בתביעה שבפני עותרים התובעת ואביה לתשלום כספים המגיעים להם כדמי שכירות בגין שימוש בנכס השייך להם ובו משתמשים עד היום הנתבעים. כן עותרים התובעת ואביה לסעד של פינוי הנתבעים מן הנכס. למרות שהתובעת היא שהגישה התביעה בטענה שהנכס נשוא התביעה שייך לה מכח מתנה שהוענקה לה על ידי אביה, הסכימו הצדדים במסגרת הסכמות אחרות אליהם הגיעו בפני, ובהם עוד ידובר להלן, כי הנכס הרלוונטי שייך לתובעת או אביה. כן הוסכם כי לא יהיה צורך בתיקון תביעה פורמלי וכי יעמדו לנתבעים כל הטענות הקיימות כנגד אבי התובעת גם כנגד התובעת ומנגד יכבדו התובעת ואביה כל פסק דין שיינתן. בדיון אשר התקיים בפני ביום 1.4.04 הגיעו הצדים להסכמות כדלקמן: א.הנכס הרלוונטי שייך לתובעת ו/או לאביה. ב.נכס זה, הושכר לנתבעים המתגוררים בו מאז שנת 1977. ג.הנתבעים לא שילמו לתובעים שכר דירה החל מחודש יולי 1999. לענין זה צודק ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי באמור בסעיף 3 לפרוטוקול הדיון מיום 1.4.04, נפלה טעות דפוס. ד.הזכות לשכור הנכס נתנה רק לנתבעים ולא לצאצאיהם. כמו כן הוסכם כי אם כי היה ותדחה תביעת התובעים לפינוי, יהיו זכאים הנתבעים לאפשר לילדיהם להתגורר בנכס עמם, בכל התקופה בה יותר להם להתגורר בנכס. ה.דמי השכירות המוסכמים בגין שכירת הנכס הם 600 ₪ לחודש, כטענת הנתבעים או 800 ₪ לחודש, כטענת התובעים. ו.הסכם השכירות היחיד הקיים בכתב בין הצדדים והנוגע לנכס הינו מיום 1.1.97 ותקופת השכירות האמורה בו היא ששה חודשים. נסיבות חתימת הסכם זה, שנויות במחלוקת בין הצדדים. ז.במהלך מגוריהם בנכס, הכניסו הנתבעים שיפורים בנכס ואף בנו חדרי מגורים בקומה הנמצאת מתחת לנכס. עוד הסכימו הצדדים בישיבת יום 1.4.04 כי ההכרעה בתביעה דנן, תינתן בדרך של דיון סופי ללא צורך בשמיעת ראיות ע"ס תצהירי עדות ראשית אשר הוגשו לתיק בית המשפט וסכום טענות בכתב מטעם הצדדים. לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים על כל נספחיהם וכן תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים וסיכום טענותיהם בכתב, נחה דעתי כי דין תביעת התובעים להתקבל בחלקה, וכי זכאים הם לתשלום דמי שכירות מלאים מן הנתבעים בגין שימושם בנכס נשוא התביעה, בסך של 600 ₪ לחודש החל מחודש יולי 1999. לטעמי, בין הצדדים קיים הסכם שכירות מכוחו הוקנתה לנתבעים הזכות להתגורר בנכס, תמורת תשלום דמי שכירות חודשיים בסך 600 ₪ לחודש. טענת הנתבעים באשר לזכותם לקזז מדמי השכירות סכומים אשר הוצאו על ידם לצורך הכנסת שיפורים במושכר, לא הוכחה במידה הנדרשת ודינה להדחות. מאידך, לטעמי, לא קמה לתובעים עילת פינוי בגין השיפוצים/תיקונים/שיפורים אשר ביצעו הנתבעים בנכס משום שטענתם לפיה מעשים אלו בוצעו ללא הרשאה ובניגוד להסכם בין הצדידם, לא הוכחו. כמו כן נחה דעתי כי בעוד שהסכם השכירות בין הצדדים מתיחס לדירה הנמצאת בקומה ראשונה, אין הסכם זה מתיחס או אוסר בניה או התקנת שיפורים בקומת הקרקע (מתחת לנכס) ולו ביצעו שיפורים/תיקונים ע"י הנתבעים בקשר לקומת קרקע זו, לא הוכח כי מעשים אלו בוצעו תוך הפרת הסכם שכירות לגבי הנכס המצוי מעל באופן המזכה התובעים בזכות לדרוש פינוי הנתבעים מן הנכס בו מתגוררים הם מאז 1977. עוד נחה דעתי כי ההסכם אשר נחתם בין הצדדים בקשר למושכר בשנת 1977, אינו ההסכם היחיד הקיים בין הצדדים באשר למוסכם ביניהם, בנוגע לנכס נשוא התביעה. אולם נחה דעתי כי יש בהסכם זה כדי לסיע לקבוע שהצדדים גילו דעתם לפיה זכאים בעלי הנכס (התובעת או אביה) לסיים בתוך זמן סביר את תקופת שכירות הנתבעים בנכס וזאת בהודעה סבירה אשר לא תפחת מתקופה בת ששה חודשים, אשר יכולה בתנאים מסוימים להיות מוארכת לשנה. במחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים באשר לגובה דמי השכירות המוסכם בין הצדדים, נחה דעתי כי צודקים הנתבעים בטיעוניהם. ראשית אציין, כי התובעים בפני תולים כל יהבם על הסכם השכירות אשר נחתם בין הצדדים ביום 1.1.97. הסכם זה קובע במפורש כי דמי השכירות המוסכמים היום סך השווה בשקלים ל- 600 ₪ לחודש. אין מחלוקת כי הסכם זה נחתם בהמשך לתקופת שכירות מוסכמת ממושכת החל משנת 1977, לגביה לא הונחה בפני כל ראיה באשר למוסכם בין הצדדים לבד מהצהרותיהם הנוגדות של הצדדים בפני. במצב ענינים זה, סביר הוא כי ההסכם מיום 1.1.97 משקף את שהוסכם בין הצדדים עד אותו מועד ללא צורך בחתימה על מסמך בכתב, ולפיו פעלו הצדדים. קרי, משקף הסכמה בע"פ כי על הנתבעים לשלם לתובעים דמי שכירות חודשיים בסך של 600 ₪ לחודש. לא הובאה בפני כל ראיה באשר למועד כלשהו בו הסכימו שני הצדדים לערוך שינוי בדמי השכירות המוסכמים ולהעמידם על סך של 800 ₪ לחודש. גם ראיה באשר לסיבה אפשרית לשינוי זה, לא הובאה בפני. במצב ענינים זה, משנסתרה טענת התובעים מכל וכל ע"י הנתבעים, אין לקבוע כי טענה זו באשר לגובה דמי השכירות המוסכמים, הוכחה במידה הנדרשת. במיוחד אין לטעון כך רק לאור קיומן של סתירות מהותיות בטענות התובעת באשר למוסכם בין הצדדים. במיוחד נכון הדבר בזוכרנו כי התובעת טענה בתחילה כי הסכם השכירות בין הצדדים מיום 1.1.97 הוא הוא ההסכם היחיד הקיים; אח"כ טענה כי הנתבעים התגוררו במושכר עוד קודם לכן עזבוהו ואח"כ שבו להתגורר בו, רק בשלב מאוחר יותר הסכימה התובעת להודות כי הנתבעים מתגוררים במושר בהסכמה מאז שנת 1977. אשר לטענת התובעת או אביה כי התנהגות הנתבעים ובמיוחד עבודות שיפוצים שבוצעו במושכר או יותר נכון בסמוך אליו, לא נעשו בהסכמה ויש בהם כדי לזכות התובעת בזכות לתבוע פינוי המושכר מדייריו הם הנתבעים, גם בטענה זו לא מצאתי ממש. יובהר כי התובעת טוענת עוד בנוגע לענין זה , כי כבר בחודש יוני 1999 ביקשה את פינוי הנתבעים מהמושכר בשל צו הריסה שהוצא לבית. אין מחלוקת בין הצדדים כי תוספות הבניה שבוצעו מכוחם הוצא צו הפסקת בניה מינהלי ואשר רק הוא הוצג בפני, הוצא ביום בעקבות דוח מפקח בניה מיום 22.11.01 והתיחס לתקופת בניה המצויה מתחת למושכר. לא הובא בפני כל צו הריסה או ראיה לצו כזה קודם לחודש נובמבר 2001 ולענין זה טענות התובעת כי בקשה פינויים של הנתבעים מן הנכס כבר בחודש יוני 1999 לא הוכחה כנדרש (במיוחד משהוכחשה ע"י הנתבעים). כן לא הובאה בפני כל ראיה כי אכן ביקשה התובעת או מי מטעמה מאז שנת 1999 מן הנתבעים לפנות המושכר. אין זה סביר כי התובעת נקטה במדיניות שב ואל תעשה והתירה למעשה לנתבעים להוסיף ולהתגורר בדירה מבלי שאלו שילמו דמי שכירות ולמרות שרצתה בכל מאודה כטענתה, לפנותו מהדירה. סביר הוא כי אם היה ממש בטענות התובעת, היתה היא פונה בכתב או נוקטת הליך כלשהו למימוש זכויותיה בנכס ולפינוי הנתבעים ממנו. בהעדר ראיה מספקת ומשהכחישו הנתבעים בפני טענה לפיה דרשו התובעת ואביה פינויים מהנכס, אין לו אלא לקבוע כי טענה זולא הוכחה כנדרש. אשר לביצוע תוספות הבניה בשנת 2001 , אין מחלוקת בין הצדדים וחוות דעת שמאי שני הצדדים תומכים בכך כי מדובר בתוספת בניה מתחת למושכר נשוא התביעה דנן ואשר אינה שייכת למושכר נשוא חוזה השכירות מיום 1.1.97 או המושכר נשוא הסכמת הצדדים משנת 1977 מכוחה הוענקה לנתבעת זכות להתגורר בדירה הנמצאת בקומה ראשונה. לענין זה מתאים האמור בפסה"ד בר"ע 111/84 אזולאי נ' מדינת ישראל ורשות הפתוח אשר צוטט ע"י ב"כ הנתבעים בסיכומיהם אין בביצוע העבודות הנ"ל ע"י הנתבעים משום הפרת הסכם שכירות המזכה בזכות פינוי המושכר. תמיכה באמור לעיל, אני מוצאת בתצהיר התובעת בתמיכה לבקשתה למתן צו מניעה זמני בבש"א 2306/01 מיום 20.11.01 שם נאמר במפורש (סעיף 8) כי עבודת הבניה שבוצעו ע"י הנתבעים הינם הוספת חדרים על חשבון חצר הבית. אמנם בתצהיר הוסיפה וטענה התובעת כי נעשים גם שינויים דרסטיים בדירה אולם טענה זו לא נתמכה בחוות דעת השמאים או בצו הפסקת הבניה המינהלי. מאידך אציין כי משקבעתי כי תוספות הבניה שביצעו או בקשו לבצע הנתבעים, אינם מתיחסים למושכר, אין לקבל טענתם של הנתבעים בדבר זכותם לקזז מדמי השכירות המגיעים לתובעת או לאביה בגין המושכר, סכומים אשר הוצאו על ידם בגין תוספת בניה או שיפורים בבניה מאז שנת 2001. זאת ועוד, אכן צודקים הנתבעים כי טענתם בדבר קיומה של הסכמה לפיה יהיו זכאים לקזז סכומים המוצאים על ידם בקשר למושכר מדמי השכירות, קיבלה תמיכת מה בתצהיר עדותו של אבי התובעת סעיף 15 שבו, ובתצהיר עדות ראשית התובעת סעיף 15 שבו ואולם, לא הובאה תמיכה נדרשת לטענותיהם באשר לקיומה של הסכמה מצד התובעים לשאת בעלות שיפוץ נרחבת מחוץ למושכר המקורי כאמור בסעיף 18 לתצהיר עדות ראשית מטעם נתבע מס' 1. משטענות הנתבעים לענין זה הוכחשו ע"י התובעת ואביה ומשכשלו הנתבעים להביא ראיה של ממש לקיומה של הסכמה שכזו, מלבד עדותם שלהם, ומשכשלו להוכיח מהו הסכום אשר הוציאו בפועל לצורך ביצוע השיפוצים ובגין מה, ומשאין בכוחם אפילו להפריד בין הסכום שהוציאו בגין שיפור המושכר וסכום שהוציאו בגין בניה ללא כל קשר למושכר, אין זאת אלא שהנתבעים לא הרימו נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח טענותיהם לענין זכותם לקזז מתשלומי שכר דירה המגיעים לתובעים סכומים שהוצאו על ידם לצורכי שיפוצים. לטעמי, אין ללמוד מכשלון התובעים לגבות שכר דירה או מן השיהוי שלהם לנקוט אמצעים משפטיים לגבות חובם מהנתבעים משום הסכמה לשאת בהוצאות כל שיפוץ שביצעו הנתבעים בדירה או מחוצה לה, מבלי שתנתן לכך הסכמה בכתב ומבלי שהנתבעים יוועצו עם התובעים עובר להוצאת הכספים. לאור כל האמור לעיל נחה דעתי כי בראיות שהוצגו בפני אין די כדי לקבוע כי הוכיחו הנתבעים במידה הנדרשת במשפט אזרחי טענתם לפיה הסכימו התובעת או אביה לשלם בעבור עבודת שיפוץ שבוצעו במושכר או בסמוך לו, בדרך של ויתור על דמי שכירות. יצויין כי לו היה ממש בטענות הנתבעים באשר לזכותם לקזז הוצאות שיפוץ מתשלום דמי שכר דירה, היה בכך משום תמיכה בטענת התובעת כי השיפוצים שביצעו הנתבעים אשר לטענתם היו ללא הסכמה, בוצעו במושכר. משקבעתי כי שיפוצים אלו לא בוצעו במושכר דווקא אין לקבוע כי נתנה התובעת או אביה הסכמה לשאת בעלות שיפוצים אלו בדרך של קיזוז מדמי שכירות המגיעים ממושכר שלא בו בוצעו השיפוצים. עוד נותר לדון בטענות הצדדים באשר לתקופת השכירות המוסכמת בין הצדדים. לענין זה מסכימים גם הנתבעים כי ע"פ ההלכה הפסוקה, הסכם שכירות אשר אינו נוקב בתקופת שכירות, מקנה לבית המשפט סמכות לפרש את החוזה כך שישקף את כוונת הצדדים וימנע תוצאה אבסורדית המטילה על צד להסכם התחייבות שבלתי סביר שאחד הצדדים לקח על עצמו. מכח האמור לעיל, רשאי וחייב בית משפט למלא את שהחסירו הצדדים, במקרה דנן, בו קיים ביניהם הסכם שכירות אשר לפחות ע"פ טענת הנתבעים אינו נוקב בתקופת שכירות, ויש צורך לקבוע מהי תקופת שכירות סבירה. במקרה דנן, טוענים הנתבעים כי לא נקבעה תקופת שכירות כלל וזו החלה בשנת 1977 וחלה ללא הגבלה. מאידך מוסכם על הכל כי לפחות בשנת 1997 חתמו הצדדים על הסכם שכירות בו הוסכם כי תקופת השכירות (הניתנת להארכה) הינה בת ששה חודשים, וגם היא נתנת להארכה בהודעה מראש רק לתקופת שכירות נוספת. גם אם נקבל גירסת הנתבעים כי חוזה זה נעשה למטרות אחרות וללא קשר לשכירות ולהסכם אשר היה בתוקף בין הצדדים עד לחתימתו, עדיין יש באמור בהסכם זה כדי לשקף כוונת הצדדים באשר לתקופת שכירות סבירה. כשם שמצא בית משפט זה אינדיקציה כלשהי בהסכם משנת 97 לתמיכה בטענות הנתבעים באשר לגובה דמי השכירות, ניתן למצוא בו אינידקציה לאורך תקופת השכירות המוסכמת בין הצדדים. לא מצאתי כל ראיה או תימוכין לטענת הנתבעים כי הוסכם בין הצדדים שתקופת השכירות תהיה למשך כל חייהם של הנתבעים. אשר על כן נחה דעתי כי כוונת הצדדים היתה לאפשר סיום תקופת שכירות בהודעה סבירה מראש עם סיום תקופת שכירות אחת בת ששה חודשים והארכתה כאמור בסעיף 11 להסכם משנת 1997 . אציין כי עיון בהסכם מלמדת כי הצדדים לו קבעו כי תקופת שכירות סבירה הינה בת ששה חודשים ולשוכר ניתנת אפשרות להאריכה מראש לתקופה נוספת אחרת ובלבד שתנתן הודעה מראש חודש לפני תום תקופת השכירות הראשון. עוד מלמד סעיף 10 להסכם כי הצדדים צפו אפשרות כי תקופת השכירות המוסכמת בין הצדדים ניתנת לסיום לפני תום תקופת חיי הנתבעים. כך נתנה למשכיר אפשרות להראות המושכר לדיירים נוספים. אשר על כן נחה דעתי כי זכאים הנתבעים באם יקיימו חובתם לשלם דמי שכירות, להשאר בדירה ודין תביעת הפינוי להדחות ככל שהיא מבוססת על העילות נשוא התביעה שבפני ואולם, נחה דעתי גם כי נסיבות ההתקשרות בין הצדדים, אינם מחייבים קביעה לפיה בין הצדדים קיים הסכם לפיו הרשות שנתנה לנתבעים להשתמש במושכר, אינה הדירה ורשאים התובעת או אביה לבטל הרשות במועדים סבירים כאמור לעיל, ובכפוף לזכות הנתבעים לדרוש פיצויים בגין נזקים שיגרמו להם עקב הפסקת השכירות אם קיימים כאלה לרבות השבת הסכומים שהוצאו על ידם לצורך שפורים שהותקנו במושכר החל משנת 1977 היו כאלה; לאור כל האמור לעיל, אני מורה לנתבעים לשלם לתובעת דמי שכירות בסך 600 ₪ לחודש החל מיום 1.7.99 ועד להמצאת פסק דין זה, וכן הוצאות משפט ואגרה בסך כולל של 6,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה ולא, ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. תביעת התובעת ואביה לפינוי הנתבעים מן המושכר נדחית בזאת. זכות ערעור לבימ"ש מחוזי תוך 45 יום. חוזה שכירותהפרת חוזהחוזהשכירותשיפוצניקשיפוצים