב של המערערת והוא מוסיף כי ברור שאין בה כדי לפתור את המערערת מהחזר תשלום במקרה של הפרה יסודית. מעבר לנדרש הוסיף השופט כי יש לפרש התחייבות זו בצמצום, בפרט כשהיא באה לשלול את זכות ההשבה מהטעם שמדובר בטופס סטנדרטי שנוסח על ידי המערערת ומודפס באותיות קטנות. הוא קיבל את טענת התובעת כי הטופס נחתם על ידיה בנסיבות חפוזות וללא שיקול דעת מספיק. לאור כל אלה הגיע בית משפט השלום למסקנה כי התובעת היתה זכאית לבטל את ההסכם לאור הפרתו בידי המערערת שנכשלה לספק את המוצר שהתחייבה לו. לאור מסקנה זו לא היה צורך לדידו של השופט להעמיק ולדון בטענת המרמה שהיתה כרוכה בהתנהלות הלימודים בידי המערערת, עובדיה ומנחיה. השופט מציין במפורש כי התובעת לא הביאה ראיות לעניין התנהלות הלימודים ובפרט טענת השחיתות מצד המנחים, האווירה השלילית ששררה בלימודים ונוהל מכירת עבודות מצד המנחים. טענות אלה הן חמורות ומאחר שיש בהן משום הטלת דופי מוסרי במערערת, מוטל על התובעת נטל הוכחה כבד יותר. מה שהסכים השופט לקבוע לעניין זה הוא כי הוכחה "טענת המסגרת" של התובעת לפיה הלימודים אצל המערערת לא התנהלו כראוי. קביעה כללית זו מושתתת על אמון בגרסת התובעת ועל העמדות השונות שהוצגו על ידי המדינה בהליכים בפני בג"צ ועל עצם קיומן של חקירות פליליות מקיפות שהביאו את המדינה לצעד הדרסטי של ביטול ההכרה בתואר. מאחר שהתובעת, לדעת בית משפט השלום, הרימה את נטל הראיה הראשוני היה על המערערת להוכיח כי עמדה בדרישות החוזה. אלא שראיות לעניין זה לא הובאו על ידה ולמעשה, מהשלב בו פנתה התובעת לראשונה אל המערערת לא התמודדה האחרונה עם הטענות שהופנו כלפיה. מכאן הגיע השופט למסקנה כי התובעת עמדה גם בנטל השכנוע והוכיחה כי הלימודים לא התנהלו כראוי, מה שהיווה הפרת החוזה בידי המערערת. גם אם לא היתה זו הפרה יסודית הרי היא הפכה ליסודית לאור מחדליה של המערערת שלא תיקנה ולא ביטלה את ההפרה לאורך השנים בהן פנתה אליה התובעת בעניין זה. בצד כל אלה מוצא השופט לנכון לקבוע כי יש בסיס לטענה כי העבודות שהגישה התובעת במסגרת לימודיה לא היו ראויות. היא נחקרה בבית המשפט בעניין עבודת הגמר שהגישה ובאופן תמוה היא לא הצליחה לתת הסברים לגבי העבודה. אילו הכינה את העבודה בעצמה ניתן היה לצפות ממנה שתדע להסביר אותה כראוי. יחד עם זאת אין בכך כדי להטות את הכף לחובת התובעת או כדי להוות הוכחה לכך שהתובעת ביטלה את ההתקשרות מתוך חשש כי לא תוכל לעמוד בנטל להגן על התואר. הודעותיה של התובעת לעניין ביטול החוזה לא נעשו במועדים הסמוכים להגשת העבודה או לדרישה להגן על התואר. מה שנראה תמוה לבית המשפט הוא שחרף הטענה כי התובעת לא השלימה את המטלות האקדמיות היא הוזמנה על ידי המערערת להגן על התואר. התנהלות שכזו אינה מתיישבת עם רצינות וסבירות של מוסד אקדמי, אלא תואמת יותר מוסד הנכון לעשות קיצורי דרך והנחות כדי לספק לתלמידיו תואר אקדמי. התנהלות בלתי סבירה זו מתחזקת גם על ידי הנסיבות הבאות: א. המערערת לא מחתה על אף שהתובעת הגישה עבודת גמר שלושה חודשים בלבד לאחר התחלת הלימודים, ובמיוחד כשלא ניתן להכין עבודה זו בפרק זמן כה קצר; ב. אין זאת אלא שהמערערת עצמה עין במכוון או ברשלנות ולא רצתה לראות את המחדלים אשר היום היא טוענת בהתרסה כלפי התובעת; ג. המערערת לא הסבירה מדוע רק לאחר משלוח הודעת הביטול של החוזה, במהלך שנת 2002, בחרה לזמן את התובעת לבוא ולהגן על תוארה, במיוחד לאחר שלא השתנה דבר מאז חודש ינואר 2000 שאז השלימה התובעת את המסמכים החסרים. מכך מתבקשת מסקנה כי המערערת הואילה לפנות אל התובעת רק בעקבות הודעת הביטול. משכך יש להצדיק את התובעת כשסירבה בשנת 2002 להגן על התואר ואין לראות בעמדתה בגדר הפרה או אשם; ד. טענת המערערת כי התובעת הפרה את החוזה בכך שלא המציאה במועד את כל מסמכי הרישום היא חסרת יסוד, במיוחד כשהיא מוּעַלֵית שנים לאחר תחילת ההתקשרות וכשהוכח שהתובעת מסרה אותם במועד; ה. בסעיף 23 לפסק הדין ישנה התייחסות של בית המשפט למסמכים הפנימיים ולתרשומות שערכה הנתבעת אולם השופט קובע כי לא ניתן להסיק מהם חיזוק לגרסתה; ו. נקודה נוספת שנזקפה לחובתה של המערערת היא התעלמותה הממושכת מפניות התובעת שהטיחה בה ללא הרף טענות חמורות שהמערערת פשוט התעלמה מהן. הבאנו בפירוט את נימוקי פסק הדין שמכוחם חויבה המערערת בסכומים שחויבה. לאור זאת נבחן עתה את טענותיה בערעור: א. התובעת לא דרשה פיצוי בגין נזק כלשהו, לרבות נזק שאינו של ממון, ועל כן לא היה מקום לחייב אותה בתשלום הסכום של 5,000 ₪; ב. התובעת לא הוכיחה כי המערערת הפרה את החוזה; ג. לא הוכח כי המערערת רימתה את התובעת וכי בשל כך היא זכאית, כביכול, לבטל את החוזה; ד. פסק הדין הושתת במידה רבה על מסמך בלתי קביל שהוא הודעת מדינת ישראל כפי שהוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק במסגרת עתירות לבג"צ בעניין הטבות השכר המגיעות לבוגרי האוניברסיטה. ההסתמכות על הודעה זו שגויה משום שהתובעת לא העלתה טענה זו בכתב התביעה אלא בית המשפט ביוזמתו, ובניגוד לשיטה האדברסרית הנוהגת במשפט הישראלי, יזם את הטענה וחייב את המערערת להמציא לו מסמכים החורגים מהפלוגתאות. מסמך זה לא סומן כראיה ובית המשפט לא הבהיר לצדדים שהוא מתכוון לעשות שימוש בהודעת המדינה כראיה לחובת המערערת. בית המשפט התעלם מטענותיה של המערערת במהלך הדיון כנגד הרחבת החזית וכנגד יוזמתו של בית המשפט באספקת מסמכים לטובת התובעת; ה. בית המשפט הזדרז במתן פסק הדין ולא המתין עד שבית המשפט הגבוה לצדק ייתן את פסק דינו. אילו עשה כן היה משנה את מסקנותיו; ו. בית המשפט התעלם מהפרת החוזה בידי התובעת ובמיוחד מההתחייבות החתומה שלא להפסיק את הלימודים במהלך שנת הלימודים, למעט מנסיבות של כוח עליון; ז. לא היתה שום סיבה לקבוע כי התנהלות המערערת ושלוחת האוניברסיטה שהפעילה היתה בלתי סבירה. התובעת משיבה לטענות המערערת כי אין זה נכון שכוונתה היתה לבטל את השתתפותה בתוכנית. היא התריעה כמה וכמה פעמים כנגד התנהלות התוכנית אך כאשר לא נענתה ולא קיבלה שרותים מנהליים ואקדמיים מהמערערת לא היה מנוס בידיה אלא לבטל את החוזה. לא היה קשר בין הגשת התביעה לבין החלטת המדינה שלא להכיר בתואר משום שהתביעה מושתתת על הטענה שהתואר אינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. במקום תואר סיפקה המערערת תואר נלעג בלבד. המערערת לא סיפקה שירותים מנהלתיים ואקדמיים כראוי למוסד אקדמי, והיה לה אך משרד קטן ובלתי ראוי. שאלוני ההתחייבות פוזרו בצורה חפוזה, המשתתפים נדרשו לחתום מיד ללא אפשרות לעיין בהם. מדובר במסמך שאינו ראוי למוסד אקדמי, הקשר הטלפוני עם המוסד היה קשה אם לא בלתי אפשרי. שיטת הלימוד שהמערערת טענה לה - הלימוד מרחוק, מופרכת לחלוטין. לא היתה זו שיטת לימוד אלא שיטה מהירה לשלשל את הכסף לכיסה של המערערת. המנחים שמינתה המערערת היו מושחתים ורשלניים ונעלמו לאחר שסיפקו ברמאות עבודות מוכנות לתלמידים תמורת כסף, אך לא ניתן היה להביא עדים להוכחת הרמאויות האלה. לאחר סקירה רחבה זו של ההליך בבית משפט השלום עלינו לומר את דברנו במחלוקת המונחת בפנינו. נראה לנו כי יש ממש בטענת המערערת כי פסק הדין מושתת על טענות וראיות שלא הועלו בבית משפט השלום בכלל או בדרך המקובלת, ובאופן שלא יגרום עיוות דיון למערערת. כתב התביעה נסרק במלואו בפתח פסק דין זה והעיון בו מלמד כי אין בו למעשה טיעון ראוי בדבר עילת התביעה מכוחה זכאית התובעת לקבל בחזרה את דמי הלימוד ששלמה. אם מדובר בהפרת החוזה בידי המערערת הרי הטענה לא נטענה כראוי. גם אם יהיה מי שיסבור כי ההתנהלות המתוארת בכתב התביעה מהווה הפרת החוזה, הרי מי שטוען כך חייב להתכבד ולהוכיח זאת הן על ידי עדים רגילים והן על ידי עדויות של מומחים. אין מדובר בעסקה רגילה אלא בהסכם להענקת תואר אקדמי בידי אוניברסיטה הפועלת בשיטת הלימוד מרחוק. דרכיה של שיטה זו, אופן הפעלתה, המטלות האקדמיות והמנהליות הנדרשות אינם דברים הידועים באופן רגיל לכל אדם אלא יש להוכיחם. לא הובאה לבית המשפט שום ראיה מתוכה ניתן היה להסיק שהתנהלותה של המערערת, כמתואר בידי התובעת בכתב התביעה ובעדותה, היא התנהלות המהווה הפרת הסכם הלימוד. עילה אפשרית אחרת שיתכן ועמדה לתובעת היא ביטול חוזה מחמת פגם בכריתתו. יש בפסק הדין יותר מרמז לכך שזוהי העילה הראויה ביותר בעיני בית המשפט. עילה זו מושתתת על הטענה כי התובעת טעתה או הוטעתה בשעה שכרתה הסכם לימודים עם המערערת, במובן זה שלא ידעה כי התואר שהיא עומדת לרכוש אין לו ערך או לא יעניק לה את ההטבות שהיא מצפה להן. גם עילה זו, בהנחה שנטענה בכתב התביעה, לא הוכחה. ראשית, לא הוכח מה היתה תכליתה של ההתקשרות מבחינת התובעת. לא היה מקום לקבוע כי תכליתו הסובייקטיבית, כל שכן תכליתו האובייקטיבית של החוזה, היתה לרכוש תואר אך ורק לשם קבלת הטבות שכר; שנית, לא הובאה הוכחה כי התואר שהמערערת מעניקה לבוגריה "אינו שווה את הנייר עליו הוא כתוב". טענה זו הועלתה בעלמא ואין לה כל בסיס בראיות; שלישית, קשה להתעלם מכך שבית המשפט הושפע מההליכים שהתנהלו בבית המשפט הגבוה לצדק בעניין אוניברסיטת לטבייה, התארים שהיא מעניקה וסירוב המדינה להכיר בהם, כולם או חלקם. משהוכנסה פרשת הבג"צ לתוך ההליך בבית משפט השלום כבר קשה היה להשתחרר מהשפעתה ומהשלכותיה. אלא שבית המשפט לא היה בן חורין לעורר את הנושא מיוזמתו, לדרוש מהמערערת להמציא עוד ועוד מסמכים ולבסוף גם להשתית את פסק הדין על המסמכים האלה ועל טענות שלא נטענו על ידי התובעת. בהנחה שבית המשפט סבר כי להליכים בפני בית המשפט הגבוה לצדק יש השלכה על ההליך שבפניו, מן הראוי היה שימתין ולא ייתן את פסק הדין אלא עד אשר תוכרע המחלוקת בבית המשפט הגבוה לצדק. הדרך בה נקט השופט היתה מעבר למצופה ממנו ומעבר למה שמתחייב מכתבי בי דין שהונחו בפניו. בית המשפט גם פטר בלא הנמקה מספקת את טענת המערערת כי ההסכם בדבר תשלום שכר לימוד קובע כי במקרה של ביטולו בידי התלמיד במהלך שנת הלימודים לא תהיה המערערת מחוייבת בהחזר שכר הלימוד, כולו או חלקו. אכן, תניה זו פרשנותה איננה פשוטה: האם היא חלה בכל מקרה של ביטול, גם כאשר הביטול מקורו בהפרה או בפגם שבכריתת החוזה. היה מקום לדון בשאלה זו וגם להכריע תוך כדי כך גם בשאלה מה היו מניעיה האמיתיים של התובעת בבטלה את החוזה: האם חזרה בה מכוונתה ללמוד? האם הסתבר לה שלא תוכל לעמוד בדרישות האקדמיות? האם חששה שמא תיתפס בקלקלתה אם יתברר שעבודת הגמר שהכינה לא נערכה על ידה ואין היא יכולה להגן עליה? על פני הדברים נראה כי מניעים אישיים, שאינם קשורים במערערת, הביאו את התובעת לכלל ביטול ההסכם. בכתב התביעה נראה כי יחסם המזלזל של אנשי המערערת כלפי התובעת, העדר תשומת לב לפניותיה, לעג וכו' היו ביסוד ההחלטה לבטל את ההסכם. קשה גם שלא להבחין בהשפעות של דעות אחרות שהופנו כלפי התובעת והמחשידות ללא בסיס את המערערת בהתנהלות בלתי ראויה. לפחות זה, לדעתנו, נתפס ברשתה של התניה האמורה השוללת את זכות ההשבה במקרה של ביטול החוזה ממניעים אישיים או חד צדדיים. הננו ערים, כמובן, לעובדה שהתובעת ובעלה שייצג אותה בהליכים הללו הם אנשים קשישים, אם כי משכילים, ומכל מקום ברי שאין הם משפטנים. ניהול משפט כנגד גוף המיוצג בידי שורה של עורכי דין הוא עבורם משימה קשה. כל בית משפט חש רצון לסייע לאנשים שכאלה ולהדריך אותם כיצד לפעול כדי שלא יפגעו אך ורק מחוסר התמצאות באורחותיו של המשפט. אולם, גם לכוונה טובה שכזו יש גבול. בית המשפט איננו אמור לעשות עצמו עורך דין של צד זה או אחר, ובוודאי שעליו להימנע מצעדים שיש בהם משום הפרת האיזון הראוי בין זכויות הצדדים. גם למערערת כבעלת דין יש זכויות ובהן הזכות להליך הוגן ולהקפדה סבירה על סדר הדין. לדעתנו, איזון זה הופר על ידי בית משפט השלום מעבר למידה. ניסינו להביא את הצדדים לכלל פשרה. התובעת הסכימה להצעתנו אך המערערת עמדה בכל תוקף על בירור הערעור והכרעה לגופו. משעשינו כן בהרחבה בעמודים דלעיל, הגענו לכלל מסקנה כי פסק הדין איננו יכול לעמוד. הערעור מתקבל ותביעת המשיבים נדחית. בשים לב למחדליה של המערערת בשלב החוזי [לא בשלב ניהול המשפט], כפי שפורטו בפסק הדין נשוא הערעור, בכל הנוגע לאי התייחסותה לפניותיה של התובעת, אין אנו עושים צו להוצאות בשתי הערכאות. העירבון שהפקידה המערערת יוחזר לבא כוחה. הפרת חוזהחוזה