סגן הנשיא אדלר 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט הראשי אזולאי כדן יחיד; תב"ע מט/390 - 3), אשר דחה את תובענת המערער להחזיר אותו לעבודה, אך חייב את המשיבה לשלם לו הפרשים בין הסכום ששולם לו בפועל בעקבות הפסקת עבודתו לבין הסכום שהוא זכאי לקבל על-פי תנאים שנקבעו בהסכם הפרישה מיום 12.4.1988 בתוספת הוצאות משפט ופיצוי בגין הפרת הסכם הפרישה בסך 25,000 ש"ח. 2. העובדות, בעיקרן כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי: א) המערער עבד אצל המשיבה מיום 4.10.1972 באגף המכס והמע"מ, ובתפקידו האחרון היה ממונה על יחידת גבייה ואכיפה בעזה; ב) על רקע יחסי עבודה לא תקינים עם הממונה עליו, התחיל להתנהל בין המערער לבין הנהלת המכס משא ומתן לפרישתו מהשירות. ביום 23.3.1988 כתב מנהל כח אדם במכס תרשומת בעניין משא ומתן עם המערער, בה דיווח על אי-תיפקודו של המערער והיחסים הלא תקינים בינו לבין הממונים עליו, על המו"מ בעניין תנאי פרישה, כולל דרישות המערער והודעת המנהל כי דרישות אלו אינן ניתנות להשגה. עוד נרשם, כי תיבדק אפשרות להשיג לעובד שלושה חודשי הסתגלות, וכי יתנהל דיון עם נציבות שירות המדינה בעניין זה. בתאריך 12.4.1988 נחתם זכרון דברים בעניין פרישתו של המערער מהעבודה. זכרון הדברים נחתם על ידי: המערער; סגן מנהל המכס למינהל, מר גדעון אלפרט; ומנהל מחלקת כח אדם במכס, מר יעקב אוסטר (להלן: הסכם הפרישה). המערער חתם על הסכם הפרישה מרצונו הטוב, ונדחו טענותיו שחתם תחת לחץ. בהסכם הפרישה צויין כי "העובד ביקש לפרוש מן השירות וההנהלה נענית לבקשתו", ונקבעו שם תנאי הפרישה כלהלן: (1) התנאים אשר בהסכם הפרישה הכללי לעובדי יו"ש. (2) העלאה לדרגה י"ח מתאריך הפרישה. (3) משכורת עבור שלושה חודשי הסתגלות - מתאריך 1/4/88 עד 30/6/88. (4) תאריך הפרישה נקבע ליום 30/6/88. יצויין, כי תאריך זה נקבע על סמך הידיעה, כי בחודש יוני 1988 ייכנס לתוקף הסכם על פיו "תוספת שטחים ב'" תיכלל במשכורת הקובעת של עובדי השטחים. המערער רצה להנות משינוי זה לגבי חישוב פיצויי הפיטורים וההטבות האחרות שיקבל על פי הסכם הפרישה. ג) ביום 12.4.1988 חתמו המערער ומנהל כח האדם במכס על "טופס פרישה", בו הם מודיעים על ביטול משרתו של המערער בעקבות פרישתו מן השירות, בהתאם להסכם הקיבוצי מיום 25.7.1980 בעניין תנאי הפרישה של עובדי יו"ש. ד) המערער קיבל שכר עד ליום 31.3.1988. הוא לא קיבל שכר לחודשים אפריל, מאי ויוני 1988, שהיו אמורים להיות חודשי הסתגלות בהתאם להסכם הפרישה. כמו כן, פיצויי הפיטורים ששולמו למערער בעת סיום עבודתו לא חושבו על פי העלאת דרגתו לדרגה י"ח, כפי שהיה זכאי לקבל על פי הסכם הפרישה, ואף לא כללו את "תוספת שטחים ב'". ה) הסכם הפרישה היה טעון אישור נציבות שירות המדינה; זו התנגדה לאותם תנאים, ולא אישרה את ההסכם. ו) ביום 26.7.1988 התנהלה שיחה בין המערער לבין מנהל כח האדם, בה אמר המנהל, כי לא יקבל את התנאים שנקבעו בהסכם הפרישה. למחרת, ביום 27.7.1988, כתב המערער אל מנהל כח האדם של המכס מכתב, בו אמר שהסכום שקיבל אינו תואם את הנקבע בהסכם הפרישה, דבר שגרם לו עוגמת נפש רבה, וכי לא ייתכן שהמדינה תפר את תנאי הסכם הפרישה. ביום 15.8.1988 כתבה באת כוחו דאז של המערער אל מנהל כח האדם של המכס, מכתב בו נדרש העתק מהסכם הפרישה. כמו כן טענה, שהסכם הפרישה לא כובד. ז) ביום 23.8.1988 נפגש המערער עם מנהל המכס, מר ברקת, אשר הודיע לו, כי נציבות שירות המדינה לא אישרה את הסכם הפרישה. בא כוחו של המערער השיב לו בכך, שביקש לבטל את ההסכם ולהחזיר את המערער לעבודה. אולם, מנהל המכס הודיע למערער, כי הוא אינו יכול לחזור לעבודה, כיוון שחתם על זכרון הדברים. באותו היום כתב מנהל כוח האדם של המכס, מר אוסטר, אל המערער: "... הרינו להודיעך כי נציבות שירות המדינה אינה מוכנה לאשר הטבות פרישה מעבר להסכם הקיים בדבר פרישת עובדי המדינה ביו"ש". באותו היום כתב מנהל כח האדם מזכר, על כך שהמערער ביקש: "...לחזור לעבודה לתקופה של חודשיים ולפעול מחדש לפרישה, או לחילופין לבדוק כיבוד הסיכום, עם מר אלפרט. ברקת הודיע לעובד כי בשיחות עם סגן הנציב אין כל נכונות להענות לדרישה [של כיבוד ההסכם] וכן אין הם מוכנים להחזירו לשירות". ח) בתאריך לא ידוע לאחר קבלת המכתב הנ"ל פנה המערער אל מנהל המכס וביקש לחזור לעבודתו, אך בקשתו נדחתה. 3. ההליך בבית הדין האזורי התובענה הוגשה ביום 8.2.1989 ובה ביקש המערער: לבטל את פרישתו ולהחזיר אותו לעבודה; לחייב את המדינה לשלם לו שכר עבודה מיום 1.7.1988; ולחלופין לחייב את המדינה לשלם לו הפרשי פיצויי פרישה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה או פיצוי הלנה. יצוין, כי בכתב התביעה לא ביקש המערער לחייב את המשיבה לשלם לו בגין שלושה חודשי הסתגלות, בהתאם לתנאי שנקבע בהסכם הפרישה. בנספח לכתב התביעה, שבו יש חישוב פיצויי הפרישה המגיעים לתובע, לטענתו, אין התייחסות לשלושה חודשי הסתגלות. בכתב ההגנה טענה המדינה, כי: הסכם הפרישה היווה למעשה משא ומתן לקראת כריתת הסכם; המדינה פטורה מהתחייבותה לכבד את הסכם הפרישה, שכן הסכם הפרישה נערך אגב חריגה מסמכות, ולכן הוא בטל; המערער קיבל בעת פרישתו יותר ממה שמגיע לו. עם זאת, ביום 5.4.1990 הודיע בא כוח המדינה לבית הדין, כי המדינה מוכנה לכבד את הסכם הפרישה ולשלם לו את ההפרש המגיע לו על פי פירושה של נציבות שירות המדינה, היינו: בלי תוספת שטחים ב'. תגובת בא כוח המערער היתה, כי הוא עומד על זכותו לחזור לעבודה. ביום 26.3.1991 כתב עו"ד ש. הולנדר, היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה, אל עו"ד בר, פרקליטה בפקליטות המחוז, כדלקמן: "1. המדינה מוכנה לכבד את ההסכם כלשונו ומוותרת על טענת חוסר הסמכות. לפיכך, מוכנה המדינה לשלם את 3 חודשי ההסתגלות ותיאום הפיצויים לדרגה י"ח. 2. עם זאת, המדינה אינה מכירה בחיובה בתוספת שטחים ב' עבור התקופה בה לא היה העובד בפועל בשטחים. לרבות כל הנגזר מכך לגבי גובה התשלומים שהעובד זכאי להם. 3. אני מבין שהדיון המשפטי בשאלה הנ"ל יתנהל בנפרד, כשהעובד מוותר על תביעתו לחזור לשירות". 4. נימוקי בית הדין האזורי בית הדין סקר את העמדות המשתנות של הצדדים, כגון: סירובה של המדינה לכבד את הסכם הפרישה, בקשת המערער מהמדינה לכבד את הסכם הפרישה, הסכמת המדינה לכבד את ההסכם על פי הפרשנות שלה וניסיון המערער לבטל את הסכם הפרישה. לאחר מכן, הגיע בית הדין למסקנות, כדלקמן: א) המדינה הפרה את הסכם הפרישה; ב) אין מקום לבטל את הסכם הפרישה, משום שהמערער קיבל תשלום חלקי של הסכומים המגיעים לו בעקבות הסכם זה; בשלב ראשון הוא ביקש לכבד את ההסכם; המערער השתהה בהגשת תביעתו לביטול ההסכם; ולא יהיה מוצדק בנסיבות העניין ובעיקר לאור היחסים המעורערים בינו לבין הממונים עליו, להחזירו לעבודה. ג) נדחתה פרשנות נציבות שירות המדינה להסכם הפרישה ונקבע, כי המערער זכאי לשלושה חודשי הסתגלות ולתוספת שטחים ב', היינו: ההפרשים שישולמו למערער כוללים תוספת שטחים ב'. ד) על המדינה לשלם למערער סכום של 25,000 ש"ח כפיצוי נוסף בגין ההוצאות הממשיות שנגרמו לו, כולל הוצאות משפט. 5. טענות המערער לפנינו א) הטענות העיקריות של בא כוח המערער התייחסו להחזרתו לעבודה תוך חיוב המדינה לשלם לו סכום השווה לשכר ממועד הפרישה ועד היום. לטענתו, לאור העובדה שכריתתו של ההסכם היתה בלתי חוקית, היתה זו זכותו של המערער להודיע על רצונו להחזיר את המצב לקדמותו ולשוב לעבודתו. לדבריו, לא ייתכן לאפשר למעביד לשכנע את העובד להסכים לשינוי במעמדו על בסיס הצגת מצגי שווא מחד גיסא, ומאידך גיסא לסרב למלא הסכמים חלק מהזמן, ולאחר מכן לשנות את עמדתו, לפי שיקולי נוחיות במשא ומתן. מאחר והמערער חזר והודיע על רצונו להשתבץ בעבודה, לאור התנהגותם הפסולה של נציגי המשיבה, ולאור הנזק שנגרם למערער מאחר ולא עבד עד גיל 40 (מועד בו יכול היה לפרוש תוך קבלת פנסיה כאמור) - תובע המערער החזרתו לעבודה רטרואקטיבית, או תשלום פיצויים בגובה שכר עבודה עבור כל התקופה שמאז הפסקת עבודתו. ב) טענה חלופית של בא כוח המערער היתה, כי יש לשלם לו הפרשי פיצויים על פי חישוב שהוא ערך, וכן תשלום פיצוי הלנה עבור הסכומים שלא שולמו במועדם. בעיקר התייחס לתשלום באיחור של שלושה חודשי הסתגלות והפרשי פיצויי הפיטורים. 7. טענות המשיבה לפנינו לכך ענתה המשיבה כי היה ברור למערער שאין הוא עובד המשיבה, לפחות מיום 1.7.1988, ולפיכך אין כל הצדקה לתביעתו להחזירו לעבודה ולשלם לו שכרו, או לחלופין לחייבה בתשלום פיצויים בהתאם. עוד טענה המשיבה, כי הסכום שנפסק למשיב על ידי בית הדין האזורי כאומדן לנזקו משקף פיצוי נאות וראוי בגין אי תשלום סכומים קטנים על פי הסכם הפרישה במועד. לחלופין טענה המשיבה, כי אינה חייבת בתשלום פיצוי הלנה, מאחר ולא פיטרה את המערער אלא הגיעה עמו להסכמה על הפסקת יחסי עובד ומעביד וזכותו לפיצויי פיטורים ולמענק בגין פרישתו לא קמה לפי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, אלא מכוח ההסכמה להחיל על המערער את הזכאות להסכם השטחים מיום 25.7.1980. בכל מקרה ולחלופין נוספים טענה, כי גם אם סכום מהסכומים שהמערער זכאי להם בגין פרישתו מהעבודה בנסיבות הנ"ל נושא בכל זאת זכות לפיצוי הלנה, עדיין מוצדק היה לבטל תשלום פיצויים כנ"ל, משום שהיו בין הצדדים חילוקי דיעות של ממש בדבר עצם החיוב, וגם לגבי החלק שלא היה שנוי במחלוקת פעלו הנוגעים בדבר מתוך טעות כנה. האם יש מקום להחזיר את המערער לעבודתו? 8. השאלה הראשונה, בה עלינו להכריע היא, האם יש להתערב בהחלטת בית הדין האזורי, שלא להחזיר את המערער לעבודתו. בא כוח המערער טען, כי הסכם הפרישה בטל, וכי התוצאה מכך הינה ביטול הפסקת עבודת המערער והחזרתו לעבודה. באת כוח המשיבה תמכה בפסק הדין שבערעור. 9. בדב"ע לג/50 - 3 יעקובי - תוצרת מזון, פד"ע ד' ע' 531, 532 נאמר, כי: "פסק-דין, שבחשבון סופי בא לבטל פיטורים ולהחזיר אדם לעבודתו, הוא מהתרופות שבשיקול הדעת של בית הדין...". (ראה גם: דב"ע לה/110 - 3 לבבי - מדינת ישראל, פד"ע ז' 220, 223). מאידך, בדב"ע מד/50 - 3 כהן - עירית בני ברק, פד"ע ט"ז 113, 116 נקבע, כי פיטורי העובדת היו שלא כדין, אבל בית הדין רשאי לפסוק לה פיצוי כספי ולא להחזירה לעבודה. שם נאמר: "... מקום שניתן לפצות את העובד על-ידי פסיקת פיצויים על הפרת חוזה, לא יפסוק בית-הדין על ביטול הפיטורים". לא כל הפרת תנאי בהסכם הפרישה מחייבת את החזרתו של המערער לעבודה. בית הדין רשאי להפעיל את שיקול דעתו ולפסוק פיצוי על הפרת הוראה בהסכם הפרישה תוך דחיית הבקשה להחזירו לעבודה. 10. במקרה שלפנינו בית הדין האזורי שקל שיקולים נכונים משהגיע למסקנה, שאין להחזיר את המערער לעבודה. נציין את השיקולים הבאים, שחלקם צויינו גם על ידי בית הדין קמא: א) היו ראיות, כי מטרתו האמיתית של המערער היתה לסיים את עבודתו בשירות המדינה, והמחלוקת בין הצדדים היתה בענין תנאי הפרישה. הסכם הפרישה בוצע בחלקו, כך שהמשיבה מצידה שילמה למערער חלק מהתשלום המגיע לו על פי ההסכם בעוד המערער הפסיק את עבודתו. הפרה חלקית של הסכם הפרישה על ידי המשיבה, בכך שלא שילמה למערער את מלוא הסכום המגיע לו, אינה מחייבת את ביטול ההסכם. בית הדין רשאי לפסוק פיצוי כספי כסעד בגין הפרת הסכם הפרישה. בשלבים שונים של הסכסוך כל צד ביקש את אכיפת הסכם הפרישה. בית הדין קמא היה יכול להגיע למסקנה, כי מטרתו של המערער אינה לחזור לעבודה אלא להשיג תנאי פרישה טובים יותר, ובשלב מאוחר של הסכסוך, להשיג פנסיה. ב) היה שיהוי מצד המערער בהגשת התובענה (ראה: דב"ע לה/110 - 3, שצוטט לעיל). היום האחרון לעבודתו של המערער היה 31.3.1988, בסוף יולי 1988 הוא ידע על סירובה של נציבות שירות המדינה לכבד את הסכם הפרישה, והתביעה הוגשה ביום 8.2.1989. ג) היחסים המעורערים בין המערער לבין הממונים עליו מהווים שיקול, שלא להחזיר אותו לעבודה. ה) קבלת פיצויי פיטורים ואי-החזרתם למדינה מהווים ראיה, כי המערער השלים עם הפיטורים. סופו של דבר, בית הדין האזורי שקל את מכלול נסיבות העניין ואין במסקנתו טעות המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. פיצוי הלנה על 3 חודשי הסתגלות והפרשי פיצויי פיטורים 11. בא כוח המערער מבקש לחייב את המשיבה לשלם למערער פיצוי הלנה על הסכום ששולם באיחור בגין שלושה חודשי הסתגלות (אפריל 1988 עד יוני 1988) והפרשי פיצויי פיטורים (על פי דרגת הפרישה י"ח). הסכומים הללו מגיעים למערער על פי הסכם הפרישה, אבל לא שולמו לו בעת סיום עבודתו אלא רק ביום 15.3.1993. על מנת להכריע בטענה זו עלינו לפרט את ההליכים שהיו בפני בית הדין קמא. 12. ההליכים בבית הדין האזורי: א) התובענה הוגשה ביום 8.2.1989, כאשר התביעה העיקרית היתה להחזיר את המערער לעבודה והתביעה החלופית היתה לחייב את המשיבה לשלם לו הפרשי פיצויי פיטורים. בכתב התביעה לא היתה התייחסות לתשלום בגין שלושה חודשי הסתגלות או הפרשי פיצויי פיטורים על פי דרגת פרישה י"ח. ב) עמדתה הראשונה של המדינה היתה, כי "הסכם הפרישה" לא היה הסכם אלא משא ומתן; המערער התפטר; הנהלת המכס לא היתה מוסמכת להתחייב לתת למערער את התנאים שצוינו ב"הסכם הפרישה"; נציבות שירות המדינה, שהיתה מוסמכת לחתום על הסכם פרישה, לא אישרה את התנאים שנקבעו ב"הסכם הפרישה" שנחתם בין המערער לבין הנהלת המכס. מכיוון שלא אושר הסכם הפרישה ויום העבודה האחרון של המערער היה בסוף מרס - תחילת אפריל 1988, אין המערער זכאי לתשלום בגין שלושה חודשי הסתגלות מאפריל 1988 עד יוני 1988. סכום פיצויי הפיטורים שולם מבלי להתחשב בדרגת הפרישה, שכן לטענת נציבות שירות המדינה הסכם הפרישה אינו תקף. ג) התנהל משא ומתן בין הצדדים לאחר הגשת התביעה, ובסופו של דבר הודיעה המדינה על הסכמתה לכבד את הסכם הפרישה, על פי פירושה, אך סירבה להתפשר על תשלום נוסף של 25,000 ש"ח. המערער מצידו הודיע, כי הוא ממשיך בתביעתו לחזור לעבודה. ד) בחודשים מרס ואפריל 1991 החליטו נציגי המדינה על שינוי בעמדתה של המדינה, ונציבות שירות המדינה אישרה את "הסכם הפרישה", פרט לעניין תשלום תוספת שטחים ב'. ביום 26.3.1991 כתב היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה אל הפרקליט שייצג את המדינה במשפט, כי המדינה מוכנה לכבד את הסכם הפרישה ומוותרת על טענת חוסר סמכות; עם זאת, המדינה אינה מוכנה לשלם למערער תוספת שטחים ב'; הוא מבין כי העובד מוותר על דרישתו לחזור לעבודה. ביום 16.4.1991 כתב הפרקליט הנ"ל אל היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה ואל הלשכה המשפטית של המכס, כדלקמן: "כידוע, מתנהל תיק זה על רקע הסכם פרישה שנעשה בזמנו עם העובד, שהיה נגוע בחוסר סמכות. במסגרת הסכם זה, נקבע לעובד תאריך פרישה של 30.6.88 על מנת לאפשר לשלם לו שכר של 3 'חודשי הסתגלות', למרות שהעובד נתבקש שלא לעבוד מ-31.3.88. ביוני 88' נקבע כי תוספת ב' להסכם יו"ש תיכלל בשכר לכל דבר ועניין. הנציבות בזמנו, סרבה לאשר את ההסכם עקב החריגה וההשלכות הנובעות מתאריך הפרישה [דהיינו תשלום תוספת ב' של הסכם יו"ש]. כתוצאה מכך טוען התובע כי ביטל את ההסכם [לאור הפרת המדינה] והוא עותר להחזרתו לעבודה. עמדת מע"מ הינה כי העובד גרוע, והמערכת אינה יכולה להחזירו לעבודה. כיוון שכך, ולאחר דיונים בנושא, ועל מנת להקדים תרופה למכה (של החזרת העובד למערכת) נאותה הנציבות 'לרפא' את הפגם שבהסכם הפרישה ולתת תוקף להסכם, על מנת שבית הדין יוכל לאכוף ההסכם ולא דווקא להכריז על ביטולו, או בטלותו. .... בשיחה שקיימתי עם ב"כ התובע ועם התובע עצמו, נאמר לי כי העובד מעוניין בפנסיה (והוא כיום מעל לגיל 40)... העיר [אב] בית הדין, כי נראה לו שאין המדינה יכולה להתנער מתאריך הפרישה שנקבע (30.6.88), וכיוון שכך רק בתאריך זה תמו יחסי עובד-מעביד. במקרה כזה תצטרך המדינה בכל מקרה לשלם את תוספת ב'. במקרה שיוחלט על חזרתו לעבודה תסבול המדינה מנזקים קשים ... כיוון שכך, מן הראוי לשקול סיום בפשרה...". ביום 24.4.1991 השיב היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה אל הפרקליט הנ"ל, כי הוא דוחה את הצעת הפשרה, ולדעתו המערער אינו זכאי לתוספת שטחים ב'. ביום 9.12.1991 פנה הפרקליט אל מנהל כח אדם במכס וכתב, כדלקמן: "מפי בא כוח התובע נודע לי כי טרם שולמו ל[מר כהן] 3 חודשי ההסתגלות. כזכור עוד באפריל 1991 ביקשתי מכם לשלם לנ"ל את ההסתגלות (בלווית הפרשי הצמדה) וזאת לאחר שהנציבות הסכימה לאשרר את הסכם הפרישה. נא לפעול בדחיפות ולשלם לנ"ל את הסכום אשר אינו שנוי במחלוקת". ביום 26.11.1992 כתב הפרקליט פעם נוספת אל הממונה על משאבי אנוש במכס והורה לו לבצע את התשלום, חזר על הפניות הרבות שלו אליו לבצע את התשלום, והוסיף: "נא פעל בדחיפות שכן אנו צפויים לתשלום פצויי הלנה בגין רכיב זה". ביום 20.12.1992 פנה הממונה על משאבי אנוש אל מר ברנפלד בנציבות שירות המדינה, צירף את המכתב הנ"ל מיום 26.11.1992 וביקש הוראות. ביום 8.3.1993 נאלץ הפרקליט שייצג את המדינה בבית הדין לפנות פעם נוספת אל היועץ המשפטי של המכס, ולהורות לו לשלם את הפרשי התשלומים המגיעים למערער. רק ביום 15.3.1993 שילמה המשיבה למערער את הסכום של 15,423.90 ש"ח. 13. הכרעה א) התקופה שבין סיום יחסי עובד-מעביד לבין הודעת נציבות שירות המדינה ביום 26.3.1991 על הסכמתה של המדינה לכבד את "הסכם הפרישה" המערער לא תבע את התשלום בגין שלושה חודשי הסתגלות בכתב התביעה, אלא ביקש לחזור לעבודה. תביעתו לקבל את התנאים שנקבעו ב"הסכם הפרישה" היתה חלופית, ואף שם לא צוין במפורש שהמערער לא קיבל תשלום בגין שלושה חודשי הסתגלות ופיצויי פיטורים על פי דרגת הפרישה י"ח. בהודעת בא כוח המערער מיום 3.5.1990, בסיום משא ומתן לא מוצלח, הסעד המבוקש עדיין היה חזרתו של המערער לעבודה. ממכתב מיום 9.12.1991 של הפרקליט שייצג את המדינה אל הנהלת המכס עולה, כי הפרקליט שמע מפי בא כוח המערער, שטרם שולמו למערער בגין שלושה חודשי הסתגלות ופיצויי פיטורים על פי דרגת הפרישה י"ח, ומשנודע לו הדבר הורה בחודש אפריל 1991 לשלם מיד את הסכום. ואף בהודעת הפרקליט לבית הדין מיום 2.5.1993 נאמר, כי הוא הורה להנהלת המכס לשלם את הסכומים הללו, כולל ריבית והצמדה, בחודש אפריל 1991. בהתחשב באמור לעיל, ובאי הבהירות לגבי עמדות הצדדים בעניין תשלום שלושה חודשי ההסתגלות והפרשי פיצויי פיטורים על פי דרגת הפרישה י"ח, וכן ניהול משא ומתן לסיים את הסכסוך, הגענו למסקנה, כי הסכומים בגין הפרשי פיצויי פיטורים ושלושה חודשי הסתגלות, לא שולמו בעת ההיא בגין "טעות כנה". מכאן, שלגבי תקופה זו ניתן להפחית את פיצוי ההלנה על הסכומים הללו לריבית והפרשי הצמדה. בנסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, אנו מחליטים להפחית את פיצוי ההלנה לריבית והפרשי הצמדה. ב) התקופה שלאחר 26.3.1991 ועד לתשלום בפועל ביום 15.3.1993 ממועד הודעת היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה, כי המדינה מוכנה לכבד את "הסכם הפרישה" לא היתה מחלוקת של ממש או "טעות כנה" לגבי חובתה של המדינה לשלם למערער הפרשי פיצויי פיטורים על פי דרגת הפרישה י"ח ושלושה חודשי הסתגלות. הפרקליט שייצג את המדינה בבית הדין הזכיר פעמים רבות להנהלת המכס ונציגי נציבות שירות המדינה, כי על הנהלת המכס לשלם מיד למערער את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת, היינו: שלושה חודשי הסתגלות והפרשי פיצויי הפיטורים. במכתב מיום 26.11.1992 הפרקליט מציין את האפשרות שאי תשלום הסכומים יביא להטלת פיצוי הלנה על המדינה. לפנינו מקרה עגום של הזנחה והתרשלות מצד הנהלת המכס ונציבות שירות המדינה בטיפול בפניות אליהם של הפרקליט שייצג את המדינה. אולם, אין ברשלנות והזנחה כדי להפחית את פיצוי ההלנה, שכן הם אינם מהווים "טעות כנה" או מחלוקת של ממש. על כן, מיום 26.3.1991 יש לחייב את המדינה בפיצוי הלנה מלא על סכום הקרן, ששולם בגין הפרשי פיצויי פיטורים ושלושה חודשי הסתגלות, לא כולל סכום הריבות והפרשי הצמדה. עם זאת, יש לציין, כי הסכום של 15.423.90 ש"ח, ששולם ביום 15.3.1993, כולל ריבית והפרשי הצמדה, ויש להטיל את פיצוי ההלנה רק על הקרן. ג) ממועד תשלום הסכום, ביום 15.3.1993 הסכום של פיצוי הלנה, שחייבנו את המדינה לשלם בסעיף הקודם, עבור תשלום באיחור של 15,423.90 ש"ח בגין הפרשי פיצויי פיטורים ושלושה חודשי הסתגלות, ישא ריבית והפרשי הצמדה מאותו מועד ועד לתשלום בפועל. תשלום הקרן ביום 15.3.1993 הפסיק את מירוץ פיצוי ההלנה, אך הסכום של פיצוי הלנה נושא ריבית והפרשי הצמדה (דב"ע מג/8 - 2 רשות השידור - מצדה, פד"ע ט"ו 147, 155; דב"ע לד/56 - 3 פרומין - ולך, פד"ע ה' 390; סעיף 17(ב) לחוק הגנת השכר). מששילם מעביד את הקרן (השכר), אך לא שילם את פיצוי ההלנה - פיצוי ההלנה הופך לחוב ביום התשלום, ובכך נפסק מירוץ פיצוי ההלנה, וממועד תשלום הקרן החוב של פיצוי הלנה נושא ריבית והפרשי הצמדה, כמו חוב רגיל. ד) אשר לסכומים האחרים שהמדינה חוייבה לשלם למערער בפסק דינו של בית הדין האזורי, היינו: תוספת שטחים ב', אין מקום להטיל בגינם פיצוי הלנה, שכן הם היו במחלוקת עד למתן פסק הדין. 14. אשר לטענת באת כוח המדינה, כי אין פיצוי הלנה על פיצויי פיטורים המגיעים למערער על-פי הסכם, דינה להידחות. כבר נפסק, כי פיצויי פיטורים, שמקורם אינו בחוק אלא בהסכם, נושאים פיצוי הלנה (דב"ע תשן/100 - 3 אבו גרביה - מזנונים ומסעדות בתחנות (לא פורסם); דב"ע נג/14 - 3, 3-30 מרכז קהילתי קרית מנחם - מור, (לא פורסם)). 15. הפיצוי בגין הפרת הסכם הפרישה והוצאות משפט בית הדין פסק סכום של 25,000 ש"ח בגין פיצוי על הפרת הסכם הפרישה והוצאות משפט. בא כוח המערער מבקש מאיתנו להתערב בכך ולהגדיל את הסכום. מן הראוי להפריד בין סכום שנפסק כפיצוי בגין הפרת הסכם לבין סכום שנפסק בגין הוצאות משפט. הסכום של 25,000 ש"ח מקובל עלינו כפיצוי בגין הפרת הסכם הפרישה, ואין לקבל את בקשת בא כוח המערער לקבוע סכום גבוה מזה. המערער לא הוכיח נזק, שנגרם לו בעקבות הפרת הסכם הפרישה. הפרת ההסכם התבטאה באי-תשלום חלק מהסכום המגיע למערער, ועל הסכום הזה זכה המערער לפיצוי הלנה על פי פסק דין זה. אולם, אין לכלול בסכום זה הוצאות המשפט, ואותם יש לקבוע על פי שיקולים אחרים. החלטנו לקבוע הוצאות משפט כסכום נפרד בסך 7,000 ש"ח, בגין ההוצאות בשתי הערכאות. 16. סוף דבר אנו דוחים את הערעור בנושא החזרתו של המערער לעבודה. לעומת זאת, אנו מקבלים את הערעור חלקית לגבי פיצוי הלנה על הפרשי פיצויי פיטורים ושלושה חודשי הסתגלות, ותוך תיקון קל בגובה הסכום של 25,000 ש"ח, על ידי תוספת סכום בגין הוצאות משפט. כאמור בסעיף הקודם תשלם המדינה למערער הוצאות משפט בגין הדיון בשתי הערכאות בסך 7,000 ש"ח בתוספת מע"מ. הפרת חוזהחוזההסכם פרישהפרישה