1. לפנינו תביעה לקבלת זכויות סוציאליות הנובעות מתקופת עבודתה של התובעת עבור הנתבעת 1, ותביעה שכנגד שהגישה הנתבעת 1 נגד התובעת, בגין הפרת הסכם ההעסקה ביניהן. הרקע העובדתי 2. הנתבעת 1 הינה חברה שמספקת, בין היתר, שירותי הפעלת מנוף לאתרי בנייה. הנתבע 2 הינו בעליה ומנהלה של הנתבעת 1. התובעת היא מנופאית, והועסקה ככזו באתרי בנייה שונים באמצעות הנתבעת 1. 3. התובעת החלה לעבוד בנתבעת 1 ביום 17.10.04. בין הנתבעת 1 ובין התובעת נחתם הסכם העסקה ביום 15.11.04 (נספח ב' לכתב ההגנה של הנתבעת, הכולל נוסח של ההסכם הן בעברית והן ברוסית). התובעת אישרה כי החתימה המופיעה על הסכם ההעסקה הינה חתימתה-שלה (עמ' 7 לפרוטוקול חקירתה הנגדית), אולם היא טענה כי מעולם לא קיבלה עותק מן ההסכם עליו חתמה, וגם התכחשה לחלק מן הפרטים המופיעים בהסכם, בטענה כי הובטחו לה בעל-פה תנאי העסקה שונים מאלה שהועלו על הכתב. 4. בהסכם ההעסקה שנחתם בין הצדדים נאמר כי התובעת מתחייבת לעבוד בנתבעת 1 מיום 15.11.04 ועד יום 15.11.07, בתמורה לשכר בסך 20 ₪ לשעה. הנתבעת 1 התחייבה בהסכם לשלם את כל הוצאות הלימודים של התובעת ולסייע לה לקבל רשיון מנופאי. עוד נקבע בהסכם שלתובעת "אין זכות" להתפטר מעבודתה עד תום תקופת ההסכם, ושאם תתפטר בכל זאת תחוייב בפיצויים מוסכמים בסך 16,000 ₪, ובתשלום כל ההוצאות עבור לימודיה ועבור קבלת רשיון המנופאי. בסעיף 11 להסכם נאמר כי "להבטחת סעיף הזה מפקיד העובד כעירבון לידי החברה לאופר שחק שיק בסך של 16,000 ₪". 5. התובעת התפטרה מעבודתה, ויום 17.1.07 היה יומה האחרון בעבודה (זאת לפי יומן הנוכחות של התובעת, שהגישה הנתבעת 1). טענות הצדדים 6. בתביעתה, טענה התובעת כי הגיעה לארץ מאוקראינה, שם עבדה כמנופאית במשך 20 שנה, ובשל נסיונה זה ביקשו הנתבעים להעסיקה אצלם, והציעו לה שכר של 26 ₪ לשעה. למרות התחייבות זו, טענה התובעת כי הנתבעים שילמו לה בתחילה שכר בסך 16 ₪ לשעה בלבד, כשבהמשך הועלה שכרה ל-19 ₪ לשעה, ורק החל מיום 1.2.05 שילמו לה סך 20 ₪ לשעה. לטענת התובעת, נהגו הנתבעים לשלם את שכרה באיחור וגם למסור בידה את תלושי שכרה באיחור, וזאת על מנת שלא תוכל לבדוק את נתוני השכר בזמן אמת. עוד טענה התובעת כי על גבי תלושי שכרה כתבו הנתבעים שמקצועה הוא "לימודים", למרות שבפועל עבדה כמנופאית שכירה לכל דבר למן תחילת עבודתה עבור הנתבעים. 7. התובעת המשיכה וטענה כי בנוסף לכך שהנתבעים לא שילמו לה את מלוא השכר עליו הסכימו, הם גם לא שילמו לה שכר בהתאם לשעות עבודתה המלאות. לטענת התובעת היא עבדה בכל יום בין 10 ל-12 שעות אך שכרה שולם לה בחסר, וכרטיסי הנוכחות שלה, שמולאו ע"י הקבלנים באתרי הבנייה ולאחר מכן הועברו לנתבעים, נשארו בידי הנתבעים. התובעת תבעה הפרשי שכר בסך כולל של 68,397 ₪, בהתאם לחישובים שערכה על-גבי נספח ג' שצורף לכתב התביעה. 8. התובעת טענה עוד כי הנתבעים חבים לה תשלום בגין פדיון חופשה, פיצויי הלנת שכר בגין העובדה ששילמו לה שכר באופן קבוע באיחור של שבועיים לפחות, החזר הוצאות נסיעה, פדיון הבראה, דמי חגים, וכן פיצוי בגין כך שלא הופרשו עבורה כספים לקרן פנסיה ולקרן השתלמות. בנוסף לאלה, טענה התובעת כי העובדה שהנתבעים לא שילמו לה את כל התשלומים אותם תבעה בתביעתה, מהווה הפרה של הסכם העבודה ביניהם ועל כן היא תבעה פיצוי בגין הפרה זו, בסך 20,000 ₪. 9. לטענת התובעת, הנתבע 2 הינו המנהל והשלוח של הנתבעת 1, ומכיוון שהוא היה זה שניהל עימה משא ומתן לקראת תחילת העסקתה בשם הנתבעת 1 והתחייב לבצע את תנאי הסכם העבודה - יש להטיל גם עליו אחריות מלאה בגין מעשיה ומחדליה של הנתבעת 1. התובעת הוסיפה בכתב תביעתה גם טענות באשר לכך שהנתבעת 1 שימשה בפועל כקבלן כוח אדם, שכן היא סיפקה מנופאים ועובדים אחרים לאתרי בנייה, אולם היא עשתה כן מבלי שיש לה רשיון ממשרד התמ"ת לפעול כקבלן כוח אדם. 10. בתגובה לתביעה טענו הנתבעים, בראש ובראשונה, כי הנתבעת 1 אינה חברת כוח אדם וכי היא אינה עוסקת במתן שירותי כוח אדם, ועל כן - אינה חייבת בקבלת רשיון לעיסוק כקבלן כוח אדם. בנוסף, טענו הנתבעים כי הנתבעת 1 היתה מעסיקתה של התובעת; ואילו בין הנתבע 2 ובין התובעת אין כל יריבות. לטענת הנתבעים, מכיוון שגם אין כל עילה להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבע 2 ובין החברה שבבעלותו, יש לסלק על הסף את התביעה נגד הנתבע 2. 11. לגופה של התביעה טענה הנתבעת 1 כי התובעת חתמה על הסכם בו התחייבה לעבוד עבורה במשך 3 שנים מלאות, בשכר של 20 ₪ לשעה, והנתבעת 1 שילמה לתובעת את שכרה זה במלואו ובמועדו במשך כל תקופת העבודה, בהתאם לאמור בהסכם ההעסקה. לטענת הנתבעת 1, התובעת עבדה עבורה במשך 27 חודשים מבלי שהתלוננה על דבר, ואף חתמה על אישור בו היא מצהירה שקיבלה את שכרה במלואו עבור שנת 2005, וכי אין לה כל טענות בקשר לשכר העבודה או לשעות העבודה (נספח ג' לכתב ההגנה של הנתבעת 1). לאור האמור בהסכם ההעסקה ולאור הטענה שהנתבעת 1 כיבדה את התחייבותה לפי ההסכם, ביקשו הנתבעים את בית הדין לדחות את תביעת התובעת לקבלת הפרשי שכר, וכן לדחות את התחשיבים שהגישה, אשר לטענת הנתבעים אינם מבוססים. 12. בנוסף, טענה הנתבעת 1 כי שילמה לתובעת דמי חופשה לאורך כל תקופת העסקתה, וכן דמי הבראה, דמי חגים והחזר הוצאות הנסיעה - ועל כן אינה חבה לה כספים בגין רכיבים אלה. לטענת הנתבעת 1, היא גם מעולם לא איחרה בתשלום שכרה של התובעת, ועל כן אין לחייבה בתשלום פיצויי הלנת שכר. 13. הנתבעת 1 טענה עוד כי היא מעולם לא התחייבה להפריש לתובעת כספים לקרן השתלמות, ובאשר לתביעה הנוגעת לקרן הפנסיה - טענה הנתבעת כי התובעת עצמה סירבה להפריש כספים משכרה לקרן פנסיה (נספח ו' לכתב ההגנה של הנתבעת 1), אך למרות סירובה זה - הנתבעת 1 הפרישה עבורה את חלקה-שלה לקרן פנסיה בגין כל תקופת העסקתה ובאופן רטרואקטיבי, החל מיום הצטרפותם של יתר העובדים בנתבעת 1 לקרן פנסיה. 14. באשר לתביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה, הכחישה הנתבעת 1 כי הפרה את חוזה ההעסקה עם התובעת, וטענה כי התובעת היא זו שהפרה את ההסכם בכך שהתפטרה מעבודתה טרם הגיעה תקופת ההסכם לקיצה. בגין הפרת ההסכם הנטענת, הגישה הנתבעת 1 תביעה שכנגד נגד התובעת. בתביעה הנגדית טענה הנתבעת 1 כי התובעת נטשה את עבודתה וניתקה כל קשר עם הנתבעת ביום 18.1.07, וזאת על אף שבחוזה העסקתה התחייבה לעבוד עבור הנתבעת לכל הפחות עד יום 15.11.07. בגין התפטרותה, ובהתאם לאמור בהסכם, תבעה הנתבעת 1 כי התובעת תשלם לה את הפיצוי עליו הוסכם בהסכם בסך 16,000 ₪, וכן תשיב לה סך 12,000 ₪ אותו שילמה הנתבעת 1 בגין לימודיה של התובעת וקבלת רשיון המנופאית, לרבות תשלומים עבור בחינות, הוצאות ביטוח, שכר בתקופת הלימודים, השכרת מנוף ותשלום למנופאי מוסמך. בנוסף, תבעה הנתבעת 1 מהתובעת תשלום חלף הודעה מוקדמת, שכן טענה כי התובעת התפטרה מעבודתה לאלתר. 15. בתשובתה לתביעה שכנגד טענה התובעת כי על בית הדין לפסול על הסף את התביעה משום פעילותה של הנתבעת 1 באי-חוקיות, ללא רשיון מתאים ממשרד התמ"ת. לגופו של עניין, טענה התובעת כי החוזה עליו הוחתמה הוא בלתי-חוקי ומנוגד לתקנת הציבור, וכי הנתבעת הוציאה ממנה במרמה המחאה ע"ס 16,000 ₪ במעמד החתימה על ההסכם, אותה לא השיבה לה עד היום. עוד טענה התובעת, כי עבדה באוקראינה כמנופאית במשך 20 שנה, וכשהגיעה ארצה עברה בהצלחה את בחינות משרד התחבורה ושילמה על כל הליך הוצאת הרשיון הישראלי מכיסה. באשר לתביעה לקבלת חלף הודעה מוקדמת, טענה התובעת כי נתנה לנתבעת הודעה מוקדמת על התפטרותה בפקס וגם בדואר רשום, ביום 26.12.06. את האישור על משלוח הפקס והדואר הרשום צירפה התובעת כנספח ג' לכתב התשובה לתביעה שכנגד. דיון והכרעה 16. מטעם התביעה העידו לפנינו התובעת ובעלה, וכן יורם קדם, מנהל מחלקת משאבי אנוש בחברת "תדהר בניה בע"מ", אחת החברות להם נתנה הנתבעת 1 שירותים באתר בנייה. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 וכן מיכאל ולייב, מנהל איזור בנתבעת 1. 17. לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את חומר הראיות, החלטנו לדחות את התביעה נגד הנתבע 2, לקבל את תביעתה של התובעת נגד הנתבעת 1 באופן חלקי בלבד, ולדחות את התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת 1. להלן - נפרט נימוקי החלטתנו. התביעה נגד הנתבע 2 18. כפי שצוין לעיל, הנתבע 2 הוא בעליה ומנהלה של הנתבעת 1. עם זאת, למעט עובדה זו התובעת לא הניחה תשתית עובדתית ומשפטית אחרת כלשהי, המספיקה לשם הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבע 2 ובין החברה שבבעלותו, והמצדיקה ייחוס חובותיה של הנתבעת 1 לנתבע 2. 19. אין די בהצבעה על היותו של אדם בעליה של חברה לשם ביטול עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של אותה חברה. על כן, ובהעדר יריבות בין התובעת ובין הנתבע 2, לא מצאנו כל בסיס לקבל את התביעה נגד הנתבע 2 ואנו דוחים את התביעה נגדו על הסף. להלן - נדון בתביעותיה הכספיות של התובעת נגד הנתבעת 1 בלבד. הטענה בדבר פעילותה הבלתי-חוקית של הנתבעת 1 20. התובעת טענה בשלבים שונים של ההליך, כי הנתבעת 1 הינה חברת כוח אדם הפועלת ללא רשיון מתאים, ובאופן בלתי-חוקי. רק בסיכומיה טענה התובעת כי משום שהנתבעת הינה חברת כוח אדם הפועלת ללא רשיון, יש לקבל את תביעתה במלואה על יסוד כתב התביעה ולפסול את כל כתבי טענותיה של הנתבעת 1. עם זאת, התובעת לא העלתה טענה זו בכתב התביעה, ולמעשה עלתה הטענה לראשונה רק בכתב התשובה לתביעה-שכנגד - בו ביקשה התובעת לדחות את התביעה שכנגד על הסף מפאת פעילותה של הנתבעת 1 באופן בלתי-חוקי, לכאורה. בנוסף, למעט העלאת טענות שונות בעניין זה לאורך כל ההליך המשפטי, לא הוכיחה התובעת כי הנתבעת 1 אכן פעלה כחברת כוח אדם, וטענותיה בהקשר זה נותרו ללא ביסוס מספק שיש בו כדי להביא להכרעה בעניין. על כן, סברנו כי יש לבחון את תביעתה של התובעת, כמו גם את התביעה שכנגד, לגופן. התביעה להפרשי שכר 21. טענתה של התובעת, לפיה חבה לה הנתבעת 1 הפרשי שכר, נובעת משני ראשי טיעון: האחד, קשור בכך שלטענת התובעת הוצע לה שכר עבודה בסך 26 ₪ לשעה, אך בפועל שולם לה שכר נמוך מזה; והשני, קשור בכך שלטענת התובעת היא עבדה 10-12 שעות עבודה בכל יום, אך הנתבעת שילמה לה שכר עבור מספר שעות נמוך יותר. להוכחת טענותיה הגישה התובעת תחשיב של שעות עבודה ושכר עבודה (נספח ג' לכתב התביעה), בכתב ידה, הכולל נתונים לגבי שעות עבודה בהן עבדה, לטענתה, ותחשיב לגבי השכר לו היתה זכאית בגין שעות עבודה אלה, לפי שכר שעתי בסך 26 ₪. בנוסף לכך, הגישה התובעת, ברשות בית הדין ולאחר שכבר נחקרו כל העדים, כרטיסי עבודה מחברת "תדהר בניה בע"מ", המתעדים, לכאורה, את השעות בהן עבדה כמנופאית באתר הבנייה של החברה. את הכרטיסים הללו הגישה התובעת באמצעות מנהל מחלקת משאבי האנוש של תדהר, יורם קדם. 22. לאחר ששקלנו את טענות התובעת ואת טענותיה של הנתבעת, החלטנו לדחות את התביעה. לא נתנו אמון בעדות התובעת לפיה "הציעה" לה הנתבעת 1 שכר בסך 26 ₪ לשעה, או לפיה היתה "הסכמה בעל-פה" על שכר זה (כפי עדותה של התובעת בעמ' 7 לפרוטוקול). בין התובעת ובין הנתבעת 1 נחתם הסכם העסקה, והתובעת אישרה כי חתמה על הסכם זה הן בשפה העברית והן בשפה הרוסית (עמ' 7 לפרוטוקול). כן אישרה התובעת כי הפרטים הכתובים בכתב יד בהסכם נכתבו בכתב ידה (שם). בהסכם נקבע מפורשות כי שכרה של התובעת יעמוד על סך 20 ₪ לשעה ולא על סך 26 ₪, והתובעת אישרה נתונים אלה בכתב ידה. התובעת אמנם העידה בתצהירה כי היא "הוחתמה" על ההסכם ע"י הנתבעים, וכי הם החתימו אותה על ההסכם "במרמה", כך שהיא כלל לא ידעה על קיומו עד אשר הגישה הנתבעת את כתב הגנתה, ואולם לא נתנו אמון בעדות זו. מעיון בשני נוסחי ההסכם - הן זה בשפה העברית והן זה בשפה הרוסית - עולה כי התובעת כתבה את שמה על גבי ההסכם למעלה מ-10 פעמים כמעט בכל סעיף מההסכם; כי פרטים כגון מספר תעודת הזהות שלה ותאריכי ההעסקה נכתבו אף הם בכתב ידה; וכי גם תעריף השכר השעתי עליו הסכימו הצדדים נכתב בכתב יד, והתובעת אישרה בעדותה בחקירה נגדית כי הפרטים שנכתבו בכתב יד על גבי ההסכם, נכתבו בכתב ידה שלה. גם אם, כטענת התובעת בחקירתה הנגדית, היא כלל לא קראה את ההסכם (עמ' 7) - בוודאי שאין בכך כדי לסייע בקבלת טענתה שאין לכבד את האמור בו בדבר גובה שכרה, ומכל מקום, גם לא מצאנו, כאמור, כל בסיס לקבלת טענתה לפיה הוסכם בינה ובין הנתבעת 1 בעל-פה, על שכר גבוה מזה שעוגן בכתב בהסכם ההעסקה. 23. באשר לטענתה הנוספת של התובעת, לפיה שילמה לה הנתבעת 1 שכר בגין שעות עבודה מעטות מאלה בהן עבדה בפועל - הרי שדחינו גם טענה זו. ראשית, התובעת ביססה תביעתה לקבלת הפרשי שכר בסך כולל של למעלה מ-68,000 ₪ על שכר עבודה של 26 ₪ לשעה, על אף שבהסכם עבודתה נקבע, כאמור, כי שכרה יעמוד על 20 ₪ בלבד. מכאן, שלא ניתן להבחין בין תביעתה של התובעת להפרשי שכר בגין ההבדל בין שכר השעתי הגבוה שהוצע לה, לכאורה, ובין השכר השעתי הנמוך ששולם לה בפועל; ובין תביעתה להפרשי שכר הנובעים מכך ששולם לה, לכאורה, שכר עבור שעות מעטות מדי. 24. שנית, תחשיביה של התובעת לגבי רכיב תביעה זה נערכו בכתב ידה, והתבססו על נתוני שעות עבודה אשר מקורם אינו ברור. התובעת הגישה ניירות בכתב יד, בהם ציינה את מספר שעות עבודתה בכל חודש מחודשי עבודתה, וזאת מבלי שפירטה ומבלי שהוכיחה כי אלה היו שעות עבודתה הנכונות. מנגד, הנתבעת הגישה את תדפיס יומן הנוכחות של התובעת לכל תקופת עבודתה, ומעיון בו, מחד, ובתלושי השכר, מאידך, עולה כי קיימת התאמה בין מספר שעות העבודה שתועדו ביומן הנוכחות ובין מספר השעות בגינן שולם לתובעת שכרה החודשי. 25. התובעת טענה, אמנם, כי הנתבעת לא שילמה את שכרה בהתאם למספר השעות האמיתי בו עבדה בפועל באתרי הבנייה, ובהתאם לכרטיסי הנוכחות שמולאו באתרי הבנייה עצמם והועברו לנתבעת - אולם לא עלה בידה לבסס טענה זו. רק בדיון שהתקיים לאחר שהעידו כל העדים בתיק, ניתנה לתובעת רשות להגיש כרטיסי נוכחות מאתר בנייה של חברת תדהר, באמצעות מר קדם, מנהל משאבי האנוש של חברת תדהר, ובאמצעות כרטיסים אלה ביקשה התובעת להוכיח טענתה כאילו עבדה בפועל שעות רבות יותר ממספר השעות עבורן שילמה לה הנתבעת משכורת. עם זאת, גם לאחר עיון בכרטיסים הללו, ושמיעת עדותו של מר קדם, לא עלה בידינו לקבל טענתה של התובעת: התובעת הגישה באמצעות העד מחברת תדהר 12 כרטיסי עבודה בלבד, כאשר על חלקם כתוב השם "אלה", ללא כל פרטים מזהים אחרים, ועל חלק מהם כתובים שני שמות של עובדים שונים. על חלק מן הכרטיסים כלל לא מופיע שמו של מנהל העבודה שערך אותם, והם אינם חתומים. מר קדם העיד שהכרטיסים הללו שימשו לתיעוד שעות העבודה של התובעת, וגם של מנופאים אחרים שהחליפו אותה בעבודתה אם יצאה לחופשה או שהתה בחופשת מחלה (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.10). בנוסף, גם אם היינו מקבלים את כל טענות התובעת באשר לכרטיסי העבודה שמולאו באתר הבנייה של תדהר, הרי שבסופו של יום, בסיכומיה, מצאה התובעת אי-התאמה בין כרטיסי העבודה ובין תלושי שכרה בחודש עבודה אחד בלבד, בו תועדו בכרטיס 255 שעות עבודה, ואילו הנתבעת 1 שילמה לה בעבור אותו חודש שכר בעד 233 שעות בלבד. אי-התאמה כזו, אם היתה, בחודש עבודה אחד בלבד - אין בה כדי להעיד על "תופעה" שנמשכה בכל חודשי עבודתה, כפי שטענה התובעת בכל כתבי טענותיה, ואין בה גם כדי להעיד על כך שטבלאות הנוכחות שנערכו ע"י הנתבעת 1 והוגשו לבית הדין היו "טבלאות כוזבות", כפי שהמשיכה וטענה בסיכומים. 26. אכן, מגמת הפסיקה בעת האחרונה הינה להגמיש את כללי נטל הראיה החלים על עובד בהוכחת עבודה בשעות נוספות בכלל, ובמתכונת קבועה בפרט (ע"ע 188/06 סמי בוג'ו נ' קל בניין בע"מ, מיום 28.11.10). עם זאת, במקרה שלפנינו לא הוכיחה התובעת, מחד, עבודה במתכונת קבועה, ומאידך - הגישה הנתבעת 1 רישום מדויק של כל שעות עבודתה של התובעת, התואם את השעות בגינן שולם לה שכר בפועל. טענת התובעת כאילו רישומיה של הנתבעת כוזבים וכאילו שילמה לה הנתבעת שכר בעד שעות מעטות מאלה בהן עבדה בפועל לא הוכחה, והתובעת טענה טענות רבות בעניין זה באופן סתמי וללא כל ביסוס. 27. לאור האמור, מצאנו כי לא הוכח שהנתבעת 1 חבה לתובעת הפרשי שכר כלשהם, והתביעה בגין רכיב זה - נדחית. התביעה לפיצויי הלנת שכר 28. התובעת טענה כי הנתבעים שילמו לה "באופן קבוע" את שכרה באיחור, ועל כן חבה לה הנתבעת 1 פיצויי הלנת שכר. עם זאת, התובעת לא הגישה כל ראיה לביסוס טענתה זו. שני תדפיסי בנק (מדצמבר 2006 וינואר 2007) שצורפו לתצהירה של התובעת כהוכחה, לכאורה, לטענתה, לא רק שאינם מלמדים מהו המועד בו שולם שכרה של התובעת, הם גם אינם מעידים כי השכר שולם לה באיחור באופן קבוע ולאורך כל תקופת העסקתה, כפי שטענה. על כן, התביעה נדחית. פדיון חופשה 29. הנתבעת 1 אמנם שילמה לתובעת מדי פעם תשלום בגין "חופש" שהתווסף לשכרה החודשי, ואולם לא הוכח על-ידה כי התובעת אכן ניצלה בפועל את חופשתה. בתלושי שכרה של התובעת לא הופיע כל רישום לגבי ניצול ימי חופשה ויתרת ימי חופשה. כבר נקבע בפסיקה כי אין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכוח חוק חופשה שנתית, וגם אין לקזז סכומים ששולמו לעובד במהלך תקופת עבודתו, מפדיון ימי החופשה לו הוא זכאי עם סיום יחסי העבודה (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ, מיום 27.3.06; ע"ע 1144/04 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, מיום 21.12.06). 30. מכיוון שהנתבעת 1 שילמה לתובעת תשלום בגין פדיון חופשה, מבלי שהוכיחה כי התובעת ניצלה חופשה בפועל, הרי שהנתבעת 1 חבה לתובעת פדיון בעד כל ימי החופשה להם זכאית היתה התובעת בגין תקופת עבודתה - ובסה"כ 27 ימים. שכר עבודתה היומי של התובעת, לצורך תחשיב פדיון החופשה, עמד על 160 ₪ (20 ₪ לשעה * 8 שעות עבודה). הנתבעת 1 חבה לתובעת, אם כן, פדיון חופשה בסך כולל של 4,320 ₪. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתה, 18.1.07, ועד ליום התשלום בפועל. פדיון הבראה 31. התובעת טענה כי הנתבעת 1 לא שילמה לה את דמי ההבראה במלואם, ותבעה סך 2,528 ₪ בגין 8 ימי הבראה. עם זאת, מעיון בתלושי שכרה של התובעת עולה כי במהלך תקופת עבודתה שולם לה סך כולל של 3,816 ₪ בגין הבראה (בחודשים אוגוסט 2006, דצמבר 2006 וינואר 2007). טענת התובעת כאילו הסכומים המפורטים בתלושי השכר כ"הבראה" אינם אמיתיים - לא התקבלה על-ידינו. תלושי השכר של התובעת ברורים, ומפורטות בהם שעות עבודתה (התואמות את השעות המופיעות בתדפיסי הנוכחות של התובעת בחודשים הרלוונטיים), וכן יתר הרכיבים המרכיבים את שכרה באותו חודש, ובכלל זה - דמי ההבראה. 32. בגין השנתיים האחרונות להעסקתה חבה הנתבעת 1 לתובעת דמי הבראה בסך 3,816 ₪. לפי תלושי השכר של התובעת, שילמה לה הנתבעת סך זה במהלך שנת 2006 ובמשכורתה האחרונה בגין ינואר 2007, ועל כן - לא חבה עוד הנתבעת לתובעת סך כלשהו בגין דמי הבראה. התביעה נדחית. דמי חגים 33. התובעת טענה כי הנתבעת 1 שילמה לה דמי חגים רק "למראית עין", וגם לא שילמה לה את דמי החגים במלואם. עם זאת, התובעת תבעה סך 2,304 ₪ בגין רכיב תביעה זה ללא כל פירוט באשר למספר הימים אשר לטענתה חבה לה הנתבעת תשלום בגינם, והיא גם תבעה סך זה בהתבסס על שכר שעתי בסך 26 ₪, בעוד לפי קביעתנו לעיל, השכר המופיע בהסכם העסקתה - 20 ₪ לשעה - הוא שכרה הנכון. מעיון בתלושי שכרה של התובעת ובנספח ח' לתצהיר עד הנתבעת 1, עולה כי הנתבעת 1 שילמה לתובעת סך כולל של 3,435 ₪ עבור חגים על פני כל תקופת עבודתה, ועל כן התביעה לדמי חגים - נדחית. החזר הוצאות נסיעה 34. התובעת טענה, באופן סתמי וללא כל פירוט, כי הנתבעת 1 לא השיבה לא את דמי הנסיעות שלה "במלואם" ועל כן היא חבה לה "הפרשי" דמי נסיעות עבור כל תקופת עבודתה, בסך 3,800 ₪. 35. מעיון בתלושי שכרה של התובעת עולה כי היא קיבלה מדי חודש החזר הוצאות נסיעה. התובעת לא פירטה מהו "מלוא" הסכום שהיתה צריכה לקבל, לכאורה, ולא הוכיחה מדוע חבה לה הנתבעת 3,800 ₪ נוספים בגין החזר הוצאות נסיעה. על כן - נדחית התביעה להחזר הוצאות נסיעה. פיצוי בגין אי-הפרשת כספים לקרן השתלמות 36. התובעת טענה, באופן סתמי, כי הנתבעת 1 לא הפרישה עבורה תשלומים לקרן השתלמות, אולם לא הצביעה על מקור חבותה של הנתבעת לעשות כן. התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי הנתבעת התחייבה בפניה שתפריש עבורה כספים לקרן השתלמות. על כן, נדחית תביעתה של התובעת לקבלת פיצוי בגין אי-ההפרשה. פיצוי בגין אי-הפרשת כספים לקרן פנסיה 37. בתביעתה טענה התובעת כי מכוח צו ההרחבה בענף כוח האדם ומכוח צו ההרחבה בענף הבנייה, חייבת היתה הנתבעת 1 להפריש עבורה כספים לקרן פנסיה, אך לא עשתה כן. על כן, תבעה כי הנתבעת 1 תשלם לה פיצוי בגובה ההפרשות שצריכה היתה להפריש עבורה. הנתבעת 1 טענה, מנגד, כי צו ההרחבה בענף כוח האדם אינו חל עליה, וכי בנוסף, סירבה התובעת באופן חד-משמעי להצטרף לקרן פנסיה. הנתבעת 1 הוסיפה כי היא הפרישה עבור התובעת כספים לפנסיה בכל זאת, למרות סירובה זה. 38. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי אכן חתמה על המסמך שצורף כנספח ח' לתצהיר עד הנתבעת 1, ובו התנגדה "להשתתף" בפנסיה (עמ' 9 לפרוטוקול). 39. בנוסף, מעיון בתלושי שכרה של התובעת עולה כי בחודשים אוגוסט 2006 עד דצמבר 2006 הוסיפה הנתבעת לשכרה של התובעת סכומי כסף בגין רכיב שכונה "הפרשים קרן פנסיה". כלומר, הנתבעת לא הפרישה עבור התובעת כספים לקרן פנסיה, אך הוסיפה רכיב לשכרה בגין ההפרשות, ובסה"כ שילמה לתובעת תוספת שכר בסך כולל של 5,187 ₪ בגין פנסיה. 40. מכיוון שהתובעת לא הצביעה על מקור המחייב את הנתבעת 1 להפריש עבורה כספים לקרן פנסיה (אלא ציינה שני מקורות חלופיים לחובתה, לכאורה); מכיוון שתחשיבה של התובעת לעניין רכיב תביעה זה לא היה מפורט דיו; מכיוון שהתובעת לא הכחישה חתימתה על מסמך בו התנגדה להשתתפות בפנסיה; וכן מכיוון שבסופו של יום קיבלה התובעת מן הנתבעת 1 כספים במקום ההפרשות לקרן פנסיה - אנו קובעים כי הנתבעת 1 אינה חבה לה עוד פיצוי בגין הפרשת כספים לפנסיה. על כן, תביעתה של התובעת בגין רכיב זה - נדחית. פיצוי בגין הפרת הסכם עבודה 41. לאור דחיית מרבית תביעותיה וטענותיה של התובעת נגד הנתבעת 1, אין בידינו לקבוע כי הנתבעת 1 הפרה באופן כלשהו את הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים, ועל כן - נדחית תביעתה של התובעת לקבלת פיצוי בגין הפרת הסכם העבודה. התביעה שכנגד 42. לאחר ששקלנו את כל טענות הצדדים בעניין התביעה שכנגד, מצאנו לדחותה במלואה. 43. התביעה לקבלת פיצוי מוסכם בסך 16,000 ש"ח בסעיף 9 להסכם העסקתה של התובעת נאמר: "למר/ת דזיומק אלה אין זכות לפטר (צריך להיות: להתפטר) מעבודה ברצונו החופשי עד תום תקופת ההסכם. הפרת סעיף זה, בנוסף לסנקציות בסעיף 6, מחייב מר/ת דזיומק אלה לשלם כפיצויים מוסכמים ומראש בסך של 16,000 ₪ ולשלם את כל ההוצאות עבור לימודי וקבלת רשיון מנופאי" (הנוסח מובא כפי שהופיע במקור). מכוחו של סעיף זה, ביקשה הנתבעת 1 לחייב את התובעת בפיצוי בסך 16,000 ₪, אך משום שבחרה להתפטר לפני שבאה אל סיומה תקופת החוזה, בת שלוש השנים. יודגש, כי הפיצוי בסך 16,000 ₪ אותו תובעת הנתבעת 1 במסגרת התביעה שכנגד, מתייחס אך ורק להתפטרותה של התובעת לפני תום תקופת החוזה; ולא נתבע משום שהתובעת גרמה לנזקים כלשהם בהתפטרותה, או משום שהנתבעת 1 נשאה בהוצאות הכשרתה של התובעת (לעניין זה, תבעה הנתבעת 1 סכומי כסף נפרדים). 44. מצאנו לדחות תביעתה של הנתבעת 1. לכל עובד ישנה זכות להתפטר מעבודתו תוך מתן הודעה מוקדמת מתאימה, ואין לשלול זכות זו ממנו תוך חיובו בתשלום כסף למעביד רק משום שניצל את הזכות, אף מבלי שנטען או הוכח כי ההתפטרות גרמה לנזקים כלשהם. בהסכם העבודה עליו חתמו התובעת והנתבעת 1 נשללה מן התובעת זכותה להתפטר מעבודתה מרצונה, וזכות זו - לא ניתן לשלול ממנה. על כן, התביעה לתשלום פיצוי בסך 16,000 ₪ אך ורק בגין מימוש הזכות להתפטר - נדחית על-ידינו. 45. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, התברר כי במעמד החתימה על הסכם העבודה נמסרה לידי הנתבעת 1 המחאת בטחון ע"י בעלה של התובעת, וכי המחאה זו הושבה לו. התובעת טענה כי מסרה לנתבעת 1 המחאה אחרת ע"ס 16,000 ₪, במקום ההמחאה של בעלה; בעוד הנתבעת 1 טענה כי לא מצויה ברשותה כל המחאה של התובעת. משנדחתה תביעתה של הנתבעת 1 לקבלת סך 16,000 ₪, הרי שככל שיש ברשותה המחאת בטחון השייכת לתובעת - תשיב הנתבעת 1 המחאה זו לידיה, מבלי לפדותה. 46. התביעה להחזר הוצאות בגין לימודיה של התובעת הנתבעת 1 תבעה כי התובעת תשיב לה סך 12,000 ₪ ששילמה הנתבעת עבור בחינות ההסמכה של התובעת כמנופאית, שכר ששולם לתובעת בתקופת התלמדותה, הוצאות ביטוח, שכירת מנוף ותשלום למנופאי מוסמך שהתובעת אמורה היתה לעבוד לצידו בתקופת התלמדותה (כך לפי עדותו של מר יקותיאל, עמ' 14 לפרוטוקול; ועדותו של מר ולייב, עמ' 17 לפרוטוקול ועמ' 23 לפרוטוקול). עם זאת, הנתבעת 1 לא הציגה כל אסמכתא לכך ששילמה תשלומים כלשהם עבור הכשרתה של התובעת, וגם לא הציגה אסמכתא לגבי גובה התשלומים - המגיעים, לטענתה, כדי 12,000 ₪ - אותם תבעה כי התובעת תשיב לה. מר ולייב העיד, בשם הנתבעת 1, כי אין ביכולתו להציג מסמכים כלשהם לגבי תשלום ששילמה הנתבעת 1 למנופאי מוסמך שילמד את התובעת, וגם לא יכול להראות קבלות לגבי סכומים ששילמה, לכאורה, הנתבעת 1, עבור בחינות בהן נבחנה התובעת (עמ' 23). בנסיבות אלה, אנו קובעים כי הנתבעת 1 לא הוכיחה תביעתה, והתביעה נדחית. 47. התביעה לחלף הודעה מוקדמת הנתבעת 1 טענה כי התובעת התפטרה מעבודתה לאלתר ביום 18.1.07, ועל כן - חבה לה חלף הודעה מוקדמת. התובעת טענה כי שלחה לנתבעת 1 מכתב ובו הודעה מוקדמת על התפטרותה ביום 26.12.06. מכתבה של התובעת, וכן אישור משלוח המכתב בפקס ובדואר רשום בתאריך 26.12.06, צורפו כנספח ג' לכתב התשובה של התובעת לתביעה שכנגד. בנסיבות אלה, אנו קובעים כי התובעת נתנה לנתבעת הודעה מוקדמת על התפטרותה, ועל כן נדחית התביעה לחלף הודעה מוקדמת. סוף דבר 48. התביעה נגד הנתבע 2 נדחתה. 49. התביעה נגד הנתבעת 1 התקבלה רק לגבי רכיב פדיון החופשה. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך 4,320 ₪ בגין פדיון חופשה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.1.07 ועד ליום התשלום בפועל. 50. התביעה שכנגד - נדחתה במלואה. 51. הוצאות לנתבע 2 - לאור דחיית מרבית תביעותיה של התובעת נגד הנתבעת 1, וכן לאור דחיית התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת 1 נגד התובעת, ישאו התובעת והנתבעת 1 בהוצאותיהן. חוזה עבודההפרת חוזהחוזהפיצויים מוסכמיםפיצויים