השופטת א' ברק מושא הערעור שבפניי הוא הסכם מיום 22.1.1992 בין המערער, אמרגן במקצועו ובעל משרד לאמרגנות, למשיב, אמן במקצועו. המערער תבע את המשיב בגין הפרת הסכם האמרגנות. את תביעתו הגיש המערער לבית-הדין האזורי בתל-אביב. בית-הדין האזורי, מפי השופט ר' כהן (בתב"ע נה/755 - 3), העלה מיוזמתו את שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. הצדדים התבקשו להגיש סיכומים בשאלה זו בלבד. בית-הדין האזורי הגיעה למסקנה שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים ומחק את התביעה על הסף. בית-הדין לא מצא לנכון להעביר את הדיון לבית-משפט אחר מאחר שסבר שלשם כך יש לנסח כתבי-טענות הולמים. בית-הדין האזורי סבר אפוא ששני הצדדים טעו בפירוש היחסים ביניהם. קיום יחסי עובד-מעביד ההסכם בין הצדדים, מושא הסכסוך ביניהם, מסדיר את מערכת היחסים בין אמרגן לאמן, כפי שנאמר במבוא להסכם. בסעיף 5 להסכם, שכותרתו היא "משכורת - תנאי תשלום", נאמר: "א. מוצהר ומוסכם בין הצדדים כי האמן הינו עובד של האמרגן, וישררו ביניהם יחסי עובד-מעביד. ב. (1) תמורת מילוי התחייבויותיו של האמן בהתאם להסכם זה, יקבל האמן משכורת חודשית כפוף למספר הופעותיו בחודש, בהתאם לפרוט טבלת שכר דלהלן: מספר הופעות משכורת חודשית ברוטו ... (2) האומן יקבל חופשה שנתית ודמי הבראה כדין ו/או בהתאם להסכמים קיבוציים. ג. המשכורת תשולם אחת לחודש, לא יאוחר מן היום השביעי בכל חודש גרגוריאני, עבור החודש הקודם. ד. האמרגן יהא זכאי ו/או רשאי לנכות ממשכרות האמן, לפני ביצוע התשלום בפועל, את כל המסים ו/או תשלומי החובה אשר האמרגן יהא חייב לנכותם בהתאם לחוק ו/או על פי הוראות כל דין. ה. האמרגן יהא אחראי לשאת בכל הוצאה הקשורה באמן לצורכי הופעותיו, פרסומת, ארגוני מופעים ונסיעות. ו. האמרגן מתחייב לרכוש לאמן, חליפה אחת לחודש לצורכי הופעותיו". ההסכם קובע פיצוי מוסכם במקרה שהאמן יפר את ההסכם, וזאת בלי לפגוע בזכויותיו על-פי חוק: "8. פיצויים: מבלי לפגוע בכל סעד ו/או תרופה העומד לצדדים בהתאם לחוק, מוסכם בין הצדדים, כי באם האמן יפר התחייבויותיו בהתאם להוראות הסכם זה, יהא חייב לפצות את האמרגן בסך של-$50,000 דולר/ארה"ב, וזאת כפיצוי קבוע ומוערך מראש, בגין השקעותיו של האמרגן באמן, ומבלי כל צורך בהוכחתם כדין ו/או בדרך כלשהיא". בדיון בפני רשם בית-הדין האזורי סיכמו הצדדים מוסכמות ופלוגתאות. מוסכמה מספר 4 קובעת, כי: "בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד". מוסכמה מספר 5 קובעת: "סעיף 8 להסכם... קובע פיצוי קבוע ומוסכם מראש במקרה של הפרת הסכם העבודה". המערער הנפיק למשיב תלושי שכר במשך כל תקופת ההתקשרות ביניהם. התלושים כוללים גם ניכויים למס הכנסה וביטוח לאומי, דמי הבראה ותוספות יוקר. לאחר תום הדיון המוקדם ולאחר שהצדדים הגישו את תצהיריהם על נספחיהם, עורר שופט בית-הדין האזורי מיוזמתו את השאלה אם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. הצדדים נתבקשו להגיש את טענותיהם בנקודה זו בכתב. שני הצדדים טענו כי בנסיבות העניין ועל-פי החומר שהומצא על-ידי שני הצדדים התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד. למרות זאת הגיע בית-הדין האזורי למסקנה כי לא התקיימו יחסי עובד- מעביד ולכן מחק את התביעה על הסף. לא נראה לי שהיה מקום לבחון את השאלה, ועל-כל-פנים לא היה מקום להגיע למסקנה זו במקרה דנן. זאת מסיבות מספר. א. כוונת הצדדים על פני הדברים ברור שהצדדים התכוונו ליצור ביניהם יחסי עבודה. גם ההסכם, גם תלושי השכר שהונפקו באופן קבוע, גם המוסכמות, גם פנייתם של הצדדים לבית-הדין ללא עוררין, גם טיעוני שני הצדדים בסיכומיהם בשאלת קיום יחסי עובד-מעביד, גם טיעוני שניהם בערעור בשאלה זו - כל אלה מצביעים בבירור על כך שזו הייתה כוונתם הסובייקטיבית ומטרתם של הצדדים. תכלית ההסכם ביניהם הייתה יצירת יחסי עובד- מעביד. מדובר מעל לכל ספק במפגש רצונות בין הצדדים. במקרה כגון דא יש לתת משקל מכריע לאוטונומיה של הרצון של הצדדים, לכוונתם הסובייקטיבית. בפרשנותו של חוזה יש לתת קודם כול משקל לכוונתם הסובייקטיבית של הצדדים. זאת בעיקר כאשר כוונה זו אינה פוגעת בזכויותיו המוקנות של הצד האחר. הדברים היו עשויים להיות שונים אילו תבע המשיב תביעות על סמך קיום יחסי עובד-מעביד והצד האחר היה מתגונן בטענה שלא התקיימו יחסים כאלה. גם לאחר הגשת התביעה לא טען איש מהצדדים שבקיום יחסי עובד-מעביד יש משום פגיעה בזכויותיו מכוח יחסי העבודה. נהפוך הוא, שני הצדדים טענו לקיום יחסי עובד-מעביד. על-כן לא היה מקום לבטל את רצונם של הצדדים במקרה כגון דא ולהעביר את הדיון לבית-משפט אחר. ב. האם הלכה למעשה התקיימו יחסי עובד-מעביד לאור המסקנה שהגעתי אליה אין לי צורך לדון בשאלה זו. מעבר לדרוש אבחן בקצרה את מהות היחסים בין הצדדים. בית-הדין סמך את קביעתו שלפיה לא התקיימו יחסי עובד-מעביד על מספר אדנים. בית-הדין סבר שההתקשרות החוזית אינה ליחסי עבודה במובן EMPLOYMENT אלא ליחסי עבודה במובן WORK. בית-הדין גם הסתמך בהחלטתו על עילת התביעה - היינו, שהמשיב לא התייצב להופעות כפי שנדרש. בית-הדין ראה בעילת התביעה כפיית שירות אישי שאין לכפותו על המשיב. אין בכך רבותא. הטענה היא כי העובד הפר את מחויבותו. אין באכיפה משום אכיפת שירות אישי על המעביד, באשר הוא זה שמבקש את האכיפה. מעבר לכך, עילות התביעה מתבססות על הנזק שנגרם למעביד בגין הפרת ההסכם. תביעתו היא לפיצוי כספי. אין מתעוררת כלל שאלת אכיפת שירות אישי. שאלה זו מקומה בעת הדיון לגופו. בית-הדין שוקל בכל מקרה אם מוצדק הוא לאכוף את היחסים, ובמקרים המתאימים הוא עשוי לאכוף את יחסי העבודה. אין כמובן רבותא גם בהגדרה שמילון אבן שושן מגדיר אמרגן. מסקנתו הסופית של בית-הדין היא שהמשיב לא השתלב במפעלו של המערער. אבחן זאת. על-פי תצהירו של המערער הוא עסק בארגון, הפקה, ניהול מוסיקלי וכל יתר הפעולות הקשורות בארגון פעילותו המוסיקלית והאמנותית של המשיב במטרה לקדמו ולפתח את הקריירה של המשיב. הדבר עולה גם מההסכם בין הצדדים. המשיב הוא זמר ותפקידו היה להופיע בהופעות שנקבעו על-ידי המערער. זוהי תכליתו הישירה של מפעלו של המערער. משרד אמרגנות פועל בצורה זו על-מנת להסדיר את הופעותיהם של אמנים. הוא היה קשור למסגרת הארגונית של מפעלו של המערער. גם אילו היה המשיב משתתף חופשי (FREE CONTRIBUTOR או FREIER MITABEITER), הייתי רואה בו עובד (ראה בג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה [1]). במקרה שבפנינו אין מדובר במשתתף חופשי אלא במי שהיה חלק אינטגרלי ממפעלו של המערער ועיסוקו היה חלק בלתי נפרד מעיסוקו של המערער. לא היה לו עיסוק משלו. עילת התביעה נובעת מטענה של הפרת הסכם העבודה בין הצדדים. על-כן גם לגופו של עניין מדובר בעיניי ביחסי עובד-מעביד. ראוי לציין, כי גם בצו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב-1972 מוזכר בתוספת הראשונה המגדירה מיהם "עובדים" גם אמן (מספר 13 לתוספת הראשונה). כאמור, מאחר ששני הצדדים הסכימו כי מדובר ביחסי עבודה ולא נפגעה שום זכות בשל כך יש לתת משקל מכריע לכוונת הצדדים. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל. העניין מוחזר לבית-הדין האזורי בתל-אביב על-מנת שידון בתביעה לגופה. מאחר שהתקיים דיון מוקדם וסוכמו מוסכמות ופלוגתאות, יועבר התיק למותב בית-הדין האזורי לשמיעת הוכחות. מאחר שהשאלה של יחסי עובד-מעביד הועלתה על-ידי בית-הדין בניגוד למוסכם על שני הצדדים, אין צו להוצאות. הפרת חוזהחוזה