כללי 1. בפני תביעה כספית אשר בגדרה עותר התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם שכירות שנכרת בינו לבין הנתבע 1 ביום 28.9.2005 (עותק מהסכם השכירות צורף. נספח א' לתצהיר התובע). יוער כי מלכתחילה נדרש גם סעד של פינוי המושכר ואולם המושכר פונה בפועל וממילא התייתר הצורך במתן סעד זה. הנתבעת 2 נתבעת כבת זוגו של הנתבע 1 וכמי שבפועל לפי הנטען התגוררה במושכר, למצער חלק מתקופת השכירות, ואחראית גם כן להפרה הנטענת. הנתבעים 3,4 נתבעים כערבים לחובות השוכר. 2. התובע טוען כי הסכם השכירות הופר בשני עניינים: ראשית, המושכר לא פונה במועד החוזי. לפי סעיף 19 להסכם השכירות היה על השוכר לפנותו עד יום 30.9.2006 ואילו בפועל המושכר פונה רק ביום 30.11.2006 (כפי שעולה למשל ממכתבו של הנתבע 1 לתובע מיום 30.11.2006, נספח יב' 1 לתצהיר התובע). התובע טוען כי איחור זה עומד בניגוד להסכם שכירות שנכרת בין הצדדים ומזכה אותו בפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 23א' לחוזה. בנוסף, נטען כי דמי השכירות לחודשים שבאיחור - אוקטובר נובמבר 2006 - לא שולמו במועדם, אלא באיחור ורק לאחר הפינוי. לשיטת התובע, האיחור חייב את השוכר בתשלום פיצוי מוסכם מראש בסך 1600 דולר לכל חודש (על יסוד סעיף 23א' לחוזה השכירות), ותשלום זה היה הוא זכאי לקבל מראש, ולא בדיעבד. האיחור בתשלום, מצמיח לשיטת התובע זכאות לפיצוי מוסכם נוסף, כמפורט בסעיף 23ב' להסכם השכירות. סעיף זה עוסק בהפרה של התחייבויות שונות בהסכם השכירות, לרבות אי ביצוע במועד של תשלומים מכח החוזה. 3. שנית, לצד הטענות בענין האיחור בפינוי והאיחור בתשלום העלה התובע טענה נוספת העוסקת ב"גרימת נזק למושכר". לשיטתו, המושכר הוחזר לידיו כאשר הוא סובל מנזקים משמעותיים הכוללים העדרם של שקעי חשמל, חורים בקיר ובקרמיקה וכיוצ"ב נזקים אשר חייבו אותו לפעול במושכר ולשפצו בכוחות עצמו (יוער כבר בשלב זה כי התובע תאר בעדותו שהוא עוסק בקבלנות בנין, ובתך כך שיפץ את המושכר באמצעות עובדיו). 4. הנתבעים מצידם התגוננו בטענה אשר לפיה הוסכם בין הצדדים בעל פה, במסגרת פגישה מיום 4.10.2006, כי יוכלו להשאר בנכס לפרק זמן נוסף של חודשיים ימים עבור תשלום בסך של 1000 דולר לכל חודש. לשיטתם, הסכמה זו הושגה בעל פה, ללא תיעוד כתוב, והיא נובעת מתוך ההבנה ששררה בין הצדדים - גם עובר לכריתת הסכם השכירות המקורי - ואשר לפיה יש בכוונת שני הצדדים להתקשר בהסכם מכר. במסגרת זו, ולפי הנטען, התובע המשכיר הסכים להאריך את תקופת השכירות לחודשיים ימים נוספים, על מנת לאפשר לנתבעים להשלים את בירוריהם בקשר לגיוס ההון הנדרש להם לרכישה, ולמצות את פוטנציאל המכר לנתבעים. 5. אין מחלוקת כי בסופו של יום לא נקשר כל הסכם מכר בין הצדדים. כך גם אין מחלוקת כי טיוטת הסכם השכירות המאריך (נספח ה' לתצהיר התובע) - לא נחתמה. בפועל, פינו הנתבעים את המושכר ביום 30.11.06 ובמסגרת הפינוי גם שיגרו לתובע סך של 2000 דולר בגין החודשיים הנוספים בהם שהו במושכר מעבר לתקופת השכירות המקורית. 6. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על שאלה עובדתית כדלקמן: האם ביום 4.10.06 הושגה הבנה בעל פה בין הצדדים אשר לפיה יוכלו הנתבעים להמשיך ולהתגורר במושכר במשך חודשיים ימים וכנגד תשלום סך של 1000 דולר. התובע השיב על שאלה זו בשלילה. בתצהירו חזר והדגיש כי עמד על פינוי המושכר וכי באותה פגישה לא הושגה כל הסכמה (למשל סעיף 25 לתצהירו). מנגד, טענו הנתבעים כי הבינו שעומדת להם הבטחתו של המשכיר לאפשר את מגוריהם בנכס למשך חודשיים ימים נוספים (ואף שלושה), ועל כן השארותם בנכס נעשתה בהסכמה ולא מתוך הפרת הסכם השכירות. 7. במישור הדיוני: מטעם התובע, הצהיר הוא עצמו וכן חברו מר אמנון עזרא, אשר נכח בפגישה בין בעלי הדין ביום 4.10.06. התובע הגיש גם את תצהירו של הקבלן מר עדנאן אבו חמד, להוכחת הליקויים שגרמו הנתבעים במושכר לפי הנטען, ואולם עד זה לא התייצב וב"כ התובע ויתר על עדותו. מטעם הנתבעים, הצהירו הנתבעים 1 ו- 2. המצהירים נחקרו בפני וב"כ הצדדים סיכמו בעל פה עם תום שמיעת הראיות. דיון 8. כאמור, השאלה המרכזית העומדת לדיון והשנויה במחלוקת עוסקת בברור ההסכמה אשר לפי הנטען על ידי הנתבעים הושגה במפגש בין הצדדים מיום 4.10.06. לאחר שעיינתי בתצהיר התובע, בתצהירו של מר אמנון עזרא, בתצהירי הנתבעים ושמעתי את חקירותיהם וסיכומי באי כוחם, אני קובעת כממצא עובדתי, כי הנתבעים אמנם הבינו כי הם רשאים ומורשים להמשיך ולהתגורר בנכס פרק זמן של חודשיים ימים מעבר לתקופת השכירות המקורית וכי הבנתם זו התבססה על מצגי התובע ונבעה מהם. להלן אנמק מסקנה עובדתית זו. 9. כל צד הציג ראיותיו בשאלה העומדת על הפרק. התובע הציג את הסכם השכירות המקורי אשר נרשם בו ברחל בתך הקטנה כי תקופת השכירות תסתיים ביום 30.9.2006. ב"כ התובעים הפנה לסעיף 3 בהסכם השכירות אשר לפיו: "כל שינוי עם הוראות הסכם זה לא יעשה אלא מראש ובכתב חתום על ידי שני הצדדים". הוראה זו מחייבת לכאורה לקבל את גרסתו העובדתית של התובע, שהרי היא נתמכת במסמך הכתוב. ואולם, מציאות החיים מלמדת כי ביחסי שכירות כגון דא, בעלי הדין החוזיים לא תמיד שומרים בדווקנות אחר הוראות החוזה הכתוב. המציאות חזקה לעיתים מן המילים הכתובות שאינן תמיד משרתות את האינטרסים של בעלי החוזה. על כן, עצם קיומו של סעיף 3 בהסכם השכירות אינו שולל את המסקנה העובדתית אשר לפיה הצדדים הסכימו בעל פה להאריך בכל זאת את תקופת השכירות לפרק זמן קצר נוסף. 10. התובע הפנה לתצהירו של מר אמנון עזרא. עד זה, הצהיר כי נכח בפגישה בין בעלי הדין באוקטובר 2006 ולדעתו: "הצדדים לא הגיעו לכל סיכום. למעשה לא הגיעו להבנה כלשהיא בנקודה זו או אחרת" (סעיף 5א' לתצהירו). יחד עם זאת, בסעיף 5ב' לתצהיר הודה כי הנתבעים היו מעוניינים לרכוש את הבית ובגלל בעיית מימון "ביקשו להאריך את תקופת השכירות ב- 3 חודשים נוספים". הנה כי כן, גם לשיטת מר עזרא, במפגש בין הצדדים העלו הנתבעים לדיון את בקשתם להשאר במושכר פרק זמן קצר נוסף. יחד עם זאת, מר עזרא ציין כי התובע לא היה מעוניין "להמשיך במצב הקיים" והוא "העלה בפני הנתבעים דרישות שונות כגון פינוי מיידי או לחלופין התחייבות לרכוש את הנכס בתום אותם 3חודשים וכן הגדלת דמי השכירות לסך 1500 דולר" (סעיף 5ג' לתצהירו). מתצהיר זה ניתן ללמוד כי התובע לא גילה התנגדות להארכת השכירות במפגש בין הצדדים, ולהיפך: הוא שקל את הצעת הנתבעים ושוחח עמם על האפשרות שירכשו את הנכס בתום 3 חודשים של שכירות נוספת. 11. יוער, כי בחקירתו הסתייג מר אמנון עזרא מאמירתו בתצהיר בענין העדר כל סיכום. בחקירתו נשאל אם התרשמותו בפגישה הוסכם שהנתבעים ישארו בנכס לחודשיים שלושה (פ' ע' 17 ש' 10). מר עזרא ענה: "מהתרשמותי, היא (גב' טומשין) בכתה, מהתרשמותי אומר מה אני חושב, היא בכתה, לא היה לה כסף רצו לגייס כסף, לא יודע מאיפה, כל העסקה היתה צריכה להיות אצל עו"ד, הם אנשים טובים ונחמדים" (פ' ע' 17 ש' 11-13). בתשובה מסוייגת זו נמנע מר עזרא מלהעיד כי שמע באזניו אמירה נחרצת כלשהיא מצד התובע לפי הוא עומד על פינוי ומסרב לכל הארכה של השכירות. יצויין כי מר עזרא העיד שכלל לא היה לו נוח לנכוח במקום ורצה לעזוב: "...זה היה מזמן, האשה קמה ובכתה, אני לא רציתי להיות, בכתה ונכנסה בפנים, הוא הציע את הכסף של הדירה, זה הכל, שכל הסכם יהיה אצל עו"ד ואני קמתי והלכתי" (פ' ע' 17 ש' 7-9). מעדות מסוייגת זו לא ניתן למשוך ממצא פוזיטיבי לחיזוק גרסת התובע. 12. ב"כ התובע הפנה לטיוטת הסכם השכירות המאריך - נספח ה' לתצהיר התובע, וטען כי טיוטה זו מעולם לא נחתמה, ואף באו עליה הערותיו של ב"כ הנתבעים כמשתקף בנספח י'1 לתצהיר התובע. ואמנם, אין מחלוקת כי טיוטת הסכם השכירות, אשר בגדרו יושכר המושכר לחודשיים נוספים, מעולם לא נחתמה. כך גם ראוי לציין כי הנתבעים עצמם הציגו הערות כי להסכם הכתוב כגון בקשר להפרשי שער הדולר (סעיף 8.1 למכתב ב"כ הנתבעים מיום 17.10.06, נספח י' לתצהיר התובע). ואולם, אין בכך כדי לאיין הבנה בעל פה שהושגה בין הצדדים במפגש ביניהם ביום 4.10.06. כידוע, אין זה מצב נדיר שבו מושג סיכום כוונות בעל פה, ואילו בהמשך - לאחר העלאת הדברים על הכתב - מתבררות מחלוקות בין הצדדים המונעים חתימה על ההסכם. אין בכך כדי לשלול את טענת הנתבעים לפיה השיגו במפגש מאוקטובר את הסכמת התובע והבנתו, כי נדרשים להם חודשיים ימים נוספים לצורך מגורים במקום וכדי לגבש תשובה סופית בענין רכישת המושכר. 13. זאת ועוד: עצם הטיוטה מלמדת כי התובע אמנם שמע בחפץ לב את דרישת הנתבעים להשאר במושכר, ולא סרב לה. אם אמנם עמד על הפינוי בפגישה מיום 4.10.06 - מה הטעם היה בשיגור טיוטה של הסכם שכירות? ודוק: אף אם פרטי השכירות הנמשכת לא סוכמו ביום 4.10.06, ובענין זה התכוונו הצדדים לגבש מסמך כתוב, אין בכך כדי לאיין את ההסכמה מצד המשכיר לעצם השארותם של השוכרים במושכר, ולהבנתו שכך אמנם יעשה. 14. ב"כ התובע הוסיף והפנה לדרישה לפנות את המושכר - נספח ד'1 לתצהיר התובע (מכתב ב"כ התובע מיום 10.10.06 שהופנה לנתבע). מכתב זה הוא מאוחר לגיבושה של ההסכמה בעל פה מיום 4.10.06. יש בו נסיון להתכחש למצג שעלה מתוך דברי התובע והתנהלותו במפגש שבין הצדדים. ב"כ התובע הוסיף והפנה לדרישות עוקבות (נספחים י'2, יא'1 לתצהיר התובע). ואולם, מנגד עומד מכתבה של הנתבעת מיום 20.10.06, המדבר בעד עצמו (נספח י'4 לתצהיר התובע). במכתב זה המופנה לב"כ התובע, רשמה הנתבעת כדלקמן: "אני מצרה על כך שעניינים התגלגלו כפי שהתגלגלו. מצדנו לא היתה שום כוונה להתנחל בביתו של אילן או לסדר את אילן. אנו מודים לאילן על טוב ליבו ועל האנושיות שהוא גילה בכל התקופה ששכרנו ממנו את הבית. לצערי, קניית הבית נבצרה מאיתנו עקב אי מכירת נכס אחר שברשותי. דבר זה גרם גם לנו נזק קשה לאחר שהשקענו רבות בביתו של אילן..." כאן המקום להעיר כי אין מחלוקת בין הצדדים כי המושכר לא היה ראוי למגורים עם השכרתו לנתבע 1 (סעיף 10 סיפא לתצהיר התובע: "בנוסף הדירה כלל לא היתה כשירה לשכירות כי לא היו בה מטבח כיורים וברזים בחדר האמבטיה". אין מחלוקת כי הנתבעים התקינו על חשבונם מטבח ואביזרי אינסטלציה במושכר. 15. בהמשך המכתב המוזכר לעיל, המשיכה הנתבעת ורשמה: "בשבוע וחצי האחרונים התגלתה אי הבנה מצערת על כוונתנו. אני רוצה להבהיר שבכוונתנו לשכור את הבית בחודשיים שלושה הקרובים וזאת בסיכומנו עם אילן ולא היתה בכוונתנו להתחמק מלבוא ולחתום. אנו עדיין מבקשים לשכור מאילן את ביתו אך אין באפשרותנו לשלם 500 דולר עמלה או שכ"ט לחוזה של חודשיים שהוא בסך הכל 2000 דולר. לכן אני מבקשת ממך שתבואי לקראתנו בשכר טרחה זה, בכדי שנוכל לשכור מאילן את ביתו. אנחנו כרגע מוכנים לפנות את הבית תוך שבועיים מיום הודעתו של אי לו זאת אך ורק בכדי לא לסדר את אילן (למרות שאין בכוונתו לעבור). ביומיים האחרונים ניסיתי להשיגך במשרד אך לשווא. אני רוצה להעביר את דמי השכירות על סך 1000 דולר על חודש אוקטובר במהרה". 16. מכתב זה מלמד על הבנת הנתבעת, כפי שהוצגה בכתב ובזמן אמת כי "הסיכום עם אילן" אפשר לנתבעים להתגורר במושכר פרק זמן נוסף של חודשיים בתמורה לסך של 2000 דולר". הנתבעת בעדותה בפני הותירה רושם אמין, והתרשמתי כי היא מדברת מליבה. הנתבעת העידה כך (פ' ע' 37 ש' 9-19): "ב- 4.10 ישבנו עם אילן ושאלנו לגבי התשלום ושכ"ד ראשון [הסכם השכירות הראשון] השארנו מראש את השיקים, אמר תודיעו תוך יומיים אם אתם רוצים את הדירה או לא, אחרי כן אסף התקשר ואמר שנלך לשכירות, אמר אוקיי במעמד החתימה תשאירו את השיקים, אך לא הגענו למעמד החתימה. ב- 20.10 הוצאנו מכתב לעו"ד עדי גיסיס וכתבתי מכתב אם אפשר לחזור אלי לומר לאן לשלוח את שכר הדירה. מפנה לנספח י'4, מכתב מיום 20.10, כתוב למטה בשורה האחרונה שאני רוצה להעביר את דמי השכירות במהרה. לא חזרה אלי, וכשחזרה ניסתה לשכנע שדורון יוציא מכתב שלא היתה הסכמה בעל פה ואז התובע יצ'פר אותנו וילך לקראתנו. אמרתי סליחה דורון לא יוציא מכתב כזה כי הדברים היו. אמרתי לה אני רוצה לשלוח אלף דולר. אמרה טוב נחתום על השכירות ואז תשאירו את הכסף. פנינו כמה פעמים לא היתה שום דרך לחתום, בסוף הוצאתי 2000 דולר לפי השער הגבוה ושלחתי על חודש אוק' ונוב', ואני כל חודש אוק' רדפתי אחריהם להשאיר אלף דולר". לשאלה מדוע לא צרפה שיק למכתבה הנ"ל השיבה: " הייתי שולחת, אבל חיכיתי לשמוע ממנה איך רוצה את הכסף. אילן אמר שזה כסף קטן בשבילו, אז [בשכירות המקורית] היה מקבל את הכסף אחת לחודשיים, רציתי לשאול מהיכן לשלוח, אליו ישירות, והאמת התחלנו להתבלבל, נכנסנו לערבול מכתבים ופניות, יצרנו קשר טל', ביקשנו להעביר כסף, לא יודעת, האמת מכאן הלכנו לאיבוד קצת ולא התכוונו לא לשלם" (פ' ע' 37 ש' 20-24). 17. יוער בהקשר זה כי טענת הנתבעת 2 אודות סידורי התשלום לפי חוזה השכירות המקורי נסמכת על הסכם השכירות. בסעיף 20ב' להסכם נרשם כי דמי השכירות לתקופת השכירות הראשונה ישולמו ב- 4 חודשי שכירות ראשונים. יתרת דמי השכירות שולמה ב- 1 לכל חודש, תוך שהנתבעים מסרו למשכיר שיקים מעותדים לתשלום. 18. עדות הנתבעת, האמינה עלי, נתמכת כאמור לעיל במכתבה מיום 20.10.06. מדובר במכתב פשוט הכתוב בשפה של הדיוטות והמתאר נכוחה את מצב דעתם של הנתבעים. בהשוואה בין מכתב זה לבין מכתבי הפינוי ששלחה עו"ד עדי גיסיס - דומה כי מכתב הנתבעת 2 משקף נכון וטוב יותר את מפגש הרצונות בין הצדדים מיום 4.10.06. מכתביה של עו"ד גיסיס הם מכתבים המנוסחים על ידי עו"ד, שיש בהם כדי לשמור על זכויות והם צופים פני עתיד. לעומת זאת, מכתבה של הנתבעת 2 הוא מכתב "מן הלב" המבקש למצוא פתרון לדרך תשלום השכ"ד לתקופה הנוספת, וכן לבעיית שכר טרחתה של עורכת הדין. אני למדה מעיון בתכתובת העוקבת למפגש, כי התובע התחרט על ההבנה שהציג כלפי מצב הנתבעים ועל המצג שיצר בדבר נכונותו לאפשר להם תקופת שכירות קצרה נוספת. 19. ודוק: הארכת השכירות לא עמדה בניגוד לאינטרס התובע. הוא לא צפוי היה לסבול מחסרון כיס כתוצאה מהארכה זו, שהרי השכ"ד הועלה מ- 800 דולר לפי הסכם השכירות המקורי לסך של 1000 דולר לפי ההסכמה. עצם העובדה כי הנתבעת 2 ציינה את הסכום הגבוה במכתבה הנ"ל, וכן העובדה לפיה בסופו של דבר שולם שכ"ד לפי הסכום הגבוה - אלה מחזקות את טענת הנתבעים כי אמנם הובן בין הצדדים כי הנתבעים יוכלו להשאר במושכר לחודשיים נוספים בתמורה ל- 2000 דולרים. 20. זאת ועוד: התובע הודה כי שאף למכור את המושכר, וכי הנתבעים היו רוכשים פונטציאליים. הרצון למכור את המושכר ליווה את התובע מראשית הדרך וכבר כאשר הסתיימה בניית הבית (פ' ע' 18 ש' 13-14). התובע אמנם השכיר את הנכס לנתבעים ואולם הוא עשה כן מתוך שדובר בין הצדדים על אפשרות רכישה. התובע הודה: "ברגע שעשינו הסכם, הוא שכר את הנכס ובהתחלה אמר שרוצה לקנות את הנכס" (פ' ע' 18 ש' 16). ובהמשך ציין כי הכוונה היתה "לקיים חוזה שכירות של שנה, אם במשך השנה היה יכול לקנות את הנכס אז יש אופציה זו" (שם, ש' 18-19). התובע הוסיף והודה כי "סגרו על מחיר" - 275,000 דולר (פ' ע' 18 ש' 20 עד ע' 19 ש' 18). הנה כי כן, הארכת השכירות לנתבעים לפרק זמן קצר נוסף של חודשיים ימים עלתה בקנה אחד עם האינטרס של התובע למכור את הנכס לנתבע 1. היה ואופציה זו היתה ממומשת ומתגשמת - היה בכך כדי לחסוך לתובע את הטרחה שבחיפוש אחר קונה אחר. אין לכן מקום להתפלא כי אמנם הסכים להאריך במקצת את תקופת השכירות, על מנת למצות את הנסיון של הנתבעים לגייס מימון ולרכוש את הנכס. 21. יושם אל לב, כי המפגש בין הצדדים התקיים לאחר שהסתיימה תקופת השכירות. לפי החוזה, היה על הנתבע 1 לפנות את המושכר עד ליום 30.9.06. ואולם התובע הסכים להפגש עם הנתבעים ולבחון אפשרויות עסקה שונות במועד שעבר את תקופת השכירות המקורית - ובעלי הדין נפגשו כאמור רק ביום 4.10.06 (ר' למשל ס' 24 לתצהיר התובע). גם עובדה זו מחזקת את טענת הנתבעים כי לתובע לא אצה הדרך לחייבם בפינוי וכי היה מוכן להאריך את השכירות. 22. והעיקר: מתוך עדותו של התובע עצמו ניתן ללמוד על כך שגילה נכונות להאריך את משך השכירות ונתן לנתבעים להבין כי אין לו התנגדות שישבו במושכר חודשיים ימים נוספים כנגד תשלום 1000 דולר לכל חודש. כך אמר בפ' ע' 22 ש' 21-28: "...בפגישה שהייתי שם, הגעתי ונכחתי שם, ואירס בכתה ועלתה לחדר בהיסטריה שאני מפנה אותם והם מאוד רוצים לרכוש את הדירה. איריס נגעה במצפוני. הפניתי אותם לעו"ד שלי והיתה תכנית שהם מוכנים להתחייב לשכור את הדירה ל- 3 חודשים נוספים ואז ירכשו את הדירה. אמרתי שבתנאים מסויימים שיגובו על ידי עו"ד שלי אאשר את זה אם ימצאו נוסחה מתאימה למה שאני רוצה והנוסחה היא: שישכרו את הדירה ל- 3 חודשים נוספים, כהצעתם, ובתום התקופה איריס הבטיחה שאביה יביא לה כסף וירכשו את הדירה. הפניתי אותם לעו"ד ואמרתי שאם עוה"ד שלי תתן לי גיבוי והסכמה להבטיח את העסקה, אמתין 3 חודשים ולא אפנה אותם. הם הגיעו לעו"ד שלי, הציגה להם משהו והם ניתקו קשר והיו אי הסכמות. עד שהחליטו לפנות את הדירה בעצמם". 23. אף כי התובע חזר והפנה לצורך לגבש מסמך אצל עוה"ד, הרי שבדברים שאמר בעל פה לנתבעים, לשיטתו שלו, היה משום יצירת מצג כי אין הוא מתנגד להארכת השכירות לפרק זמן קצר ונוסף. 24. סיכומם של דברים: לאחר הניתוח הראייתי כאמור לעיל, אני מקבלת את גרסתם העובדתית של הנתבעים ומבכרת אותה על פני גרסת התובע. אני קובעת כי במפגש בין הצדדים ביום 4.10.06 יצר התובע מצג של הסכמה להארכה נוספת של השכירות לחודשיים ימים כנגד תשלום של 1000 דולר בכל חודש. יושם אל לב כי הנתבעים אמנם פינו את המושכר כעבור חודשיים ימים, ביום 30.11.06, והוסיפו ושילמו באותה הזדמנות סך של 2000 דולר. התנהגות זו בפועל מחזקת את גרסתם בדבר מהות ההבנה שהושגה במפגש באוקטובר 2006. 25. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי הנתבעים לא הפרו את הסכם השכירות בכל הקשור למועד הפינוי או לתשלום השכ"ד. מועד הפינוי נדחה בהסכמה. השכ"ד התעכב בתום לב ולא מחמת מחדל של הנתבעים. הוכח כי הנתבעים ביקשו לשלם את השכ"ד ולא התחמקו מן התשלום, וגם שילמוהו בפועל בתום התקופה. כידוע, זכות חוזית יש להפעיל בתום לב (ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). איחור של מה בכך בתשלום אינו מצמיח זכאות לפיצוי המוסכם הנטען על ידי התובע. 26. כאן המקום להעיר כי הנכס בסופו של יום נמכר על ידי התובע לצד שלישי, וזאת ביום 12.4.07 (נספח טו'1 לתצהיר התובע). מדובר בתקופה סמוכה יחסית. איני מקבלת כי הארכת השכירות בחודשיים ימים, או העיכוב הקל בתשלום השכ"ד לתקופה הנוספת - פגעו בדרך כלשהיא בתובע, ונזק בענין זה לא הוכח. כמובן, זכאות לפיצוי מוסכם אינה מותנית בהוכחת נזק בפועל (ס' 15' לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). ואולם, הזכות להפעיל את תניית הפיצוי המוסכם כפופה ככל זכות חוזית לעקרון תום הלב, המחייב מידה של סבירות ומידתיות (ר' בהקשר זה את ההלכה המנחה בבג"צ 59/80 שרותי תחבורה ציבוריים ב"ש בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', בס' 12 לפסק דינו של כב' השופט א. ברק כתוארו דאז, מיום 4.9.1980). אני סבורה כי נסיונו של התובע להפעיל בנסיבות העובדתיות המתוארת לעיל את תניית הפיצוי המוסכם מנוגדת לחובת תום הלב, הן מחמת העדרו של נזק, והעיכוב של מה בכך אשר בו מדובר. 27. הראש השני של התביעה עוסק בטענה אודות נזקים שגרמו הנתבעים במושכר. בענין זה ניתן לקצר: טענה זו לא הוכחה. מלכתחילה הוגשה חוות דעתו של הקבלן מר אבו חמד, להוכחת הליקויים שנמצאו במושכר - ואולם חוות דעתו זו הוצאה מן התיק. גם אם אתייחס לחוו"ד זו הרי שאין בה מעבר ל "בלאי סביר" אשר מקובל למצוא בנכס מושכר. חווה"ד עוסקת בשקעי חשמל חסרים ובחורים בקירות ובחיפוי כתוצאה מתליית אביזרים שונים, כמו גם בנושאי גינון, טיח וצבע ונקיון. אין צורך לומר כי שוכר רשאי להשתמש בנכס כמקובל, ובתוך כך לתלות אביזרים, והדבר אינו חורג משימוש ובלאי סבירים. לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים בתחומים אלה. 28. בעדותו התייחס התובע לתמונות שצרף הנתבע 1 כנספחי ב' לתצהירו (פ' ע' 26 ש' 6 ואילך). לשיטתו, התמונות מלמדות על נזקים שונים במושכר. ואולם עיון בתמונות מלמד כי המושכר נראה במצב טוב וללא נזק משמעותי למעט חורים ספורים בקירות, שאינם אלא בלאי סביר. כאן המקום להפנות לסעיף 14 להסכם השכירות (נספח א' לתצהיר התובע) אשר לפיו היה על הנתבעים לתקן נזקים במושכר "למעט בלאי סביר". 29. בנסיבות אלה, לא בשלה זכאות התובע לפיצוי מוסכם לפי סעיף 23 להסכם השכירות. יוער, כי גם בענין זה דומה שהתובע הפריז בדרישותיו: בסופו של יום הודה כי ביצע תיקונים בנכס בכוחות עצמו ובאמצעות עובדיו וכחלק מהתחייבותו החוזית כלפי רוכשי הנכס (פ' ע' 25 ש' 18 ואילך). אף כי אין לבטל מזמנו או מהוצאותיו, הרי שבנסיבות הענין דומה כי ביקש להקפיד עם השוכרים מעבר למקובל והסביר ולהפעיל את הזכות לפיצוי מוסכם מעבר לתכליתה ושלא בתום לב. 30. התוצאה היא שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח הפרה של הסכם השכירות וזכאות לפיצוי מוסכם. אני דוחה את התביעה. אאפשר לב"כ הצדדים לטעון לענין ההוצאות. חוזה שכירותהפרת חוזהחוזהשכירות