השופטת ט' שטרסברג-כהן 1. בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטות ד"ר ד' פלפל, א' קובו, ש' ברוש), שעניינו בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן - פקודת הבזיון). בבקשת רשות הערעור העלו המבקשים (להלן - עזרא) טענות שונות הסבות על פרשנות הסכם פשרה בין הצדדים בנסיבותיו של המקרה. שתי הערכאות הקודמות דנו בהרחבה בטענות אלה ולא מצאתי כי הן מעוררות שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות לערער ב"גלגול" שלישי. עם זאת, הועלתה בבקשה טענה משפטית הנוגעת להתאמתו של ההליך לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון לנסיבות שבהן הביזיון נטען בגין הפרת הסכם פשרה שאושר כפסק-דין, כאשר ההפרה אינה עולה מלשון ההסכם והצד שכלפיו נטענת ההפרה טוען, כי פעל על-פי פרשנות סבירה של ההסכם ולא הפר אותו. במילים אחרות, מה הדין כאשר בבסיס פסק-הדין עומד הסכם ועל-מנת לברר אם הופר אם לאו דרושה פרשנות של בית-המשפט להסכם, הן מתוך ההסכם, הן מנסיבות כריתתו והן מתוך התחקות אחר כוונת הצדדים? בשאלה זו ניתנת רשות ערעור והבקשה תידון כערעור לפי הרשות שניתנה. העובדות, טענות הצדדים ופסקי-הדין של הערכאות הקודמות יפורטו להלן ככל שהם נוגעים לשאלה משפטית זו. רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים 2. בין עזרא ובין המשיבים (להלן - זלזניאק) נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין על-ידי בית-משפט. בהסכם הפשרה, המתייחס למבנה מגורים שהוקם על- ידי עזרא בסמוך לביתם של זלזניאק, הסכימו זלזניאק, תמורת פיצוי כספי, כי עזרא יוכלו לבנות את הבית נושא הדיון בסייגים ובמגבלות שנקבעו בהסכם הפשרה. עזרא בנו את הבית, אלא שלטענת זלזניאק הפרו עזרא את ההסכם וחרגו בצורה בוטה מהמגבלות ומהסייגים שהוסכם עליהם. לפיכך, הגישו זלזניאק בקשה לבית-משפט השלום, לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון. בשל חשיבותם של התנאים הקבועים בהסכם הפשרה לבירור הבקשה שלפניי, מן הראוי לפרטם כלשונם: "1. המשיבים [עזרא - ט' ש' כ'] יהיו רשאים, ככל שהדבר תלוי במבקשים [זלזניאק - ט' ש' כ'], להמשיך ולבנות את הבית על פי המיקום והגודל שהיה קיים כפי שמשורטט בבמ/1, ובלבד שאורך החזית הפונה למגרש המבקשים לא יעלה על 10.95 מטר, והשטח הכולל לא יעלה על 55 מ"ר. קו הבנין של המשיבים לא יסטה מהקו המופיע בבמ/1 לכוון חלקת המבקשים. 2. המשיבים לא יתנגדו לכל בניה אשר המבקשים ירצו לבצע בשטחם שלהם וחתימתם על הסכם זה תהווה הסכמה מראש לבניה כזו. 3. המשיבים יסירו את אותם חלקים של קרשים הפולשים לשטח המבקשים, וזאת תוך 7 ימים מהיום. 4. המשיבים ידאגו להתקנת מערכת ניקוז מתאימה למניעת נזקים לרכוש המבקשים ובמידה שיגרמו נזקים כנ"ל, יפצו את המבקשים בגין כל נזק. 5. החלון המופיע במרכז התמונה המסומנת בכוכבית בנספח ג' לתצהיר התשובה של המבקש מיום 24.9.95 יבוטל. 6. החלון המופיע בצד שמאל של התמונה המסומנת בכוכבית בנספח ג' לתצהיר התשובה של המבקש מיום 24.9.95 יבוטל, ובמקומו יהיו רשאים המשיבים להתקין חלון באורך של 35 ס"מ כל אחד וברוחב של 20 ס"מ, ובגובה שאינו נמוך מ-1.80 מטר, מבסיס החלון, ובלבד ששני חלונות אלה יהיו צמודים זה לזה ככל האפשר, דהיינו, יופרדו לכל היותר על ידי עמוד יצוק. החלון המופיע מצד ימין של אותה תמונה יבוטל, ובמקומו יהיו רשאים המשיבים להתקין חלון של 35 ס"מ על 35 ס"מ שאינו נמוך מ-1.80 מטר מבסיס החלון. 7. הצדדים מסכימים להעביר להכרעתו של בורר, שמאי מקרקעין, את ההכרעה בגובה הפיצוי המגיע למבקשים בגין בניית המשיבים במיקום, בגודל ובאופן שנבנה הבית, אם בכלל. 8. הבורר אשר ימונה על ידי בית המשפט יכריע כאמור, לאחר שמיעת הצדדים, לאחר עיון בתוכניות ובתשריטים ולאחר ביקור במקום, ויתן את פסקו בתוך 45 יום מהיום. 9. בכפוף לביצוע האמור לעיל, לא יתנגדו המבקשים למגורי המשיבים בבית הנבנה על ידיהם. (משפחה אחת בלבד). 10. המבקשים יהיו רשאים טרם אכלוס הבית על ידי המשיבים להכנס לבית יחד עם מהנדס ו/או מודד מטעמם על מנת לבצע מדידת הנכס והתאמת המצב בשטח להסכמה דלעיל, ובמידה שיסתבר כי המצב בשטח איננו תואם את ההסכמה, יפעלו המשיבים לאלתר להתאמת המבנה להסכמה. 11. המשיבים רשאים להמשיך לבנות לאלתר". לטענת זלזניאק, הפרו עזרא את הסכם הפשרה בארבעה אלה: אורך חזית מבנה המגורים הפונה למגרש זלזניאק הינו 10.97 מ' במקום 10.95 מ' כמוסכם בהסכם הפשרה; שטח המבנה הכולל במדידת הקירות החיצוניים הגיע ל-70.208 מ"ר במקום 55 מ"ר; צורת המבנה הפכה למלבנית במקום צורת קמץ, כפי שמופיע בתרשים במ/1 שהיה מצורף להסכם הפשרה והיווה חלק ממנו; בניית חלק מקירות הבית בלבני זכוכית בנוסף לחלונות נפתחים, שעליהם סוכם בהסכם הפשרה. עזרא אינם חולקים על המימצאים שמציינים זלזניאק, אלא שלטענתם מימצאים אלה משקפים פרשנות סבירה של הסכם הפשרה ועל-כן טוענים הם כי לא הפרו את ההסכם. עוד מוסיפים עזרא וטוענים, כי בנסיבות שבהן צד להסכם פשרה, שאושר כפסק-דין, פועל על-פי פרשנות סבירה של ההסכם, אין מקום להחיל את פקודת הבזיון. פסק-דינם של בית-משפט השלום ושל בית-המשפט המחוזי 3. בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת א' חיות) בחן את הסכם הפשרה על-פי נוסחו ולשונו ותוך התחקות אחר אומד-דעת הצדדים. לאחר ששקל את ההשתלשלות שהולידה את הסכסוך והביאה לכריתת הסכם הפשרה ואת נסיבות כריתת ההסכם, הגיע למסקנה, כי הסכם הפשרה הופר על-ידי עזרא בכל פרטי ההפרה שנטענו על-ידי זלזניאק. בית-המשפט התייחס לטענת עזרא, שלפיה אין לאכוף את הסכם הפשרה בהליכי ביזיון בהיותו בלתי ברור דיו, וקבע כי בטענה זו אין ממש, "ואלמלא נסיונות ההתחכמות והפירושים המאולצים והמלאכותיים שהעלו המשיבים [עזרא - ט' ש' כ') בכל הנוגע להסכם, לא היה מלכתחילה צורך בראיות שהוצגו בדיון זה". לפיכך, מצא בית-המשפט את עזרא אשמים בביזיון בית-משפט, בכך שהפרו את ההסכם שניתן לו תוקף של פסק-דין, והורה להם לתקן תוך 60 יום את כל ההפרות שבוצעו על-ידיהם באופן ששטח המבנה יועמד על 55 מ"ר, צורת המבנה תהא תואמת את תרשים במ/1, והחלונות יהיו בהתאם למידות ולגודל הקבועים בסעיפים 5 ו-6 להסכם הפשרה, תוך ביטול משטחי לבני הזכוכית שהוקמו בניגוד למוסכם. בית-המשפט הורה, כי אם ההפרות לא תתוקנה כאמור במועד שנקצב, ישלמו עזרא לזלזיניאק קנס בסך 150 ש"ח לכל יום שבו תימשכנה ההפרות הנדונות, או איזו מהן, להתקיים. הערעור על החלטה זו שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדחה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בית-משפט השלום פירש נכון את כוונת הצדדים בעת חתימת הסכם הפשרה, תוך ששקל כראוי את נסיבות חתימת הסכם הפשרה ועל-כן לא ראה להתערב בהחלטת בית-משפט השלום. דיון 4. בענייננו, בקשת זלזניאק שהוגשה לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון נסמכת על טענת הפרה של הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין על סמך בקשת הצדדים. הילכת בית-משפט זה בכל הנוגע למהותו, לאופיו ולתוקפו של פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים, הלכה סדורה ובהירה היא. תמצית ההלכה מובאת בספרו של י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (להלן - זוסמן [32]), בעמ' 549: "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין". (וראו גם: ע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי [1], בעמ' 183; ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו [2]; ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני [3]; בג"ץ 5711/91 פורז נ' יו"ר הכנסת [4]). 5. להבחנה זו בין הפן ה"הסכמי" לפן ה"שיפוטי" של פסק-הדין, חשיבות הן לעניין יכולת תקיפתו של פסק-דין על-ידי בעל-הדין המבקש לשלול ממנו את נפקותו, והן לעניין אכיפתו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק-הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה שבגינה מתבקש הביטול ואפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין. הגשת תביעה לבית-משפט לביטולם של הסכם הפשרה ושל פסק-הדין שאישר אותו, דרושה לשם השגת הביטול ולא ניתן להשיג אותה תכלית בדרך אינצידנטלית, כגון: על-ידי הגנה מפני תביעה אחרת (ראו למשל ע"א 143/51 עירית רמת-גן נ' פרדס ינאי בע"מ [5], בעמ' 1817 וראו גם זוסמן [32], בעמ' 549-550 והאסמכתאות המופיעות בה"ש 128; לאפשרות לבטל את פסק-הדין בעילה של הפרת הסכם הפשרה ראו: ע"א 750/77 מעון בית מן נ' חב' רם טרום [6]; ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי [7], בעמ' 184; ע"א 442/83 קם נ' קם [8], בעמ' 777). מהיבט הפן ה"שיפוטי" - היינו, האישור שניתן להסכם על-ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים (ראו האסמכתאות לעיל וכן נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [33], בעמ' 329). באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה שאושר כפסק-דין מבקש לאכוף את ההסכם בשל הפרתו על-ידי הצד האחר, פתוחות בפניו אופציות מספר, שניתן לסווגן על-פי ההבחנה בין הפן ה"הסכמי" לפן ה"שיפוטי" של פסק-הדין. מן ההיבט של הפן ה"הסכמי", מוקנית לצד הנפגע אפשרות להגיש תביעה חדשה, שעילתה הפרת הסכם הפשרה, ובמסגרתה לתבוע אכיפת ההסכם וכן פיצויים בגין ההפרה (ראו ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון מיכאל שנקר ז"ל [9]). בנוסף לכך, מן ההיבט של הפן ה"שיפוטי", מוקנים לצד הנפגע שני מסלולי אכיפה: האחד, אכיפת פסק-הדין במסגרת ההוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, והשני, הגשת בקשה לכוף את הצד השני במאסר או בקנס לציית לפסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים, על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון. במסלול זה ניתן ללכת במקרים מיוחדים שבהם הפרת ההסכם היא ברורה וחד-משמעית. לשם שלמות הדיון ושלא לענייננו יצוין, כי לצד מסלולי אכיפה אלה, קיימת הוראה עונשית הקבועה בסעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שלפיה ניתן להעניש צד אשר מפר הוראה שניתנה מאת בית-משפט. בענייננו אין עומדת על הפרק עשיית שימוש בהוראה זו ועל-כן אין לי צורך להרחיב. 6. בענייננו, זלזניאק לא פעלו לביטול הסכם הפשרה, ואף לא פעלו לאכיפתו בדרך של תביעה לאכיפת ההסכם. הם בחרו בדרך של אכיפת פסק-הדין, שהסכם הפשרה הוא בתשתיתו, במסלול של ביזיון בית-משפט לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון. לעניין סעיף 6 לפקודת הבזיון, רואים את פסק-הדין המאשר את הפשרה כאילו הוא עצמו מורה על עשיית מעשים המפורטים בהסכם הפשרה או אוסר את עשייתם, אף שמעשים אלה אינם מפורטים בפסק-הדין. לפיכך - כעיקרון - פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים כמוהו ככל פסק-דין אחר, והוא ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון (ראו: ע"פ 514/66 חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס" ישראל בע"מ [10], בעמ' 609; ע"פ 409/86 אדורם מהנדסים בע"מ נ' אחים אפרים מוריס וששון בכור - חברה לקבלנות ובנין בע"מ [11], בעמ' 832; ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' בן-צבי [12], בעמ' 139). עם זאת, לא בכל מקרה הליך הביזיון הוא ההליך האפשרי, וגם אם אפשרי הוא, לא תמיד הוא ההליך ההולם והראוי לאכיפת ההסכם. האם בנסיבות המקרה שלפנינו, מסלול הביזיון מתאים לאכיפת הסכם הפשרה שאושר כפסק-דין? התשובה לשאלה זו ראוי שתיחתך על-פי תכליתה ואופייה של הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון ועל-פי אופיו וטיבו של ההסכם, שעליהם אעמוד בהמשך. 7. התכלית החקיקתית שביסוד הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון נדונה בשורה ארוכה של פסקי-דין של בית-משפט זה. בית-המשפט קבע, כי מטרתה של הוראה זו אינה עונשית אלא אכיפתית, היינו תכליתה להביא לידי כך שצווי בית-המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל. מטרת הסנקציה המוטלת מכוח סעיף 6 לפקודת הבזיון היא לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, שלפיה זכה בדין. מכאן הגישה, שלפיה סעיף 6 "צופה פני עתיד", והוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו "מחר" (ראו, למשל: ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל [13], בעמ' 468-469; דב"ע נז/13 - 48 מדינת ישראל נ' ההסתדרות הכללית החדשה [29]; ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל (להלן - פסק-דין גרינברג [14]), בעמ' 191; ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון (להלן - פסק-דין מוניות הדר לוד [15]), בעמ' 239-240; ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן [16], בעמ' 105; ע"פ 281/80 לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ [17], בעמ' 559). 8. ההליך על-פי סעיף 6 הינו הליך מיוחד במינו. מחד גיסא, אין הוא מיועד להטיל אחריות פלילית ולהעניש בגינה; מאידך גיסא, אין הוא הליך אזרחי רגיל. "זו הוראה SUI GENERIS המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (פסק-דין מוניות הדר לוד [15], בעמ' 241; פסק-דין גרינברג [14], בעמ' 191; א' הרנון בזיון בית משפט על ידי אי-ציות [34], בעמ' 342-347). אין להתעלם מכך, כי אף שצו לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון אינו בבחינת עונש, אלא הוא בא לאכוף את הציות להבא, יש בו אלמנט עונשי. "עונש" זה נושא בצדו סטיגמה, שיש בה כדי להטיל דופי במפר הצו, לא רק במישור היחסים בין הצדדים המתדיינים, אלא גם במישור היחסים בין המפר לבין הרשות השופטת. לפיכך, הדעת נותנת, כי השימוש בכלי אכיפתי זה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכל שנותר לבחון הוא, אם כזה הוא המקרה שלפנינו. לשם כך אעמוד תחילה על נסיבותיו של המקרה שלפנינו. 9. בענייננו מדובר בטענה להפרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר לפרשנות הנכונה של ההסכם, ובית-המשפט נדרש להליך הוכחות, במסגרת הבקשה לפי פקודת הבזיון, על-מנת לפרש את הוראות ההסכם שלשונו אינה חד-משמעית. במה דברים אמורים? לעניין שטח הבית, נאמר בהסכם, כי "השטח הכולל לא יעלה על 55 מ"ר" (סעיף 1 להסכם). הצדדים חלוקים אם הקביעה האמורה מתייחסת לשטח נטו או ברוטו. ההסכם שותק בנקודה זו. כך גם לעניין הבנייה בלבני הזכוכית. טוענים זלזניאק, כי אופציית הבנייה בלבני זכוכית נדונה במהלך המשא ומתן לקראת החתימה על ההסכם כאופציה חלופית לחלונות נפתחים, אלא שאופציה זו נזנחה לבסוף וזכרה לא בא בהסכם. טענה זו נשענת על כוונת הצדדים ועל מגעים שקדמו להסכם, שאינם מוצאים ביטוים בלשון ההסכם (ראו סעיפים 5 ו-6 להסכם). לעניין צורת הבית קובע ההסכם, כי עזרא רשאים לבנות "על פי המיקום והגודל שהיה קיים כפי שמשורטט בבמ/1" - היינו, צורת קמץ. לטענת עזרא, אזכור תרשים במ/1 בהסכם נעשה בטעות, ולמעשה כוונת הצדדים הייתה להפנות לתרשים במ/2, שהוא תרשים מעודכן יותר ולפיו היו הם רשאים לבנות את ביתם בצורה מלבנית. לפיכך - לטענתם - פרשנות ההסכם לפי אומד-דעת הצדדים נותנת, כי גם בפרט זה לא הופר ההסכם. רק בנוגע לאורך חזית הבית הפונה למגרש זלזניאק, מסכימים הצדדים, כי אכן קיימת חריגה מהאורך המוסכם, אלא שמדובר בסטייה של 2 ס"מ, שהיא - לטענת עזרא - מזערית ביותר וזניחה. מן האמור לעיל עולה, כי מרבית ההפרות הנטענות אינן עולות במפורש מלשון ההסכם, והן נשענות על פרשנות ההסכם על-ידי בית-המשפט, על-פי כוונת הצדדים המשתמעת מן הנסיבות. בית-המשפט התחקה אחר אומד-דעת הצדדים הנלמד מן הנסיבות החיצוניות האופפות את כריתת ההסכם. נסיבות חיצוניות אלה כוללות, בין היתר, את התנהגות הצדדים לפני הכריתה, במהלכה ולאחריה; את המגעים הקודמים ביניהם; את ההצהרות בעל-פה; מסמכים שהוחלפו וכיוצ"ב. מטבע הדברים תהליך פירוש כוונת הצדדים בנסיבות אלה, מצריך בירור עובדתי הכרוך בשמיעת עדויות ובהבאת ראיות. ויודגש, כי האמור לעיל לא נועד לבחון את צדקת קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות של בית-המשפט - שכאמור, אין אני מוצאת להתערב בהן ולא ניתנה רשות ערעור לגביהן - אלא כדי לעמוד על טיבו של ההליך שניהל בית-המשפט במסגרת הליך הביזיון, ולבחון אם לאור תכליתו ואופיו של סעיף 6 - שעליהם עמדתי לעיל - הליך לפי פקודת הבזיון, הוא ההליך המתאים לעריכת בירור כזה. 10. כאמור, מטרת סעיף 6 לפקודת הבזיון הינה אכיפתית. לשם הגשמת מטרה זו, חיוני הוא שהליכי האכיפה לפי סעיף זה יתבררו במהירות וביעילות. עניינו של הצד הנפגע - הפונה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון לאכוף את הצד המפר לקיים את פסק-הדין - הוא ביצוע פסק-הדין במהירות האפשרית. כאשר הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של ההסכם שבבסיס פסק-הדין, הצורך לשמוע ראיות ועדויות, שמטרתן להתחקות אחר כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי-הדין, עשוי לסכל זאת. ובלשונו של השופט (כתוארו אז) ש' לוין: "הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתרה, ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחקות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין" (רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש - מפסקי כרם שלום (להלן - פסק-דין אתת [18]), בעמ' 619; ההדגשות שלי - ט' ש' כ'). וראו גם ת"א (ת"א) 1655/90 פזגז בע"מ נ' דור אנרגיה בע"מ [26]. 11. לא זו אף זו: לאור אופייה הפלילי של הוראת הביזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרתו או קיומו, ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי שסבר לתומו כי קיים את פסק-הדין. לפיכך, יצאה ההלכה מלפני בית-משפט זה, שלפיה אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון, אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד. כפי שכתב השופט ח' כהן בע"פ 514/66 הנ"ל [10], בעמ' 612: "גם לנו נראה שבדרך כלל אין בית-משפט נזקק לראיות חיצוניות, לא בדבר כוונות בעלי הדין ולא בדבר כוונת בית-המשפט, כדי לפרש את הצו ולהעניק לו, לאחר המעשה, משמעות שלא היתה בו על-פניו. ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט הם, כידוע, מעין פליליים, וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע-הנאשם, העומד בחזקתו שלא הפר את הצו - ולו מן הסיבה בלבד שלא הבין (ולא יכל להבין) את משמעותו". וראו גם ע"א 128/59 שרגנהיים נ' אוניברסיטה בר-אילן [19], בעמ' 1451; פסק-דין אתת [18], בעמ' 619; בש"פ 8213/95 קליף נ' דראי [20]; ע"פ 823/97 ביטון נ' עזבון איבויקה שיף ז"ל [21]. דברים אלה יפים גם לגבי הסכם פשרה בלתי ברור, שאושר כפסק-דין, כשהצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו ובשאלה אם הופר אם לאו. הסכם כזה, שניתן ליותר מפירוש אחד, אינו ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון (ראו: ע"א 1193/93 הנ"ל [9]; ולאחרונה רע"א 6523/98 אלוני נ' נחום [22] וכן ע"פ (ב"ש) 223/96 החברה הכלכלית לפיתוח ב"ש נ' מב"ש מתכת ב"ש בע"מ [27]. בערעור אחרון זה הביע בית-המשפט נכונות עקרונית לקבל את הטענה, כי כאשר הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין אינו ברור דיו, אין מקום להפעיל את הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון, אלא ששם קבע בית-המשפט כי ההסכם הנדון היה ברור). עם זאת, יצוין כי יש הסכמים המקבלים תוקף של פסק-דין וניתן וראוי לאוכפו על-פי פקודת הבזיון. אין לתחום קו חד וברור בין הסכמים שאושרו כפסק-דין הניתנים לאכיפה באמצעות פקודת הבזיון, לבין אלה שאינם ניתנים לאכיפה כזו. גם הסכמים שנויים במחלוקת שקיבלו תוקף של פסק-דין יכול שיינתנו לאכיפה על-פי פקודת הבזיון. כל הסכם לפי מאפייניו וכל עניין לפי נסיבותיו. 12. התוצאה, שלפיה אין לאכוף הסכם פשרה בלתי ברור בהליכי ביזיון, מתיישבת עם הכלל שגובש בפסיקה, שלפיו אין להיזקק להליכי ביזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית (ראו: ע"א 228/63 עזוז נ' עזר [23], בעמ' 2550; השופט י' כהן בהמ' (חי') 3670/67 איראני נ' איראני [28], בעמ' 62-63; פסק-דין גרינברג [14], בעמ' 192; בג"ץ 490/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה [24], בעמ' 586. וראו גם דברי ההסבר לסעיף 2(א) להצעת חוק כפיית קיום פסקי דין, תשל"ד-1973). פסיקה זו התבססה על ההלכה האנגלית בנדון אשר מובאת בתמצית על-ידי A. ARLIDGE ו-D. EADY בספרם THE LAW OF CONTEMPT [36], בעמ' 263: BECAUSE OF THE SUMMARY AND QUASI-CRIMINAL NATURE OF THE" JURISDICTION, THE COURTS HAVE WARNED THAT THE PROCESS OF CONTEMPT SHOULD NOT BE INVOKED IN AID OF A CIVIL REMEDY, WHERE SOME OTHER ."METHOD OF ACHIEVING THE DESIRED RESULT IS AVAILABLE וראו: ‎IN RE CLEMENTS V. ERLANGER (1877) [30]; IN RE MARIA ANNIE DAVIES [31] (1888). פרופ' ס' גולדשטיין, במאמרו "יחסי-הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא-כספיות של בתי-משפט - עקרון הדרך החמורה פחות" [35], בעמ' 188, מביע דעתו, כי מגבלה זו על השימוש בפקודת הבזיון נכונה היא, באשר היא תואמת את עקרון היסוד של המשפט הישראלי לגבי אכיפת הוראות בית-המשפט הקרוי בלשונו "עקרון הדרך החמורה פחות". על-פי עיקרון זה, אין להיעזר בדרך אכיפה פלונית כאשר ניתן להבטיח קיום ההוראה בהשתמש בדרך חמורה פחות. ובלשונו של פרופ' גולדשטיין: "...כאשר עדיין ניתן להבטיח את קיומה של ההוראה בעתיד, אין להרע עם המפר יותר מהדרוש כדי להשיג מטרה זו. הרעת-יתר תגרום עוול למפר בלי להוסיף שום תועלת בהשגת המטרה של קיום עתידי של ההוראה. מעיקרון זה, שניתן להגדירו חיסכון בהרעה, נגזר העיקרון של חיסכון באמצעים. בהתקיים ברירה בין דרכים חלופות לאכיפתה של הוראת בית-משפט פלונית יש לנסות קודם את הדרך המרעה פחות עם החייב; רק אם יתברר שדרך זו איננה יעילה להשגת המטרה, שהיא קיום העתידי של ההוראה, יהיה ניתן להחמיר ולהיעזר בדרך המכבידה יותר על החייב. את העיקרון הזה, היינו מכנים 'עקרון הדרך החמורה פחות'" (שם, בעמ' 183). ביטוי נוסף לעיקרון זה ניתן למצוא בהלכה שקבעה, כי אין להפעיל הליך לפי פקודת הבזיון כנגד חייב בדין המסרב לפרוע פסק-דין כספי, אלא יש לפנות להוצאה לפועל (ראו הרנון בספרו הנ"ל [34], בעמ' 275). 13. פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, איננו פסק-דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. אין בו בירור הסכסוך על-ידי בית-המשפט; אין בו קביעת עובדות על-ידיו לאור הראיות שהובאו בפניו ואין בו הסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מתוך העובדות שנקבעו. מעורבותו של בית-המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על-ידי אישורו כפסק-דין (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר [25], בעמ' 451). לפיכך, בדרך-כלל, כאשר מתעורר סכסוך בין הצדדים באשר לפרשנותו של ההסכם - שהוא סכסוך אזרחי רגיל - אין הליכי הביזיון הולמים את הטיפול בסכסוך. זאת ועוד, שיקול-הדעת המופעל על-ידי בית-המשפט באשרו הסכם פשרה, שונה מזה המופעל על-ידיו לקראת הכרעת-דין במחלוקת בין הצדדים. גם בשאלת הסעדים שבית-משפט מוסמך להעניק, שונה סמכותו של בית-משפט בהליך אזרחי רגיל מסמכותו בהליך לפי פקודת הבזיון. במסגרת הליך הביזיון, אין לבית-המשפט סמכות לשקול את הסעדים המתאימים בגין הפרת ההסכם. הסעד שאותו יכול הוא להעניק הוא אכיפת הסכם הפשרה על-ידי קנס או מאסר. לבד מסעד זה, אין הוא מוסמך להעניק סעד אחר, כגון: פיצויים או סעד מן הצדק, אם אכיפה אינה צודקת בעיניו. בנוסף לכל אלה, מחטיא השימוש בהליכי הביזיון את תכליתם כהליך יעיל ומהיר. כמו כן, לא בגין כל הפרת הסכם ראוי להטיל כתם מעין פלילי, על מי שחלוק עם רעהו בעניין פרשנותו של הסכם, שהוא התקשרות אזרחית רגילה בין שניים. בפני צד הטוען להפרת הסכם שאושר, פתוחה דרך אכיפה אלטרנטיבית, שהיא בבחינת ה"דרך החמורה פחות", והיא, התדיינות אזרחית רגילה בבית-המשפט המוסמך, שבה תלובן שאלת הפרת ההסכם הנטענת והסעד הראוי בעקבותיה. לאור כל הנימוקים דלעיל, נראה לי שההליך שננקט על-ידי בית-משפט השלום ואושר על-ידי בית-המשפט המחוזי, לא היה ההליך המתאים והראוי לליבון המחלוקת בין הצדדים בעניין הפרת ההסכם, נושא פסק-הדין. 14. למרות האמור לעיל, שקלתי אם לא ראוי הדבר להשאיר את פסק-הדין על כנו, ולו? משום שבית-המשפט עבר כברת דרך ארוכה, בירר את המשפט כולו והגיע למסקנה שההסכם אכן הופר ויש לאוכפו בהליכי ביזיון. שקלתי אם אין בביטול ההליך כדי לגרום להתדיינות נוספת, כפולה, שתהיה דומה במהותה לזו שהתקיימה ושיש בה משום בזבוז זמן של בית-המשפט ושל הצדדים. לאחר לבטים הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את הערעור במובן זה שזלזניאק יופנו לבית-משפט אזרחי רגיל כדי להביא בפניו את המחלוקת. הטעם העיקרי לכך - בנוסף לכל הטעמים הכלליים שמניתי לעיל - הוא כבילת ידיו של בית-המשפט בהליכי ביזיון לעניין שקילת הסעד הראוי, גם אם הופר ההסכם על-ידי עזרא. אין בקבלת הערעור כדי לחוות דעה בשאלה אם ובאיזו מידה תהווינה קביעותיהן ומסקנותיהן של הערכאות הקודמות מעשה-בית-דין בהתדיינות חדשה, אם תהיה. בהתחשב בנסיבות, ואף שעזרא זכו בערעורם, מוצאת אני לחייבם בתשלום הוצאותיהם של זלזניאק בסך 10,000 ש"ח. השופטת ד' ביניש אני מסכימה. השופט ע' ר' זועבי אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן. הפרת חוזהחוזההסכם פשרהפשרה