השופט ויתקון: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר בו נתקבלה רק בחלקה הקטן תביעת המערער לפצותו על הפרת הסכם מכר. בהסכם זה מכר המערער (להלן - המוכר) למשיב (להלן - הקונה) את דירתו. בסופו של דבר לא היה הקונה מוכן להשלים את העיסקה, והמוכר היה נאלץ למכור את הדירה לאדם אחר, אשר שילם לו 4,500 ל"י פחות מהמחיר שנקבע בהסכם בין בעלי הדין. השופט סבר שההסכם היה הסכם מחייב - ועל-כן הערעור שכנגד לפנינו; אך עם זאת גם סבר שהמוכר לא הוכיח את נזקו בפריט זה - ומכאן הערעור שלפנינו. בסופו של דבר נמצא הקונה חייב לשלם למוכר נזקים בסך 350 ל"י בלבד, והצדדים תמימי דעים שפריט של נזק בסך 50 ל"י, שנכלל בסכום זה, בטעות יסודו. נדון תחילה בערעור שכנגד. הקונה טען שהסכם המכר לא היה הסכם מחייב, מכיוון שלפי לשונו היה ברור שזה הסכם בין המוכר ואשתו ובין הקונה ואשתו, אך עובדה היא שהנשים לא חתמו על החוזה ואשת הקונה אף התנגדה לו. השופט דחה טענה זו מהטעם כי גם לאחר שהיה ברור למוכר ולקונה שלא חתמו הנשים על ההסכם, הוסיפו לנהוג בו כאילו היה זה הסכם ביניהם בלבד. ההסכם נמסר לעורך-דינו של הקונה על-מנת שיכין חוזה פורמלי, והקונה - או אחיו מטעמו - אף ביצע שני תשלומים על חשבון מחיר ההסכם. לדעתנו היה השופט רשאי להגיע למסקנה זו, לאחר ששמע את העדויות. הוא הדין במסקנת השופט לגבי טענתו השניה של הקונה בדבר פסילת ההסכם. לפי טענה זו לא היה ההסכם מחייב גם מהטעם שהוא הוטעה בזמן עשייתו. לפי ההסכם היו המוכר ואשתו בעלי הדירה שנמכרה, אך משנמסר הענין לאותו עורך-דין נתברר כי הדירה בבעלות חברה ושאין למוכר ולאשתו אלא מניה באותה חברה וחוזה חכירה לתקופה ארוכה. השופט דחה טענה זו מהטעם, שמן המפורסמות הוא שחכירה ארוכה של דירה מברת בית, בה לחוכר מניה, כמוה בפי הבריות בבעלות ממש, ושוב, כי הקונה ויתר על כל טענה בקשר להבדל בין בעלות מעין זו ובעלות ממש בכך שגם לאחר שנודע לו הדבר הוסיף לראות את ההסכם כמחייב ואף עשה תשלום על חשבון המחיר. ייתכן שצדק הקונה בטענו לפנינו כי אותו תשלום נעשה בטרם בירר פרקליטו את ענין הבעלות; אך ברור גם שעדיין נתן לפרקליטו להמשיך בטיפולו ולא הכריז על בטלות ההסכם, כפי שהיה עושה אדם הרואה עצמו מרומה. התנהגות הקונה מעידה, לא על "ויתור" במובן הטכני של המלה, אלא על שגם הוא לא החשיב את ההבדל בין בעלות על דירה במשמעות חוק בתים משותפים, לבין הצורה שהיתה נפוצה לפני חוק זה, דהיינו חכירה ארוכה עם מניה בחברת בית. דין הערעור שכנגד להידחות איפוא. לעומת זאת מצאנו ממש בערעור עצמו. היתה לפני השופט המלומד עדות על עובדה אחת בלבד והיא שמחיר ההסכם היה 51,000 ל"י ושהדירה נמכרה ב-3.11.65 כ-46,500 ל"י. יש מחלוקת בשאלה, מחי ידע המוכר לראשונה כי הקונה אינו מוכן לקיים את ההסכם. לגירסת המוכר עלה הדבר מתוך שיחה עם אחי הקונה, שהתקיימה ב-20.6.65 או ב-20.7.65; אך לדעת השופט לא יכול היה להישאר ספק בלבו של המכר בענין זה החל מ-15.4.65, כשהזמין את הקונה בהתראה נוטריונית לבוא לעורך-דין וזה לא הופיע לפגישה זו. עברו איפוא למעלה מ-7.5 חדשים בין המועד, שבו היה המוכר רשאי למכור את דירתו לקונה אחר, ובין המועד שבו מכר אותה למעשה. לדעת השופט, לא די בכך להראות שהמחיר שהושג ב-3.11.65 היה ב-4,500 ל"י פחות ממחיר ההסכם שנערך ב-16.2.65, והיה על המוכר גם להוכיח, מה היה הערך בשוק באפריל 1965, כשידע שההסכם הופר. ראיה כזאת לא הובאה. כן לא הוכיח המוכר שלא החמיץ אפשרות למכור את הדירה במחיר טוב יותר מהמחיר שהשיג במכירתה, ולהקטין בכר את נזקו. כפי שנאמר בספרו של MAYNE על נזקים, מהדורה 12, ע' 471, מחיר המכירה לאדם אחר משמש ראיה טובה בדבר מחיר השוק. ניתן לומר איפוא שמשהוכח המחיר, שלפיו מכר המוכר את הנכס לאחר הפרת הסכם-המכר, יצא הלה ידי חובתו להוכיח את נזקו לכאורה. כמוכן, מחיר המכירה לאדם אחר יכול לשמש בסיס לקביעת הנזק רק אם בוצעה המכירה תוך זמן סביר (מיין, שם). התשובה לשאלה, מה הוא "זמן סביר", תהיה תלויה בנסיבות המקרה והתקופה, אך לא ידוע לנו, כפי שכנראה גם לשופט לא היה ידוע, שדוקא בתקופה בין יוני או יולי 195 ובין תחילת נובמבר באותה שנה ירדו מחירי השוק עד כדי שכל שהיה במכירת הדירה גרמה ממילא להגדלת הנזק, במקום להקטנתו. בנסיבות אלו אין הזמן נראה לנו בלתי סביר. אכן, העובדה שעברה כאן תקופה של 7 או 8 חדשים, שבהם ישב המוכר בחיבוק ידיים, כפי שעלינו להניח בהעדר עדות שהשתדל למצוא קונה, אין כעובדה זו, כשלעצמה, כדי להוציא את הענין מידי הכלל שההפרש בין מחיר ההסכם לבין מחיר המכירה משמש ראיה לשיעור הנזק. יתר-על-כן, נראית לנו טענת המוכר שמשהוכיח - ולו אך לכאורה - את שיעור נזקו על-פי ההפרש בין מחיר ההסכם לבין מחיר המכירה הממשית בשוק, לא מחובתו היה להוכיח שעשה הכל לשם הקטנת הנזק, כי אם הקונה (הנתבע) היה חייב להוכיח שלא עשה כן, כפי שזה אף טען בכתב הגנתו. אסמכתה לטענה זו מצויה בענין שימקין נגד שוגורינסקי ובניו בע"מ, ע"א 346/59, [1], ב-ע' 1026, שם נאמר כי נטל הראיה בנדון זה מוטל על הנתבע. בהקשר זה ניתן להזכיר גם את .‎CONTRACT, 6TH ED CLIESHIRE & FIFOOT, THE LAW OF בע' 525: THE RULES GIVEN ABOVE ARE SUBJECT TO THIS LIMITATION, THAT ....." THE LAW IMPOSES A DUTY UPON THE PLAINTIF TO TAKE ALL REASONABLE STEPS TO MITIGATE THE LOSS CAUSED BY THE BREACH OF CONTRACT, AND DEBARS HIM FROM CLAIMING COMPENSATION FOR ANY PART OF THE DAMAGE WHICH IS DUE TO HIS NEGLECT TO DO SO. WHETHER THE PLAINTIFF HAS FAILED TO TAKE A REASONABLE OPPORTUNITY OF MITIGATION IS A QUESTION ,OF FACT DEPENDENT UPON THE PARTICULAR CIRCUMSTANCES OF EACH CASE .AND THE BURDEN OF PROVING SUCH FAILURE RESTS UPON THE DEFENDANT כאן לא ניסה הקונה להוכיח שבזמן מן הזמנים, מאז שנודע הפרתו למוכר, היה הלזה מסוגל למכור את הדירה במחיר גבוה יותר ושבהימנעו מעשות כן הגדיל את נזקו במקום להקטינו. ולא מצאנו בתשובתו הארוכה של בא-כוח הקונה על סיכום טענות המוכר כל רמז המתייחס לאסמכתה הנ"ל ולכלל העולה ממנו שעל הנתבע להוכיח שנזקו של התובע גדול משהיה אילו נקט באמצעים סבירים כדי להקטינו. משום כך עלינו לקבל את הערעור, לחייב את המשיב בתשלום סך 4,500 ל"י בנוסף לסך 300 ל"י (הסכום שקבע השופט לאחר תיקונו כמוסכם), דהיינו סך 4,800 ל"י ביחד ולדחות את הערעור שכנגד. על המשיב לשלם לתובע את הוצאותיו, כאן ובבית-המשפט המחוזי, בצירוף שכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 800 ל"י בשתי הערכאות גם יחד. הפרת חוזהחוזההסכם מכר