בהתאם לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, אין לבית הדין סמכות לדון בתובענה שעילתה בפקודת הנזיקין, למעט בגין עילות ניזקיות המפורטות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק, קרי - הסגת גבול מקרקעין, הסגת גבול מיטלטלין, גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה. התנאים הנדרשים לשם היותו של עניין נתון לסמכות בית הדין לעבודה: זהות הצדדים; עילה הנובעת מיחסי עבודה; זיהוי העילה ככזו שאינה בפקודת הנזיקין (פרט לחריגים שבחוק, וביניהם גרם הפרת חובה חקוקה). ##להלן פסק דין בנושא טענת הפרת חובה חקוקה בבית הדין לעבודה:## הנשיא (גולדברג): 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, אשר מחק על הסף את תביעתו של המערער נגד המשיב, ומכאן הערעור שלפנינו. 2. העובדות הצריכות לענייננו הן: א) המערער (להלן - העובד), עבד מ-19.7.1979 ועד 17.8.1987 בחברת י.פ.א. אינטרנשיונל בע"מ (להלן - החברה), אשר המשיב (להלן - המנהל), היה מנהלה ובעל מניות בה; ב) העובד הגיש בתאריך 3.5.1988 תביעה בבית-הדין האזורי נגד החברה והמנהל בגין תשלומים שונים המגיעים לו, לטענתו; ג) תביעות אלו כללו תביעות בנושא הפרשי שכר. אי-הפרשה לקופות גמל, דמי הבראה, ימי חופשה, פיצויי פיטורים ושכר ראוי: כאשר נגד המנהל נטען כי הוא חב בנזיקין כלפי העובד על פי סעיפים 62 ו-63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ד) ביום 24.10.1988 הגישו המנהל והחברה כתב הגנה, ובו טענות בדבר הכחשת החוב על ידי החברה. כמו כן טען המנהל כי יש למחוק את התביעה נגדו; ה) עד שהגיע מועד הדיון בתיק מונה לחברה כונס נכסים; ו) ב-17.4.1990 הגיש המנהל בקשה בדרך המרצה למחיקת התביעה על הסף וזאת מן הטעמים הבאים: 1) בין המנהל לעובד לא התקיימו יחסי עובד-מעביד. 2) כתב התביעה אינו מגלה עילה נגד המנהל. 3) הטענות סתמיות וחסרות בסיס עובדי. 4) התביעה איננה בסמכות בית-הדין, וזאת בעקבות פירוק החברה. 5) מתן פסק-דין נגד המנהל הינו בעצם הפיכתו לערב. 6) החברה עלולה לא להתגונן, ובכך להתחייב בדין, כאשר המנהל יגרר בעקבותיה; ז) ביום 16.5.1990 נתן בית-המשפט המחוזי בתל-אביב צו לפירוק החברה, וביום 6.8.1990 מונה לה מפרק. ההליכים נגד החברה עוכבו מכוח סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח משולב], התשמ"ג-1983; ח) הצדדים הגישו סיכומיהם בסוגית מחיקה התביעה על הסף, וזאת לאור המצב המשפטי שנוצר. 3. טענות המנהל בבית-הדין קמא היו: א) אין כתב התביעה מגלה עילה, והיא נעדרת תשתית עובדתית: ב) כניסת החברה לפירוק משמיטה את הסמכות העניינית; ג) בביטול התביעה נגד החברה ובהגשת בקשת הוכחת חוב למפרק נשמטת עילת הפרת החוזה, וממילא עילת גרם הפרת חוזה; ד) ברשימת הפלוגתות שהיתה מוסכמת על הצדדים, הפלוגתה היחידה הינה קיום יחסי עובד-מעביד; ה) יש צורך בקיום יחסי עובד-מעביד, ועל הסכסוך להיות "סכסוך עבודה", לשם הקניית סמכות לבית הדין; ו) התצהיר שהגיש העובד פסול בכך שאין הוא ממלא את דרישת התקנות, וכל כולו עוסק בהרחבת כתב התביעה; ז) אין לנתק את התביעה נגד המנהלים מהתביעה נגד החברה; ח) אין מקום להרמת מסך; ט) המנהל פועל כאורגן של החברה, ורק כאשר חורג הוא מסמכותו ניתן להפרידו מהחברה, ולא הוכחה חריגה מסמכות; י) גם אם ניתן לתבוע מנהל בעוולת גרם הפרת חוזה, אין זכות כזו לעובד; יא) במערכת היחסים עובד-מעביד אין המנהל מהווה צד ג', ואם פוגע הוא בחברה, עומדת זכות התביעה לחברה ולבעלי המניות בלבד; יב) אין המנהל חב חובה כלפי העובדים; יג) לא הוכחה הפרת חובה חקוקה; יד) אם יזכה העובד בתביעתו נגד החברה להוכחת חוב, יצא נשכר מכאן ומכאן, המנהל יחוייב אישית בחובות החברה, בזמן שאין הוא יכול לארגן את הגנתו כראוי. 4. טענות העובד בבית-הדין היו: א) פרשת התביעה מגלה עילה, ועל בית-הדין להיזהר בבואו להשתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף, ואין לו צורך לבצע חקירה לשם הכרעה בסוגיה זו; ב) העובדה שאדם הינו מנהל החברה אינה פוטרת אותו מאחריות; ג) התביעה מבססת עילות תביעה של גרם הפרת חוזה, הפרת חובה חקוקה, וקיום יחסי עובד-מעביד בין העובד למנהל; ד) אם כתב התביעה אינו ברור ניתן לבקש פרטים נוספים; ה) לבית-הדין הסמכות לדון בתביעה מכוח סעיף 24 (א) (1ב) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן - חוק בית-הדין לעבודה), לאור תיקונו בתיקון מס' 18, המקנה סמכות לדון בתביעות בגין עוולות העולות מסעיפים 62, 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ו) מקרה זה מתאים להרמת מסך; ז) ניתן להחיל אחריות אישית על מנהלים גם כאשר הם מבצעים תפקיד בחברה; ח) יש לראות באי-העברת כספים לקופת גמל, בסירוב להעניק חופשה שנתית, ובאי-תשלום פיצויי פיטורים, הפרת חובה חקוקה; ט) למנהל אחריות בגרם הפרת חוזה בכך שפעל שלא בתום לב; י) על דירקטור לשקול לא רק את טובת בעלי המניות, אלא גם את טובת העובדים; יא) אין קשר בין כניסת החברה לפירוק לבין אחריותו האישית של המנהל, שאם לא תאמר כן כל בעל חברה הנתבע אישית עשוי לפעול לפירוק החברה; יב) המנהל יוכל להתגונן, שהרי כל המסמכים עומדים לרשותו. 5. בית-הדין קמא, בבואו למחוק התביעה על הסף, פסק כדלקמן: א) אין לבדוק קיום עילת תביעה באופן כללי, אלא עילת תביעה שהיא בסמכותו של בית הדין; ב) בכדי שתקום סמכות צריך שיתקיימו: 1) יחסי עובד-מעביד 2) העילה תהיה במישור יחסי עובד-מעביד; ג) המנהל הוא ה-ALTER EGO של החברה, אין הוא חב אישית אלא אם כן חרג מסמכותו או התחייב אישית; ד) מעמדו המשפטי של המנהל אינו מזוהה עם החברה, ובהעדר חוזה עבודה ישיר עימו, לא ניתן לומר כי המנהל הינו המעביד, לכן אין התביעה בסמכותו של בית-הדין; ה) מאחר שאין בין הצדדים יחסי עובד מעביד, אין מקום להחיל את סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית-הדין לעבודה, המעניק סמכות לדון בדיני נזיקין; ו) בהיות החברה בפירוק, כל הליך של הרמת מסך הינו בגדר סמכותו של בית-המשפט המחוזי; ז) בהליך של הרמת מסך צריך העובד לתבוע גם את החברה, דבר שאיננו אפשרי כאן, כיוון שזו תביעה הנמצאת בסמכות בית-המשפט המחוזי; ח) את הטענות בדבר הפרת חובה חקוקה יש לדחות מהטעמים שלא פורטה החובה החקוקה, ומכיוון שיש צורך בהרמת מסך; ט) היענות לתביעת העובד תפגע בשאר נושי החברה; י) התצהיר אינו ממלא אחר הודאות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 6. לאור המחיקה על הטף הגיש העובד ערעור, ובו חזר על טענותיו בבית-הדין קמא ועוד חידש בו את הטענות כדלהלן: א) ביחסים בין המנהל לעובד לקה המנהל בחוטר תום לב; ב) לבית-הדין סמכות לדון בתביעות שעילתן סעיפים 62 ו-63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 7. בערעור לפנינו חזרה באת-כוח העובד על טענותיה בבית-הדין האזורי, תוך שהיא מדגישה כי יש לראות את התביעה נגד המנהל כעומדת בפני עצמה, בלא כל תלות בתביעה נגד החברה. המנהל תמך בפסק-דינו של בית-הדין האזורי, בין מטעמיו ובין שלא מטעמיו. 8. בטרם נתייחס לטענות הצדדים נביא את נוסחו של הסעיף המתייחם למנהל בכתב התביעה, וזו לשונו: "(14) 1) הנתבעת 1 היא חברה בשליטתו המוחלטת ובניהולו המוחלט של הנתבע מס' 2. כל מעשיה ומחדליה של הנתבעת 1, הפרת חובה חקוקה והפרת החוזים וההסכמים הקיבוציים שעשתה כלפי התובע, נעשו על-פי הוראותיו ובאישורו של הנתבע 2. לחלופין, פעל הנתבע 2, בכל הקשור ליחסי העבודה בין התובע לבין הנתבעת, בשליח של הנתבעת. 2) על הנתבע מוטלת חובה חוקית לפעול כלפי התובע בדרך מקובלת ובתום לב, ביושר ובהגינות, ולדאוג לטובתם ולאינטרסים של עובדי הנתבעת 1. 3) הנתבע הפר חובתו האמורה בכך, שפעל כלפי התובע שלא בתום לב ולחלופין שלא בדרך המקובלת, ולחלופין שלא ביושר ובהגינות, שלא כפי ששולח של חברה ולחלופין, כפי ששלוח של חברה, חייב לנהוג כלפי התובע, וכן פעל בניגוד לאינטרסים של עובדי החברה". בנוסף נביא את נוסחו המלא של סעיף 24(א) (1 ב) לחוק בית הדין לעבודה: "(א) לבית-דין אזורי תהא סמכות יחודית לדון - (1)... (1א)... (1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה". 9. סמכותו הענשנית של בית-הדין לדון בתביעה על פי סעיף 24 (א) (1ב). א) בתביעה לפי פסקה זו אין כל צורך שישררו יחסי עובד מעביד בין המתדיינים (וראה דב"ע לה/51 - 3 [1], להלן - פסק-הדין סקוריטס; וכן ע"א 083F80 [2], להלן - פסק-הדין קולומבוס). נהפוך הוא, לפחות בעילה של גרם הפרת חוזה (סעיף 67 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ברוב המקרים, אם לא בכולם, יהיה ה"מפר" את חוזה העבודה המעביד או העובד, בעוד ה"גורם" להפרה יהיה צד שלישי; ב) אשר לעילה - נטען במפורש בכתב התביעה כי המנהל הוא זה שגרם בהוראותיו להפרת ההסכמים המחייבים שבין החברה לעובד; ג) האם עילת התביעה קשורה ל"סכסוך עבודה"? בית-המשפט העליון נתן פירוש מרחיב לדיבור "סכסוך עבודה" (עניין קולומבוס [2] הנ"ל), וזאת בניגוד לדעתו של בית-הדין הארצי (עניין סקוריטס [1] הנ"ל). בעניין סמכותו העניינית, נתן בית-הדין מאז הקמתו פירוש מצמצם ודווקני (דב"ע ל/8 - 3 [3]); אולם משמצא בית-המשפט העליון ליתן לסעיף זה או אחר בחוק פירוש מרחיב לסמכותו של בית-הדין, אין כל סיבה שבית-הדין לא יאמץ גשה מרחיבה זו ויפעל על פיה; ד) האם העובדה שהחברה נמצאת בהליכי פירוק מצדיקה סטיה מהכלל על פיו דינה של תביעה מעין זו שלפנינו להתברר בבית-הדין האזורי? שלוש טענות למנהל: האחת - כי משנכנסה החברה לפירוק, יש להפעיל את הודאות סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 שעניינו עיכוב הליכים נגד חברה בפירוק, ולהחילו גם על מנהלה. השניה - העובד עשוי לצאת נשכר כפליים - פעם אחת בתשלום שיקבל ממפרק החברה ו/או מהביטוח הלאומי מכוח פרק ו'3 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, ופעם שניה מכוח פסק-דין אשר יכול להינתן נגד המנהל בבית-הדין האזורי. השלישית - מבוססת על אחד הנימוקים שהכריעו את הכף בבית-המשפט העליון בעניין קולומבוס [2], לפרשנות שניתנה לסעיף 24(א) (1ב) לחוק בית-הדין לעבודה, אשר על פיה הפירוש המצומצם יביא להתדיינות בשתי ערכאות שונות. אין בטענות אלו של המנהל כל ממש. משנקבעה סמכות עניינית של בית-הדין בעילת תביעה, ולענייננו בגין עילה מכוח סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יפה היא לכל המקרים ולכל המצבים, ולא ניתן להחילה רק באותם מקרים שבהם שתי התביעות - נגד המפר ונגד המעוול, יישמעו בבית-הדין לעבודה. אמת, נבון הדבר כי במקרים מסוימים עשויה התוצאה של התדיינות בשתי הערכאות להביא לכך "שבית-המשפט ידבר בשני קולות" כאשר יינתנו פסקי- דין שונים בקשר לאותן עובדות, דבר שיביא ל"זילותא דבי-דינא" (פסק- הדין קולומבוס [2], בע' 22). אולם במרביתם המכריעה של המקרים תידון התביעה בערכאה אחת, ובכך יש כדי להצדיק, אם יש צורך בהצדקה שכזאת, את מסקנתו של בית-המשפט העליון בעניין קולומבוס. אף לחששו של המנהל כי העובד ייפרע פעמיים, אין מקום, לאור הוראתו הברורה והחד-משמעית של סעיף 77 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע מפורשות כלשון כותרת השוליים "אין נפרעים אלא פעם אחת בלבד". אשר לחששו של המנהל כי לא תהיה לו נגישות לספרי החברה על מנת להתגונן, הרי שאין בטענה זו בלבד להכריע בעניין הסמכות. זאת ועוד, הכונס של החברה טרם פירוקה הודיע למנהל כי יוכל לעיין במסמכי החברה, וסביר להניח שאף המפרק יאפשר למנהל לעשות כן, ואם ימאן, פתוחה הדרך בפני המנהל לפנות לבית-המשפט המחוזי על מנת שהדבר יתאפשר לו. 10. עילת גרם הפרת חוזה. החברה, כגוף משפטי, פועלת באמצעות האורגנים שלה ובדרך כלל באמצעות מנהליה. מנקודת מוצא זו יש לבדוק אם התמלאו יסודות העוולה בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין. בספרה של הפרופ' נ' כהן [16] גרם הפרת חוזה אנו מוצאים כי ההלכה היא שאין לקבל את הדעה כי כל אימת שחברה מפרה חוזה יש לראות את המנהל כגורם להפרתו, וכך אומרת המחברת המלומדת (בסעיף 69): "נראה אפוא כי הלכה זו תואמת את הדוקטרינה המקובלת של ה-‎ALTER EGO - המנהל פעל במסגרת סמכותו, ופעולתו היא פעולת החברה. לא ניתן לנתק בין המנהל לבין החברה. החברה היא מפרה של החוזה, והמנהל 'יוצא מהתמונה', למרות שהמנהל גרם לכך, שהחברה תבצע פעולה 'בלתי חוקית' (הפרת חוזה), נראה שאם הדבר הוא לטובת החברה, עדיין ראוי להתייחס למנהל כאל אורגן של החברה. נוסף לכך, אם קיים קושי להחיל את התורה האורגנית על מקרים שבהם מבוצעת פעולה בלתי-חוקית - ובמקרים כאלה חלה הפרדה בין המנהל לבין החברה - ניתן לומר, מכל מקום, שגם אם גרם המנהל לחברה להפר את החוזה היה לו צידוק לכך. יוצא איפוא שהמנהל יהיה פטור מהעוולה של גרם הפרת חוזה, והחברה גם לא תהא אחראית שילוחית בגין גרם הפרת חוזה. אחריותה היחידה של החברה תהיה בשל הפרת חוזה". סעיף 14 לכתב התביעה שהובא בסעיף 7 לעיל אינו מראה ולו לכאורה כי המקרה שלפנינו הוא חריג לכלל. 11. הפרת חובה חקוקה. א) עוולה של הפרת חובה חקוקה היא עוולה של מי שמפר ולא של מי שגורם לאותה הפרה. דבר זה עולה מלשונו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין, ומהעובדה שסעיף 12 לפקודה דן באחריותו של משתף ומשדל למעשה או מחדל שנעשו או שעומדים להיעשות, והרי הסמכות לדון בעוולה לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין לא הוענקה לבתי-הדין לעבודה. בסוגיה זו אומרת הפרופ' נ' כהן [16] בספרה הנ"ל (סעיף 17): "כאשר מדובר בחיוב על פי חוק המפר הוא מפר חובה חקוקה (ומעמדו מקביל לזה של מפר החוזה), והגורם להפרה הוא בגדר משדל להפרת חובה חקוקה, שאחריותו קבועה בסעיף 12 לפקודת הנזיקין". אמנם המחברת המלומדת מציעה להרחיב את גרם הפרת החוזה ולהחילה גם על חיובים שמקורם בחוק, אך עד שהצעה זו לא תמצא את מקומה בדין הישראלי לא יסטה בית-דין זה מהדין הקיים; ב) בסיכומיו טען העובד כי בכל אחד ואחד מהתשלומים אשר לא שולמו לו על ידי החברה, הפר המנהל אישית חובה שבחוק. על העוולה בכללותה עמדנו לעיל. בדקנו ומצאנו שרק באחד מפרטי התביעה, זה המתייחס לחופשה שנתית, אחראי המנהל בפלילים בגין אי תשלומה לעובד (סעיף 29 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951). כדי לקבוע אם פלוני עבר את העוולה של הפרת חובה חקוקה יש לבדוק אם החיקוק (לפי פירושו הנכון) נועד ל"טובתו ולהגנתו" כפי שנקבע בסעיף 63א לפקודת הנזיקין. נוסחה של ההוראה שבסעיף 29 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 דומה לזה של סעיף 222 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (סעיף 82(5) לחוק המקורי). על סעיף זה בפקודת הבטיחות בעבודה נאמר: "לדעתי שאלה נכבדה היא, אם ניתן לבסס את העילה של היפר חובה שבחוק על סמך ההודאה הזאת" (ע"א 378/68 [4], בע' 709 מפי הנשיא אגרנט). 12. בהוראה שבחוק חופשה שנתית נאמר כי "רואים כאשם בעבירה גם כל חבר הנהלה... ואפשר להביאו לדין ולהענישו באילו עבר הוא את העבירה..."; אין צורך להכביר מילים על כך שהמחוקק אינו רואה לעניין הפלילי את המנהל כמי שעבד את העבידה אלא "כאילו" עבר את העבירה. ומכאן לענייננו - המנהל לא הפר חובה שבחוק, ולא ניתן לבסס על הוראת הסעיף עוולה של הפרת חובה חקוקה. 13. האם ניתן לראות במנהל "מעביד" על פי הדוקטרינה של "הרמת מסך"? גישתם של בתי-המשפט ושל בתי-הדין לעבודה באשר להרמת המסך מעל אישיותה המשפטית של החברה, היא כי יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו, וכי הרמת המסך תעשה ביד קמוצה ובמשורה, וזאת רק במקרים קיצוניים "יוצאים מן הכלל" (ע"א 79/71 [5], בע' 637). המקרים שבהם ירים בית-המשפט את המסך פורטו בספרו של י' כהן [17]: דינו חברות, ובהם הוא מאזכר תרמית ומניעת הברחת נכסים (בע' 221), מניעת עקיפת חוקים ופגיעה בתקנת הציבור (בע' 228) וערבוב נכסים בין החברה למנהליה (בע' 245), בדרך זו הלך אף בית-דין זה (דב"ע לח/52 - 3 [6]; דב"ע תשן/76 - 3 [7]; דב"ע מט/33 - 3 [8]; וראה לאחרונה את פסק-דינו של בית-המשפט העליון ע"א 543/89 [9], בע' 539-42). בית-משפט, בהרמת מסך, חייב "לנהוג זהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעל המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו" (ע"א 471/68 [10], בע' 70); לאור זאת פסקנו כי "הקמת חברה על סמך יעוץ של בעלי מקצוע (רו"ח ועו"ד) לצרכי מס ולטעמים עסקיים ועל מנת להשתחרר סחבות אישית הינה לגיטימית" (דב"ע תשן/76 - 3 [7] הנ"ל, בע' 33). ערים אנו לכך כי ב"חברות מעטים" הנטיה להרמת מסך גדולה יותר מאשר במקרים אחרים (בג"צ 397/67 [11], בע' 539) אולם על גישה זו נמתחה ביקורת (ראה: א' פרוקצ'יה [18]: דיני חברות חדשים לישראל, בע' 70). לענייננו: גם אם נלך בדרכם של המקילים בהרמת מסך בחברת מעטים, לא נמצא כי יש מקום במקרה זה להרים את המסך ולחייב אישית את המנהל. החברה היתה קיימת שנים רבות, לפחות כל תקופת עבודתו של העובד בה (1987-1978), בכל אותה תקופה לא הועלתה טענה של זהות בינה לבין המנהל, ולא נטען בהליך זה כי היתה מרמה כלשהי שגרמה לפירוקה. בנסיבות אלה אין מקום לראות במנהל מעביד - בין לבדו ובין ביחד עם החברה. 14. מודעים אנו לקיומם של מקרים שבהם העובדה שפלוני הוא מנהל החברה אינה מונעת חבות אישית שלו כלפי מי שניזוק מפעולות החברה. לא מצאנו בכל הדוגמאות אליהן הופנינו על ידי העובד ולו אחת שתדמה לענייננו. בעניין ע"א 230/80 [12]) נדון מקרה של משא ומחן שלא בתום לב לפני הקמת החברה, ולא זה המצב בענייננו. ובמקרה השני - ע"א 817/79 [13]), נקבע כי המנהל ידע אישית כי אין להגדיל את האשראי הניתן לאחד מבעלי המניות וחרף זאת הרשה לעשות כן, בכך הפר את חובת תום הלב. אף מקרה זה אינו דומה לענייננו. עוד ובנוסף - מטילה פקודת החברות אחריות אישית על דירקטור (סעיף 373); תנאי לאותה חבות - כלשון כותרת השוליים לסעיף, "ניהול עסק בתרמית" (ראה גם ע"א 148/82 [14], בע' 404 ואילך, וראה גם המר' ב"ש 136,135/90 [15]). טענה זאת יוכל להעלות העובד, בתביעתו נגד החברה, שעה שזאת תתברר במסגרת הליכי הפירוק בבית-המשפט המחוזי. 15. התנהגות שלא בתום לב: משנקבע כי לא שררו יחסי עובד מעביד בין המנהל לעובד - אין לעובד עילת תביעה נגד מנהלו, באשר כל אשר עשה שלא בתום לב, אם עשה, עשה כאורגן של החברה. 16. לעניין המחיקה על הסף. העובד טוען כי לא התמלאו התנאים למחיקת התביעה על הסף, וכי בית-הדין לא ימחק תביעה על הסף כאשר ניתן לתקן את כתב התביעה; אלא מאי - העובד לא ביקש את תיקון כתב תביעתו, ומאחר שבמחיקה עסקינן, עדיין פחותה הדרך, אם יש לו עילה, להגיש תביעה חדשה. מחיקה על הטף תיעשה מכוח תקנה 44 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (תקנה 36 לתקנות הקודמות), הקובעת כי בית-הדין רשאי למחוק על הסף כתב טענות אם אין הכתב מראה עילה. במלים אחרות, גם אם יוכיח העובד את כל אשר נטען בכתב התביעה, לא יזכה בדין. עיון בסעיף 14 לכתב התביעה (ראה סעיף 8 לעיל לפסק-הדין) מביא למסקנה כי התדיינות לא תועיל לעובד במקרה זה, לאחר שקבענו כי מהעובדות שפורטו בכתב התביעה לא ניתן ללמוד שהמנהל פעל שלא כאורגן של החברה, שהרי במסכת הראיות יש להוכיח אך ורק את העובדות שנטענו בכתב התביעה, ובכתב התביעה יש לפרט את "העובדות המהוות את עילת התובענה" (תקנה 9 (4) לתקנות). 17. אשר לתצהיר העובד - הרי שבית-הדין האזורי פסלו, ובדין, אך גם עיון בו לא יועיל לעובד מאחר שהוא מעלה עובדות שלא בא זכרן בכתב התביעה וזאת אין הוא רשאי לעשות. 18. סוף דבר, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב הוצאותיו בערעור בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ. הפרת חובה חקוקהבית הדין לעבודה