כללי 1. לפניי תביעה למתן צו הריסה וצווי עשה, המהווה חוליה נוספת בסכסוך שכנים רב שנים, ששורשיו נעוצים בתוספת בניה שביצע הנתבע בדירתו ובשינויים שונים שביצעו, כביכול, ברכוש המשותף . טענות התובע 2. התובע הינו הבעלים של דירה המצויה בקומה הראשונה בבית משותף ברחוב שטרן 12 בירושלים, הידועה ורשומה כחלקה 170 תת חלקה 10 בגוש 30415 (להלן: "דירת התובע"). הנתבע הינו הבעלים והמחזיקים בדירה המצויה בקומה השניה של הבית, מעל דירת התובע, הידועה ורשומה כחלקה 170 תת חלקה 12 באותו גוש (להלן: "דירת הנתבע"). התובע טוען, כי במסגרת תוספת בניה מאושרת שביצע הנתבע בדירתו בשנת 1996 , בנה הנתבע גם מרפסת סגורה בשטח של כ-9 מ"ר בצמוד לסלון דירתו, החורגת מהיתר הבניה ועומדת בניגוד להוראות התב"ע החלה על הבנין. מרפסת זו, טוען התובע, מונעת מעבר של אויר ואור שמש לדירתו ופוגמת בהנאתו הסבירה מהדירה. לדבריו, הנתבע הודה בחריגת בניה זו בתצהיר שהוגש על ידו לבימ"ש השלום בירושלים בשנת 2006 במסגרת הליך קודם שנוהל ביניהם (נספח ה' לתצהיר התובע). עוד טוען התובע, כי הנתבע פרץ דלת וחלונות בקיר הבית המשותף כדי ליצור לעצמו גישה חיצונית למרפסת הסגורה, ופתח חלון בקיר דירתו הפונה אל חדר המדרגות המשותף של הבנין, ללא היתר בניה ותוך פגיעה ברכוש המשותף, אשר פוגע בפרטיותו כל אימת שהוא עובר בחדר המדרגות. בנוסף, התקין הנתבע, לדברי התובע, מרזב בקיר הבית המשותף המנקז מים מגג הבית ישירות לחצר המשותפת המצויה בסמוך לדירתו. נזילת המים מהמרזב, גורס התובע, גורמת לרטיבות תמידית בחצר, וכתוצאה מכך- לנזקי מים בדירתו ול"רעשים צורמים" המטרידים מנוחתו. בענין זה הוסיף התובע וציין, כי בעבר ניסה אחד השכנים לשנות נתיב זרימתם של המים מהמרזב, אך הנתבע פירק את התיקון שביצע השכן והחזיר המצב לקדמותו, אך ורק מתוך רצון לגרום לו ולשכנים נוספים בבנין עגמת נפש וטירדה. לבסוף טוען התובע, כי הנתבע השתלט על המקלט המשותף המצוי בקומת המרתף של הבנין ומיועד לעתות חירום, ומשתמש בו לצורך אחסון חפציו האישיים, תוך שהוא מונע כניסתם של יתר דיירי הבנין למקלט. מעשיו אלו של הנתבע מהווים, לטענת התובע, עוולה של מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") וכן עוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה, שביטוייה בהפרת דיני התכנון והבניה והוראות חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. משכך, עותר התובע למתן סעד הכולל מספר צווי עשה, כדלקמן: צו הריסה של המרפסת הסגורה וכן של הדלת והחלון בקיר החיצוני, ולחלופין צו האוסר עליו לעשות שימוש בתוספות בניה אלו; צו המורה לנתבע לאטום את החלון בקיר הפונה לחדר המדרגות; צו המורה לנתבע להעתיק מיקומו של המרזב באופן בו המים לא ינוקזו לחצר המשותפת; צו לפינוי חפציו האישיים של הנתבע מהמקלט המשותף ולמתן אפשרות כניסה ושימוש במקלט לו וליתר הדיירים בבית. טענות הנתבע 3. הנתבע טוען, כי דין התביעה להידחות הן מחמת טענות סף והן לגופה. לדבריו, עניינה של התביעה בתוספות בניה ובשינויים שבוצעו על ידו לפני כ-14 שנים, בהסכמתם המלאה של כלל דיירי הבית, ובהם הבעלים הקודמים של דירת התובע (מר שאול כהן), אשר חתמו על הבקשה שהוגשה מטעמו לקבלת היתר לביצוע תוספות הבניה (נספח א' לתצהיר הנתבע). בשנת 1997 , ממשיך הנתבע, רכשו בני הזוג מאיר ורויטל חדד את הדירה ממר שאול כהן, וגם הם מעולם לא הלינו על תוספת הבניה, ולא נקטו בכל הליך משפטי נגדו בעטייה. בשנת 2004 רכש התובע את הדירה מבני הזוג חדד במצבה כפי שהיתה (as is), קרי- כשהוא מודע למרפסת הסגורה הצמודה לסלון הדירה שמעליו והמאפילה כביכול על דירתו, וגם אז ובמשך חמש שנים תמימות לא העלה כל טענה או טרוניה כלפיו בענין זה. התובע אף הגדיל עשות כאשר הרחיב דירה נוספת שיש לו בבנין, בלא שטרח לקבל לכך היתר בניה, ותוך שהוא עושה שימוש מלא ברצפת המרפסת הצמודה לדירת הנתבע כחלק מהתקרה של תוספת הבניה לדירתו (ומשכך צו ההריסה לו עותר התובע במסגרת התביעה דנן יחייב בהכרח גם הריסת תוספת הבניה שהוא עצמו הוסיף לדירתו). בענין זה טוען הנתבע, כי בשנת 2006 החל התובע להרחיב את דירתו הנ"ל ולבנות לעצמו למעשה שתי יחידות דיור נוספות בבית, ללא כל היתר בניה, הליך בעטיו נאלץ הנתבע, לדבריו, להגיש תביעה למתן צו מניעה זמני וקבוע נגד התובע בפני המפקח על בתים משותפים (ת"א 12733/06), תביעה אשר התקבלה, ובעקבותיה הוציא התובע היתר בניה להרחבת דירתו. אלא שגם את ההיתר שניתן לו הפר התובע ברגל גסה, ובסופו של דבר ניתן נגד התובע צו הריסה בנוגע לחלק מתוספות הבניה שחרגו מההיתר (בעקבות בקשה לביזיון בימ"ש שהגיש הנתבע נגדו במסגרת בש"א 12496/08) . לדברי הנתבע, ההליכים המשפטיים שנקט בעבר כנגד התובע הם העומדים מאחורי הגשת התביעה דנן, המיוסדת כל כולה על רצונו של התובע "להתנקם" בו. חוסר תום לבו של התובע בהגשת התביעה, עולה, לטענת הנתבע, גם מהעובדה כי התובע כלל לא מתגורר - ולמעשה מעולם לא התגורר- בדירה נשוא התביעה, המצויה מתחת לדירתו, שכן היא מושכרת מאז רכישתה לשוכרים, אשר לא צורפו כצד להליך זה. על סמך כל אלו, טוען הנתבע, כי יש לדחות התביעה על הסף מטעמים של התיישנות, שיהוי השתק ומניעות (לרבות מעשה בית דין), חוסר תום לב ואי נקיון כפיים מצד התובע. 4. לגופו של ענין טוען הנתבע, בנוגע למרפסת הסגורה : כי בניית המרפסת נכללה בבקשת ההיתר שהוגשה על ידו בשנת 1996 לעירית ירושלים, ואף זכתה להסכמתם הגורפת של כלל הדיירים בבית, וכי רק בשל טעות קולמוס שביצעה העיריה בנוסח הפרסום הפומבי של הבקשה להיתר (השמטת המילה "מרפסת" מהפרסום) - לא נכללה המרפסת בהיתר הסופי שניתן לו ע"י העיריה. לדבריו, הוא לא הקפיד להוציא היתר בניה מתוקן, לאור הקשיים הבירוקרטיים שהיו כרוכים בכך, ולאור העובדה שהן השכנים והן העיריה לא התנגדו בפועל לבנייתה של המרפסת. לגבי המרזב טוען הנתבע, כי זה לא גורם לכל רטיבות או רעש, וכי ככל שנגרמת הפרעה כגון דא לתובע - הרי שזו רובצת לפתחו שלו, לאחר שריצף את החצר האחורית בניגוד להיתר הבניה ולצווי המניעה שניתנו נגדו. בנוגע לחלון הפונה לחדר המדרגות טוען הנתבע, כי מדובר בחלון הקיים בקיר המשותף מאז נבנה הבית בשלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת, וכי כל שעשה בשנת 2005 היה להרחיב קמעא את החלון, הרחבה מינורית שאינה גורמת כל נזק או טרדה, והא ראיה - שאף אחד מבעלי הדירות בבנין מעולם לא התלונן בפניו על כך. כן הכחיש הנתבע הטענה בדבר השתלטותו כביכול על המקלט המשותף. לגרסתו, המקלט משמש את כלל דיירי הבנין, וחלק הארי של החפצים המאוחסנים בו שייכים לשכנים אחרים, בעוד הוא עצמו מחזיק במקלט בכוננית ספרים דקה הצמודה לקיר ובשלושה זוגות אופניים. אף אחד מדיירי הבנין, לרבות התובע, מעולם לא פנה אליו בענין זה, ומכל מקום העיריה בביקורות שונות שערכה בבית בעבר, אישרה כי אין כל הפרעה בהחזקת המיטלטלין הנ"ל במקלט לשימוש בו במצב חירום. לאור האמור, מבקש הנתבע להורות על דחיית התביעה, תוך חיובו של הנתבע בהוצאות "בשעור הולם" (סעיף 22 לסיכומי הנתבע). יצוין, כי בפתח ישיבת ההוכחות הודיע הנתבע לביהמ"ש, כי אטם את החלון בקיר הפונה לחדר המדרגות, ופינה את החפצים המעטים שאוחסנו על ידו במקלט, ואף הגיש תצלום המאשר דבריו אלו (נ/1). כמו כן, לאחר הגשת הסיכומים הגיש הנתבע בקשה לצרף לתיק ביהמ"ש היתר בניה שניתן לו ביום 04/12/13 בנוגע למרפסת הבנויה, בעקבות בקשה להיתר בניה שהוגשה על ידו בעיצומו של הליך זה, בקשה אשר התקבלה על יד בהחלטתי מיום 29/01/14. להשלמת התמונה, יצוין גם, כי בין הצדדים נערכו במהלך ההליך מספר נסיונות גישור ופשרה, אשר לא נשאו פרי. ביום 13/07/11 אף ערכתי בהתאם להסכמת הצדדים "ביקור במקום" בנסיון נוסף להביא הצדדים לידי הסדר, אך גם נסיון זה לא עלה יפה, נוכח הפער בין עמדות בעלי הדין. משלא צלחה הפשרה- אין מנוס אפוא מהכרעה שיפוטית, על פי שורת הדין. דיון והכרעה 5. לאחר עיון בכתבי הטענות, שמיעת העדים בתיק, עריכת ביקור במקום, ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני ב"כ הצדדים בסיכומיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות מהטעמים שיובהרו בהמשך. מטרד ליחיד עוולת "המטרד ליחיד" מעוגנת בסעיף 44 לפקודה, הקובע: "(א) מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק. הוראות סעיף זה לא יחולו על הפרעה לאור שמש". (ההדגשות שלי .ש.). מכאן, כי תנאי הכרחי לצורך התקיימותו של מטרד (שאיננו חסימת אור השמש) הינו גרימת הפרעה, אי נוחות , לשימוש במקרקעין של אדם אחר, כאשר רמת ההפרעה הנדרשת הינה "הפרעה מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת" (כב' השופט מ' שמגר ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל(3) 785 , 795 (1976)). אכן, מטרד כשמו כן הוא: מעשה הגורם לטרדה. משכך, וכפי שנקבע בסעיף 44 לפקודה, מרכז הכובד של עוולת המטרד הוא לא טיבו ומהותו של המעשה המטריד (כגון עד כמה הוא חיוני ונחוץ), או מניעיו של הגורם למעשה המטריד (היסוד הנפשי שלו, עד כמה נקט בצעדים מניעתיים או פעל לצמצומו וכו') אלא תוצאתו של המעשה: הפרעה של ממש לשימוש במקרקעי הזולת. 6. השאלה שלפנינו היא, אם כן, האם נגרמה לתובע בענייננו הפרעה ממשית, מוחשית, לשימושו הסביר בדירה שבבעלותו, המצויה מתחת לדירת הנתבע ? התובע טוען, כי מעשיו של הנתבע מסבים לו מטרדים של מים, רעש, העדר אוורור פגיעה בפרטיות והסתרת אור השמש. דא עקא, שהתובע כלל אינו מתגורר בדירה נשוא התביעה, ומעולם אף לא התגורר בה, שכן מאז רכישתה בשנת 2004, היא מושכרת על ידו לאחרים. בנסיבות אלו, זו ממילא לא ייתכן, כי נגרמה לתובע הפרעה כלשהי לשימושו הסביר בדירה, לא כל שכן שלא נגרמה לו "הפרעה של ממש". ככל שקיימת טירדה, אי נוחות או הפרעה כלשהי לשימוש בדירת התובע - הרי שזו קיימת לשוכרים, המתגוררים בדירה (שאינם צד להליך זה), ולא לתובע עצמו. על כן, אין בעילה של מטרד ליחיד כדי לסייע לתובע בנוגע למפגעי המים, הרעש ומניעת השימוש במקלט המשותף, אף בהנחה כי מטרדים אלו אכן קיימים (ואינני סבור כן- כפי שיובהר להלן). הנזק היחיד בגינו יכול אפוא התובע לתבוע מכח העילה של מטרד ליחיד - הינו הנזק של ירידת ערך הדירה בשל המפגעים הנ"ל: "מחזיק במקרקעין יכול להתלונן על דברים המפריעים לנוחותו שעה שהוא משתמש בקרקע, בעוד בעל מקרקעין שאינו יושב בהם יכול להתלונן רק על דברים הפוגעים בערכם של המקרקעין" (כב' השופטת נירה דיסקין, תא (פ"ת) 1257/97 סופר רפאל ואח' נ' ד"ר מנחם אהרון ואח', פס' 3 לפסה"ד מיום 21/11/02, ). בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי מעשיו של הנתבע גורמים לפגיעה ממשית בשווי דירתו ולירידת ערכה (סעיף 15 לכתב התביעה; סעיף 15 לתצהירו) , כך באופן סתמי ולאקוני, ובלי שטרח להביא לכך ולו בדל ראיה. כידוע, נזק של ירידת ערך הינו ענין שבמומחיות, הטעון הוכחה באמצעות חוות דעת של מומחה (כגון שמאי). התובע לא הגיש חוות דעת שמאית כדי להוכיח כי שווי דירתו פחת בעקבות עבירות הבניה שביצע לכאורה הנתבע , ואף לא הוכיח כי נגרם לו נזק אסתטי, הנעוץ בפגיעה באחידות האדריכלית של הבית (באמצעות חוות דעת אדריכלית). אדרבא, העובדה כי במרבית הדירות בבית (כמו גם בדירת התובע עצמו) נבנו מרפסות דומות - מעידה כי לא נגרם לתובע כל נזק פיסי, ממוני או אסתטי. גם העובדה כי הנתבע קיבל בסופו של דבר היתר בניה המאשר בדיעבד בנייתה של המרפסת מבחינה תכנונית - נוטלת את העוקץ מטענות התובע בדבר נזקים שנגרמו לו בשל הבניה הבלתי חוקית. כך במיוחד למקרא מכתבה של ראש צוות מחלקת רישוי בעירית ירושלים (ענת שטיבלמן) שצורפה לבקשת ההיתר הנ"ל של הנתבע, בו ציינה האחרונה את העוול שנגרם לנתבע בעת הוצאת ההיתר המקורי בשנת 1996, עקב השמטת המילה "מרפסת" מנוסח הפרסום של בקשת ההקלה שנעשה בזמנו ע"י העיריה, וביקשה להתייחס באופן מקל לבקשת ההיתר הנוכחית של הנתבע עקב כך (המכתב צורף להיתר הבניה העדכני מיום 04/12/13). העולה מן האמור הוא, כי התובע לא הוכיח התגבשותה של עוולת המטרד. בניה בלתי חוקית - הלכת אדמה 7. עוד מקדמת דנא נפסק, כי עבירות על דיני תכנון ובניה בין שכנים יכולות להוות עוולה, במקרה בו הבניה גרמה לניזוק נזק לרבות פגיעה בנוחיות או הנאה מרכוש זאת אף אם פגיעה זו אינה מגיעה לכדי מטרד (ע"א 140/53 אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לוי, פ"ד ט 1666 (1955) - להלן: "הלכת אדמה"; בג"צ 16/50 איגרא-רמא בע"מ נ' ועדת בנין ערים ת"א, פ"ד ה 229; ר"ע 62/83 ברוך בעל טכסא נ' רחל גונן פ"ד לח(1) 281 (1984)). הלכה זו לא שונתה במרוצת השנים והיא עודנה שרירה וקיימת, כפי שציין ביהמ"ש העליון: "מעשה בלתי חוקי כשלעצמו, אינו מעמיד עילת תביעה בנזיקין. אין אדם יכול לתבוע את רעהו על הפרה של חוקי התכנון והבנייה, אלא אם הראה, על פי הלכת אדמה דלעיל ופסקי הדין שבעקבותיה, שהמעשה גרם נזק או פגע בנוחיותו או בהנאתו מהשימוש הרגיל במקרקעין, גם אם אותה פגיעה אינה מגיעה כדי עוולת מטרד בדיני הנזיקין" (כב' השופט עמית בע"א (חיפה) 3405/06 צרפתי נ' אלבו, ). בפסיקה נחלקו הדעות אם הלכת אדמה נכנסת בגדרי העוולה של הפרת חובה חקוקה או שמא מדובר בעוולה עצמאית העומדת על רגליה שלה, לכל הפחות בדיני התכנון והבנייה (ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן, פ"ד יג 916, 923; בג"ץ 527/74 ח'לף נ' הועדה המחוזית לתו"ב מחוז הצפון, פ"ד כט (2) 319 1975); ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתו"ב נתניה ואח' פ"ד מו (5) 727, 744; בג"צ 1821/94 סוקר נ' הועדה לבניה למגורים ולתעשיה, פ"ד מח (4) 237 (1994); א' ברק, פרשנות במשפט - "פרשנות חוקתית" (כרך שלישי-תשנ"ד) עמ' 777-792). בענייננו, בין אם מדובר בעילה עצמאית ובין אם מדובר בהפרת חובה חקוקה, מאחר שהתובע העלה טענה של הפרת חובה חקוקה - הרי שהדיון בסוגיה זו ייעשה במסגרת העוולה של הפרה חובה חקוקה להלן. 8. חסימת אור שמש סעיף 48 לפקודה קובע: "אדם עושה עוולה אם הוא מונע, על ידי חסימה או בדרך אחרת, מבעל מקרקעין או מן התופש אותם ליהנות מכמות סבירה של אור שמש, בהתחשב עם מקומם וטיבם של המקרקעין, לאחר שהבעל או התופש או מי שקדמו להם בזכויות אלו נהנו ברציפות מאור זה — שלא לפי תנאי חוזה או הסכם — לפחות חמש עשרה שנים שקדמו בתכוף לחסימה או למניעה". (ההדגשה שלי י.ש.). הערכת "סבירותה של כמות האור" החודרת לדירתו של הניזוק הינה ענין שבמומחיות, ובספרות ניתן למצוא שתי שיטות להוכחת פגיעה בכמות האור: האחת- שיטת ה- 45 מעלות, לפיה אם זווית האור החודר מעל לבניין לתוך נכסו של התובע הוא 45 מעלות או יותר, ישנה חזקה שכמות האור הנשארת אינה סבירה. השנייה - שיטה המסיקה מהי כמות האור החודר לחדר לפי כמות האור הנופל על האדן החיצוני של חלון ונזקקים לחוות דעת של מומחה כדי לדעת אם כמות זו היא סבירה (ראה בספרו של קרצ'מר: "מטרדים בתוך דיני הנזיקין, העוולות השונות" בעריכת ג' טדסקי , ע' 49). ברם, התובע בעניינו לא הביא ולו בדל הוכחה לטענתו בדבר "ההצללה הקשה" שגורמת כביכול מרפסתו של הנתבע לדירתו (ואף לא לירידת הערך שנגרמה כביכול לדירה בגין כך) , וטענתו בנדון נותרה בגדר טענה סתמית ולאקונית, שאין בה כאמור כדי להוציאו ידי חובת ההוכחה. לא זו אף זו, מאחר ובניית המרפסת נעשתה שנים רבות טרם רכש התובע את דירתו הרי שלא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 48 סיפא לפקודה. לאור זאת, יש לדחות טענותיו של התובע גם בענין מטרד בגין חסימת אור השמש . 9. הפרת חובה חקוקה עוולה זו נוגעת למרפסת שבנה הנתבע בחריגה מהיתר הבניה משנת 1996, לדלת ולחלון בקיר המשותף (החלון בקיר הפונה לחדר המדרגות נאטם כאמור ע"י הנתבע). בניה ללא היתר בנייה או בחריגה מהיתר הבניה עשויה להוות יסוד לעילת תביעה מכח העוולה של הפרת חובה חקוקה מכח סעיף 63 לפקודה קובע: "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה, גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של נזק אליו התכוון החיקוק", החובה להוציא היתר בניה קבועה בסעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 ועל כן היא בגדר חובה מכח "חיקוק" (ראה: ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתו"ב נתניה ואח' פ"ד מו (5) 727, 744). לצורך הוכחת העוולה של הפרת חובה חקוקה הניזוק אינו צריך להוכיח שנגרמה לו "הפרעה של ממש" עקב מעשי הנתבע, כנדרש במסגרת העוולה של מטרד ליחיד, ואולם, עליו להוכיח שנגרם לו "נזק" כהגדרתו בסעיף 2 לפקודה: "אבדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה", וכי נזק זה הינו נזק מהסוג אותו ביקש המחוקק למנוע באמצעות החיקוק (על חמשת יסודות העוולה ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113 ,139; ע"א 273/80 מדינה נ' כהן פ"ד לז(2)29 ,41 -42; ע' בר שירה , ד' לוינסון זמיר "הפרת חובה חקוקה" דיני הנזיקין - העוולות השונות (ג' טדסקי עורך, תשמ"ט, עמ' 39). בפסיקה ענפה נקבע, כי עצם הבניה בחריגה מהיתר אינה בגדר "נזק" כמשמעו בפקודת הנזיקין: "הלכה פסוקה היא כי לא די בביצוע עבירת בנייה כדי לבסס תביעה לפי סעיף 63 לפקודה ויש להותיר בידי הרשויות המוסמכות בדיני התכנון והבנייה את האכיפה של הוראות חוק התכנון והבניה היכן שהפרט לא מוכיח כי נגרם לו נזק מחמת הפרת החיקוק ע"י הנתבע" (ת"א (שלום-י-ם) 52610-09-12 סופר ואח' נ' אלאלוף, פס' 11 לפסה"ד מיום 11/05/14, ). כאמור, התובע לא הוכיח כי נגרמה לו אי נוחות כלשהי בעטיין של עבירות הבניה שביצע כביכול הנתבע בדירתו וברכוש המשותף: בכל הנוגע למרפסת הסגורה - אף נראה כי איפכא מסתברא - שכן התובע, למעשה, הפיק תועלת מהמרפסת, בהשתמשו ברצפתה בתור תקרה לתוספת הבניה שבנה בדירתו (כך הודה התובע מפורשות בעדותו בבימ"ש - ע' 12 ש' 7-8 לפרוט'). התובע אף לא הוכיח כי מעשי הנתבע גרמו לו נזק ממוני בדמות ירידת ערך הדירה שבבעלותו או לנזק אסתטי, כמפורט לעיל. אדרבא, העובדה כי במרבית הדירות בבית (כמו גם בדירת התובע עצמו) נבנו מרפסות דומות - מעידה כי לא נגרם לתובע כל נזק פיזי, ממוני או אסתטי. כך או כך, ההיתר שניתן לנתבע ביום 04/12/13 והמאשר בדיעבד בנייתה של המרפסת משמיט את הקרקע מתחת לטענת התובע בדבר התקיימותה של עוולת הפרת חובה חקוקה בענין זה. בכל הנוגע לאחסון חפצים במקלט - המדובר בשימוש רגיל וסביר של בעל דירה ברכוש המשותף לפי תנאי המקום והזמן, כל עוד לא מונע אותו בעל דירה מדיירים אחרים לעשות בו שימוש דומה, וזאת גם מבלי לקבל את ההסכמה של האסיפה הכללית (ע"א 549/73 וינטרס ואח' נ' זמורה ואח', פ"ד כח (1)645 ; ע"א 458/82 עדה וילנר נ' מרים נוביץ , פ"ד מב(1)49; המ' 163/81 בודנוף נ' נציגות הבית המשותף ברח' שחראי 14-18 ירושלים, פ"ד לה(4)277). התובע בענייננו כלל לא טען ומשכך ממילא לא הוכיח כי ביקש מהנתבע לאחסן חפציו האישיים במקלט או להיכנס אליו והנתבע מנע זאת ממנו, והא ראיה - שבמקלט מאוחסנים חפצים שונים, ובהם אף טרקטורון, השייכים לשכן אחר, כפי שנוכחתי בביקור שערכתי במקום (ע' 5 ש' 24 לפרוטוקול הביקור). כך או כך, מאחר שהנתבע פינה חפציו מהמקלט ממילא אין לטענה זו כל נפקות. לעניין איחסון החפצים במקלט, ראוי כי דיירי הבית יקיימו אסיפת דיירים בה יידון נושא אחסון החפצים על מנת להבטיח השימוש במקלט בשעת חירום, בייעודו המקורי. אשר לפתיחת החלון בקיר חדר המדרגות: טענת הנתבע לפיה חלון זה קיים בבניין מאז שנות ה-50 לא נסתרה ע"י התובע. מכל מקום, המדובר בחלון הפונה לחדר מדרגות שהינו מטבעו שטח ציבורי, בו לא קיימת פרטיות או שקיימת במידה מועטה ועל כן ספק רב אם מדובר במטרד. כך או כך, החלון נאטם, כזכור, ע"י הנתבע במהלך ההתדיינות דנן, ועל כן אין לענין זה עוד כל רלבנטיות לתביעה. גם בנוגע למרזב- לא השכיל התובע להוכיח נזקי הרטיבות ומפגעי הרעש הנטענים על ידו, ומאידך- גם לא סתר טענת הנתבע לפיה מקור הרעשים בריצוף שהתקין התובע בחצר באורח חד צדדי. ולבסוף, בענין הדלת והחלון בקיר המשותף- כלל לא ברור, והתובע נמנע מלפרט מהי ההפרעה שנגרמת לשימושו הסביר בדירתו עקב כך. יש גם לזכור, כי התובע אינו מתגורר כאמור בדירתו אלא משכירה לאחרים - ממילא לא ייתכן כי נגרמה לו אי נוחות ממעשי הנתבע . 12.התיישנות שיהוי ומניעות אין חולק, כי עבירות הבניה המיוחסות לנתבע בוצעו על ידו כ-14 שנים טרם הגשת התביעה דנן, וכ-8 שנים טרם רכש התובע דירתו בבית. מאחר שהתביעה מושתתת על עילות נזיקיות שעיקרן גרימת נזק - הרי שבהתאם להוראת סעיף 89 לפקודה, תחילתו של מירוץ ההתיישנות היא ביום שבו אירע הנזק, אלא אם כן לא נתגלה הנזק ביום שאירע, אז תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נתגלה הנזק, אלא שגם במקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. בענייננו, כל הנזקים הנטענים היו קיימים וידועים בשנת 1996 ומכאן, כי בעת הגשת התביעה דנן חלפו עשר שנים מיום קרות הנזק , זאת אף בהנחה כי הנזקים הנטענים נודעו לתובע רק בשנת 2004 עת רכש את דירתו בבית, או אף בשנת 2006 עת נודע לו, כביכול, לראשונה כי תוספות הבניה שביצע הנתבע נעשו בחריגה מההיתר, בעקבות תצהיר שהגיש הנתבע לבימ"ש השלום בי-ם בהליך הקודם, בו הצהיר: " החריגה בהיתר הבניה שלי בוצעה יחד עם בניה לפי ההיתר, והיא כללה בנית מרפסת בעומק 1.5 מטר לאורך כ-6 מטר מעל לחצר האחורית .... " (נספח ה' לתצהיר התובע). אף אם נניח, כי התביעה לא הוגשה לאחר תום תקופת התיישנות, ברי כי היא הוגשה בשיהוי ניכר- כשלוש שנים לאחר שנודעו לתובע, כביכול, העובדות המהוות את עילת התביעה . שיהוי זה יוצר השתק ומניעות כנגד התובע המונע ממנו להעלות הטענות במסגרת התביעה דנן (ראה :ע"א 415/59 דוידוב נ' ראש העיר ת"א, פ"ד טז(1) 648;ע"א 410/87 פריד נ' יונגר פ"ד מה(3) 755). גם העובדה כי בין הצדדים נוהלו הליכים קודמים שנסובו על אותם מעשים ממש ובהסתמך על אותן עילות בדיוק - מלמד, כי במקרה דנן נוצר לכל הפחות השתק דיוני (אם לא מעשה בית דין ממש) כלפי התובע, המונע ממנו להעלות את אותן הטענות מחדש. 13. לבסוף, לא ניתן שלא להתייחס לחוסר תום לבו של התובע בהגשת התביעה דנן, העולה וזועק הן מכתב התביעה, הן מהעובדות האופפות את התביעה והן מדבריו של התובע עצמו בביהמ"ש. כאמור, התובע רכש דירתו כחמש שנים טרם הגשת התביעה דנן במצבה כפי שהיא, כלומר כשמרפסתו של הנתבע כבר היתה בגדר עובדה מוגמרת. התובע לא רק שלא העלה כל טרוניה לגבי המרפסת, אלא שאף עשה בה שימוש לצורך הרחבת דירתו שלו, בלא שהוציא לכך היתר בניה, רק לאחר שהנתבע נקט הליכים משפטיים נגדו בפני המפקח על בתים משותפים, טרח התובע להוציא היתר בניה, אלא שגם אז המשיך לבנות בחריגה מההיתר, ובסופו של דבר ניתן נגדו צו הריסה לגבי חלק מתוספות הבניה (במסגרת בש"א 12496/08). בנסיבות אלו, קשה להימנע מהתחושה, כי התובע הטוען כעת לאי חוקיות מעשיו של הנתבע, שלא בנקיון כפיים, רק על מנת להתנקם בנתבע על שהעז לעמוד בדרכו, כפי שמעידה גם סמיכות הזמנים בין מועד הוצאת צו ההריסה לבין מועד הגשת התביעה דנן. למעשה, במהלך עדותו בביהמ"ש הודה התובע , בפה מלא, כי יצר נקמנות גרידא ורצון להתיש את הנתבע באמצעות הליכים משפטיים - היוו את המניע להגשת תביעה זו, באומרו: "פעם ראשונה שהגעתי לביהמ"ש זה בעקבות הנתבע שלקח אותי לכל מקום אפשרי... לקח אותי לטאבו, לבימ"ש לעניינים מקומיים, תבע אותי, ואמרתי שאם לא אחזיר מלחמה לא אגמור איתו....אם הוא לא יעזוב אותי אני לא אעזוב אותו...אני לא ארפה" (ע' 8 ש' 7-14 לפרו'). כך גם , לשאלת ביהמ"ש, מהי ההפרעה היומיומית שנגרמת לו עקב מעשי הנתבע, השיב התובע ללא כחל ושרק: "כואב לי שמישהו שמציק לי כל החיים, נהנה מהחיים, מסתיר לי את אור השמש את האור... אני שונא אותו וזה בלשון המעטה" (ע' 13 ש' 18-19 לפרו'), והוסיף, כי הוא יודע שהריסת המרפסת של הנתבע תגרור בהכרח הריסת התקרה של התוספת לדירתו, אך זהו מחיר שהוא מוכן לשלם כדי "להיות רגוע" (ע' 12 ש' 7-8, ע' 13 ש' 23-24 לפרוט')). נקיון כפיו של תובע או עותר הינו כידוע מאושיותיו של כל הליך משפטי, בייחוד כאשר מדובר בהליך בו הסעד המבוקש הינו מתן צו הריסה וצווי עשה, והעדרו עשוי להוות עילה לדחיית תובענה על הסף (ראה:בג"ץ 400/87 כהנא נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מא (2) 729, 741; בג"ץ 104/56 זלינגר נ' המועצה המקומית גבעתיים, פ"ד י(2) 1179 (1956)). יוצא, אפוא, כי גם על סמך נימוקים של חוסר תום לב - דין התביעה להידחות. 14. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית במלואה בנוגע לכל רכיביה. למען הסר ספק יובהר, כי אין באמור בפסק הדין או בתוצאתו כדי לייתר הוראות כל דין ובכלל זה הוראות חוק התכנון והבנייה על תקנותיו והצורך בקבלת היתר הנדרש על פי כל דין. בשולי החלטתי, לא נותר אלא לקוות, כי עם מתן פסק דין זה יבוא לקיצו הסכסוך ארוך השנים בין הצדדים, וכי ישכילו השניים לכונן יחסי שכנות תקינים. אשר להוצאות משפט - אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח. בניההפרת חובה חקוקההיתר בניה