תביעת שיפוי שהוגשה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כנגד חברות הביטוח הראל ואיגוד אבנר (להלן: "הנתבעים") והועמדה על סך של 274,514 ₪. המחלוקת בין הצדדים מצומצמת לשאלת החיוב בריבית ההסכמית וסוגיית ההוצאות שכן המחלוקת בשאלת האחריות הסתיימה זה כבר. ביסוד פלוגתא זו עומדת השתלשלות דברים במהלכה שילמו הנתבעים את סכום התביעה למעט רכיב בודד שהתביעה ביחס אליו נדחתה בשלב מאוחר יותר. תשלום זה בוצע, כאמור, לאחר הגשת התביעה ביום 13.11.08 . הואיל וכך טוען התובע כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום הריבית הקבועה בהסכם שבין הצדדים בסעיף 6 שבו, למקרה של איחור. הנתבעים אינם כופרים בתוקפו של ההסכם , אלא שלטענתם, לא התקיימו הנסיבות המצדיקות את גביית הריבית הקבועה בסעיף 6 להסכם, למרות האיחור בתשלום. הכל מסכימים כי איחור בהעברת השיפוי על פי סעיף 6 להסכם , גורר חיוב ריבית בשיעור הגבוה ב- 20% מזה הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדהתשכ"א - 1961. זאת, החל מן היום החמישה עשר לאיחור בתום 45 הימים שמאז קבלת הדרישה. אלא שלשיטת הנתבעים, לא נוצר איחור בהעברת התשלום הואיל ומצד התובע לא הופקה מעולם דרישת תשלום קודם להגשת התביעה . השאלה הפרשנית אותה מעלים הנתבעים בהקשר זה הינה אם יש בהגשת כתב התביעה כדי להוות "דרישה" כהגדרתה בהסכם, כך שאיחור בהענות לה גורר את חיובי הריבית המוגדלים. טענותיהם החלופיות נוגעות לקיומו של ויתור ולמשך האיחור. אדון באלה להלן: 1. סוגיית החיוב בריבית בגין האיחור בתשלום נדון איפוא בשאלה האם מהווה כתב התביעה בגדר "דרישה" לצורך סעיף 6 להסכם. להלן לשון סעיף 6 להסכם בין הצדדים: "החברה תשלם את תביעת המוסד לפי דרישתו תוך 60 יום מיום קבלתה( 45 יום לאור התיקון מיום 1.4.85 תוספת שלי י.א. ). פיגרה החברה בתשלום פרק זמן העולה על 15 יום, יהיה עליה לשלם למוסד ריבית בגובה הריבית המכסימלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית תשכ"א - 1961, ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל". שורת ההגיון מחייבת כי הגשת תביעה תחשב כדרישה לצורכי סעיף 6 הנ"ל והשווה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט ברעם ב ת.א 17743/00 המעגן הנחה זו בבסיס קביעתו. אנאלוגית ניתן להשוות בין השאלה כאן לבין יחסה של הפסיקה לכתב תביעה "המתפקד" כהודעת ביטול. ראה לעניין זה גבריאלה שלו דיני חוזים 560 (מהדורה שניה, תשנ"ה). בהסתמך על כך, יש להעדיף את גישתו הפרשנית של התובע הרואה בהגשת התביעה כ"שוות ערך" להפקת דרישת תשלום על פי סעיף 6 להסכם. 2. דיון בטענותיהם החלופיות של הנתבעים מכאן יש להתייחס לטענותיהם החלופיות של הנתבעים לעניין חבותם בריבית ההסכמית המתמקדות בשני עניינים. א. קיומו של ויתור. ב. משך האיחור לצורך חישוב הריבית ההסכמית. 2א. דיון בשאלת הויתור בעניין זה טוענים הנתבעים כי התובע ויתר על דרישתו לקבלת הריבית ההסכמית משלא העלה דרישה זו לאחר תשלום קרן החוב. בתשובתם המשלימה טענו התובעים כי מעולם לא נעשה על ידם מעשה הניתן להתפרש כאקט של ויתור. לגישתם, הועלתה דרישת הריבית בכתב התביעה ודרישה זו עמדה בתוקפה ללא שינוי בכל התקופה שבה היה כתב התביעה תלוי ועומד. סבורני כי הצדק עימם בנקודה זו . הנתבעים אינם רשאים להתלות בקבלת התשלום שבוצע ככזה המשקף ויתור על זכות שהועלתה בכתב התביעה. רק גילוי פנים אקטיבי וברור יכול להוות אינדיקציה לויתור על זכות, דבר שלא נעשה בענייננו ולכן יש לדחות את הטענה. השווה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט (כתארו אז) חשין בדנ"א 10114/03 [ 5.1.06]. 2ב. דיון בשאלת משך האיחור לצורך חישוב הריבית ההסכמית. טענות הצדדים דרישת התובע לריבית ההסכמית חושבה בסיכומיו על בסיס קיומו של איחור בן 70 יום בתשלום. לפיכך חושב סכום הריבית על מלוא סכום התביעה החל מיום הגשת התביעה, ועד לתשלומה בפועל. ממועד זה, שבו שולם הסך של 247,667 ₪ נותר להשלמה הסך של 8,622 ₪ שהוא תוצאת הריבית שלא שולמה. על גביו הוסף, חישוב הריבית הנתבעת כאן על יתרת החוב והוא מצטבר על החוב הקיים עד לתשלומו בפועל. לחישוב זה מתנגדים הנתבעים בכל תוקף. לדיבריהם מדובר בחישוב שגוי הנגוע בחוסר תום לב. לגישתם, אין לחשב את הריבית אלא מתום היום ה - 45 להגשת התביעה ולא מן היום הראשון כפי שעשה התובע, כלומר בגין 25 ימי האיחור הנותרים. בנוסף אין להמשיך ולחייב בריבית ההסכמית על היתרה עד התשלום בפועל כפי שמבקש התובע לעשות. לדידם יש לעשות זאת "לפנים משורת הדין" גם אם לשונו היבשה של ההסכם תומכת בחישוב המוצג על ידי התובע. זאת, כסוג של פתרון ביניים בו נקט בית המשפט בתא (י-ם) 17743/00. גוף הדיון לאמיתו של דבר מודים הנתבעים בעקיפין בכך שלשונו של סעיף 6 להסכם אינה מותירה מקום רב לספק. הנחתם זו באה לידי בטוי גם בנספח א1 להסכם שצורף לכתב התביעה, שהוא דף ההנחיות הפנימיות אצל הנתבעים. בו מצויין במפורש מועד החישוב של הריבית ככזה החל מתחילת תקופת 45 הימים, זאת מקום שהחייב לא עמד בתשלום בתוך תקופה זו. השאלה אם כן היא שאלה של "לפנים משורת הדין" כפי שמגדירים זאת הנתבעים עצמם. אכן, בית המשפט עושה מפעם לפעם שימוש בסמכותו לחריגה מ"שורת הדין" כשהוא מפרט את הנסיבות המצדיקות שימוש מסוג זה. כך עשה לדוגמא השופט בר-עם בתא (י-ם) 17743/00, שם קבע כי אין למנות חלק מן התקופה לצורכי חיוב הריבית לפי ההסכם. בכך כיוון לתקופה שמיום ההחלטה ברע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל ואח', פ"ד נו(6) 926 ועד ליום מתן פסק הדין בדנ"א 10071/02, דנ"א 6971/03 קרנית קרן לפיצויי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נ"ח(5) 639, זאת מכוח עקרון תום הלב. מדובר בהתייחסות לניואנס קונקרטי הנוגע לכך שההלכה המשפטית שונתה בדיון הנוסף שהתקיים. במקרה שבפני לא מצאתי כל נימוק המצדיק את השימוש בשיקול הדעת לחריגה משורת הדין לאור מטרות ההסכם כפי שפורטו והוצגו בתא (י-ם) 17743/00 וכן בדנ"א 10114/03. שאלת ההוצאות הנתבעים טוענים כי יש לחייב את התובע בהוצאות אשר ישקפו את התנהלותו, הבאה לידי ביטוי בפתיחת ההליך ללא הקדמת דרישה, וב"התעקשות" על ניהול הליך ושמיעת ראיות חרף פסיקת בית המשפט המחוזי בעניין. לטענתם, קיימות דוגמאות למכביר לפסיקת הוצאות לתובע בגין דחיית תביעות לשיבוב שהגיש כדוגמת תא"ק (י-ם) 4071/07 שהוזכר ונסיבותיו דומות למקרה דנן. התובע, לעומת זאת טוען כי עליו החובה, בהיותו גוף ציבורי המשמש כנאמן על כספי ציבור, לשמור על הקופה הציבורית ולממש את זכאותו לשיפוי מכוח חוק הביטוח הלאומי (ס' 328). להשקפתו, מכירה הפסיקה בלגיטימיות של אופן התנהלות זה, בשורה של פסקי דין שניתנו בנושא ופטרו אותו מחיוב בהוצאות. כך הופניתי לפסק דינה של השופטת שטופמן בתא 2210/06 הקובע: "...בהתחשב בעובדה כי התובע לא האריך את ההליך שלא לצורך...אינני מוצאת לנכון ליתן צו להוצאות". לאחר ששקלתי את הדברים בעניין זה מצאתי כי ההליך נוהל בהגינות על-ידי שני הצדדים. לפיכך, החלטתי שלא להורות על חיובו של התובע בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו הוא. סוף דבר, התביעה התקבלה. הנתבעות תישאנה בתשלום הריבית בסך של 8,622 ₪. סכום זה ימשיך וישא ריבית הסכמית מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלומו בפועל. עותק פסק הדין יישלח לבאי כוח הצדדים בדואר רשום. שיפוי