השופטת פורת 1. בבית-הדין האזורי התבררה תבעית המערערים, יורשי המנוח אורי טלמור ז"ל (להלן - המנוח), נגד המשיבה (להלן - המדינה) לשלם להם פיצויים על נזקיהם עקב אי העברת דמי גמולים בגין המנוח לקרן הפנסיה של קופת הגמל "מבטחים" - מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (להלן - "מבטחים"). 2. עובדות המקרה הדרושות לעניין נקבעו על-ידי בית-הדין האזורי, והן מובאות בלשון בית-הדין: "1. ...בתאריך 20.10.1981, כשנתיים לאחר שחרורו של המנוח מחיל האויר בדרגת תת-אלוף, הצטרף המנוח לחברת כור תעשיות בע"מ (להלן - כור). בתקופת העסקתו של המנוח בכור, הפרישו כור והמנוח דמי גמולים לנתיב קרן פנסיה של פועלי משק ההסתדרות בע"מ ועובדיה (להלן - נתיב) בשיעור כולל של 16% ממשכורתו כמקובל. בראשית שנת 86' הוצע למנוח להתמנות יועץ אישי לשר הבטחון ולשמש מטעמו כחבר ועדת המנכ"לים בנושא בוררות טאבה. המנוח קיבל את ההצעה, ובתחילת חודש פברואר 86' החל לשמש בתפקיד שהוצע לו. בין המנוח לבין הנתבעת נחתם ביום 14.2.1986 חוזה מיוחד להעסקת עובד לתקופה של חצי שנה, ולאחר מכן הוארך תוקפו עד 31.1.1987 (מוצג ת/5). 2.א) למרבה הצער, הספיק המנוח לעבוד במשרד הבטחון בתפקיד הנ"ל בסך הכל 7 חודשים; ב) ביום 15.7.1986 המנוח אושפז בבית-חולים, וכעבור 5 שבועות, ביום 22.8.1986 נפטר כשהוא בן 51. התובעת מס' 1 פנתה לנתיב בבקשה לאשר לה ולילדיה קצבת שאירים נוכח הנסיבות המיוחדות בעניינה, אולם בקשתה נדחתה ונמסר לה במכתב מיום 22.2.1987 כי המנוח היה מבוטח בנתיב מ-20.10.1981 ועד 31.1.1986 ועם פרישתו, הוקפאו זכויותיו בקרן. באותו מכתב נמסר לתובעת מס' 1 כי על פי תקנון הקרן אין היא ולידיה זכאים לפנסיית שאירים מנתיב, אלא למענק בלבד. הוצע לתובעת לפנות למשרד הבטחון לבדוק שמא בתקופת עבודתו נעשה הסדר לפנסיית שאירים מנתיב, אלא למענק בלבד. הוצע לתובעת לפנות למשרד הבטחון לבדוק שמא בתקופת עבודתו נעשה הסדר פנסיוני כלשהוא בדבר רציפות זכויותיו המוקפאות בקרן נתיב. 3 א) בתקופת עבודתו של המנוח במשרד הבטחון, לא הופרשו בגינו דמי גמולים למבטחים או לקרן פנסיה אחרת. הנתבעת טענה שהמנוח התנגד לבצע עבורו הפרשה למבטחים, ורצה לבדוק אפשרות של המשך הביטוח בנתיב. לאחר בירור בנתיב הסתבר, שאין אפשרות לבצע עבור המנוח כעובד מדינה הפרשה לנתיב, וכי למדינה יש הסכם פנסיה עם מבטחים, שחל על עובדים מסוגו של התובע (סעיף 2א' להסכם)". 3. בבית-הדין האזורי הכחישו המערערים כי המנוח התנגד להפרשת דמי גמולים בגינו למבטחים. בנוסף טענו כי על המדינה היתה מוטלת חובה, בכל מקרה, להפריש דמי גמולים בגין המנוח לקרן פנסיה, ומחדלה לעשות כן מהווה רשלנות מצידה, ובעטיה היא חייבת לפצותם על נזקיהם. 4. הוסיפו המערערים וטענו כי אילו הפרישה המדינה כספים למבטחים בגין המנוח, על פי החובה שהיתה מוטלת עליה, הם היו זכאים לפנסיית שאירים על פי תקנות קרן הפנסיה המקיפה של "מבטחים", המסדירה רציפות זכויות פנסיה לחברי קרנות העובדים העובדים מקרן אחת לקרן אחרת, וזאת בשיעורים הבאים: 40% מהשכר הקובע לאלמנת המנוח. 20% מהמשכר הקובע לכל אחד מיתומיו הקטינים של המנוח עד הגיעם לעיל 21 שנה. 5. להוכחת גובה נזקיהם הגישו המערערים לבית-הדין האזורי חוות דעת של אקטואר (מר י. אורזיצר), ובה חושב הסכום המהוון של הפנסיות כמפורט לעיל, שלהן היו זכאים כשאירי המנוח, אילו הופרשו דמי גמולים בגינו. 6. מנגד טענה המדינה בבית-הדין האזורי כי ההסכם הקיבוצי הכולל את חובת ביטוח העובדים ב"מבטחים" אינו חל על המנוח, ולחלופין לא הפרה המדינה את חובתה להפריש דמי גמולים בגין המנוח, שכן בשל סירובו להיות מבוטח ב"מבטחים" וליתן את חלקו בהפרשות דמי גמולים, לא היה בידה לבטחו בקרן זו והאחריות למחדל רובצת כולה לפתחו של המנוח. 7. בסיכומי המדינה בבית-הדין האשורי הועלתה לראשונה טענה נוספת, שלא בא זכרה בכתב ההגנה וברישום הפלוגתאות בין הצדדים, ועניינה סעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר), ובשאלת היריבות בין הצדדים בנסיבות הנדונות. טענה המדינה בסיכומיה כי על פי סעיף 19א(ד) הנ"ל, ולפי שבהסכם קיבוצי מיוחד עסקינן, הרי "סכום שמעביד חייב לקופת הגמל.... יראו לעניין זכויות העובד או כלפי קופת הגמל, כאילו שולם במועדו". מכאן שבעל דברם של המערערים היא קופת הגמל "מבטחים", וממנה עשויה לבוא תקנתם. 8. בית-הדין האזורי דן תחילה בשאלת חלותו של ההסכם הקיבוצי הכולל את חובת הביטוח במבטחים על המנוח, וקבע כי הוא חל בנסיבות, כיוון שהמנוח הועסק במקום שלא קיימת בו זכאות לפנסיה תקציבית על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן - חוק הגמלאות). 9. בהידרשו לפלוגתא העובדתית האם התנגד המנוח להפרשת דמי גמולים בגינו ל"מבטחים", קבע בית-הדין כי המנוח אמנם התנגד לכך, וחיפש דרך להפרישם לנתיב או לקרן פנסיה אחרת העשויה להקנות לו תנאים טובים יותר ממה שעשויה להקנות לו מבטחים. 10. עם זאת, קבע בית-הדין, תוך תמיכת מסקנתו בהלכת הפסוקה, כי על המדינה היתה מוטלת חובה להפריש דמי גמולים בגין המנוח, חירף התנגדותו, באשר זכותו האמורה היתה מעוגנת בהסכם קיבוצי, ולפיכך אינה ניתנת לויתור, ומימושה אינו תלוי בהסכמת העובד. 11. עוד קבע בית-הדין האזורי כי בשל הפרת חובת המדינה לבטח את המנוח ב"מבטחים", היא חייבת לפצות את המערערים על נזקיהם בשל אי ביטוחו כאמור. בשלב זה הציב בית-הדין בפני עצמו את השאלה, בכמה על המדינה לפצות את שאירי המנוח, כלום רק בתשלום דמי הגמולים שלא הופרשו, או שמא עליה לפצותם בתשלום סכומי הפנסיה (המהוונת) שנמנעה מהם עקב הפרת החובה להפריש דמי גמולים בגין המנוח. 12. בית-הדין בחן את חומר הראיות שהונח לפניו, וקבע בשאלת גובה בפיצוי, לאמור: "ב) התובעים הגישו לבית-הדין חוות דעת של אקטואר בעניין היוון פנסיית השאירים של המנוח (מוצג ת/6). המדינה לא הביאה ראיות לסתור את חוות הדעת ת/6 והנתונים הקבועים בה, ועל כן אנו רואים במוצג ת/6 נתונים שיהוו בסיס לפסיקתנו (ההדגשה הוספה); ג) התובעים לא צירפו כנתבעים את קרנות הפנסיה נתיב ומבטחים, ולבד מתקנות הקרנות של נתיב ומבטחים, לא הובא בפנינו על ידי התובעים כל ראיה, מהם הסכומים המוקפאים בחשבונו של המנוח בנתיב. התובעים לא הביאו בפנינו ראיות מהו שיעור הפנסיה המגיעה לשאירי המנוח, אילו קיימה המדינה את חובתה להפריש כספים למבטחים מיד עם כניסתו של המנוח לעבודה במשרד הבטחון, ומבלי שהיתה כל הפסקה בתשלום דמי הגמולים העולה על חודש ימים. כמו כן, לא הובאה בפנינו כל ראיה מהו גובה הסכומים המוקפים בחשבונו של המנוח בנתיב. הואיל והתובעים לא צירפו את קרן נתיב כנתבעת נוספת, אין לנו ראיות לגבי שיעור הסכומים המונחים בחשבונו של המנוח בגין הפרשות שנעשו עבורו במשך 4 שנים ושני חודשים שעבד בכור. בהעדר הוכחה מהם הסכומים שהיו מגיעים לתובעים אילו הופרשו כספים למבטחים כסדר, ובהעדר הוכחה מהו המענק המגיע לתובעים מנתיב, המקסימום שאנחנו מוצאים לנכון לפסוק לתובעים הוא הנזק שנגרם להם עקב אי הפרשת כספים למבטחים בגין ששת חודשי עבודתו של המנוח במשרד הבטחון. הבסיס לפסיקתנו יהיה הערך המהוון של הפנסיה של האלמנה ושל כל אחד מילדיה כאשר הוא מחולק ל - 57 חודש (תקופת עבודתו של המנוח הנתיב בצירוף 7 חודשי עבודה במשרד הבטחון) במכפלה של 7 חודשי עבודתו של המנוח במשרד הבטחון. לפיכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לאלמנה את נזקיה בגין אי הפרשות הכספים למבטחים בהתאם להסכם בסך של 38,900.35 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מ- 1.9.1986 ועד לתשלום בפועל. אנו מחייבים את הנתבעת לשלם ליתום אהוד טלמור את הסכום של 6,602 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מ-1.9.1986 ועד לתשלום בפועל. אנו מחייבים את הנתבעת לשלם ליתומה נטע טלמור את הסכום של 7,134 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מ-1.9.1986 ועד לתשלום בפועל" 13. בית-הדין האזורי לא נדרש לטענת המדינה, שעניינה בסעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר. כמשוער, סבר בית-הדין כי העלאת הטענה בשלב שהועלתה לראשונה, יש בה משום "שינוי חזית", וכלן אינה ראויה להתייחסות, אם כי מיטיב היה לעשות לו ציין מפורשות מדוע הוא נמנע מלדון בה. 14. טענתם המרכזית של מערערים בערעור שלפנינו מכונת נגד ה"תרתי-דסתרי" המקופל בפסק-דינו של בית-הדין האוזרי: מחד גיסא, הכיר בית-הדין בזכאותם העקרונית לפיצוי על נזקיהם, אף קבע כי חוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעמם לא נסתרה ונתונים הכלולים בה מהווים בסיס לפסיקתו, ובו זמנית קבע כי "התובעים לא הוכיחו מהו שיעור הפנסיה המגיעה לשאירי המנוח, אילו קיימה המדינה את חובתה להפרשת הכספים למבטחים מיד עם כניסת המנוח לעבודה במשרד הבטחון". מוסיף בא-כוח המערערים וטוען כי "חוות הדעת האקטוארית מדברת בדיוק על שיעורי הפנסיה אשר היתה משולמת לשאירי המנוח על-ידי קרן מבטחים על פי הסדרי הרציפות בין קרנות הפנסיה שהיו בתוקף במועד הפטירה, אילו קיימה המשיבה את חובתה להפריש כספים למבטחים מיד עם כניסתו של המנוח לעבודה במשרד הבטחון. עוד מציין בא-כוח המערערים כי גם המדינה אינה חולקת על הסכום הנקוב בחוות הדעת אקטוארית, והמחלקות בין הצדדים מתמקדת רק בשאלת עצם חבות המדינה, לפצות את המערערים על נזקיהם. מכל מקום, טעון בא-כוח המערערים, ערך בית-הדין האזורי על דעת עצמו חישובי פנסיה והיוון, שהם תלושים מכל קשר לתקנות רציפות הזכויות, ומבלי שהסתמך על נתוני היוון כלשהם. 15. כמו כן, כוונות טענות המערערים נגד קביעתו העובדתית של בית-הדין האזורי, לאמור, כי המנוח התנגד להפרשת כספים למבטחים, וטען כי על פי חומר הראיות יש לתלות את הקולר על המחדל, בצווארה של המדינה בלבד. 16. בהתייחסו לקביעת בית-הדין קמא שאין לפניו נתונים על גובהם של הכספים המונחים בנתיב לזכות המנוח, מפנה בא-כוח המערערים למוסכמה 4 ברשימת הפלוגתאות והמוסכמות שנערכה בבית-הדין ביום 5.10.1989 לאמור: "התובעים קיבלו סכום חד פעמי מנתיב השנוי במחלוקת, וסכום זה משוערך יקוזז מכל סכום בו יזכו התובעים, אם יזכו בתביעתם". 17. בהודעת ערעורו טען בא-כוח המערערים, שכל סכום אינו מונח בנתיב, ומכל מקום הנטל להוכיח את גובהו מוטל על שכן המדינה, ולפי שלא הוכיחוהו אין לקזז כל סכום מסכום הגמלאות המהוון, אולם במהלך שמיעת הערעור הסכים לקיזוז הסכום שנתקבל מנתיב, על פי חישוב שיגיש לבית-דין זה, ויהא נתון לתגובת בא-כוח המדינה. 18. בהתייחסו לשאלת חלותו של סעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר - לאור יתר סעיפי המשנה של סעיף זה, וכלום על פי פרשנותם הנכונה פתוחה היתה (ואולי עודנה פתוחה) דרכם של המערערים לתבוע את מבטחים להיטיב את נזקיהם, טען בא-כוח המערערים בטיעוניו בעל פה לאמור: ראשית, הטענה הועלתה לראשונה בסיכומי המשיבה בבית-הדין האזורי, ולא בא זכרה בכתב ההגנה ופלוגתאות שנרשמו על-ידי בית-הדין - ולפיכך אין להיזקק לטענה ויש לדחותה על הסף. טעמים בא-כוח המערערים בהקשר זה, כי אין טעמו טכני גרידא, אלא מהותי בעיקרו, שכן לו הועלתה הטענה בכתב הגנתה של המדינה, או בדיון המקדמי, היו המערערים מבקשים למען הזהירות את צירופה של מבטחים כנתבעת נוספת בהליך. 19. שנית, טוען בא-כוח המערערים כי על פי פרשנותו של סעיף 19א(ד) בזיקה ליתר סעיפיו הקטנים - אין סעיף 19א(ד) חל בנסיבות המקרה. זאת מן הטעם שמעולם לא שולמו בעד המנוח דמי גמולים ל"מבטחים", ואף לא נמסרו לא פרטיו כנאמר בתקנות הגנת השכר (פרטים ומסירת הודעות) התשל"ו - 1976 (להלן - התקנות), שהותקנו מכוח סעיף 19 א(יא) - (אליהן נחזור להלן) - בעוד אשר סעיף 19א(ד) חל ומעניק הגנתו לעובד נוכח הפרת חובות המעבדי בהקשר לביטוחו, רק אם נמסרו פרטי העובד לקופת הגמל, ושולמו בעדו דמי גמולים כלשהם. 20. לחלופין, טען בא-כוח המערערים - תוך הפנייתנו לסיכומי תשובתו בבית-דין 21. באת-כוח המדינה, לא תקפה את קביעת בית-הדין האזורי כי זכות הביטוח של המנוח היתה מעוגנת בהסכם קיבוצי, ולפיכך אינה ניתנת לויתור. מנגד שבה המדינה והשליכה את יהבה, כעולה מעיקרי טיעונה לפנינו, על סעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר. טוענת המדינה כי מכוחו "מבטחים", ולא המדינה, היא בעל דברם של המערערים, לפי שהסעיף הנ"ל מורה כי שי לראות ביחסים בין המנוח (וחליפיו) לבין קופת הגמל - בכל מקרה, ולא רק אם נמסרו פרטי העובד ושולם תשלום כלשהוא בעדו - כאילו הסכומים שלא הועברו למבטחים על-ידי המדינה, שולמו במועדים ובמלואם. מכוח אותו סעיף, מוסיפה המדינה וטוענת, יש לחייב את מבטחים בלבד לשלם למערערים את גמלאותיהם, ואילו את המדינה ניתן לחייב רק בתשלומים החודשיים שבהם היתה חייבת ולא העבירה אותם למבטחים, ואת אלה הציעה המדינה לשלם למערערים כשהם משוערכים ליום תשלומם, עם פנייתם הראשונה למשרד הבטחון. 22. עוד טענה המדינה גם זאת (אך נראה שבקול ענות חלושה), כי השופטת לא היתה שלמה עם הטלת מלוא הנזק על המשיבה, ומצאה דרך כדין להפחיתם בהתחשב בטענות המשיבה בנושא גובה התשלום שיש להטיל עליה. מאידך גיסא, לא טענה באת-כוח המדינה, בהגינותה, כי דו"ח האקטואר שהוגש מטעם המערערים לבית-הדין האזורי, ולא נסתר, ובית-הדין אימץ את נתוניו כבסיס לפסיקתו כפי שהטעים בפסק-דינו - אינו מהווה ראיה מספקת על גובה נזקי המערערים. עד כאן טענות באי-כוח הצדדים. 23. נלך מן הקל אל הכבד. באשר לטענת המדינה כי בית-הדין האזורי מצא דרך להפחתת הפיצוי שפסק למערערים בשל תחושת אי השלמות שבהטלת מלוא האחריות על מדינה, ייאמר: לו היה בית-הדין מנמק את קביעת הפיצויים המופחתים ב"אשם תורם" הרובץ לפתחו של המנוח בשל מחדל לבטחו במבטחים, אפשר שהיה משקל נכבד לטענה (ראה, בהקשר שונה לחלוטין, על סוגית האשם התורם; ע"א EXSMIN .S.E 3912/90 תאגיד בלגי נ. טכסטיל והנעלה אייתל סטייל פראררי בע"מ (טרם פורסם - ניתן ביום 22.8.1993). אולם, בית-הדין נימק את גובהם של הפיצויים שפסק רק בהעדר הוכחות על מלוא גובהם, והנמקתו בנידון ברורה ונטולת ספקות. משלא ערערה המדינה על עצם זכאות המערערים לפיצוי על נזקיהם מידי המדינה, ולא טענה - וככל המסתבר הסכימה בשתיקה - נגד טענת המערערים כי דו"ח האקטואר סיפק את הראיה הנדרשת להוכחת גובה נזקיהם - הרי שכדין קובלים המערערים, שהגם שהוכחו נזקיהם כדבעי בדו"ח האקטואר שהוגש כראיה ואומץ על-ידי בית-הדין - לא נפסק להם פיצוי על נזקיהם במלואם, מן הטעם שלא הוכיחו את גובהם. 24. באשר לטענת המדינה הנסמכת על סעיף 19א(ד) הנ"ל, חככנו בדעתנו אם לקבל את טענת המערערים בדבר עיתוי העלאת הטענה, ולדחותה על הסף, אך החלטנו, אף על פי כן, להיזקק לה בשל חשיבותה העקרונית. כמו כן, הבאנו בחשבון כי לאור תוצאות הערעור, כפי שיפורט להלן, ממילא לא יהא האיחור בהעלאת הטענה, בעוכריהם של המערערים. להלן סעיף 19א לחוק הגנת השכר, על סעיפיו הקטנים, הדרושים לעניין: "19א. חוב לקופת גמל כשכר מולן. (א) יראו כשכר מולן גם סכום שמעביד חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעביד חייב לנכותו משכר העובד, ובלבד שהסכום אשר חייב המעביד לנכות לא שולם לקופה תוך 21 יום מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו היה עליו לנכות, או שהסכום שהמעביד נתחייב לשלמו שלא בדרך ניכוי לא שולם תוך 21 יום מהיום שבו היו רואים כמולן את השכר שלגביו קיימת החבות; והוא בין שהשכר הולן בין שלא הולן. (ב)... (ג) קופת גמל תנהל לכל עובד המבוטח בה כרטיס אישי ובו הפרטים שנקבעו בתקנות; מעביד ימסור לקופת גמל פרטים לגבי עובדו, כפי שיקבע שר העבודה והרווחה בתקנות. (ד) סכום שמעביד חייב לקופת גמל כאמור בסעיף קטן (א), יראו לעניין זכויות העובד או חליפו כלפי קופת הגמל כאילו שולם במועדו. (ה) עברו שישה חודשים מהמועד שנקבע בסעיף קטן (א), ובטעם שולם החוב בשל העובד, קר לו מקרה המזכה אותו או את חליפו בקבלת תשלום או שירות בעין מקופת הגמל, רשאית היא לתבוע מהמעביד סכום השווה לסכום ששילמה לעובד או לחליפו או שהיא עתידה לשלמו אות השווי הכספי של השירות בעין שניתן או שהיא עתידה לתת לעובד או לחליפו, בניכוי כל סכם שהיה משתלם בשל אותו מקרה לעובד או לחליפו, או למעביד, או למעביד, או לשניהם, בין סכום חד פעמי ובין סכומים עתידיים, אילו עזב העובד את קופת הגמל ביום שקרה המקרה המזכה כאמור. (ו) היוון תשלומים עתידיים או שווים הכספי של שירותים בעין עתידיים לעניין סעיפים קטנים (ה) ו-(י) יחושב באותה דרך שבה מחשבים הוון קצבאות וערכן הכספי של גמלאות בעין מכוח סעיף 185 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, בשינויים המחוייבים. (ז) בית-הדין האזורי לעבודה רשאי להפחית תשלום שמעביד חייב לקופת גמל בחזקת שיפוי כאמור בסעיף קטן (ה) אם ראה נסיבות המצדיקות לעשות כן. (ח) עברו שישה חודשים מהמועד שנקבע בסעיף קטן (א), רשאית קופת גמל להודיע על כך בכתב לעובד, עם העתר למעביד, ומשעברו שישה חודשים נוספים מיום מסירת ההודעה ולא שולם החוב לקופת הגמל, לא יחולו לגבי אותו חוב הוראות סעיף קטן (ד) אם קבע בית-הדין האזורי לעבודה שהפיגור בגביית החוב חל שלא עקב רשלנותה או חל עקב נסיבות אחרות המצדיקות את קופת הגמל. (ט) נוצרה הזכאות לתשלום או לשירות בעין מקופת גמל לעובד או לחליפו בתקופה שבין המועד שנקבע בסעיף קטן (א) לבין תום ששת החודשים הנוספים מיום מסירת ההודעה כאמור בסעיף קטן (ח), לא תהא קופת הגמל זכאית להשתחרר מחבותה על פי סעיף קטן (ד) אף אם הפיגור חל שלא עקב רשלנות הקופה או חל עקב נסיבות אחרות המצדיקות אותה. (י) (1) עובד שחל עליו הסכם קיבוצי כללי או צו הרחבה כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 המחייב מעביד לשלם בעדו סכום לקופת גמל, כאמור בסעיף קטן (א), והמעביד לא מסר לקופת גמל פרטים שנקבעו בתקנות לגבי העובד ואל שילם סכום כלשהוא בשל העובד, לא יחולו על העובד סעיפים קטנים (ד) עד (ט), ואולם מששולם חובו של המעביד בשל העובד לקופת גמל כאמור תוך שלוש שנים מהמועד האמור בסעיף קטן (א) ולפני שאירע מקרה המזכה את העובד או חליפו בקבלת תשלום או שירות בותק מקופת הגמל - יראו לענין זכויות העובד או חליפו כלפי קופת הגמל כאילו שולם החוב במועד. (2) שילמה קופת הגמל לעובד או לחליפו תשלום או העניקה לו שירות בעין מכוח פסקה (1) תוך שנה מיום ששולם חובו של המעביד כאמור, רשאי בית-דין אזורי (לעבודה לחייב את המעביד לשפות את קופת הגמל בשל כך אם ראה נסיבות המצדיקות לעשות כן. (יא) שר העובדה והרווחה רשאי לקבוע בתקנות דרכי מסירת הודעות או פרטים לעניין סעיף זה ודרכי הוכחת מסירתם לנמען". (25) מכוח סעיף 19 א(יא) התקין השר את תקנות הגנת השכר (פרטים ומסירת הודעות), התשל"ו-1976, ולמען שלמות התמונה להלן קביעותיו בתקנות הנ"ל, הדרושות לעניין: "1. פרטים שעל מעביד למסור. (א) מעביד ימסור לקופת גמל הפרטים כלהלן לגבי עובדו בהודעה בחתימת ידו שתישלח בדואר רשום: (1) השם המלא של המעביד, צורת ההתארגנות או מספר זהות, לפי העניין: (2) מען המעביד; (3) שם פרטי ושם המשפחה של העובד; (4) מען העובד; (5) מספר זהות של העובד; (6) תאריך תחילת העובדה וסיומה; (7) מספר ימי העבודה בתקופת הדו"ח: (8) סוג מקצועי או הדרגה של העובד; (9) שעות העבודה של העובד; (10) שער העבודה ששולם בתקופת העובדה; (11) סכום חלקו של המעביד בתשלום לקופת הגמל; (12) סכום חלקו של העובד בתשלום לקופת הגמל; (13) האם מבוטח העובד גם בקופת גמל אחרת. (ב) מעביד ימסור לקופת גמל הודעה לגבי כל שינוי שחל באחת מפסקאות (2), (3), (4), (10) ו-(13) לתקנת משנה (א) מיד עם היוודע לו על השינוי. 2. פרים בכרטיס אישי קופת הגמל תכלול בכרטיס האישי לכל עובד המבוטח בה את הפרטים שמסר המעביד כאמור תקנה 1. 3. דרכי מסירת הודעות ופטרים (א) קופת גמל תודיע על פיגור בתשלום ועל תקופת הפיגור במכתב בדואר רשום לעובד; העתק מן ההודעה תשלח הקופה בדואר רשום למעבידו. (ב) ההודעה לפי תקנת משנה (א) תביא לידיעת העובד והמעביד כי זכויותיו של העובד בקופת הגמל עלולות להיפגע באם החוב של המעביד לא ישולם תוך שישה חודשם מיום מסירת ההודעה". 26. גדרה של המחלוקת הפרשנית הנטושה בין הצדדים, עניינה בפרשנות סעיף 19א(ד) לאור יתר סעיפיו הקטנים האחרים של סעיף 19א, והשלכת פרשנותו הנכונה על השאלה הבאה: האם הסייג המוציא מתחולה את הוראת סעיף 19א(ד), היינו, אי מסירת פרטים על העובד ואי תשלום כל סכום בעדו - הנזכר בסעיף 19א(י) - יחול רק כל אימת שחובת המעביד לבטח את העובד מעוגנת בהסכם קיבוצי כללי או בצו הרחבה כפי שמורה מפורשות ס"ק 19א(י) (בסייגים הקבועים בו), או שמא מוציא אי-רישום ואי-תשלום בעד העובד את תחולת סעיף 19א(ד) גם שעה שמעוגנת חובת הביטוח בהסכם קיבוצי מיוחד, כגרסת בא-כוח המערערים (אין חולק בשלב הערעור כי חובת ביטוחו של המנוח היתה מעוגנת בהסכם קיבוצי מיוחד). 27. לגרסה הפרשנית של המדינה שי לכאורה כמה וכמה תימוכין בלשונה הדווקנית של סעיפי המשנה לסעיף 9 א הנ"ל: ראשית, נקט המחוקק בסעיף 19א(ד) במונח עובד (או חליפו) בעוד אשר בסעיף 19א(ג) נקט במונח "עובד מבטוח". אפשר שיטען הטעון כי נקיטת המנוח "עובד" הרחב מ"עובד מבוטח" נתכוונה לפרוש את תחולת סעיף 19א(ד) הנ"ל גם על מי שטרם החל תהליך ביטוחו, הבא לידי ביטוי במסירת פרטי העובד ותשלום כלשהו בעדו, וגם עובד שטרם נוצר הקשר הביטוחי בינו לבין קופת הגמל, נהנה מהגנתו של סעיף 19א(ד), ובעל דברו היא קופת הגמל ולאו דווקא המעביד. שנית, קובעת הוראת סעיף 19א(י) כי אי מסירת פרטי העובד הקבועים בתקנות ואי תשלום כלשהו בעדו מוציאים מתחולה את סעיף 19א(3), אולם זאת רק בהתייחס לעובד שהחובה לבטחו בקופת הגמל מעוגנת בהסכם קיבוצי כללי, או בצו הרחבה, (פתיח לסעיף 19א(י)). על כן ניתן לטען כי "מכלל הן הינך שומע לאו": אם בעובד שהחובה לבטחו מעוגנת בהסכם קיבוצי כללי או בצו הרחבה, אי מסירת פרטיו ואי תשלום בעדו אין הגנת סעיף 19א(ד) חלה עליו, משמע, שבעובד שהחובה לבטחו מעוגנת במקור נורמטיבי אחר (הסכם קיבוצי מיוחד או הסכם אישי)-נותרת תחולת סעיף 19א(ד) בעינה - ובעל דבריו למקרה של מחדל לבטחו בקופה - היא קופת הגמל ולא מעבידו. זאת ועוד: אין כל אזכור מפורש בסעיף משנה כלשהו לסעיף 19 א הנ"ל, גם לא בסעיף 19א(י), המלמד על אי-חלות סעיף 19א(ד) למקרה של אי מסירת פרטי העובד או אי תשלום כלשהו בעדו, שעה שמעוגנת חובת ביטוחו בהסכם קיבוצי מיוחד. מתוך סעיף 19א(י) נעדרת אף התיבה "גם", ללמדנו שרק (ולא גם) אם מעוגנת החבות לבטח את העובד בהסכם קיבוצי כללי או בצו הרחבה אין תחולה לסעיף 19א(ד), אם לא נמסרו פרטי העובד ולא שולם בעדו סכום כלשהו לקופת הגמל. 29. מאידך גיסא, יש נימוק כבד-משקל התומך בגרסתם הפרשנית של המערערים, על פיה לא חל סעיף 19א(ד), אם לא נמסרו פרטי העובד ולא שולם כל סכום בעדו לקופת הגמל - יהא מקור החבות לבטחו, אשר יהא. נימוק זה עניינו בסכום הנרחב לא נחשפת קופת הגמל מכוח סעיף 19א(ד), ובאמצעי ההתראה והדיווח שנתן המחוקק בידי קופת הגמל בסעיף 19א(ח) ובתקנה 3 לתקנות הנ"ל על מנת לעמוד בפרץ, נוכח חשיפתה כאמור: קובע סעיף 19א(ח), שנחזור ונצטטו: "עברו שישה חודשים מהמועד שנקבע בס"ק (א) ולא שולם חובו של המעביד לקופת הגמל... רשאית קופת הגמל להודיע על כך בכתב לעובד עם העתק למעביד ומשעברו שישה חודשים נוספים מיום מסירת ההודעה ולא שולם החוב לקופת הגמל, לא יחולו לגבי אותו חוב הוראות ס"ק (ד) אם קבע בית-הדין האזורי לעבודה שהפיגור בגביית החוב לא חל עקב רשלנותה או חל עקב נסיבות אחרות המצדיקות את קופת הגמל". (ראה גם ציטוט תקנה 3 בסעיף 25 לעיל). להמחשת הסיכון הרובץ לפתחה של קופת הגמל גם לא למותר לחזור ולצטט את ס"ק 19א(ט) הקובע לאמור: "אם נוצרה הזכאות לתשלום או לשירות בעין מקופת גמל לעובד או לחליפו בתקופה שבין המועד שנקבע בסעיף קטן (א) לבין תום ששת החודשים הנוספים מיום מסירת ההודעה כאמור בס"ק (ח) לא תהא קופת הגמל זכאית להשתחרר מחבותה על פי ס"ק (ד) אף אם הפיגור חל שלא עקב רשלנות הקופה או חל עקב נסיבות אחרות המצדיקות אותה". אכן, נקבעה בס"ק 19א(ה) גם זכות קופת הגמל לחזור למעביד אם קרה המקרה המזכה בגלמה, ולהיפרע ממנו על סכומים ששילמה בעטיו, אך בכל לא נוטרל הסיכון בכללו, שהרי לא תמיד יעלה בידי הקופה לגבות את הסכומים ששילמה כאמור, כולם או בחלקם - גם את תנקוט בהליכים משפטיים הכרוכים אף הם בממון, והדברים ידועים ולמותר להרחיב. 30. עתה צא וראה: אם פרשנות סעיף 19א(ד) תביא לידי הרחבת תחולתו גם על עובד שלא נוצר עימו קשר ביטוחי כלשהוא לפי שטרם נמסרו פרטיו וטרם שולם כל סכום בגינו לקופת הגמל, לא יהיו בידי הקופה אמצעי בקרה, היא לא תדע של קיומו עובד. כזה, וממילא לא תוכל לדעת אם אכן הפר המעביד את חובתו כלפי העובד, הנעלם מידיעתה, לשלם בעדו דמי גמולים במלואם ובמועדם. 31. פרשנות המרחיבה את תחולת סעיף 19א(ד) גם על מקרים שבהם לא נמסרו פרטי העובד ולא שולם כל סכום בגינו לקופת הגמל תיטול, מניה וביה, במקרים האמורים, את האפקטיביות של מנגנון ההתראה והדיווח, השמור לקופה להגנתה בס"ק 19א(ח) ובתקנה 3 לתקנות, ולמעשה תהפוך אותו באותן הנסיבות ל"אות מתה", ואין זה סביר לייחס למחוקק הוראות סתמיות, ללא כל משמעות, ואין לנקוט בדרך פרשנית המסכנת את כוונתו שלא לחשוף את קופת הגמל לסיכון, שאין לה כל שליטה עליו. 32. בנוסף, ייאמר כי אין כל סיבה הנראית לעין מדוע תיוחס למחוקק כוונה להרע את מצבם של עובדים שחובת ביטוחם מעוגנת בהסכם קיבוצי כללי או בצו הרחבה, ורק כלפיהם תוסר תחולת סעיף 19א(ד) בהעדר דיווח ותשלום בעד העובד, ואילו בעובדים שמקור החבות לביטוחם מעוגנת בהסכם קיבוצי מיוחד או בהסכם אישי - תישאר תחולתו בתוקפה בנסיבות האמורות. 33. אשר על כן, הננו מעדיפים את פרשנות המערערים לסעיף 19א(ד) ולהקיף תחולתו, ולפי שאין חולק כי לא נמסרו למבטחים פרטי המנוח ולא ושלם כל סכום בעדו, לא חל סעיף 19א(ד) וכדין נשענים המערערים על עילה המוקנית להם נגד המעבידה, ולא הושתתו תביעותיהם על עילה כנגד "מבטחים". 34. זו ואף זו: על פי ההלכה הפסוקה, כפי שסוכמה בדב"ע תשן/66 - 3/[1] - הרי משהפר המעביד את חוזה העבודה ולא העביר את הניכויים הדרושים לקופת הגמל, עומדת בפני העובד אפשרות לתבוע ביצוע בעין על ידי אכיפת התשלומים לקופת הגמל, או לתבוע פיצויים על הפרת החוזה. עוד נאמר באותו עניין: "בבוא בית-הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל. רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה, יובאו בפני בית-הדין ההוכחות הנדרשות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי העברת התשלומים". 35. גם לא למותר לציין את הוראות סעיף 19ג לחוק הגנת השכר הקובעת כי "הוראות סעיף 19א... לא יגרעו מזכויות עובד כלפי מעביד... על פי הסכם". 36. בענייננו אירע המאורע המזכה בגמלה, היינו מות המנוח, בטרם הוסדר עניין ביטוחו, ולא נטען ולא הוכח כי לאחר קרותו ניתן מבחינת קופת הגמל ל"החזיר הגלגל אחורה" ולשלם בדיעבד תשלומים שוטפים לקרן על מנת לזכות את המערערים בקצבתם - ובכך ללכת ב"דרך המלך" שהותוותה בהלכה הפסוקה. אי לכך, נותרה בידי המערערים תרופת הפיצויים בגין הפרת ההסכם הקיבוצי המיוחד המחייב את המדינה לבטח את עובדיה בקופת הגמל מבטחים 37. שלא כבמקרה נאצר - רחמים [1] הנ"ל, הוכח במקרה דנן גובה הנזק שנגרם למערערים בגין המחדל לבטח את המנוח בקופת הגמל, השווה להיוון גמלאותיהם, וכפי שפורט בדו"ח האקטואר שהוגש מטעמם, ועליו לא חלקה המדינה. בא-כוח המערערים הסכים במהלך הערעור לפנינו - וטוב שהסכים - לניכוי הסכום שקיבלו המערערים מקופת נתיב. עוד הוסכם בין הצדדים כי בא-כוח המערערים ימציא לבית-דין זה את חישוב יתרת הסכום של זכאים המערערים לאחר ניכוי הסכום שנתקבל מנתיב, ולבאת-כוח המדינה תינתן אורכה להגיב על החישוב כאמור. בא-כוח המערערים המציא ביום 3.10.1993 את החישוב כנדרש, והמדינה לא השיגה עליו. 38. אשר על כן, מתקבל הערעור, ופסק-הדין העומד לערעור מבוטל. הננו מחייבים את המדינה לשלם למערערים סך 390,263 ש"ח, כמפורט בהודעת בא-כוח המערערים לבית-הדין זה (לאחר שנוכה מהסכום הכולל, הסכום של 38,354 שנתקבל על ידיהם מנתיב). לסכום זה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כמשמעם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, החל מיום 1.9.1986 ועד התשלום בפועל. כמו כן, תשלם המדינה למערערים הוצאותיהם בשתי הערכאות בסך -.5000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק. הפרת חוזהחוזהדיני חינוךפנסיהמורים