תביעה לפיצויים בשל חריגות בניה שהתגלו בעליית הגג בבית שרכשו התובעים מהנתבעים. כללי בין התובע 1 (התובע) לבין הנתבעים, נחתם הסכם מכר מיום 7/3/2001 (ההסכם או הסכם המכר), לפיו רכש התובע מהנתבעים "בית בן 4.5 חדרים, מטבח, שירותים וכן מחסן, הנמצא ברח' הבעש"ט 4 בראשל"צ, והידוע כגוש 3925, חלקה 148/ 1,2,3" (הבית או הנכס). בהסכם המכר הצהירו הנתבעים, כי "הבית נבנה בכל שטחו על פי היתר בניה כדין, המצ"ב" (ראו פסקת ה"והואיל" השניה בפתח ההסכם). בנוסף להצהרה בהסכם, הצהירו הנתבעים על העדר חריגות בניה מכל סוג, גם במסמך שחתמו כלפי המינהל, ונדרש לצורך העברת הזכויות לתובע (נ/6. לא מצוין תאריך במסמך). על מסמך זה חתם גם התובע. לטענת התובע, כאשר העמיד את הבית למכירה התגלה לו, לשיטתו, בשל טענה שהעלה אחד הקונים הפוטנציאלים, כי בבית קיימות חריגות בנייה (ס' 7-10 לתצהיר התובע). התובע פנה לנתבעים באמצעות בא כוחו במכתב מיום 9/8/04, בו ציין כי התברר לו שישנן חריגות בנייה בגג הבית ודרש מהנתבעים להסדיר את החריגות ללא דיחוי. הנתבעים השיבו במכתב מיום 2/12/04, בו הכחישו את הטענה לקיומן של חריגות בנייה בעליית הגג. עוד טענו, כי התובע בדק את הבית בטרם רכש אותו, ראה את עליית הגג ובהסכם המכר חתם, כי מצא את הבית מתאים ולשביעות רצונו המלאה (ראו ההתכתבות בין הצדדים, נספחים ה1- ו1 לתצהיר התובע). ביום 2/6/05 הגיש התובע כנגד הנתבעים תביעה למתן צו עשה, שיורה לנתבעים להסדיר את חריגות הבנייה על מנת שיינתן לבית, על כל חלקיו, היתר בניה כדין. בדיון מיום 6/2/07 הסכימו הצדדים על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות, תוך שהובהר כי "אין במחיקת התביעה כדי לחסום הגשת תביעה כספית" (ת.א ראשל"צ 2077/05, להלן: התביעה הראשונה). חודשים ספורים לאחר מכן, קיבל התובע מכתב התראה מהעירייה לפיו הוא נדרש לטפל בקבלת היתר כחוק ו/או להחזיר את המצב לקדמותו בהתאם לתוכנית המאושרת, לגבי מספר חריגות שנמצאו בבית, לרבות בקומת הגג (כך נרשם: "עליה בקומת גג בגודל של כ- 30 מ' לערך - ללא היתר", נספח ד' לתצהיר התובעים וראו גם המכתב, נספח ג' שם). בהמשך אף הוגש כנגד התובעים כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בראשל"צ, כדלקמן: "הגג נבנה בסטיה מההיתר הנ"ל בכך שהוגבה, ובחלל שנותר, נבנתה תוספת קומה ששטחה כ- 45 מ"ר לערך והמדרגות המובילות אליה". במסגרת הליך זה, ניתן ביום 14/12/10 צו הריסה ללא הרשעה, שמחייב את התובעים להרוס את שבוצע ללא היתר, לרבות הנ"ל. הצו לא בוצע וכנגד הנתבעים הוגש כתב אישום נוסף בעבירה של אי-קיום צו שיפוטי (צ"ה 21818-11-09 ועמ"ק 10617-09-11. כתב האישום מיום 25/8/11 מתייחס גם לתוספת בניה בגודל של כ- 20 מ"ר לערך בצד המזרחי, שאין חולק כי בוצעה ע"י התובעים ואין לה כל קשר לנתבעים. ראו נספח ב לתצהיר הנתבעים). לעניין החריגה בגג - מחומר הראיות עולה, כי באמצע שנת 1989 הגישו הנתבעים, באמצעות האדריכלית הגב' אמיר אירית, בקשה להיתר להחלפת הגג עקב נזילות וכן, לתוספת מחסן, פרגולה ומרפסת לדירה. לפי הבקשה להיתר, שטח הבית לפני ההרחבה היה 87.72 מ'"ר, הבקשה היא להרחבת הבית ב- 20.25 מ"ר ובסה"כ לאחר ההגדלה, שטח הבית הוא 107.97 מ"ר. הבקשה להיתר בניה לא כללה הגדלת שטח עליית הגג או ציון חדרים קיימים בעליית הגג. בהתאם לשטח הבית לפי הבקשה (107.97 מ"ר), קיבלו הנתבעים פטור מבניית ממ"ד, שמחוייב רק מעל 110 מ"ר (נספח ו' לתצהיר הנתבעים). ביום 5/10/89 ניתן ההיתר, כמבוקש (נספח ב' לתצהיר התובע, להלן: ההיתר). [ראו גם חווה"ד האדריכלית מטעם התובעים מיום 1/6/2005 שהוגשה בתביעה הראשונה (הוגשה גם בהליך זה וסומנה נ/2), שלפיה "על פי ההיתר מדובר בבית בן קומה אחת הבנוי במפלס אחד ושטחו העיקרי 107.97 מ"ר"]. אלא שבמסגרת העבודות הנ"ל הגביהו הנתבעים את הגג מעבר למצוין בהיתר, באופן שנוצר חלל של כ- 40 מ' בעליית הגג (מגובה שמעל 1.80, השטח נחשב כשטח עיקרי). על כך, אין חולק. בטופס המש"ח שעליו חתמו הצדדים מצוין, כי הבית הוא בן קומה אחת ושטח הרצפה נטו הוא כ- 125 מ"ר. זאת, בניגוד לשטח המצוין בהיתר (107.97 מ"ר), שעל פיו גם התקבל הפטור מהממ"ד (ראו הטופס בנספח ה' לתצהיר הנתבעת. צורף לתיק העמוד השני של המש"ח בלבד, וללא תאריך חתימה או הגשה). אין חולק כי בספרי העירייה, בתיק הבניין בעירייה או בועדה המקומית, במינהל מקרקעי ישראל, בלשכת רישום המקרקעין וכיוצ"ב לא נרשמה בעת שנחתם ההסכם הערה ביחס לקיומה של חריגת בניה. טענות התובעים לטענת התובעים, הנתבעים הצהירו הצהרות כזב, שלפיהן הנכס בנוי כדין. זאת, אף שידעו היטב על חריגות הבנייה, שכן הם עצמם הגישו בקשה ל"החלפת הגג עקב נזילות". בפועל, כאמור, הגביהו את הגג ובנו עוד שני חדרים בחלל הגג, ללא היתר. יתר על כן, הנתבעים מכרו לתובע את הבית כבית של 4.5 חדרים, כנקוב בהסכם, כשבקומת הקרקע 3 חדרים (שני חדרים וסלון) ועוד 1.5 חדרים בגג, חדרים, שכאמור, הסתבר שאינם בנויים כדין (עמ' 26 ש' 10-18). לטענת התובעים, אין ספק, שהצהרת הנתבעים בהסכם המכר ובתצהירם, כי הנכס בנוי על שטחו על פי היתר בניה וכדין, אינה נכונה. למעשה, הנתבעת מודה בחריגות הבנייה, אלא שלטענתה לא ידעה עליהם. גם אם נניח שהנתבעת לא ידעה על החריגה, אין בכך כדי לפטור אותה מאחריותה החוזית ומחבותה כלפי התובע בגין הפרת החוזה בשל חריגות הבניה. מחוו"ד אנשי מקצוע שאליהם פנו התובעים על מנת להכשיר את הבניה, לרבות המומחה מטעם בית המשפט, עולה, כי כיוון שהנתבעים הגדילו הנכס מעל 110 מ"ר ללא היתר בנייה, קבלת היתר בנייה להכשרת החריגות, מותנית בבניית ממ"ד. הצעות שקיבל התובע מקבלנים להכשרת הבנייה הבלתי חוקית, כולל הממ"ד עמדו על סכום של 134,000$ בהצעה הזולה ביותר. התביעה הוגשה על סך כולל של 711,686 ₪, עלות ביצוע העבודות להכשרת החדרים בעליית הגג (לרבות הממ"ד) ופיצוי מוסכם בסך של 76,000 ₪ (20,000$ לפי שער דולר של 3.8 ₪ 21/11/2010). בסיכומיו, ביקש התובע כי ייפסקו לזכותו הפיצויים המוסכמים וכן, פיצוי בגין הנזק שנגרם בפועל בסך של 387,970 ₪: 287,970 ₪ עלויות הכשרת החריגות, לרבות הממ"ד. התובעים הפחיתו את הסכומים בראש נזק זה, לאחר שהתברר מחקירת המומחה מטעם בית המשפט, כי ביצוע מלוא התוכניות שהכין עבורם המהנדס יערן, משמעו שיפור מצבם של התובעים ופיצוי מעבר לנדרש לצורך הכשרת החריגה; פיצוי נזק לא ממוני בסך של 100,000 ₪ כתוצאה מכך שהעבודות בבית יימשכו 8 חודשים שבהם לא ניתן לגור בבית או שתנאי המחיה יגרמו עוגמת נפש ואי-נוחות עצומה (אציין כבר עתה, כי התובעים לא תבעו בכתב התביעה פיצוי בגין נזק לא-ממוני כאמור). יש לציין, כי בעל הדין הנכון והרלבנטי הוא התובע. כפי שהובהר בחקירתו, הוא רכש את הבית שאף נרשם על שמו והוא שניהל את העסקה מול הנתבעים. התובעים 2-3 הם הוריו שמתגוררים עמו. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף. התובע ידע על החריגה מההיתר (הגבהת הגג מעבר למותר לפי ההיתר) עוד טרם רכישת הבית. התובע קיבל את היתר הבניה ואת התוכניות אשר צורפו להסכם המכר ואף ערך בדיקות בבית ובעירייה בעצמו ובאמצעות בא כוחו, במשך כחודש ימים עובר לחתימה על ההסכם. להסכם צורף היתר הבניה, שבו לא מצוינת עליית הגג ואין בה חדרים. התביעה התיישנה, שכן העילה קמה במועד הרכישה בשנת 2001, ובעת הגשת התביעה חלפו למעלה מ- 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה. כמו כן, התובע הצהיר כי: "בדק את הבית...מצאו מתאים ולשביעות רצונו ומוותר על כל טענת אי התאמה" (ס' 2.01 להסכם). לטענת הנתבעים, הם סברו בתום לב בהסתמכם על הנאמר להם על ידי האדריכלית, הגב' אירית עמיר, שטיפלה בהיתר הבנייה, כי אין כל צורך בהיתר בנייה להגבהת עליית הגג ולא היו מודעים לקיומה של חריגה ולהשלכות הגבהת הגג. לטענת הנתבעים, הם מכרו לתובעים בית קרקע עם עליית גג, שלא שימשה למגורים ולא נועדה למגורים. עליית הגג שימשה לאחסון, ומדרגות המתכת שהובילו אליה נועדו לאפשר הגעה לשטח האחסון (ס' 17 לתצהיר. עמ' 36 ש' 31). התובעים ידעו בידיעה פוזיטיבית, עובר לחתימה על הסכם המכר, כי בבית קיימת עליית גג ללא חלונות למעט שני חלונות "סקיי לייט", ללא שירותים, ללא מטבחון, ללא מקלחת, ללא אינסטלציה למים וחשמל, למעט נורה אחת שחוברה עם כבל חשמל מקומת הקרקע, עם רצפה הבנויה מקורות עץ מעל תקרת רביץ (ס' 15 להסכם. עמ' 36-37 לח"נ). בהסכם המכר לא צוין שטח עליית הגג, אשר לא היה שטח מגורים. 4.5 החדרים שנזכרים בהסכם המכר, הם כולם בקומת הקרקע. אילו היו 2 חדרים נוספים בקומת הגג היה הדבר נרשם בהסכם ותמורת המכר הייתה עולה בהתאם (ס' 5 לתצהיר. עמ' 34 ש' 11-16). גם הארנונה לא כללה חיוב של שטח עליית הגג (ס' 20). לטענת הנתבעים, התובע הוא שהוסיף, בין היתר, וללא היתר, חדר בחצר וכן, שני חדרי שינה ושירותים ואמבטיה בעליית הגג. בנוסף, התובעים ניהלו גן ילדים בבית ללא רישיון עסק, שקומם עליהם את השכנים והביא להגשת תלונה לעירייה. התובעים הם עברייני בנייה ורישוי עסקים המעוניינים להוציא כספים מהנתבעים שהם פנסיונרים. חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט בהסכמת הצדדים מונה כמומחה מטעם בית המשפט האדריכל, מר בועז סרור, שזהותו נקבעה ע"י הצדדים (המומחה), על מנת שיחווה דעתו בשאלה מה צריך להיעשות על מנת להכשיר את החדרים בעליית הגג כפי שהם, ואת עלויות ההכשרה (מבלי שיהא בכך כדי לקבוע על מי מהצדדים לשאת בעלויות ההכשרה וכיוצ"ב). המומחה ערך חוו"ד ראשונה מיום 30/8/11 וחוו"ד משלימה מיום 22/1/12. ביום 24/7/11 ביקר המומחה בבית ובעליית הגג. לפי חוות הדעת, אין מניעה עקרונית מלאשר את תוספת עליית הגג לפי הקיים, דהיינו: שימוש בעליית הגג למגורים. וזאת, בכפוף לדרישות הועדה המקומית, לרבות בניית ממ"ד. לפי חוות הדעת עלויות האגרות ההיטלים, הכנת תוכניות והשגת האישורים עומדת על סך של כ- 74,000 ₪ + מע"מ ועלויות בנית הממ"ד הם בסך של כ- 76,000 ₪ + מע"מ. כפי שעולה מעדותו של מר סרור, הכשרת חדרים בקומת הגג דורשת החלפת התקרה שהיא תקרת רביץ (עמ' 22 ש' 7-10), ביצוע מדרגות תקניות לעליית הגג, פתיחת חלונות בקומת הגג (להבדיל מחלונות ה"סקיי לייט" הקטנים), ובניית ממ"ד בקומת הקרקע (עמ' 20-21). המומחה העיד תחילה, כי כשעלה לעליית הגג מצא שני חדרים, שירותים ואמבטיה לרבות צנרת ונקודות חשמל (עמ' 21 ש' 29 ואילך) ואולם בהמשך, לאחר שהתעורר באולם וויכוח ספונטני בין בעלי הדין בעניין קיומם של שירותים ואמבטיה, השיב כי לאור הויכוח ששמע, כבר אינו יודע מה לאמר וציין, כי יעביר לתיק בית המשפט את התמונות שצילם בעת הביקור (עמ' 23 ש' 31- עמ' 24 ש' 4). בהמשך, הודיע כי התמונות שצילם אינן ברשותו. המומחה העיד, כי בעלויות זניחות, ניתן להתאים את המצב בפועל להיתר, דהיינו: להנמיך את הגג עד לגובה לפי ההיתר וכאשר הגג אינו משמש למגורים אלא כעליית גג בלבד (עמ' 24). יש לציין, כי במענה לשאלת הבהרה של ב"כ התובעים, ערך המומחה חוו"ד שלישית מיום 9/2/12, שכללה אומדן עלויות הכשרת הקומה הנוספת לפי תוכנית שערכו עבור התובעים, המהנדסים מיכאל יערן וקרפטי. לפי חוות הדעת, העלות היא בין 540 אש"ח לבין 580 אש"ח בתוספת מע"מ. אלא שמחקירתו של המומחה עלה בברור, כי התוכנית של יערן איננה בבחינת הכשרת הקיים אלא יש בה שינויים נוספים מעבר לדרוש ולפיכך, איננה רלבנטית למחלוקת (עמ' 19 ש' 18 - עמ' 20 ש' 19. כאמור, התובעים אף צמצמו את תביעתם בסיכומיהם לנוכח עדות המומחה בעניין זה). השאלות לדיון השאלה הראשונה היא, האם הנתבעים הפרו את ההסכם בהצהרתם, כי הבית נבנה לפי היתר כדין. אם קיימת הפרה, יש לבחון אם עומדת לנתבעים טענת הגנה: התיישנות התביעה או ויתור של התובעים על טענת אי-התאמה. אם יימצא שקיימת הפרה בת-פיצוי, מתעוררת השאלה מהו הפיצוי שלו זכאים התובעים? - האם על הנתבעים לפצות את התובעים בעלות הכשרת חדרי המגורים בעליית הגג לרבות בניית הממ"ד? האם זכאים התובעים לפיצוי המוסכם? התשובה לכך נגזרת, בין היתר, מההכרעה בשאלה איזה נכס רכשו התובעים מהנתבעים. לטענת התובעים, הם רכשו בית בן 4.5 חדרים, שכולל שני חדרי מגורים בעליית הגג. הנתבעים מנגד, טוענים, כי מכרו בית קרקע עם עליית גג, שלא נועדה למגורים, לא שימשה למגורים, ולא היו בה חדרי מגורים או תנאים מתאימים למגורים. לפיכך, אין התובעים זכאים לכך שהנתבעים יישאו בעלות הבאת הנכס למצב שבו בעליית הגג שני חדרי שינה, לרבות בניית ממ"ד. זהו נכס אחר מזה שקנו התובעים מהנתבעים. אילו היה הנכס נמכר ככזה לתובעים, היו הנתבעים זוכים לתמורה בהתאם. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בכל החומר שהגישו הצדדים, אני סבורה כי יש לדחות את התביעה מחמת שהתיישנה, וכך אני מורה. הנתבעים אכן הפרו את ההסכם ואילולא התיישנה התביעה היה זכאי התובע לפיצוי (אם כי, לטעמי, לא היה זכאי לפיצויים בשיעור שתבע). מטעם זה, לא מצאתי לפסוק הוצאות לטובת הנתבעים, וכל צד יישא בהוצאותיו, לרבות שכ"ט המומחים ושכ"ט עורך דינו. הכל כמבואר להלן. הנתבעים הפרו את הסכם המכר אין ספק שבעת שנמכרה הדירה לתובעים היה הנכס בנוי בחריגה מההיתר בכל הקשור לעליית הגג. אין חולק, כי עליית הגג הוגבהה ללא היתר. בדיעבד, גם הנתבעת מסכימה שאלו פני הדברים אלא שלטענתה, לא ידעה שהגבהת הגג כאמור, הינה חריגה או תוספת שדרוש לה היתר, ולא ידעה מהי משמעות ההגבהה ותוצאותיה (הפיכת שטח עליית הגג לשטח עיקרי ולפיכך, צורך בבניית ממ"ד). לטענת הנתבעת, הבקשה הוגשה באמצעות אדריכלית והכל נעשה בעצתה ובפיקוחה. דבר החריגה לא היה ידוע לה, לא בזמן תיקון הגג ולא במועד מכירת הבית. לראשונה ידעה על הטענה בחודש אוגוסט 2004 עם קבלת מכתב התובע, שבו נדרשו לקחת אחריות על חריגות הבנייה ולטפל בהן; ורק לאור חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט הבינה, כי מדובר בחריגה (עמ' 33 ש' 28 - עמ' 34 ש' 3. ראו גם ס' 4 לתצהיר הנתבעת). ברי, אפוא, כי הצהרת הנתבעים בהסכם, שלפיה הבית נבנה כדין לפי ההיתר, איננה נכונה. די בכך, על מנת שתהא זו הפרת הסכם וכדי להקים לתובע זכאות עקרונית לסעדים בגין ההפרה. טענת הנתבעים, שלפיה, כאמור, לא ידעו על כך ונסמכו בכל פעולותיהם בעניין על איש מקצוע, איננה יכולה להועיל. כידוע, קיומה של הפרה בדיני חוזים אינו מותנה ביסוד נפשי של אשם ואיננו מותנה בכוונה, זדון או התרשלות. בכפוף לעקרון תום הלב, האחריות החוזית היא אחריות מוחלטת, בלא קשר לכוונתו הרעה או הטובה של המפר. "אין גם צורך במודעות מצד המפר - לא בכוח ולא בפועל - לעצם קיומה של הפרה". וכך הוא הדבר גם אם פעל המפר בעצת מומחה [ג. שלו וי. אדר דיני חוזים - התרופות (התשס"ט) 113-115. ראו גם: ע"א 9422/06 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' BTR Environmental Limited (17/1/10) ס' כ"ב לפסק דינו של כב' הש' רובינשטיין והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן, ס' 43; ע"א 3912/90 EXIMIN תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מז(4) 1991, עמ' 81; ראו בעניין דומה, רע"א 7642/97 שטרית נ' נוסבאום, פ"ד נג(3) 516, 524: "כידוע, עקרונית, אחריותו של המוכר להפרת חוזה אינה מותנית בשיטתנו ביסוד של אשמה כלשהי. לכן, במסגרת הקביעה של הפרת חוזה המכר בגין אי-התאמה, אין כל חשיבות לשאלה אם המוכרים נהגו בתום-לב או בהיעדר רשלנות. חיובם הוא להשיג את התוצאה של מילוי התניה החוזית, אשר במקרה שלנו, נוגעת לגודל שטח הנטו של הממכר"]. יחד עם זאת, לא שוכנעתי שהתובע רכש מהנתבעים נכס שכולל חדרי מגורים בעליית הגג או נכס עם קומת גג למגורים. אני מעדיפה לעניין זה את גרסת הנתבעת, שהייתה מהימנה וקוהרנטית ומתיישבת יותר עם כלל הראיות ונסיבות העניין, שלפיה הבית שנמכר לתובע כלל קומת מגורים, שהיא קומת הקרקע, עם עליית גג שאיננה כוללת חדרי מגורים. מכל מקום, גרסת התובע ביחס לקיומם של שני חדרים או חדר וחצי בעליית הגג, לא הוכחה. לפי הסכם המכר, הבית הוא "בית בן 4.5 חדרים, מטבח, שירותים וכן מחסן... ("והואיל" 1). הסכם המכר לא מציין כי לבית קומת גג, עליית גג או שהבית הוא בן שתי קומות. שעה שהצדדים בחרו לתאר את הנכס שלא לפי שטחו, אלא בציון חדרי הבית, אי-ציון קיומה של עליית הגג (או כל כינוי אחר לשטח זה), בולט ומדבר בעד עצמו. נוסח ההסכם, מתיישב יותר עם גרסת הנתבעת כי עליית הגג שימשה לצורך אחסון ולא למגורים, לא הייתה מיועדת למגורים ולא הייתה מותאמת לכך ומכל מקום, לא נמכר הבית כנכס שכולל חדרי מגורים בעליית הגג. גם בטופס המש"ח (נספח ה' לתצהיר הנתבעת), נרשם שקיימת קומה אחת. בנוסף, הסבר הנתבעת ביחס לקיומם של 4.5 חדרים בקומה ראשונה, משכנע ואמין ומובהר עם עיון בתשריט נ/5 (זהו התשריט שצורף כנספח א1 לתצהיר הנתבעת, בהגדלה שנוחה יותר לעיון. ראו ח"נ בעמ' 33 ש' 14-16, עמ' 34 ש' 14-16, עמ' 36 ש' 1-3). עוד אעיר בהקשר זה, כי בתצהיר שהגיש התובע במסגרת התביעה הראשונה (נ/3) לא העלה את הטענה, כי 4.5 חדרים שלפי ההסכם, הם 3 חדרים בקומת קרקע ועוד חדר וחצי בעליית הגג. בנוסף, לראשונה בעדותו, טען התובע כי בעליית הגג גרה בתה של הנתבעת עם חתנה (הטענה לא נזכרה בכתב התביעה או בתצהיר), ואף לאחר שהועלתה בח"נ של התובע כאמור, ב"כ התובע נמנע מלעמת את הנתבעת עם טענה זו במסגרת חקירתה, ובחר שלא לקבל עליה את תגובת הנתבעת. חוו"ד השמאי יוניצמן שנשלח ע"י הבנק ליתן חוו"ד כדי להעמיד לתובע משכנתא לרכישת הבית (ת/2), איננה מחזקת את גרסת התובעים. אמנם לפי חוות הדעת, בעת שנערך הביקור בנכס ביום 19/3/2001 נמצא, כי הנכס כולל עליית גג, שהינה חדר שינה, אך עולה מחוות הדעת עצמה ומעדות הנתבעת, שלא נסתרה, כי ביקור השמאי בבית נערך לאחר שהתובעים כבר קיבלו את החזקה בו. השמאי מציין בס' 3 לחוות הדעת, כי אירחה אותו משפחת בן נעים, משפחתו של התובע (לח"נ של הנתבעת, ראו עמ' 36 ש' 5-8. התובע נאלץ לאשר זאת "בחצי פה", עמ' 26 ש' 25 - עמ' 27 ש'7). התיישנות התביעה לטענת הנתבעים, התביעה התיישנה משחלפו 7 שנים מהמועד שבו נולדה עילת התביעה. עילת התביעה קמה עם חתימת ההסכם, במרץ 2001, והתביעה התיישנה במרץ 2008. התביעה הוגשה ביום 21/11/2010, בחלוף תקופת ההתיישנות. לטענת הנתבעים, התובע ידע על החריגה עוד לפני החתימה על ההסכם. וזאת בשל בדיקות שעשה בעירייה בעצמו ובאמצעות בא כוחו, כחודש ימים בטרם חתמו על הסכם המכר בבית ובעירייה. נוסף על הבדיקה הפיסית, קיבלו התובעים את היתר הבנייה והתוכניות, והם צורפו כנספח להסכם המכר. התובע אף הצהיר (ס' 2.01 להסכם) כי "בדק את הבית...מצאו מתאים ולשביעות רצונו ומוותר על כל טענת אי התאמה". בכל מקרה, עמדה לתובעים האפשרות לבדוק האם קיימות חריגות בנייה בבית עובר לחתימה. אף על פי כן, התובעים לא טענו בשלב כלשהו לאי-התאמה בין התוכניות והיתר הבנייה לבין המצב בפועל. חובה היה על התובע לפעול בזהירות סבירה לגילוי עילת התביעה. לפי הפסיקה, "חשד המתעורר אצל התובע ואף חשד בכוח ... ייחשב כקצה חוט המתחיל את מרוץ ההתיישנות". התובע ומשפחתו ראו את היתר הבניה ותוכניות הבית שאין בהם עליית גג וראו את הבית שבו יש עליית גג ומדרגות שמובילות אליה. לפי ס' 13(א) לחוק המכר התשכ"ח- 1968, היה על הקונה לבדוק את הממכר "מייד לאחר קבלתו". התובע קיבל חזקה בדירה כבר בחודש מרץ 2001 (כעולה מחוו"ד השמאי יוניצמן שביקר בדירה ביום 18/3/2001, ת/2). לטענת התובעים, התביעה לא התיישנה. חל על העניין ס' 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (חוק ההתיישנות), התיישנות שלא מדעת, שמאריך את תקופת ההתיישנות. לתובע נודע על החריגות רק בסוף שנת 2004 בסמוך ליום 22/8/2004, שאז שלחו באמצעות בא כוחם מכתב לנתבעים. בנוסף, התקופה שבה הייתה התביעה הראשונה תלויה ועומדת עד שנמחקה, במשך כשנתיים ימים (2005-2007), אינה באה במניין הימים מכוח ס' 15 לחוק ההתיישנות. בנוסף, מניין ההתיישנות מתחיל מחדש מכוח ס' 9 לחוק ההתיישנות (הודאה בקיום זכות), שכן הנתבעת הודתה בהליך זה בס' 4 לתצהירה, כי לא ידעה שקיימת חריגה אלא רק לאחר שנבדק העניין על ידי מומחה בית המשפט. המועדים הרלבנטיים לדיון הם, אפוא, כדלקמן: עילת התביעה קמה עם ההפרה, דהיינו: כבר במועד עריכת ההסכם, שכלל הצהרה שאינה נכונה ביחס לבניית הבית בהיתר (7/3/2001). באופן עקרוני ובהעדר כל הארכה, התביעה התיישנה ביום 7/3/2008. לפי הוראות ס' 15 לחוק ההתיישנות, יש להוסיף על תקופה זו את התקופה שבה התבררה התביעה הראשונה, שאיננה נמנית בתקופת ההתיישנות. התביעה הראשונה הוגשה בתאריך 2/6/2005, ונמחקה בפסק דין של כב' הש' שוורץ מיום 6/2/2007. מדובר בתקופה של כשנה, שמונה חודשים וארבעה ימים (ולא שנתיים כפי שטען התובע בסיכומיו). מכאן שתקופת ההתיישנות הוארכה עד נובמבר 2009. אלא שהתביעה שבכותרת הוגשה כעבור כשנה נוספת, ביום 21/11/2010. האם התביעה התיישנה או שמא הוארך המועד בשל התיישנות שלא מדעת, כטענת התובע? התיישנות שלא מדעת כאמור, לטענת התובע, חל על העניין ס' 8 לחוק ההתיישנות(התיישנות שלא מדעת), שלפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". המבחן לעניין זה הוא מבחן הידיעה בכוח. הנטל הוא על התובע, הטוען לקיומו של חריג המאריך את תקופת ההתיישנות. בענייננו, הנטל הוא על התובע להוכיח כי העובדות הרלבנטיות נודעו לו או שיכול היה לדעת עליהן לכל המוקדם, כשנה לאחר שנחתם ההסכם, במרץ 2002, על מנת שתביעתו לא תתיישן בעת שהוגשה, בנובמבר 2010. [לנטל ההוכחה המוטל על התובע, ראו ז. יהודאי דיני ההתיישנות בישראל (כרך א') 204; ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן, פ"ד מד(1) 278, 283; ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים, פ"ד לח(3) 673, 687]. לא עלה בידו של התובע להוכיח שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, להארכת תקופת ההתיישנות. לטענת התובע בסיכומיו, דבר החריגה נודע לו רק לאחר שהעמיד את הבית למכירה ואחד הקונים הפוטנציאליים העמידו על כך, בסוף שנת 2004, סמוך לפני שיצא מכתב ההתראה של התובע אל הנתבעים, ביום 9/8/2004 (המכתב נספח ה' לתצהיר התובע) ומכאן, שהתביעה לא התיישנה. ראשית, לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו, כי דבר החריגה נודע לו רק באוגוסט 2004. גרסתו של התובע בעניין זה לא קוהרנטית וחסרה, ולא הובאו ראיות לתמיכה בה מעבר להצהרתו של התובע. בתצהיר טען התובע, כי העמיד את הנכס למכירה בשנת 2005 ואז בעקבות בדיקה של רוכש פוטנציאלי התברר דבר קיומה של החריגה (ס' 7-8). אלא שהטענה נסתרה מתוך כך שמכתב בא כוחו נשלח לנתבעים כבר ביום 9/8/2004. לא הוגשו ראיות ביחס לעצם העמדת הבית למכירה, ביחס לרוכש הפוטנציאלי הנזכר לעיל, בשאלה מתי נמסר העניין לטיפול עורכי הדין של התובע (ייתכן שהמכתב מאוגוסט 2004 יצא לנתבעים חודשים לאחר הגילוי) וכד', ואף לא נמסרו פרטים בעניינים אלה בתצהיר, שבו הסתפק התובע בהצהרה כללית, שאיננה נכונה, כאמור. שנית, כאמור, המבחן הרלבנטי לס' 8 לחוק ההתיישנות איננו מבחן הידיעה בפועל, אלא השאלה היא מתי יכול היה התובע בזהירות סבירה לגלות את דבר החריגה מההיתר, שהולידה לו את עילת התביעה. התובע לא טען דבר בסוגיה זו (מתי יכול היה לדעת על החריגה, במובן ס' 8 לחוק ההתיישנות), אלא טען רק שבפועל גילה את דבר החריגה בסביבות אוגוסט 2004. למעשה, די בכך כדי לקבוע שלא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את הארכת תקופת ההתיישנות. על מנת שלא יימצא הדיון חסר אוסיף עוד, שאני סבורה כי בנקיטת זהירות סבירה, ניתן היה לדעת על החריגה, לכל המאוחר, תוך זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם. אחת משתיים: אם אתייחס לגרסתו של התובע, כי רכש בית שכולל חדר וחצי בעליית הגג (גרסה שנדחתה על ידי), מניין ההתיישנות מתחיל כבר בעת החתימה על ההסכם. שכן די בביקור בבית, מצד אחד ובעיון בהיתר, מצד שני על מנת שיקום החשד שידרוש בדיקה בעניין חוקיות החדרים בעליית הגג. שהרי, כאמור לעיל, ההיתר איננו מציין חדרים קיימים בעליית הגג או תוספת של חדרים בגג. בהנחה שהבית נמכר כנכס שכולל חדרי מגורים בקומת הקרקע בלבד (כגרסת הנתבעת, שנאמנה עליי), אזי צריך היה להתעורר חשד לבניה בחריגה מההיתר או חשד שמצריך בדיקת הסוגיה, לכל המאוחר, בשעה שחתמו הצדדים על טופס הדיווח למס שבח. בדיווח למס שבח צוין, כי בבית קומה אחת בלבד וכי שטח הבית כ- 125 מ"ר. פרטים אלה שבטופס המש"ח עליו חתם גם התובע (הקונה), בצירוף לפרטים האחרים שהיו בידי התובע - היתר הבניה, שבו נרשם כי שטח הבית הינו 107.97 מ"ר (לאחר התוספת של 20.25 מ"ר שבגינה התבקש ההיתר), והוא איננו כולל כל תוספת לקומת הגג או סימון של חדרים קיימים בגג (ראו בנספח ב' לתצהיר התובע), כמו גם חוו"ד השמאי יוניצמן מיום 19/3/2001 שנדרשה לתובע על מנת לקבל משכנתא לתשלום התמורה בגין הבית, שבה צוין, כי על פי תכנית הגשה להיתר, שטח הנכס הבנוי הוא כ- 108 מ"ר, צריך היה, לכל הפחות, "להדליק נורה אדומה" אצל התובע. הצדדים חתמו על ההסכם ביום 7/3/2001. היתר הבניה צורף להסכם (צוין בהסכם, כי היתר הבניה מצורף לו. כמו כן, הנתבעת הצהירה בס' 16 לתצהירה, כי היתר הבניה צורף. גרסתה לא נסתרה. למעשה, לא הועלתה טענה שהיתר הבניה לא צורף להסכם או שהתובע לא ידע על ההיתר ותוכנו נוכח הבירורים שערך בעירייה, ובוודאי שלא הוכחה טענה כזו). ההצהרה למס שבח צריכה להיעשות לפי החוק, בתוך 30 ימים ממועד שנכרת ההסכם. בהעתק המש"ח שצורף, אין אינדיקציה לתאריך עריכתו/הגשתו של המסמך. הצדדים לא טענו שטופס המש"ח הוגש באיחור ולפיכך, אני קובעת כי נעשה והוגש דיווח כדין בתום התקופה. להזכיר, מחובתו של התובע היא להוכיח מתי נודעו לו העובדות שהקימו את עילת התביעה, בשעה שהוא מבקש להיכנס תחת כנפיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לפיכך, ככל שהוגש המש"ח במועד אחר, היה על התובע להוכיח עובדה זו ואי-הוכחתה, פועלת לרעתו. עולה מהאמור, כי לכל המאוחר, היה על התובע לחשוד בקיומה של בניה בחריגה מההיתר, סמוך לאחר החתימה על ההסכם, כחודש ימים לאחר מכן (ולא שנה לאחר החתימה). התביעה הוגשה ביום 21/11/2010, בשעה שלכל המאוחר, היה על התובע להגישה עד למחצית דצמבר 2009. מכל מקום, היה על התובע להוכיח כי לא יכול היה לדעת את העובדות הרלבנטיות גם בזהירות סבירה אלא במרץ 2002, והוא לא עמד בנטל להוכיח זאת. לטענת התובע, מניין ההתיישנות התחיל מחדש מכוח ס' 9 לחוק ההתיישנות (הודאה בקיום זכות), נוכח הודאת הנתבעת בס' 4 לתצהירה שהוגש בהליך זה, כי היא לא ידעה שקיימת חריגה אלא רק לאחר שנבדק העניין על ידי מומחה בית המשפט. אני דוחה טענה זו. התובע הסתפק בהעלאת הטענה בכלליות כפי שהובאה לעיל, ללא ניתוח משפטי. מכל מקום, אין בטענה כל ממש. הודאת הנתבעת כאמור איננה בבחינת הודאה בזכות, שכן ההודאה בכך שההצהרה בדבר היותו של הבית בנוי כדין, איננה נכונה (וככזו, מהווה הפרת ההסכם) באה יחד עם העלאת טענת ההתיישנות; ולפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, "בסעיף זה 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". אציין עוד, למען הסר ספק, כי במסגרת התביעה הראשונה שנמחקה כאמור, לא הודתה הנתבעת בקיומה של הפרה (לא נטען שכך ולא הוכח שכך). על כן, התביעה התיישנה ומטעם זה, היא נדחית. משכך, מתייתר הדיון בטענת הוויתור שהעלו הנתבעים או בסעדים להם זכאי התובע בשל ההפרה. אציין, עם זאת, כי אני סבורה שבכל מקרה, גם לולא התיישנה התביעה, לא היה מקום לפסוק לתובע את הפיצויים שדרש בסיכומיו. זאת, כיוון שנוכח הקביעות בס' 36-38 לעיל, בפסיקתם של פיצויים כאמור, היה זוכה לפיצוי מעבר לנזק שנגרם לו בגין ההפרה ומעבר לפיצויי הקיום. שהרי, כפי שקבעתי לעיל, התובע לא רכש נכס שכולל גם חדרים בקומת הגג (ולא שילם בעבור כך). בהעדר הוכחת הנזק (או הפיצוי) לאשורו דומה, כי היה מקום לפסוק לתובע פיצוי מוסכם בלבד. זאת, מבלי להתייחס לשאלה אם יש מקום להפחתת הפיצויים תוך קביעת אשם תורם (ראו למשל: ת"א 2250/08 (ראשל"צ) גלעד נ' אזובל, בס' 49-55, כב' הש' שוורץ מיום 16/4/12; תא (נתניה) 3884/05 אטל נ' פלד, כב' הש' ד"ר רבינוביץ-ברון מיום 22/2/09). סוף דבר: התביעה נדחית. בנסיבות העניין ומהנימוקים כמפורט לעיל, איני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו, לרבות הוצאות מומחים ושכ"ט עו"ד. לדוור לצדדיםהפרת חוזהחוזההסכם מכר